שיעור 26: הארת הנשמה ברוח

החלום מהארת היחידה בלב

ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים במסענו בעולם הרוח. בפעם שעברה דיברנו בעיקר על הנושא של תהליכי הצמיחה, וסיימנו במקום של הרוח כקשור לתפארת ולחלימה. על הכתר של הזעיר אנפין והיחסים שלו אל התפארת שבלב הזעיר אנפין ושאותו כתר הוא התפארת של אמא. דברנו על המרכזים האלה של החלום הפנימי, שקשור לחלום של להיות אחד, והאמין ביכולת שלי ליצור את העולם אחד כחלק ממה שמניע אותי בחיים. היכולת שלי להניע את עצמי לתהליכי יצירה בלתי פוסקים, שנובעים מאיזשהו חלום נשמתי שלי של הרמוניה, של אחדות. שלמרות שהעולם שבו אני חי הוא עולם מקוטב, ולפעמים אפילו עולם שבור, עם זאת – יש לי חלום יצירתי במרכז הרוח, בתפארת ששואפת לאינטגרציה. התפארת היא כמו פארות של עץ, שולחת את הזרועות שלה לכל הכיוונים ואוספת את הכל למרכז אינטגרטיבי אחד. ובעומק האינטגרציה ישנה חווית אחדות, שהיא גם חוויה של איזשהו חלום אחדותי, חלום של הרמוניה. חלום שהעולם יכול להיות אחרת, יכול להיות הרמוני, יכול להיות טוב, שהעולם יכול להיות אחד. שאפשר ליצור את העולם הזה, להיות אחד. החזון הזה הוא בעצם חזון הנשמה שבלב, והוא נובע מהארת היחידה של הרוח.

נסביר בצורה פשוטה מה היא הארת היחידה. אני עושה עכשיו חזרה על מה שכבר דברתי בסוף שבוע שעבר. הארת היחידה היא הארת הכתר, ולמעשה לכל פרצוף מפרצופי הנפש יש גם הארה כתרית. לנפש יש נקודת כתר, לרוח יש כתר, לנשמה יש כתר, לאבא יש כתר. וודאי לכתר שהוא הארת היחידה הכוללת. אבל בעצם יש גם בחינה של הארות כתריות בכל אחד ואחד מהפרצופים. אנחנו מדברים על השתקפויות של העצמי הנעלם, של היחידות הנעלמת. קשה לנו לגשת אליה באופן בלתי אמצעי, באופן ישיר. אנחנו תופסים אותה כמו שהיא משתקפת לנו בתוך ממדי הנפש הגלויים יותר. שם אנחנו יכולים לראות משהו מתנועות והארות של יחוד, של אחדות פנימית. לדוגמא בנפש, הארת היחידה תשתקף הרבה פעמים בתור המקום של האמונה. אני מאמין באיזושהי שייכות, אני מאמין באיזשהו חיבור עוברי נעלם נטול מילים, שחוויתי פעם לפני שנולדתי, יש לי איזה אמון בעולם שבו אני קיים. סוג של הארת שייכות, אני מרגיש שייך בעולם שבו אני נמצא. למה אתה מרגיש שיייך לעולם? למה אתה מרגיש אחד עם העולם? איפה המונחות הזאת של הנפש לנוח באמון בתוך המרחב שסביבה? זה סוג של הארה כתרית, שעוברת ומשתקפת לנפש דרך ההורים שמעניקים לה את החוויה הזאת. או אפילו דרך האם, בחווית השייכות העוברית שלפני הלידה. 

הכתר הרוחי

בדומה לכך, גם לרוח גם יש הארת כתר. אבל הארת הכתר פה היא לא אותה מונחות ממלאית, טבעית, פשוטה נטולת מילים של איזושהי שייכות נעלמת ואמון באחדות נעלמת שהיא פשוט מונחת שם, בלי למה ומדוע, בלי איך וכיצד. ברוח יש כבר אני, יש שייכות וחווית קוטביות, ויש תנועה ליצירה של האחדות. אני לא מונע מתוך התמסרות פשוטה ונטולת חשיבה, או מעבר לחשיבה, איזה אמון קמאי שאני מניח את עצמי בתוכו. שזה אותו אמון שילד מניח את עצמו בתוך העולם שסביבו, בתוך ההורים, בתוך הנחות היסוד שההורים נותנים לו, והולך ומאפשר לעצמו להתפתח ולצמוח בתוכם כאילו זה חלק ממנו. פה, ברוח, הארת הכתר תוליך ליצירה. היא לוקחת ליצירתיות אינטגרטיבית של בקשת האחדות. בסוף האחד הזה נחווה במובן מסוים כמשהו שמניע את גילוי האני שלי, אני מגלה את עצמי דרך תהליכי היצירה האלה. אני מגלה את הנשמה שלי דרך תהליכי היצירה האלה. וככל שאני מצליח ליצור את האחד ולגלות ולחשוף את האחד בתוכי, ובמפגש שלי עם הזולת, ובמפגש שלי עם העולם, אז אני חווה את ההרמוניה הזאת הולכת ונחשפת מתוך נשמתי ומתוך המציאות. אני חווה איזשהו פידבק עם אותה ידיעה נשמתית עצמית, שהיא לא רק אינטימיות שהילד חווה בקשר עם אמא שלו, אלא זאת חווית הרמוניה ושייכות שבה כל המציאות כולה היא אחת ויכולה להיווצר לכדי הרמוניה אחת. זה סוג של יופי נשמתי שנחווה בתוך תהליכי היצירה.

את המקום הזה אפשר לצייר כאותו חיבור התפארת של הזעיר אנפין עם הכתר, חיבור של כתר-תפארת. ואפשר גם להבין שהחיבור הזה נעשה דרך תהליכי יצירה שחושפים סוג של ידיעה עצמית, אני יודע את עצמי ואת העולם שסביבי דרך תהליכי היצירה.

אלו היו דברים שדברנו עליהם קצת בשבוע שעבר. אני חוזר עליהם עוד פעם כי הם גם קושרים לשבועות. זה חלק מהמשמעויות של הארות הכתר בשבועות – היכולת להתחבר לאותה הרמוניה נשמתית שקורנת בתוך הרוח, ומאפשרת לי לבוא וליצור את העולם. ליצור את העולם בהתאם לחלום, בהתאם לחזון.

דברנו גם על תהליכי היצירה הדומיננטיים של הרוח. ועל תהליכי המשחק שממילא באים בתוך חיי הרוח.

פיתוח העולם הרגשי של הרוח

כיון שדברנו על החלום, אני רוצה לגעת בעוד עניין של החלום, שלדעתי לא דברנו עליו באופן משמעותי, וזה עניין הדמיון.

