שיעור 17: הנפש ומרחב העובדה

נפש- עיבור והזנה מבחוץ

היינו במפת הנפש- במילוי וחסר, פעילות ומנוחה, מוות וחיים. בילינו בה כבר זמן. לא סיימנו עם זה, אבל נתקדם קדימה. דברנו בפעם שעברה על זה שיש לנו שני מצבים למונחות של הנפש בתוך המרחב שסביבה. 

הזנה מהחוץ

אפשרות אחת זה שהנפש מונחת במצב שבו היא כמו בעיבור. הנפש היא מוחין דעיבור, זה המצב הבסיסי שלה. מוחין דיניקה זה המקבילה של מערכת הרוח. ומוחין דגדלות כבר לוקחים אותנו לעולם של הנשמה. בעולמות זה מקביל לעשיה יצירה ובריאה. בהמשך כשהספירות מתפתחות לפרצופים זה מקביל לפרצוף נוקבא, זעיר אנפין ואמא. זו המערכת שלנו באופן בסיסי. אז לכן בהרבה מהדיבור שלנו אנחנו משתמשים בשפת העיבור כשפה של לצייר בה את המונחות הראשונית של הנפש, מונחת כמו עובר בתוך אם. שמצד אחד יש בו פעילות לקיום והישרדות, דחף קיומי בסיסי של לחיות, ומצד שני הוא תלותי בהרבה מובנים. הוא גם תלותי בזה שהוא צריך את המזון שלו מאמא שלו, ורק דרכה הוא יכול להתקיים ולחיות, תלות מוחלטת. מצד שני, במובן נוסף, הוא תלוי במרחב שסביבו כי הוא חלק מהמרחב שסביבו. הגמרא דנה אם העובר ירך אימו או לא? איפה עובר קו הגבול בין העובר לרחם, לאם? יש רצף שקיים בין העובר למרחב שסובב אותו, שהוא גם מתקיים דרכו והוא גם חלק ממנו. המצבים האלה הם מצבים שמלווים את המצב של הנפש לאורך כל החיים. הבפנים של הנפש נמצא בתנועות של התמלאות וחסר, הזנה וקיום. הבפנים של הנפש חסר כי יש פה בעיה של חולשה של אין “אני”. אין “אני” מפותח לנפש, פנימי. זה יתפתח הלאה בשלב של הרוח, אז נתחיל לראות את המרכז של ה”אני”. הנפש עצמה כספירת המלכות “לית מגרמא כלום”. היא מכילה ומתרוקנת. יש חלל פנימי שיכול לקבל, להזדהות ולהתרוקן מהכל. המקום של הקבלה והאמונה הם הבסיסים של תנועת הנפש. היכולת לקבל אל תוכי את המציאות ולהאמין במה שאני מקבל, ולראות אותו כחלק מהזהות שלי. ויחד עם החלל הפנימי של המרחב הנפשי ה”אני” מושלך החוצה. אם אחפש את הפניה של ה”אני” שלי- הוא פונה החוצה. אני מזהה את עצמי עם המרחב בתוכו אני נמצא, שדרכו אני מקבל את הגירויים, את ההזנה, את הקיום שלי. במובן הזה המלכות פונה החוצה, מזדהה עם מרחב החיצון שדרכו היא מתקיימת. בתוך רחם זה אמא, אחר כך זה העולם בו אנחנו חיים, מערכת הסובב שלנו, של החושים, הגירויים, הסיפוקים, האנשים, הבית, החפצים. כולם הם חלק מסוג של השלכת ה”אני” וזיהוי ועיגון שלו במרחב החיצון.

חולשת ה”אני”

חלק מהמצב הזה גם קשור לזה שעם חולשת ה”אני”, לא רק שאני מפנה את ה”אני” שלי החוצה כי אני באמת חלק ממנו, ודרכו אני גם מתקיים, אלא גם מכיוון שמבפנים יש ערפל פנימי, חוסר ידיעה מי אני ומה אני, אם יש בכלל מושג כזה, אז את המודעות לעצמי, את הפידבק לעצמי, ושאני קיים בכלל, אני מקבל מבחוץ- מהפנייה של ההורים, או של העולם שבחוץ שנותן לי פידבק דרכו אני יודע את עצמי, את קיומי. דרכו אני מקבל את הביטחון של הקיום שלי, ואת הביטחון במי אני ומה אני, ובממשות שלי. אם בתוך הנפש יש מלאות וריקות, ועם הריקות הזאת נוצר פחד קיומי של מוות, אז הצורך של הנפש להתקיים מושלך החוצה, מתעגן דרך העולם החיצון שנושא את הקיום שלי. דרכו אני חווה את הקיום שלי הממשי, שאני באמת קיים, כי בפנים אני ריק. בפנים כל מה שיש זה סוג של ערפל פנימי, ומלאות והתרוקנות בלתי פוסקת, שאין לי יכולת להציב בפנים את הקיום. אין עוגן, גרעין פנימי. בפנים יש ריק, לית לה מגרמא כלום, יש ריקות פנימית שמתמלאת ומתרוקנת. אבל אני יכול להניח את הקיום שלי החוצה. על האנשים שנושאים אותו ונותנים לי פידבק לקיומי. על העולם שמחוץ, על הטבע, עולם האובייקטים שנושא אותי מבחוץ. אני הולך עם האנרגיה החוצה ודרכה אני מזהה, מזין, מקיים ומעגן את עצמי והופך את עצמי למשהו קיים וממשי. דווקא חוסר ההיות הפנימי מצריך היות הרבה יותר אובייקטיבי. כי אם אין לי “אני” סובייקטיבי להישען עליו, אז אני צריך להישען על משהו שמחוץ לי. בהקשר הזה העולם שבחוץ הוא עולם שנושא אותי אבל כמו שהעולם החיצוני קיים, נושא אותי בשפה אובייקטיבית. נושא אותי כאובייקט. זו טריקיות של תנועה. יש פה משהו שאתם יכולים לזהות באר”י שהוא מתאר את הנפש כהיכל.