ילד בשלב המוקדם, בשלב הנפשי, נמצא בשלב שהרוח עדיין אחוזה בתוך הנפש, בתוך הגוף. השפה הבסיסית שאנחנו מדברים היא שפה של תחושות, אפילו תחושות גוף פיזיות. וככל שהילד מתפתח, מתפתחות הרגשות. הרגש זה כבר שכבה אמצעית שמעבר לתחושה. והשאלה היא לא מה אני חש, אלא מה אני מרגיש כלפי מה שאני חש. זה כבר שלב פרשני, שהוא בעצם השלב הרגשי, והרבה פעמים הוא מתווך דרך אמא. אמא עוזרת לילד להבין מה הוא מרגיש. הוא מגיע אליה בוכה כי הוא פחד ממשהו, אז אמא אומרת לו נבהלת, והיא עוזרת לו לתווך מה הוא מרגיש עכשיו. “כאב לך? זה לא נעים”. היא עוזרת לו, היא מלמדת אותו  בעצם לתווך את השפה הרגשית שלו למציאות. וזה משהו שנדבר עליו בהמשך, שהו’ קצוות של אמא מתפשטים בתוך הזעיר אנפין, בתוך הרוח, ומלמדים את הילד את השפה הרגשית שלו. עוזרים לרוח להבשיל את השפה הפנימית שלו, את השפה הרגשית שלו. ולהבין את מה הוא מרגיש, לפתח בעצם את העולם הרגשי הפנימי. הדבר הזה נעשה באופן שהיא מזדהה רגשית עם הילד, זה הו”ק שלה, העולם הרגשי של אמא, הו”ק של הבינה, שנכנס בתוך הזעיר אנפין, בתוך הרוח, ועוזר לרוח לייצר אינטליגנציה רגשית. 

יום אחד הילד יפנים, וישכח שהוא למד את זה מאמא שלו, כמו הרבה דברים. זה כבר יהיה דבר שמוטמע בתוכו, ההתבוננות הרגשית הזאת או ההבנה הרגשית הזאת שהוא פיתח בתוך עצמו, או הפרשנות הרגשית שהוא פיתח בתוך עצמו לחוויות שונות. איזה חוויות הוא מפרש בתור חוויות פוגעות, איזה חוויות הן חוויות משמחות, מתי הוא נעלב, מתי הוא לא נעלב. הוא בעצם מפתח לעצמו הבנה רגשית של החברה, של הסביבה, וזה דרך הבינה שנכנסת ומפתחת את הרגשות, ועוזרת להם לגדול, לצמוח, להתפתח. קודם כל היא מלמדת אותו להיוולד מתוך העולם התחושתי מוטורי של כאב, כיווץ, בכי, עונג, נעימות לא מילולית אלא פסיכו-פיזית ממש, לכדי רגשות שנחווים בפנים מעבר. ואפילו במובן הזה שלפעמים המציאות לא עושה כלום, אבל אני יכול לחלום חלום ולהגיב רגשית. אני יכול להתעורר מבכי באמצע הלילה, זה כבר רגשות שמתרחשים בתוך העולם הפנימי שאני מתחיל לזהות בתוכי. זה חלק מההתפתחות ההדוקה הזאת שבין הזרימה של העולם להתבוננות הפנימית שעוזרת לילד להצמיח ולגדל את השכבה האמצעית, השכבה הרגשית. שהיא לא המציאות עצמה, אלא איך אני מגיב אל המציאות עצמה, איך אני חושב על המציאות עצמה, איך אני שופט את המציאות עצמה. וגם איך אני שופט את מה שאני חש, לא רק את המציאות שבחוץ, אלא גם את מה שאני חש, מה אני מרגיש במילים אחרות. זה דבר מאוד מאוד חשוב. בהמשך אני אצליח להבין מה אני מרגיש בכוחות עצמי, ולא אצטרך את התיווך של אמא כל הזמן. ואז הרגשות כבר קבלו סוג של מוחין. ואני אפילו יכול לנסח במילים את מה אני מרגיש – זה לא יהיה רק רגש שיבוא בתוך עולם של דימוי, אלא רגש שיבוא בתוך עולם של מילה, ואני אוכל גם לנסח את הרגשות שלי.

אתם יכולים לראות פה שלשה שלבים של התפתחות של הרגש:  בהתחלה רגש שאחוז בפיזי, ומשם הולך וצומח הרגש ומפתח יכולת ביטוי דימויית של עצמו, כמו ילדים שמציירים ודרך זה מביעים את הרגשות שלהם דרך דמיון, דרך משחק. ולאחר מכן השלב שבו יש לי מילים לרגשות שלי, ואני גם יכול לנתח אותם, להסביר אותם, לפרשן אותם ולשפוט את הרגשות שלי, אם הם בסדר או לא בסדר. אלו השלבים המאוחרים של התפתחות הרגשות, כשכבר צומחת להם הקומה של המוחין. זה מעין שלושת השלבים של התפתחות הזעיר אנפין: בתחילה הרגשות עדיין אחוזים ברמה הנפשית שלהם, לאחר מכן הרוחית שלהם ובסוף גם ברמה הנשמתית. זאת אומרת שגם בתוך עולם הרגש עצמו אפשר לראות את שלבי ההתפתחות האלה.

נה”י דאמא ברוח

במובן מסוים, השלב של התפתחות המוחין הוא השלב האחרון של התפתחות הזעיר אנפין, כשצומחים לו מוחין ויש לו ראש. באופן עקרוני הנחת היסוד בקבלה, היא שלרוח, שכפרצוף זה הזעיר אנפין, , אין ראש, אלא הוא ו’ קצוות. זה מוזר כי ברור שיש לו ראש, לא ראינו ילד בלי ראש, תמיד יש ראש פיזי. אבל הראש הזה עובד אחרת מראש של מבוגר. הוא עדיין לא הבשיל לכדי ‘ראש’ במובן שאנחנו נפגוש אותו אחר כך בשלב הבוגר של הילד. אז התהליך הזה של המעבר מהשכבה של הו’ קצוות, השכבה של התפתחות הרגש, התפתחות החג”ת, שזה המרכז של הרוח, להתפתחות המוחין  – זה עוד נושא כבד שנצטרך להבין את שלבי הצמיחה של הרוח בתוכו. אבל לפני שנגיע לשם, אני רוצה לעצור בשלב הזה, ולנסות להבין מה יש עכשיו בראש של הילד, עם מה הרוח עובדת. זה חשוב מאוד להבין את זה. להבין את השלב הזה של העבודה של הרוח.