הנפש כהיכל

הערבוב עם מרחבי החיצון

הנפש מתוארת במרחב של מרחב ההיכלות.

בפנים זה מלכות שלית לה מגרמא כלום, אבל המלכות פונה כל הזמן החוצה.

יש לזה הרבה ביטויים. דברתי על ההזנה. דברתי על הקיום שלי שהוא חלק מהמציאות הסובבת ודרכו אני מקבל את הגירויים ואת החושים. את הביטחון לקיום שלי, את הידיעה של עצמי, אני מקבל מבחוץ. יש פה אספקטים שונים שהמלכות נשענת החוצה וזה מלווה אותנו גם ברמות הבאות שלנו. הצורך שלי בהערכה שתבוא מבחוץ, בכבוד שיבוא מבחוץ. שיכבדו אותי, זה לקבל פידבק לקיומי מבחוץ. העולם שבחוץ שאני מתייחס אליו ושאני רוצה את הפידבק ממנו, הוא מבחנתי עולם אובייקטיבי. וכשהוא נותן לי את הפידבק הוא נותן לי פידבק בשפה כביכול אובייקטיבית. ואז אני נתפס בעיני עצמי עכשיו כמשהו שמקבל את המימוש שלו והקיום שלו באופן אובייקטיבי. יש פה שפה של אישיות שהיא בעלת אנרגיה מוחצנת, נשענת על אנרגיה מוחצנת, ומקבלת את הזהות הסובייקטיבית שלה באופן מוחצן. שפה של חיצוניות בונה את שכבת הנפש. 

הריבוע הפנימי זו חולשת הפנימי שמתמלא ומתרוקן ; מרחב החיצון סובב אותי כל הזמן. אני מקבל את שכבת הקיום. העור העוטף, הריבוע החיצוני, שעוטף אותי, את הנפש הפנימית כל הזמן, הוא סוג של ממוצע המחבר בין הפנימי לחיצון, הוא תומך את הפנימי שלי כל הזמן דרך שפת חיצון. לכן הנפש כל הזמן, מעורבת ומעורבבת עם מרחבי החיצון. זה מרחבי חיים בשבילה. זה לא סתם שהיא מעורבבת איתם. תראו את הריבוע החיצון, בתור השליה, הרחם וכו’ שנושא את הבפנים שלי. זה נותן לי אופי חיצוני, זהות חיצונית. הוא בן אדם מוחצן.

בלי שיפוטיות. צריך להבין שחלק ממה שקורה כשלומדים אר”י זה שאין שיפוטיות בהקשר הזה. אפשר לשפוט אחר כך, אבל קודם כל תבין את המקום, את השפה, את הדינאמיקה, למה זה בנוי ככה? למה זה עובד כמו שזה עובד? אחר כך תנסה ליצור תהליך יצירתי לשינוי, מתוך הבנה של התמונה שבה אתה נמצא. אבל המצב הזה שבו אנחנו מוחצנים ונשענים על החיצון, שייך לשפת הנפש.

לפני שאני בא בביקורת, קודם כל זה מונח וקיים שם. זה ילווה אתכם כל החיים. זה חלק אינטגרלי מהתהליכי ההבניה שבנינו דרכה את קיומנו הבסיסי ביותר בעולם. הוא ליווה אותנו אחר כך גם בשפה החברתית, וגם בשפה התודעתית של עצמנו. זה משהו שהוא חלק בסיסי ויסודי בקיום שלנו. 

אפשר לדבר פה על הכבוד, ועל ההערכה. הצורך של הנפש כל הזמן לצאת החוצה כביכול ולקבל את ההישענות שלה מבחוץ, זורק אותי כל הזמן למעטפת. והמעטפת הזאת היא סוג של החצנה של האני, ותפיסה שלו דרך החיצון, היא הופכת אותי ל”סובייקט אובייקטיבי”, אני ממציא מילה שתבינו למה אני מתעקש איתכם על זה- כי יש לזה עוד שפה לנפש. היא גם נקראת היכל, אתם רואים בציור את ההיכל. המרחב החיצוני, או המעטפתי הוא חלק מהזהות שלי. אני מזדהה עם הבית שלי, עם החפצים שלי, עם הסובב שלי, עם המדינה שלי, עם החברה שלי. זה סוג של הפניה שאני רואה את עצמי דרך החיצון. גם אני עצמי במובן מסוים, ממילא אראה את עצמי כסוג של היכל, כי בי הדברים באים והולכים, אני לא יכול לומר מי אני ומה אני מבפנים, אבל אני יכול לזהות את העולם החיצוני, את הגבולות שלי, ההגדרה שלי שמוגדרת מבחוץ, כמו שהחצנתי אותה וספגתי אותה פנימה אל תוכי, כשפה חיצונית בה אני יכול לומר דרך הגבולות שלי מי אני.

הקשר בין הנפש לעולם העשייה

הצורך בעובדות

לשפה הזאת של נפש כהיכל יש עוד מילה שאנחנו משתמשים בה, וזה הקשר בין הנפש לעולם העשייה.

הנפש היא מרחב ההיכלות אבל הנפש היא גם עולם עשיה. אני רוצה לגעת בניואנס במשמעות של הנפש כעולם העשייה. מה הקשר בין הנפש לעולם העשייה? למה דווקא עולם העשייה הוא העולם בו אני ממקם את הנפש? מעשה בארמית אומרים עובדא. אז מה זה מעשיה? עובדה. עובדות. 

נתרגם את זה אחרת- הנפש שייכת לעולם העובדות. מה האחיזה בעובדות נותנת לי? למה אני צריך לאחוז בעובדות? יש מצבים נפשיים או טיפוסים אנושיים שצריכים מאוד לאחוז בעובדות. קשה להם לשאת עולם סובייקטיבי, מבחינתם הוא פלואידי, אמורפי, סמיך, לא ברור ומעורפל. והם צריכים – “דבר איתי בעובדות, מה העובדות?”. לפעמים הם נאחזים בעובדות, ומבחינתך מה שהם מנסים לספר לך זה נרטיב. אבל מבחינתם זה חשוב להם והם מתעקשים שזה עובדות. הם נאחזים בזה באופן קיומי. אתה מסתכל מבחוץ ולא מבין מה הם רוצים, “זה הפרשנות לגמרי שלכם לאירוע”. אבל הם לא קולטים את זה כפרשנות. אלא הם קולטים את זה כ”כי זה מה שהיה שם”. אתה כמו מספר להם שכדור הארץ הוא עגול ולא שטוח, כופר בעיקר. למה אנשים זקוקים לשפת עובדות? מה שאני רוצה להסביר דרך ההתבוננות בנפש שזה חלק מתנועות הבסיס של הנפש, הצורך של הנפש להישען על חיצון. 

הישענות על הפיזיות של החיצון

אני צריך להישען על החיצון בשפה מופשטת. בשפה לא מופשטת זה הפיזיות של הקיום, זה הבית, זה החפצים, האובייקטים. אובייקטים זה עובדות. זה דברים ממשיים מוחצנים עליהם אני משעין את קיומי. ברמה יותר מפותחת זה יכול להיות אנשים שאני משעין עליהם את קיומי. ברמה יותר מופשטת זה יכול להיות עובדות עליהם אני משעין את קיומי. אני צריך לתפוס משהו. להיות אדם מדעי, בשביל לייצב על זה את הקיום. זה צורך של הנפש בעולם של מעשה. כי בעולם של מעשה היא יכולה לעגון. היא יכולה להתקיים בו, לנוח בו. זה מה שמרגיע את הנזילות הפנימית הנפשית, הלא בטוחה, הבאה והולכת, המתרוקנת ומתמלאת. לא יודעת מתי היא מתמלאת ומתי היא מתרוקנת, החוקיות פה לא ברורה. כל הניהול הפנימי שלה נשען על מה שקורה מבחוץ לה. מה העולם החיצון מביא, במובן מסוים זה רנדומלי מבחינתה. מתי ההורים באים ומתי הם הולכים? מתי יש אוכל, מתי אין? מתי העולם בטוח ומתי לא? אין לה שליטה על האירוע. היא תלויה במרחבי החיצון. אבל האיזון שלנו, והקרקוע שלנו הוא דרך ההישענות שלנו על המעטפת. והמעטפת פה היא לפעמים עולם העובדות, ברמה יותר גבוהה.

ייצור עובדות- הגשמה עצמית

זה יכול להיות להישען על עולם העובדות, אבל בצורה דומה זה יכול להיות לייצר עובדות. כשאני עושה דברים אני יכול להישען עליהם, ולחוות בהם את הקיום שלי. המרחב הפנימי הוא לא מספיק עוגן בשבילי, לתפוס בו את “הסובייקט המוחצן” שלי, איך שקראנו לו עכשיו בתור איזשהו ייצוג של הנפש. כשאני עושה דברים, אני יכול לנוח בהם, לעגון בהם. אני כביכול מניח את הקיום בממשי. אז העולם החיצוני שאני מייצר אותו, עסוק בו, ופועל בו, הוא המרחב שבו אני מרגיש קיים. אני מרגיש משמעותי, נוכח. המרחבים הסובייקטיביים הם מרחבים אמורפיים, באים-הולכים, אתה יכול להגיד ככה ואתה יכול להגיד אחרת. 