אז כבר דברנו על המקום של האם ביכולת של הילד להבין את עצמו, וליצור שפה של אינטליגנציה רגשית לעצמו. בעצם ליצור הדהוד בתוכו, מכוח ההזדהות הרגשית שלה אתו. לשלב הזה המקובלים קוראים כניסת הנה”י של אמא לתוך הילד. הנה”י, או לפעמים האר”י מצייר את זה ככל הו’ קצוות של אמא, נכנסים לתוך הילד. זה כניסת הרגליים או לפעמים אפילו כל הו’ קצוות, מתלבשות בתוך הרוח, בתוך הז”א. מה הן עושות שם? למה הן נכנסות שם? הן בעצם יוצרות את מה שעכשיו דברנו עליו, את היכולת של הילד לפתח בתוכו איזשהו עולם של מובנות פנימית, שהוא כל כך זקוק לה בשביל להצמיח ולהמשיך את תהליכי ההולדה, אחרי שיצא מהבטן של אמא. אלו תהליכי ההולדה והפיתוח של הרגשות שלו. זה מה שהרגליים של אמא עושות כשהן נכנסות בתוך הרוח. לכן חלק גדול מהיכולת שלנו להתפתח מבחינת עולם הרוח שלנו, זה דרך תהליכים של שימוש ביכולת ההבנה. לא ההבנה כמו שהיא בעולם הבינה, אלא ההבנה כמו שהיא בעולם הרגש – היכולת ליצור הבנה רגשית, ליצור הדהוד רגשי. ודרך ההדהוד הרגשי, אמא בעצם עוזרת לילד ללמוד רגש, ללמוד איך השני מרגיש, ללמוד איך מגיבים לרגשות. עולם שלם של לימוד, הילד לומד מתוך המפגש הזה עם הו’ קצוות של אמא או הנה”י של אמא שניתנים בתוך הילד ועוברים אתו את תהליכי ההתפתחות, תהליכי הצמיחה.

שכבות של מוחין

יום אחד יתפתחו המוחין ממש, והילד יהפוך להיות בוגר. וכשהוא בוגר הוא כבר חושב מהמוחין, באופן בינתי והכרתי על המציאות. לא הרגש שולט ומניע את החשיבה על המציאות, אלא כביכול הניתוח ההכרתי, ההתבוננותי על מה שיש במציאות מול עיני, הוא המנחה את התגובה שלי. בחב”ד קורים לזה ‘מוחא שליט על ליבא’. צריך עיון כמה אנשים באמת כאלה, כי כולנו, גם לאחר שאנחנו מתפתחים ונעשים מבוגרים, עדיין יש לנו זעיר אנפין, עדיין יש לנו שכבת רוח, ועדיין יש לה צורת חשיבה אחרת. ואנחנו לפעמים חיים בו זמנית בצורה של חשיבות סותרות. החשיבה של הכלי הפנימי – העולם הבינתי-נשמתי שלי חושבת בצורה בוגרת, והשכבה הרגשית שלי מגיבה וחושבת אחרת, כי היא עובדת אחרת, יש לה חשיבה אחרת. בו זמנית אני בסוג של סתירה פנימית בין מה שאני חושב מהראש, לבין מה שאני חושב מהלב, לבין מה שאני חושב מהבטן. זה לא תמיד זה אותו דבר, כי לכל אחד יש סוג של ‘מוחין’. יש לנפש מוחין, יש לרוח מוחין, ויש לנשמה מוחין, והם תופסים מיקוד אחר בכל שלב. 

כשאנחנו רוצים לדבר על מה זה הראש, מה זה חשיבה של מוחין, אנחנו הרבה פעמים כבר חושבים על המבוגר, כי שם אנחנו מתקבעים, בשלב המבוגר שלנו, ומשם אנחנו קוראים את המציאות ואת העולם. אבל מה לפני כן? בואו נעצור רגע, ונחזור לשהות בעולם של הילד, שהוא תמיד נשאר העולם שלנו כי גם אם אני הבן אדם הכי בוגר שיש, עדיין יש לי זעיר אנפין. ותזכרו שהזעיר אנפין הוא מרכז האדם, אז ברור שהרוח הזאת תהיה יותר בוגרת, אבל היא עדיין רוח. עדיין המנוע שלה הוא מהלב, עדיין המנוע שלה הוא מהיצירה, ועדיין המנוע שלה הוא מהסיפור הרגשי ולא מהחשיבה. ויש בתוכנו גם את זה וגם את זה, רק כשזה מתבגר עם השנים ויוצר תהליכי אינטגרציה עם הפרצופים האחרים, אבל זה תמיד נשאר. ולכן חשוב גם להבין את השפה הזאת, כי לפעמים כשאנחנו מתבגרים אנחנו עושים שלילה של השלב הקודם. הגענו מהנפש אל הרוח ואנחנו כבר דוחים את הנפש, מדחיקים אותה. מגיעים לבגרות שלנו, אז אנחנו בזים לעולם הרגשי של ילדים. “זה ילדותי”, “תתנהג כמו בן אדם בוגר, מה אתה ילד קטן?”. ובעצם אנחנו לא מבינים איך לבגר את שפת הילד, איך לבגר את שפת הנפש, ולהמשיך להבין את חשיבותם של המרכזים האלה כמרכזים שצריכים לצמוח בנו כל החיים. אם אנחנו נוותר עליהם אנחנו נאבד משהו מאוד עמוק ודינאמי בכוחות הצמיחה שלנו, בכוחות הנעורים שלנו. אז אני רוצה לשהות על האזור הזה, מה קורה שם בתוך המרכז הזה של הילד או של הרוח היוצרת כמו שדברנו עליה עד עכשיו? מה יש בשלב הזה, כשהילד מכוון רגשית, איך הוא חושב בשלב הזה? מהי החשיבה שלו? מה מניע את החשיבה שלו? 

מוחין של ילד

אז יש שני דברים באופן בסיסי שמניעים את החשיבה שלו ומניעים אותו. אחד זה כמו שדברנו במפגשים הקודמים, מה שמניע אותו זה הרצון לממש את כוחות החיים הפוטנציאליים שטמונים בו. הוא מזהה ברובד מסוים מהו הפוטנציאל שלו, מה הכוחות שהוא חווה בתוך עצמו שנמצאים בפוטנציאל שלו. לפעמים זה סוג של התבוננות פנימית, או שיקוף חברתי, או שיקוף הורי – מה הכוח שלך, מה הכוחות שלך, ובמה אתה טוב. לפעמים הוא זקוק לאישור מהסביבה בשביל להבין מה הכוח שלו, מה היכולות שלו, במה הוא מוצלח, במה הוא חזק, במה הוא יותר טוב מכולם, איפה הוא מנצח, איפה הוא מצליח. זה הופך להיות מה שיש לו עכשיו בתוך הראש – איך אני מוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות שאני טוב בהם, איך אני מעצים את הכוחות שלי, את היכולות שלי. ואיך אני מצליח ליצור את הכוחות הפוטנציאליים שלי בתוך המציאות. 

אז זה מה שקראנו בזמנו ‘שם אלוקים’. זאת אומרת, שאם אני אסתכל עכשיו בתוך העולם של הילד בראש שלו, – זה חלק ממה שבעצם מניע את החשיבה שלו. מימוש עצמי יצירתי בתוך כוחות החיים שלי, ולפעמים מימוש יצירתי של הכוחות שאני רואה שאני מסוגל להפיק מהסביבה שלי. באיזה מובן אני יכול להשתמש בסביבה שלי באופן יצירתי לטובתי. גם זה מימוש כוחות, גם זו חשיבה תחת שם אלוקים. ולכן כשהאר”י נזקק לתאר את מה יש במח של הילד, אז קודם כל זה שמות אלוקים. לכן האר”י מגיע לחשבון שראש זה צורות שונות של שם אלוקים. אם תקחו את המילה אלוקים ותשימו אותה בריבוע, כמו נ נח נחמ נחמן מאומן, אז א’ אל’ אלק’ אלקי’ אלקי’ם – זה יוצא ר’. אם תקחו את שם אלוקים ותמלאו אותו ביודי”ן אז זה יוצא ש’. ואלוקים עצמו זה ערכית מספרו הוא אחד. אז המימושים השונים של הכוחות האלוקיים שטמונים בתוך הראש, זה במח חכמה שם אלוקים במילוי יודי”ן – ש’, במח בינה אלוקים בריבוע – ר’, והדעת עצמה היא א’, אלוקים פשוט, סה”כ עולה רא”ש. ראש בראש. הראש כשלעצמו זה החשיבה של הילד, של הנער – איך אני מממש את עצמי אל מול הכוחות שלי, אל מול הכוחות שאני רואה בסביבה שלי, איך אני משחק עם הכוחות האלה, איך אני מצליח ליצור את עצמי ולהתפתח. לא רק לשרוד ולהתקיים, אלא גם להתפתח ולהצליח בחיים, וכן הלאה וכן הלאה.

חשיבה דימויית

אבל זה לא הכל, עד עכשיו דברנו על המוחין, אבל יש לילד עוד משהו שמזין אותו, וזה החלום, החלימה והדמיון. ילדים חולמים ‘שעות נוספות’, כל הזמן חולמים. החלימה היא חלק חשוב מהחיים של ילד. למעשה זה מלווה אותנו אפילו משלב העיבור, אבל גם אחרי שאנחנו נולדים הילד עסוק בלחלום בהקיץ. והוא גם חושב באופן חלימתי. החלימה היא פחות מילולית, היא באופן מובהק הרבה יותר חזותית ורגשית בתוכנו. ככה זה כשאנחנו הולכים לישון בלילה וחולמים, החלימה לא מפעילה את המרכזים של המערכת המוחית המפותחת יותר, המאוחרת יותר, הקורטקס. אלא מפעילה את האזורים של המערכת הלימבית, אזורים במח שיותר אחראים על הפעלה רגשית, ואפילו מינית. שם הילד בעצם כל הזמן מופעל רגשית. וזו יותר שפה חזותית-דימויית, מאשר שפה מילולית-אנאליתית-רציונאלית. אפשר לראות את זה בחיים של הילד גם כשהוא ער, החשיבה שלו היא לאו דווקא חשיבה רציונאלית אלא יותר דימויית. החלום הוא משחק, הוא משחק עם המציאות. גם הילד משחק עם המציאות. הוא עובד עם דימויים, חושב דרך דימויים, ולאו דווקא דרך מילים. 

דימויים מניעים רגש יותר ממילים, וזה מאוד חשוב גם לכל החיים הלאה כי השפה היסודית והבסיסית שהרגש מונע וצומח דרכה היא שפת הדימוי ולא שפת המילה. לכן הרבה פעמים כשאנחנו מבוגרים יש לנו קושי לתנועה רגשית, כי אנחנו כבר עברנו לשפה מילולית-יצוגית-מופשטת. לכן אנחנו מגיעים לכל מיני מסקנות, וזה לא עובד רגשית, זה לא מניע אותי רגשית. הרגש נמצא במקום אחר ואני לא יודע לגשת אליו, כי המפתחות של הרגש לא נמצאים בהכרח במילה המפושטת הייצוגית. הוא נמצא יותר בשפת הדימוי. 

גם העולם הבינתי של הילדות הוא לא העולם הבינתי המילולי, המושגי, המופשט, הקונסטרוקטיבי, אלא הוא המילה של בינת הלב. בינא-ליבא, בה הלב מבין. איזושהי הבנת לב דימויית, שדרכה הרגש מתנהל בתוך המרכז התפארתי שלו. לכן אם כשאנחנו רוצים לעבוד עם הרוח, אנחנו צריכים לעבוד עם הדימוי, עם החלום, עם הרגש. ולתת לו את החופש שלו, לחלום, לדמיין, לשחק עם המציאות. מה היינו רוצים ליצור לו היינו יכולים לפני שהמבוגר האחראי מדכא לרוח את החלומות, את היצירתיות, את החזון, את המשחק, ואת הדימוי שאנחנו זקוקים לפעמים לעלות איתו. לעבוד עם דימויים ולא לעבוד עם מילים. יש כל מיני דרכים, כל מיני שיטות, שהם בעצם מנסות להחזיר את האדם הבוגר, לא ל’מה אתה חושב על זה?’, אלא ‘מה אתה מרגיש עם זה?’, ו’מה הדימוי שעולה בך עם זה?’. זה חלק מלפתוח מחדש את המוחין של הרוח.

מה אהיה כשאהיה גדול?

ונצעד עוד צעד – חלק גדול ממה שהרוח עושה בעולם הדימוי, זה העולם של לחלום מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדול, מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. זה מעסיק ילדים שעות נוספות, הם כל הזמן חולמים על מה אני אהיה בעתיד, ודרך זה הם כל הזמן קוראים את עצמם וחושבים על עצמם. משחקים עם עצמם משחקי דמיון, משחקים באבא, משחקים באמא, משחקים ברופא, משחקים בכבאי, משחקים בלוחם. משחקים משחקי דמיון שבעצם משחקים את החלימה שלהם, העתידית, לתוך המציאות הממשית, ודרך זה מתקשרים עם החלום שלהם אל תוך המציאות, ובונים את עצמם גם אל מול החלום ואל תוך החלום כבר עכשיו.

הרבה פעמים המקום הזה הוא בעצם הארות אמהיות שהרוח עדיין נתונה בתוכן, ואסביר למה אני מתכוון. כשהילד היה בעיבור בתוך אמא, בתוך הרחם, הוא לא עבר רק תהליכים של קיום נפשי,  אלא גם תהליכי גדילה בלתי פוסקים שהצמיחו אותו לפוטנציאל שאליו הוא היה צריך לצמוח ולגדול. הרחם האמהי נושא את הילד, לא רק כמו שהוא עכשיו – עובר בשבוע 12, אלא בתוך אמא כבר יש המון חלומות שנרקמים אל מול העובר הזה שבתוכה. איך יהיה הילד הזה, מה יקרה כשהוא ייוולד, וכן הלאה. כל החלומות הללו הם אנרגיה רחמית-רגשית-נפשית שמחזיקה את הילד. וגם אחרי שהילד נולד ויונק, ואנחנו כבר במוחין דיניקה, הוא עדיין נמצא בתוך סוג של רחם. אבל זו לא הרחם הנפשית המוקדמת העוברית, אלא זו כבר רחם אמהית שדרכה הוא חולם על עצמו. הוא ממשיך לחלום על תהליכי הצמיחה והגדילה שלו, והם עוטפים את האישיות שלו שעכשיו הולכת ומתפתחת ומגלה את עצמה ויוצרת את עצמה ומתבוננת בעצמה דרך עולם החלום הזה של ‘מה אני אהיה כשאהיה גדול’. הרבה פעמים ההורים הם חלק מהמשחק הזה, הוא מסתכל גם על ההורים שלו וחושב דרכם או שואל אותם ‘מה אני אהיה כשאהיה גדול’. הוא קולט מהם איזשהו חלום שלהם כלפיו. 