היכולת שלנו לעשות היא סוג מסוים של הגשמה עצמית. הצורך להגשים את עצמי במובן מסוים, הצורך של הנפש להתממש. למה אני צריך להגשים? להפוך את הרוח לחומר? כי זה היכולת של העולם הפנימי, בטח כשהוא מגיע למצב הנפשי שלו, שהוא עובר את השלב מהסובייקט אל האובייקט, הופך להיות קיים, נוכח, עובדה, מציאות מוחצנת. גשם זה לקחת אדים ולהפוך אותם לחומר. כשאני מגשים, כשאני עושה משהו, לא רק מדבר. יש אנשים שחושבים ומדברים כל היום. יש אנשים שגם עושים בעולם הזה משהו. העשייה, היא סוג של ממשות שלוקחת עולם פנימי ומגשימה אותו. אני יכול לחוש את עצמי נוכח בעשייה שעשיתי. לדעת את עצמי דרך העשייה. להרגיש שעשיתי פה משהו בעולם הזה. ולקבל דרך זה משמעות. וכבוד, והערכה. ופידבק אל עצמי גם בלי שאף אחד יגיד משהו. עצם זה שעשיתי משהו באופן ממשי נותן לי פידבק לקיומי ומאשר את הקיום שלי.

זה צעד נוסף. זה לא הצעד שדברנו עליו מקודם שאני פשוט זקוק לעובדות בשביל להיסמך עליהם, ולארגן דרכם את עצמי, את תפיסת העולם שלי. אלא אני בעצמי לוקח חלק פעיל בעשיה. זה כבר אדם בוגר שעושה ופועל. אבל זה יכול לקרות גם בשלבים יותר מודעים של הילדות. הצורך לעשות דברים, לעבוד עם החומר. כמשהו שנותן לנפש את הביטוי שלה, את הקיום שלה, ואת הפידבק שלה. את האור החוזר שלה שמגיע מהממשי.

היכולת לנוח בתוך הממשות

בהמשך זה ייתן גם לרמות הגבוהות יותר, יכולת לעגון בתוך החומר. היכולת לעגון בתוך המציאות החיצונית, תבוא דרך השפה של הנפש. הנפש תוכל לקבל אותם אל תוכה, לשתף אותם בשפה שלה, שהיא שפה שנחה בתוך הממשי. הרוח שהיא כל הזמן פעילה, סובייקטיבית ויצירתית, יכולה לנוח בתוך הנפש שעוגנת בתוך הממשי. קוראים לזה בעברית “לעשות נחת רוח ליצרנו” – לתת לו לנוח בתוך הקיום שלנו, בתוך הממשות שלנו. לבנות לו בית מקדש. בית. זה אחד הדברים המוזרים. מה זה בית מקדש? זה בית שהוא רק חלל פנוי, ושם יש מרחב, היכל, שבו השכינה נמצאת, בתור המרחב של הנפש של המלכות הקדושה, ושמה כביכול הרוח האלוקית שוכנת, ומתגלה, ומדברת, מבין שני הכרובים. זה מרחב זוגי אינטימי שבו הרוח שוכנת במרחב כל כך של עשיה. של עובדה. לספר שעוסק בקורבנות קוראים ספר העבודה. לעבודת הקורבנות קוראים לזה עבודה. עובדה-עבודה. מה הקשר בין עובדה לעבודה? עולם העשייה זה עולם העבודה. זה לא עולם היצירה, היצירה היא שלב יותר משחקי, בין חלום למציאות, מפתח, משנה. עולם העבודה זה עולם שמנכיח ומגשים את הדברים בתוך הממשי. בהקשר הזה, הוא ממוצע המחבר. הנפש בהקשר הזה הופכת להיות ביחס לכל הרמות הבאות, הממוצע המחבר שבין עולם הרוח לעולם החומר, לעולם הממשות. בין הגוף והעולם הטבעי העיגולי למרחב הפנימי. זה בגלל התכונה שלה שהיא בנויה על חולשה במרחב הפנימי שמתמלא ומתרוקן כל הזמן. אבל החולשה הזאת היא גם כח של קבלה ואמונה, לקבל קבלה מוחלטת שמזדהה עם כל מה שהיא מקבלת, ואמון מוחלט במה שבא אלי, מבפנים ומבחוץ, והישענות מאוד חזקה על החיצון, שמייצר רצף בין המרחב הפנימי למרחב החיצון, ויוצר איזשהו מרחב ביניימי שקראתי לזה “סובייקט מוחצן” או “החצנה שחדרה פנימה והפכה לזהות של האני”.