ה’היות’ שלו בתוך החלימה הזאת, הוא חלק משמעותי מהמעטפת ובית הגידול של האורות המקיפים שבהם הרוח מתפתחת וצומחת. החלום הזה בא בתוכו כל הזמן ומזין אותו, הוא צומח אתו ומתפתח אתו. ואם נדבר בשפה של האר”י, הביטוי האנרגתי של הדינאמיקה הזאת הוא כבר לא שמות אלוקים שקשורים לאמא, אלא שם אקי”ה שקשור לאמא. המקום של ה’אהי”ה אשר אהי”ה’, כוחות ה-אהי”ה של האם שנושאים את הזרע, את העובר, שמונח בתוך רחמה, ומאמינים בפוטנציאל הצמיחה והגדילה שלו ומוכנים לסבול המון בהריון בשבילו. אחר כך הם גם ממשיכים את האהי”ה הזה אל תוך תהליכי הלידה, והילד מוצף באנרגיות של האהי”ה הזה, באנרגיות החלימה, באנרגיות הדמיון, שבתוכם הוא כל הזמן עובר תהליכי עיבור מתמשכים לאורך כל תהליכי הילדות שלו. כל עוד הוא לא מגיע לבגרות, הוא שם, הוא בתוך האנרגיה הזאת, שהיא מועצמת בלילה, אבל נמצאת גם בשעות הערות שלו כל הזמן ומזינה את שפת הדמיון, את שפת החלימה, את שפת המשחק, את שפת היצירה. וגם את היכולת שלו להתחבר לחלום של עצמו, שבמובן מסוים הוא עוד חיבור לכתר שלי, לנעלם שלי, ל’מעבר’ שלי. מה אני אהיה, אהיה אשר אהיה, מה אני אהיה כשאני אהיה גדול? חידת החידות של ילד, שכל הזמן עוטפת אותו. היא כמו כתר על ראשו, ודרכה הוא יונק חיים של יצירה, של חלימה ומשחק, דמיון וחזון.

מה אני אהיה כשאני אהיה גדול זה גם מה הפוטנציאל שטמון בי, מה הפוטנציאל של הכוחות שגנוזים בי. ובמובן הזה, האהי”ה ושמות האלוקים נמצאים יחד, הם אנרגיה אחת. וכל הזמן הילד הולך וסופג את האהי”ה הזה אל תוכו. זה אהיה אשר אהיה, אפשר לחלום מה שאני רוצה, לחלום והילד חולם, וגדל ומתפתח, ובונה את עצמו בתוך מעטפת האהי”ה הזאת שממשיכה בעצם להחזיק אותו מתפקד בתוך היום יום, שהוא לא תמיד קל. הוא לא תמיד מצליח ביומיום שלו, או בבית ספר שלו, וכשקשה לו בבית ספר הוא הולך לחלום את החלומות שלו, ומשחק בכל מיני משחקי חלימה ‘מה אני אהיה כשאני אהיה גדול’. החלום הזה גם עוזר לילד לתווך את המציאות לפעמים, לתווך את המציאות הקשה והלא נעימה עבורו לפעמים. החלום הזה עוזר לילד לתווך, ובמובן מסוים גם לחמוק מהמציאות. הוא לא לגמרי חי בתוך המציאות הממשית, הוא חי קצת בתוך החלימה.

שברון הרוח

אבל מה לעשות שהחלום בסוף לא צריך להישאר רק בתור חלום, אלא החלום צריך להיהפך לדבר יצירתי. אני צריך ליצור את עצמי אל מול החלום, וככל שאני הולך וגדל ומגיע הזמן שאגשים את החלומות שלי, ואני לא מצליח ליצור את החלומות שלי, אז זה נהפך לכאב. אני עומד מול כל אותם החלומות שחלמתי כל החיים, ואני מרגיש שאני לא מצליח ליצור אותם ולממש אותם. גם חוויתי כל הזמן שיש לי מלא כוחות ומלא יכולות, ואני לא מצליח לממש את הכוחות שלי. תמיד אמרו לי שאני ילד פוטנציאלי, ואף פעם לא הצלחתי לממש את הפוטנציאל. זה התסכול הזה של ה-אהי”ה ושמות ה-אלוקים שהיו אמורים כל הזמן לצמוח ולטפטף לתוך מרכזי היצירה של הילד ולהזין את היכולת שלו להפוך חלום למציאות. שזו בעצם היצירה, חלק מתנועת היצירה כזכור לכם היא להפוך חלום למציאות. ועכשיו אני מרגיש שאני לא מצליח להגשים את החלום למציאות, אז זה קשה, זה מדמם, זה כואב. ולפעמים זה חלק מהסיבות שהרוח נשברת. היא מנסה להגשים את החלומות שלה, להגשים את הכוחות שהיא מאמינה בעצמה שיש בה, והיא לא מצליחה. היא מקבלת סתירה מהמציאות ונעצבת, נשברת ומתוסכלת. ובמובן מסוים היא מאבדת אמון בעצמה ואז לפעמים היא הולכת לישון, היא חוזרת לחלום באופן נפשי יותר, פחות פעיל בתוך המציאות, חוזרת לחדש את החלומות שלה ואת האמון בכוחות שלה. ואז עוד פעם היא חוזרת לתוך המציאות, עוד פעם מנסה ליצור, היא יוצרת מה שהיא יוצרת, לפעמים היא מצליחה ולפעמים היא נשברת, ושוב פעם. 

לפעמים היא מצליחה, ועדיין מרגישה בסוף שהיא מאוכזבת, שזה לא מה שהיא באמת חלמה עליו. כי מה לעשות שהיצירה בתוך המציאות הממשית הקונקרטית היא לא כמו בחלום, היא לא כמו בחזון שחלמתי וחזיתי. היא לא אותו מימוש פוטנציאלי שחשבתי שאני יכול ומסוגל. המציאות היא עולם הרבה יותר מורכב מהחלומות האישיים שלי בתוך עצמי. ואני מרגיש תסכול שלפעמים גומר על הרוח. אז בהתחלה אני מצליח, אני מקדם, אני מצליח ליצור, ובסוף שאני רואה מה באמת השגתי ביד, ומה בסוף הצלחתי לממש, אני חווה תסכול, אכזבה, וייאוש, ולפעמים סוג של מוות של הרוח. ושוב הרוח צריכה לישון. לפעמים זה ייאוש ולפעמים זה דיכאון. הדיכאון והייאוש, כשהם קלים הם מחזירים אותי לאיזושהי תרדמת של הרוח. ובתוך התרדמת חוזרת הנשמה, הדימוי הפנימי, העולם הפנימי, להאיר לרוח מחדש את האמון בעצמה. יש לנו זכרון קצר ב”ה, אנחנו שוכחים, ואני חוזר עוד פעם לחדש כוחות ועוד פעם אני יוצר. 

זה טוב עד רמה מסוימת, אבל בשלב מסוים ישנם מצבים שאנחנו אוספים כל כך הרבה תסכולים ביחס לכל מה שחלמנו בילדות על מה שנהיה כשנהיה גדולים, ואנחנו כבר מגיעים להיות מתבגרים או מבוגרים ציניים. מפסיקים להאמין ברוח, מפסיקים להאמין בחלום. “מה אתה בבני עקיבא עכשיו? מה אתה נאיבי? אני ואתה נשנה את העולם? וזה אפילו פתטי”. ואז אנחנו מנמיכים ציפיות, מנמיכים חלומות, מפסיקים לדמיין, והרבה פעמים מפסיקים לחלום וחושבים באופן ריאלי. תחשוב באופן ראלי מה הכוחות שלך, מה אתה מסוגל, תפעל באופן יותר זהיר, תנמיך ציפיות, תזהר לא להיפגע. אם תצפה יותר מידי תתאכזב יותר, ותתקדם כך קדימה בחיים. זו כבר חשיבה מפוקחת – לפעמים היא  מגיעה מחשיבה בינתית – שנובעת מהתסכולים שהרוח צוברת מכוח המח שלה, מכוח הראש, הראש הרוחי.

לא באתי עכשיו לבאס, אלא באתי לפתוח את השפה הזאת. יש פה שפה של איך הרוח עובדת. וזו שפה שבאה משמות האלוקים ושמות האקי”ה, שתראו אותם פעילים במרחב הרוח. ועם המון דינאמיקה של חלימה, דמיון, משחק ויצירה. הדבר הזה הוא בסוף גם מאוד רגשי. המימוש שלי הוא מאוד קשור לאני שלי, למי שאני, למימוש הרגשי שלי, וזה לא עניין רק ראלי. זה לא חישובים קרים, זה משהו שאני בא אליו עם הלב, אני נפתח אליו, אני נמצא בתוכו, ולכן גם הפגיעה יכולה להיות גדולה יותר. זה ינחמנו מעצבוננו וממעשה ידינו מן האדמה אשר אררה ה’. יש איזשהו עצב, תסכול, ייאוש, שברון רוח. הרוח נשברת מהתסכולים שלה.

מקיפי אמא

אבל יחד עם זה, הרבה מהנבואה בעצם נמצאת שם. היכולת שלי להתחבר לחלום, לחזון, ל’מעבר’ של המציאות, נמצא שם. לכן ביד הנביאים אדמה, והנבואה בהקשר הזה היא תנועת הרוח אל המקיפים של אמא, אל המעבר שלי, אל ה-אהי”ה אשר אהי”ה שלי, של כל המציאות שבה אני חי. היכולת לחלום ולהיות פעיל חברתי שמשנה את המציאות וליזום אל תוך המציאות שינויים יצירתיים – זה שייך לתנועה של הרוח. ושם נמצאת ההזנה הזאת, אז גם האדם הבוגר זקוק במובן הזה לרוח, לאנרגיות וכוחות נעורים שמחברים למה שנקרא אנרגיית המקיפים.

אני אחזיר אתכם אחורה לשיעורי הנפש. בנפש דברנו שדווקא בגלל שהנפש נטולת אני, ומזוהה עם הסובב, עם המרחב ובטלה אל החיצון, אז יש לה איזושהי סימביוזה עם הסובב והיא יכולה להיפתח אל המקיפים, אל אותו חיבור ‘מעבר’, באופן מאוד מאוד שקט וממלאי. בתוך ההרפיה שלה לתוך הסובב, היא יכולה להתחבר למקיפים האלה. המקיפים האלה הם אמתיים לה, הם כמו אבא ואמא, משפחה, הבריאה, העולם שאלוקים ברא. אז הנפש יכולה ללכת ולשבת בשקט ולהתמזג עם הטבע, לחוש את האנרגיות הקמאיות האלה, העובריות, שקיימות במרחב הסובב הטבעי, ולהיות מוזנת עמוק נפשית בשקט האילם, הנטול מילים. בדומה לכך, אבל ברמה אחרת כמו שאתם רואים, גם לרוח יש חיבורים אל האורות המקיפים. רק שהרוח לא מתחברת לאורות המקיפים כמו הנפש בשתיקה, בדממה, בביטול הנפשי והסימביוזה עם המקיפים דרך החיצון, באינטואיציה במובן מסוים, ביכולת לחוש את האחר, את העולם שמסביב. אלא הרוח מקבלת את זה דרך החלימה, דרך הרגש החולם שנפתח אל המעבר כל הזמן. והפתיחה הזאת מייצרת איזשהו דימוי פנימי, הרגשה פנימית, רוח פנימית בלב, חזון ויצירה שעולה בתוך מרכז האני שלי, ואמון, אמון עמוק שאני יכול לבצע את זה. אמון שמגיע מהתפארת הנשמתית שבליבי. מה זה התפארת הנשמתית שבליבי, זה התפארת שדברנו עליה בפתיחת המפגש. אותו כתר דז”א שהוא תפארת דאמא. התפארת דאמא או כתר דז”א. והוא מעצים את התפארת שבלב שלי, את האמון שלי ביכולת שלי למלוך, לבטא ולהביא את עצמי, את היעוד שלי ואת החזון שלי אל העולם.

פארו עלי ופארי עליו

הרבה פעמים את העצמה הזאת ילד חווה מההורים, מאמא ומאבא שלו שהאמינו בו, שהתפארו בו, שנתנו לו את הפידבק שהוא מסוגל, שהוא יכול. לא תמיד ההורים היו כאלה, לפעמים ההורים ישבו על התפקיד של המבוגר הציני שדיכא את הילד שלו, ש’עף על עצמו’ מה שנקרא. גם לתפקיד הזה של ההורה יש שם באר”י, ונדבר על זה בהזדמנות אחרת. אבל יש מקום שההורים, האמא והאבא, יכולים להיות התפארת שיושבת על הכתר של הילד. מה המעבר שלך?, לתת את האמון הזה לתוך הלב. שאתה באמת מסוגל, ואתה באמת יכול, ושיש לך את היכולת להגשים את החלומות שלך. ההורים נותנים לילד אמון שהוא מסוגל, שהוא יכול להצליח במקום שאחרים נכשלו. איזשהו אמון בעצמי, שאני מסוגל ליצור את זה. והאמון הזה נובע מהתפארת של הנשמה. איזושהי תפארת, איזושהי התפארות שההורים התפארו בילד שלהם. שהקב”ה התפאר בנו, והנשמה מתפארת ברוח שיש בנו, שהיא יכולה ליצור, שהיא יכולה לממש, שהילד  יכול להגשים חלומות ולהביא את עצמו לעולם באופן יצירתי דרך מימוש והגשמת החלום שלו. 