גלות בתוך הממשות

במובן הזה יש לי יכולת לנוח באובייקט, אבל באותה מידה לגלות בתוך האובייקט. זה גם יכול להיות סוג של גלות. דברנו על שני מצבים של העיבור, שני מצבים של הנפש: 1) כשהיא בתוך העיבור ההרמוני, המצב הקמאי שלה. 2) כשהיא כבר נולדה והיא מסתובבת כנפש בעולם, עם רצון להישען על החיצון, לקבל הערכה, כבוד, מעורבבת עם המציאות שמסביב, מוזנת ממנה כל הזמן, נשענת עליה, מתמלאת ומתרוקנת. החיצון הזה זה החבר’ה בתיכון. או כל מרחב אחר של החיים שלנו, האינטרנט בו אתה או הילדים שלך מבלים. זה מרחב חיצון שמזין אותך, נותן לך לייקים, תומך את האישיות שלך. אתה כותב פוסטים שמנכיחים אותך באופן ממשי בעולם ווירטואלי. זה גם סוג של מצב שאתה מושלך החוצה, מקבל את ההזנה שלך מבחוץ, מקבל את ההערכה שלך מבחוץ, ואתה הופך להיות קיים דרך עולם מוחצן, זה סוג של פיצוי מסוים לחולשה של הנפש, שזקוקה להחצין את עצמה החוצה. לפעמים זה לא חולשה. לפעמים זה גם דבר יפה שאתה עושה – הצורך להביע, לתת, לבטא, זה מרחב שהוא גם מרחב חיובי יכול להיות. לא רק מרחב שלילי. השאלה היא מה יש לנו הלאה עוד במערכת הפנימית שלנו? האם אנחנו רק יושבים על חולשה נפשית, או שיש פה באמת שילוב יפה של הרוח עם הנפש, והיכולת של הנפש להביא את המלכות שלנו החוצה.

ש. כשאני מביע זה כבר רוח, לא?

ת. לא בהכרח. יש אנשים שמביעים כי הם מפחדים למות. הם זקוקים בתמיכה, שכולם יראו אותם כל הזמן. זה נובע מפחד מוות פנימי. פחד מלא להיות רלוונטי. מלהיות סתם. זה דברים שקשורים למצבי הפנים של הנפש.

ההפיכה לאובייקט

זה יכול להיות גם סוג של גלות. סוג קליפתי. את המעטפת של אמא החליפה קליפת נוגה, שהיא השכבה שמחברת בין הנפש הבריאה למערכת חיצונית שהיא אדם דבליעל, היא מערכת קליפתית בה אני זקוק כל הזמן לתמיכה, אבל התמיכה שמבחוץ היא מאוד אינטרסנטית, היא מחצינה אותי באופן פוגעני, משתמשת בי כחפץ בעצם. כי המרחב החיצוני הזה, הוא יותר חיצוני ממה שאני, לא רואה את הבפנים שלי, לא דואג לבפנים שלי, ולא מזין אותי מבפנים, כמו מעטפת החיצון שהייתה לי כשהייתי בתוך אמא, או בתוך אבא ואמא, בתוך הבית, בתוך החברה התומכת המשפחתית, ההורית, החינוכית, שהייתי בה בעבר, בחלק מהזמנים. המערכת שמבחוץ לי היא יותר חיצונית מהעולם הפנימי שלי, מהעולמות הבריאים המתוקנים שלי. היא מסתכלת עלי, ואני רוצה לצאת החוצה, להחצין את עצמי, אני רוצה לקבל פידבק חיצוני. הנפש שהולכת החוצה הופכת להיות מוחצנת באופן שהופך אותנו לפעמים לאובייקטים. זה גורם לנו להחפיץ את עצמנו החוצה באופן חיצוני קליפתי. זאת החפצה שלנו. החפצה זה סוג של להפוך לעולם העשייה, לעובדה. אנחנו זקוקים לזה, אנחנו תלויים בשימוש של העולם החיצון בנו. אנחנו מקבלים מזה שהוא משתמש בנו כחפץ, באיזשהו רובד, כי זאת השכבת החיצון שלנו. אני ממוצע המחבר בין “סובייקט מוחצן” ו”חיצון סובייקטיבי”, אז אולי אני באמת גם כזה. אולי אני בעצם סוג של אובייקט. אובייקט שגם נהנה מזה מלהיות אובייקט, כי דרך זה אני מקבל גירויים, הזנה, כבוד, הערכה. בואו נסתכל עלי מבחוץ, ולא מבפנים. בואו נהפוך את התמונה.

נסתכל מהחיצון פנימה ולא מהנפש פנימה החוצה.

זו גלות. ברגע שהמרחב הפנימי הוחלף במרחב החיצון, ואני מסתכל עליך כאובייקט מוחצן, אז אני משתמש בך כאובייקט מוחצן. לכולנו יש לנו רובד כזה. הבוס בעבודה לא בהכרח מתייחס אלי במובן הפנימי. הוא לא בהכרח רואה את הנפש שלי. הוא לא בהכרח רואה את האדם שמסתתר מאחורי העובדה, מאחורי העשייה. הוא רוצה ביצוע, עשיה, תוצאות. תוצאות חיצוניות. הוא לא רואה את מה שהתורה מנסה לספר, וחז”ל מנסים לספר, על העובד שאליו הוא נושא את נפשו. יש פה אדם שמוסר את הנפש שלו תוך כדי שהוא עושה עבודה חיצונית. תראה את הבפנוכו שמונח שם בפנים ותכבד אותו. תשמור על הכבוד הפנימי שנוכח בתוך הכבוד החיצוני. אל תסתכל עליו רק באופן חיצוני, ותשתמש בו.

ההפיכה לעבד

אם אסתכל עליו רק באופן חיצוני ואשתמש בו. אסתכל מהחיצון פנימה. אז הפכתי את האדם לעובדה. עובדה אנושית. בעברית קוראים לסובייקט כזה עבד.