זה חלום שבעומק הוא לא רק חלום שלו, אלא לפעמים הוא חלום של העולם. זה תלוי כמה נפתח את התפארת הזאת ונלך אתה רחוק, ונכנס לתוך הערוצים הנשמתיים שלנו. אבל זה חלק מהמשמעות שהזוהר אומר שתפארת דאמא היא כתר דז”א, שהיא כמו תפילין של ראש על הילד. ‘פארו עלי ופארי עליו וקרוב אלי בקראי אליו’, התפארות נשמתית פנימית. לפעמים ההורים צריכים להבין את זה, זו לא גאווה, הם אומרים לו ‘אתה גאוותן’, ‘אתה שחצן’. לא, בשלב של התפתחות הרוח יש התפארות שהיא מבורכת, שהיא מעצימה, שהיא מאמינה. אחר כך היא יכולה גם ליצור קליפות, היא יכולה ליצור את הילד להיות שחצן וגאוותן וכן הלאה. וככה זה נראה ונתפס לפעמים בעיניים של עץ הדעת טוב ורע, כשמתסכלים מבחוץ על הילד ואומרים לו תפסיק להשתחצן. אבל ברגישות הפנימית, בן אדם צריך להבין את זה ביחס לעצמו, ההתפארות הזאת היא השתקפות של ההתפארות הנשמתית שלו, ההתפארות האלוקית בו, ההתפארות ההורית בו. ואם הוא קולט את זה כהשתקפות הזאת ש’פארו עלי ופארי עליו’, אז הוא יכול להתנהל עם ההתפארות הזאת באופן מעודן ולא באופן שחצני, לא באופן שאומר תראו אני כזה תנו לי פידבק. זה משהו מעודן והוא בא מבפנים, בא מאמון פנימי בתפארת שבי.

עכשיו אני חוזר בעצם למה שנסתי להביע, שדרך עולם החלום, דרך עולם הדימוי, דרך אותם מקיפים, אותם אהי”ה – הרוח נפתחת גם היא, דרך הכתר הזה של החלימה, הרוח גם היא מתחברת אל המקיפים. וזו הסיבה שבאר”י יש ניקוד לכל ספירה, והניקוד של ספירת התפארת, שהוא בעצם הניקוד המרכזי של הרוח כזעיר אנפין, הוא ניקוד חולם, הוי”ה בניקוד חולם. למה חולם? כי הרוח חולמת ומשם כוחה. זה המקום של הנקודה שנמצאת מעל האות, ואחר כך היא תהיה במרכז האות ולבסוף היא תוכל להיות מתחת לאות. מרכז האות זה כשהיא תבוא לכדי מימוש, תבוא לפניה לתוך המציאות, תבוא ליצור התקשרות בתוך המציאות, שורוק כקשר (אותיות שר”ק – קש”ר). אבל קודם כל זה החולם, היכולת לחלום שבהמשך מביאה את החלום אל תוך היצירה, אל תוך המציאות. זה הניקוד של התפארת, זו האנרגיה הפנימית שלה.

הנבואה והניגון

זה מוליך לעוד עניין מאוד מאוד חשוב בנושא הרוח. דברנו אם כן על הדמיון ועל החלום. ודברנו על הנבואה, שקשורה למקום של היכולת להבין מה החלום של אלוקים כלפיי, ומה החלום של אלוקים כלפי המציאות, משם מגיע הנבואה. זה מגיע דרך דמיון, דרך חלימת הלילה או חזון בהקיץ, ככה היא מתרחשת. אובדן השכבה הזאת באנושות באה עם אובדן הנבואה. למעשה כשהתחיל העידן הפילוסופי, העולם עבר מהמרכז של הרוח היוצרת, הרגשית, הדימויית, ומתחיל העולם הפילוסופי ואובדן הנבואה בעולם. לכן הגמרא אומרת שלאחר שהנבואה ניטלה מהנביאים, היא נותרה אצל השוטים או אצל הילדים. ועדיין בתקופת חז”ל היו משתמשים ב”פסוק לי פסוקך”, סוג של נבואה שמגיעה דרך ילד.

אבל המקום הזה קשור לדבר נוסף שנקרא ניגון. הניגון הוא מהאורות המקיפים של הרוח. אני לא יודע את זה דרך המילים, אני יכול לדעת את זה דרך דימוי. אני יכול לדעת את זה דרך רגש שמגיע בתוכי, או דרך דימוי או דרך צליל, סוג של וויברציה. רגשות מחוללים בתוכנו ויברציות, סוג של תנועות רגשיות פנימיות. והתנועות האלה מסעירות אותי ומרגשות אותי. המילה ‘להתרגש’ היא תנועתיות שמתרחשת בתוך עולמי הפנימי. אני יכול לעלות עם זה, ואני יכול לרדת עם זה. זה מעלה ומוריד בתוכי את מצב הרוח. וזה מניע אותי גם, רגשות כאמוציות זה רגשות כתנועות. זה סוג של הנעה פנימית בעולם הפנימי שלי. וזו התנועה של הרוח, הרוח כשהיא נעה מעלה ומטה ימינה ושמאלה, זו תנועה רגשית, זו תנועה דימויית, ובעצם היא תנועה מוזיקאלית, תנועה של שיר, של ניגון. 

אם הניגון יגיע לנה”י התחתונים, זה ייהפך לריקוד, ואם זה יגיע לידיים זה ייהפך גם למחיאת כפיים. אבל דרך זה אני יודע משהו מהמעבר, אני מחובר אל המעבר דרך המוזיקה, דרך הניגון, דרך התנועתיות הריקודית. ככה הרוח מבטאת את עצמה. לאו דווקא כשאני מבין מה אני שומע, או את הרגש שמתעורר בי, או את המילים. לא בהכרח מי שיודע לנתח את מה שהוא מרגיש, הוא זה שירקוד וינוע בשיר, או יפצח בשיר. זו תנועה שהיא טבעית לילד, שהשמחה פורצת דרך הגוף, והיא רוקדת והיא שרה. היא חושבת דרך מוזיקה, היא זקוקה למוזיקה בשביל לחיות. אלו בעצם אותם מקיפים, אותו ‘מעבר’ שמניע את הרוח, אבל הוא מניע אותה בשפה של רוח, בשפה של תנועתיות. ומוזיקה היא קודם כל עליות וירידות של הרוח, ותנועות של קירוב וריחוק. כל התנועות האלה שאנחנו יכולים לדבר עליהן במרחב, הן סוג של תנועות של הרוח, תנועות של המוזיקה. 

דיבור רגשי

רגשות בעומקם מכילים בתוכם קולות. קולות של בכי, קולות של שמחה, קולות של התרוממות, קולות של ירידה. איך הקול שלך? אתה יכול לשים לב לא ל’מה’ אתה אומר, אלא מה האינטונציה שלך? מה המוזיקה שלך?. אז יכול להיות שיש סתירה גמורה בין מה שהבן אדם אומר, ‘מה שלומך היום? טוב מאוד’ (הרב אומר זאת באינטונציה כבדה ועייפה) הוא אומר ‘טוב מאוד’, אבל אתה מרגיש בקול שהוא נמצא בדיכאון, שהוא לא שם בכלל. וזה קשור למה יש בתוכו, בתוך הרוח. אז אם דברנו על השכבה הפיזית, ולאחריה השכבה התחושתית, אז עכשיו אנחנו בשכבה הרגשית, הרגש כבר מתחיל לקבל אוטונומיה, הרגש נהיה גם ללא קשר למציאות החיצונית, בתוך זה יש דימוי, יש צליל, יש קול שמניע והופך להיות לקול של הילדים. קול של בכי, קול של שמחה, קול של צחוק, קול של צעקה. כל אלה בעצם הם קולות של הרגש. ובתוך זה מתחילות להיווצר אחר כך המילים, ולאט לאט גם מוחין, ואלו כבר יהיו הצעדים לשכבות הבאות. אבל אלו תהליכי ההתפתחות של מרכז הרוח, שהוא בעצם מרכז הקול והפה, מרכז הדימוי והחלימה (הרב מצביע על הגרון), ומרכז הניגון (הרב מרים את הידיים) שקשור הרבה פעמים לידיים או לרגליים. הידיים כמנגנות ואולי הרגליים כרוקדות, הן חלק מהתנועתיות של מרכז הרוח. תנועה שמספרת את עצמה דרך הדבר הזה. 

זה עולם שאנחנו מאבדים אותו לפעמים, כי לפעמים אין לו מילים, ואנחנו כבר אנשים מבוגרים, אז ‘מה הקטע?’, ‘מה באת לומר בזה?’.. לא סתם הנבואה הייתה צומחת דרך החלימה, דרך הניגון ודרך השיר. זו היכולת שלנו להקשיב לא רק למה שאנחנו חושבים, אלא להקשיב לתנועות הרגשיות שלנו. מה נע בי בפנים? עזוב מילים. מה התחושות גוף שלי ומה נע רגשית בתוכי. לשים לב לעליות ולירידות הפנימיות שקורות בתוכנו כל הזמן. יש כל הזמן עליות וירידות, שמתבטאות לפעמים בקול שלנו. לא לשים לב רק לא ל’מה’ אני אומר ומה אני חושב, אלא באיזה קול, איזה וויברציית קול נעה בתוכי. הרבה פעמים כשאנחנו מבוגרים מילים לא הופכות לוויברציות, אלא הופכות להיות ייצוגים. ואז איבדנו משהו מהניגון של המילה. מילים נתפסות כמו חפצים שמכניסים אותם למקומות הנכונים. ולא! מילה היא לא חפץ, מילה היא צליל וויברטורי. תקשיבו לתינוק כשהוא מתחיל להמהם איזה צלילים יש למוזיקה שלו, איזה ‘קולות לוויתנים’ ,אני קורא לזה, בוקעים מתוכו. ילד עדיין שם, ולאט לאט הוא לומד לדבר אבל הדיבור עדיין נע בתוך הוויברציה, קשוב לוויברציה, ויש בו המון ביטויי רגש, ביטויי קול.

החזרה אל רוח הנעורים

בשביל להצליח באמת לחזור לזה, לפתח את זה, צריך קודם כל להקשיב. קודם כל להקשיב ל’מה אני מרגיש’, זה דבר ראשון. לא רק מה אני חושב אלא מה אני מרגיש. אחר כך מה האינטונציה שלי, מה הוויברציה שלי, מה הוויברציה של הקול שלי, מה הוויברציה של הקול של האדם שמדבר איתי?. יש עוד דברים שאפשר לעשות, למשל לנסות לא לחשוב, אלא לתת לדימויים שבתוכי לעלות – מה הדימויים שעולים בי? אני שואל אותך שאלה – לא מה התשובה, אלא מה הדימוי שעולה, להקשיב לדימוי הזה, ולעבוד עם הדימוי הזה. איזה רגש עולה עם הדימוי הזה שאתה מדמה. אלו עולמות שהתפתחו לעבודה עם הרוח בכל מיני צורות. דמיון מודרך לדוגמא, זו עבודה שהתפתחה כדי לעבוד עם הרוח. יש כל מיני דברים, עוד דוגמא זה ללכת שבוע בלי ראש, דמיין שאין לך ראש, זה תרגיל שאני נותן לפעמים לאנשים – דמיין שאין לך ראש, לך שבוע בלי ראש. יש לך רק לב ובטן, וזה מה שאתה הולך. אין ראש. מה קורה עכשיו? איך אתה מגיב? איך אתה עונה? מה עולה בך כשאתה פוגש דברים בתוך המציאות?. להחזיר את האנרגיה למרכזי הלב ומרכזי הבטן התחתונה, ולא רק למרכז של הראש. אנחנו כאנשים מערביים, האנרגיה שלנו מכונסת בתוך הראש או הפה. וגם הפה הוא ת”פ (תחת פיקוד) הראש ולא ת”פ הלב, במובן שדברתי עליו מקודם של מילים כייצוגים ולא מילים כוויברציות. עבודה עם קול, צליל, תנועה – כולם שייכים לעבודה עם הרוח. 

יש גם עבודות עם תפילה. עבודה של הבעל שם טוב לומר את מילות התפילה לאט, לשהות בתוך המילה, ואתה תראה שלאט לאט המילה הופכת להיות וויברציה ולא תוכן, והיא מתחילה ליצור תהודה, מנגנת בתוכנו. יש כל מיני דברים, אני פשוט לא רוצה עכשיו להיכנס לתנועות מבוגרות יותר, של איך מבוגר הולך ועובד עם הדברים האלה. קודם כל חשוב לי רק להבין את הדיפולט של המערכת הזאת. איך היא עובדת? מה היא עושה? מה העקרונות שלה?. ולהבין מה לפעמים איבדנו בתהליכי ההתבגרות שלנו, ואפילו התבגרות של האנושות בגדול, שחסמה לעצמה את האזורים האלה. וזו שאלה טובה עכשיו, איך בן אדם מבוגר לאחר כל תהליכי ההתבגרות, חוזר לתמימות השנייה. לא במובן של לחזור אל הנפש, אלא לחזור גם אל הרוח. עסקנו הרבה במשמעות של הנפש לחיים שלנו, אבל לא פחות מזה יש גם חשיבות לרוח. כי הרוח זה המנוע של החיים, הרוח זה היצירתיות, הסקרנות, מעיין הנעורים שלנו, והיכולת לחוש את הקול, את הרוח בתוכנו, את המוליכות הרגשית בתוכנו, את הצליל הפנימי, את הניגון, את הנשמה כמו שהיא מדברת בתוך הלב ולא כמו שהיא מדברת לנו בתוך הראש, בתוך העולם הקוגניטיבי, הניתוחי, המילולי.