ראיתם איך העובדה שלנו בעולם העשייה הפכה לעבד. העבד הוא סוג של גלות הנפש. גלות הנפש היא סוג של עבד. יש כל מיני רמות של עבד: עבד כנעני, עבד עברי, שפחה, אמה. יש כל מיני סוגים של פוזיציות של עבד, אבל תבינו את הקשר בין נפש לעבד. איך זה מתגלגל. תבינו את היחסים בין האדם דקדושה-האדם הקדוש, האדם הבריא והאדם הקלפתי. תבינו שיש פה רצף. זה לא קורה סתם שיש רצף שבין כל הממדים. האדם דבליעל שלנו לא הגיע משום מקום, השכבות הקליפתיות שלנו לא הגיעו משום מקום. יש רצף התהוותי שלוקח אותנו מהנפש אל הקליפת נוגה ואל הקליפות הטמאות. מהאדם הקדוש -> האדם החופשי -> והאדם שהופך להיות עבד, שזה גלות. גלות זה שאנחנו הופכים להיות עבדים לעולם שמחוץ לנו.

ש. כולנו באיזשהו מקום קצת גלותיים?

ת. כולנו באיזשהו מקום קצת עבדים. בצורה אחרת, קצת גולים בתוך מרחבי החיצון. 

יש גם דברים בהם אנחנו משתמשים בזה. לכולנו יש גם אפקט חיצוני, שהוא המלכות, השאלה אם אני בוחר בה? אם אני רוצה בה? האם למלכות הזאת יש עולם פנימי? האם יש לי כבוד בתוך המלכות שהוא גם כבוד פנימי ולא רק כבוד חיצוני? זה לא שכל מרחב המלכות הוא אוטומטית מרחב העבד. הוא מרחב העבודה אבל עבודה לא בהכרח אומרת עבד. כשמערכת האיזונים בין הפנים לחוץ הולכת לאיבוד, החוץ גובר על הפנים, והופך להיות הזהות של הבפנוכו, אז נוצר מרחב העבד. 

רצף העבדות

נכון שיש פה רצף, כשהמילה עבד עלתה לכותרות, כולם קבלו רגליים קרות. זה חלק מהנקודה. הרצף הזה לא נעים לנו תמיד, אבל יש הרבה מרחבים של אפור בין השחור ללבן. המרחבים האלה הם חלק ממרחבי קליפת הנוגה. יש מרחבים נוכחים בעולם העשייה שהם טובים. יש גם מרחבים בעולם העשייה שאחוזות בהם הקליפות. יש להם גם מרחבים יותר גבוהים, שגם שם יש רובד של סוג של עבד מסוים בתוכנו, אבל עדין, כמו עבד עברי שהוא בעצם שכיר. וכן הלאה. כולנו גם עובדי ה’, וגם עבדי ה’. בית המקדש נקרא מרחב העבודה. זה בית שמצוות עשה ברמב”ם שתתקיים בו העבודה. תבינו גם את הפנים של המילה, ולא רק את המילה הקליפתית שלה. אנחנו בתרבות שמוחקים מילים, הם לא פוליטקליקורקט להשתמש בהם. אז הם הופכות להיות סמויות. יש מלא עבדים סמויים בתרבות שלנו. אי אפשר לדבר על זה. יש רצף, לא כל מקום שיש אנרגיה של שורש ע-ב-ד היא אנרגיה שלילית. אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע, יש גלגל, הדינאמיקות משחקות בין המילה עונג למילה נגע. יש קשר עמוק בין המילה עונג למילה נגע. יש קשר עמוק בין מרחב העבד, למרחב העבודה, למרחב העשייה, למרחב הנפש. אותו מקום של העבד זה המקום של הצורך בכבוד. 

שתי הקצוות האלה נמצאים על אותו בסיס. הכבוד הופך לשליטה, והתלות הופכת לשליטה, השאלה היא אם זה נכון ככה או לא נכון ככה? איך מתקנים את המרחבים האלה? צריך להסתכל עליהם בעיניים ולעבוד איתם, תרתי משמע. זה לא יעזור לנו להגיד “עבד”, לכולנו יש אזורי עבד כאלה ואחרים, השאלה איך אנחנו מתקנים אותם? גם לתקן אותם זה לא אומר שלא יהיה. אלא זה אומר שהם הופכים להיות מרחבים מבורכים. שהיכולת שלנו לעבוד את ה’, זה לעשות נחת רוח ליצרנו, לתת לרוח לנוח במרחב של עשיה, של נוכחות ממשית. להפוך את האינסופיות, לתת לאינסופיות לנכוח במרחב הקיום, במרחב שיש בו הגשמה, אבל הגשמה עדינה. הגשמה שהוא נח בה אבל הוא לא נתפס בה. שהוא נוכח בה ועדיין נשאר לא מוגשם באמת. זה משחק עדין – איך נוכחים בתוך הממשי ועדיין לא נתפסים בו? לא הופכים את זה לפסל ומסכה? איך אני נוכח בתוך הממשי, בחיצון, בזולת, במילים שאני אומר, ברגשות שאני מביע, במגע הגוף שאני נמצא בו, ולא נתפס? נשאר פתוח ולא מוכל מבחינה פנימית, כמו שהנפש יודעת להיות, כי הנפש מבפנים היא אינסופית. היא אינסופית כי היא ריקה. אז אי אפשר לתפוס אותה באמת. אז מי אני? אינסוף. המסע של החסר והמילוי הוא אינסופי, הבקשה הפנימית היא אינסופית. זה מאזן את ההיתפסות בממשי. אם תתפוס אותי דרך הממשי ותגיד לי – “אז אתה כזה”, הנפש שלי מבפנים יכולה להיות הכל והיא פתוחה עד אינסוף, והיא מעבר לכל מה שתתפוס אותה מבחוץ. זה אם היא יודעת את ערכה הפנימית, את הכח שבלהיות ריק. את הכח שבאי הידיעה שנמצאת בתוך הריקות ובתוך החיסרון הפנימי. את הכח בלהתמלא עד אינסוף. והגמישות האינסופית שלה להיפתח עד אינסוף כי אין לה גבולות. מבפנים אין לה גבולות. 

זה קשור לתהליכי היחסים בין מרחבי הפנים למרחב החוץ של הנפש. איך לנכוח ולא להיתפס? זו הדילמה היהודית – איך אלוקים נוכח בתוך הממשות ולא הופך לעבודת אלילים? להגשמה? לפסל ומסכה? צריך אש שתבער שם כל הזמן, שלא תיתן לחומר לתפוס אותה. מקום שפותח את הנוכחות הזאת, יוצר לה עדינות. אלה אפשרויות להבנה שהיחסים בין הנפש פנימה לחיצון הם עצמם מהווים סוג של פתרון לבעיה. אם אתם תופסים רק צד אחד של הנפש, הצד המוחצן של הנפש, את עולם העשייה של הנפש, ונמשכים אליו באופן יתר, אז תהפכו לעבדים. אם אתם עבדים למה שאנשים כל היום יגיבו לכם בפייסבוק, או יגידו עליכם חושבים עליכם, ואיך הם מעריכים אתכם ולא מעריכים אתכם. אתם תלויים כל הזמן במרחבי החיצון והעשייה שלכם. ובלהנכיח את עצמכם ולהשאיר את עצמכם כתובים, בצורה כזאת או אחרת, בפרויקטים שעשיתם, אז אתם עדיין עבדים, וזה נובע מהחולשה של המרחב הפנימי.

מציאת האיזון בין חוץ לפנים

חולשה פה במרחב הפנימי יצרה מינוס “-“, יצרה בחיצון עודפות (+). איך נפתור את הבעיה? צריך להעצים את המרחב הפנימי שיאזן את מרחבי החיצון שלי. אם יהיה לי עולם פנימי, אז אני פחות אבקש הערכה חיצונית. אם יהיה לי כבוד פנימי, יעריכו אותי בבית, תהיה לי הערכה טובה בזוגיות, אז פחות אחפש בחוץ שאנשים יסתכלו עלי ויעריכו אותי כל היום. זה סוג של זנות.

אם יהיה לי חיבור לרמות הגבוהות יותר של הרוח שתיתן בי דומיננטיות יותר של השפעה, אז אני פחות ייטה להישען על המרחב החיצון. הנפש תהיה פחות דומיננטית וממילא אני פחות אלך החוצה. אתה פותר את הבעיה דרך זה שאתה מכניס למשחק רמות יותר גבוהות. אתה אומר: אם הרוח שלך תהיה יותר פעילה, אז הנפש שלך תהיה פחות דומיננטית וממילא היא פחות תיקח אותך למרחבי העבדות. תהיה בן אדם יותר יוצר, חופשי, בעלים על עצמך. אבל פה אתה מתחיל לפתור את הבעיות דרך הכנסה של קומות יותר גבוהות ופרצופים יותר גבוהים. בתמונה הגדולה אתה צודק. ככה צריך לעבוד עם זה בין השאר. אנחנו לא פותרים את הבעיות רק ברמת הנפש. אלא הנפש היא חלק ממארג שלם של משחק. ברגע שאני מוציא את האדם האצילי מהמשחק, את החיה, אז כל מערכת כמו דומינו גולשת לקליפות. יש קטבים במשחק. ככל שיהיה לי יותר מרחב יצירתי פעיל עם עולם סובייקטיבי ער, אז אני פחות אגלוש למרחבי החיצוניות, והצורך לקבל את התמיכה שלי מבחוץ. נכון, זה פתרון. 

זה אומר להכניס בצד הנפש פנימה יותר פלוס (+). אם בצד הנפש פנימה יהיה יותר פלוס, אז אני פחות אמשך החוצה, לחיצון, לפלוס החיצון. כי יהיה לי פלוס פנימי. פלוס פנימי או מהרוח שלי, או מההערכה של ההורים שלי. פלוס פנימי מהערכה שלי לעצמי – להפסיק לחכות שאנשים יזכרו מתי יש לי יום הולדת ולהתחיל לחגוג לעצמי את ימי ההולדת, ולהודיע לכולם מתי יש לי את ימי ההולדת. לקחת אחריות על הנפש, לא לצפות, לא להיות פולני שמת לבד בחושך.

יש עוד אפשרות. שאני לא פותר את זה ככה. לא פותר דרך זה שאני מייצר בצד הנפש פנימה פלוסים, ומשנה את המשחק. המשחק האוסמוטי או דיפוזי, בין מרחבי החיצון לחלל הפנימי של הנפש. אלא אני משנה את הפרספקטיבה שלי על מה זה חלל. אני מבין שחלל שהוא מינוס, הוא מלא אנרגיה, הוא בעצם פלוס.

הפלוס הוא המינוס והמינוס הוא הפלוס- היתרון שבחיסרון

להיות מינוס זה פלוס. יש בנפש פנימה פלוס נסתר. הפלוס הזה בחיצון הוא בעצם מינוס אחד גדול. אני משנה את ההבנה של החוקים. בעולם שלנו להיות חסר זה רע. העולם בחוץ מלא דברים שאתה יכול למלא את החסר שלך. יש לך בית, הוא ממש ריק, לך לקניון “תגהץ” תוריד את כל המה שאתה רוצה, תביא משאית הביתה, תמלא את הבית בחפצים, עכשיו אתה ממש מלא בנפש נכון? חווית הקנין ממלאה את החוסר שלנו בחפצים. מי אמר שזה טוב? לך ליפן תראה בדיוק הפוך. מרחבים עם חלל, מדיוק נקי, כמה שפחות חפצים מיותרים. לא צריך את זה. מינימליזם. יותר בריא לנפש. מי אמר שצריך לסתום את הנפש בחפצים? ובדברים חיצוניים? ברכוש? בידע? אנשים כל כך הרבה יודעים כדי למלא את החלל הנפשי שלהם. אולי תהיו קצת פחות יודעים? אולי זה יותר טוב? אולי זה פתוח? אולי זה מאפשר חיים? מאפשר לנפש לחיות? אולי היא זקוקה לזה? אולי להיות ריק זה דבר טוב, זה מאפשר לי דינאמיות של מלאות וחסר, אבל קשובה לעצמה, ולא עם עצירות בלתי פוסקת. תחשבו שאתם אוכלים ואוכלים ולא משחררים שום דבר, אז אתם בעצירות. העולם שלנו זה עולם של עצירות, העולם המערבי הוא בעצירות קבועה, דוחס עודפים ולא יודע לשחרר, להתרוקן. הוא לא מכיר את הדינאמיקה של מלאות וחסר של הנפש, שזה בריאות של חיים. הוא רוצה להכיל ולא רוצה לרוקן. הוא רוצה לדעת לאגור ולא לשחרר. מי אמר שזה בריא לחיים? שזה נכון? מי אמר שלהיות חסר זה דבר רע? אולי להיות חסר זה היכולת שלנו לצמוח עד אינסוף? בן אדם שחושב שהוא יודע הכל הוא סתום ומת, סתום בחומר חיצוני, הוא לא חי. לחיות זה להיות פתוח. זאת הדינאמיקה של החיים שיש מלאות וחסר בלתי פוסקים עד אינסוף. זאת השכינה שהיא מתמלאת וחסרה כל הזמן, והחסר שלה זאת המלאות שלה, כי כשהיא חסרה באופן כל כך עמוק ואינסופי היא פתוחה עד אינסוף, והיא יכולה לצמוח עד אינסוף, והיא מעניקה לכל החיים את התפילה שאין לה סוף. העולם החיצוני הזה המלא חומר, אולי הוא מגושם וחסר עדינות, כל כך יודע אבל כל כך לא יודע כלום, כי כל הידע שלו הוא ידע חיצוני. לפעמים הבעיה לא נפתרת במשחקים של פלוסים מול פלוסים (חיצון מול הנפש פנימה). שיש את הפלוסים של העולם החיצון, אז נביא את הפלוסים של העולם הפנימי ונתמודד. אלא לפעמים הבעיה נפתרת מהיכולת להעריך את הנפש מחדש, לקחת את החיסרון שטמון בה, בעולם הפנימי, ובמקום לזהות אותו בתור משהו שחסר, לזהות אותו בתור משהו חיובי. החיסרון הוא חיובי.

חיבור לנפש של אבא ואמא

בשביל שהנפש תעשה את זה, היא צריכה להתחבר להבנה של הנפש ברמה יותר עמוקה. הנפש צריכה לקבל שפת נפש יותר בוגרת. היא תיקח את השפת נפש היותר בוגרת של עצמה מהנפש של אמא, או מהנפש של אבא. היא תבין מה החיים (אבא) שטמונים בלהיות במצב הזה. והיא תבין מה האמפטיה (אמא)  שצומחת בתוך החיסרון.

לפעמים לא צריך לפתור את הבעיות בזה שעוברים לפרצופים שבהם לא תתקיים הבעיה. לפעמים הבעיה שלנו שאנחנו חושבים שזה בעיה, ואנחנו לא מבינים שזו בכלל לא בעיה. שאם נצליח להבין את השפה של הנפש ברמה עמוקה ובוגרת יותר אז נהיה מסוגלים לנכוח שם ולחוש כבוד בזה שאני לא ידוע. אי הידיעה היא עוצמה. לחוש כבוד בזה שאני חסר. תחשבו שאנשים לא היו חסרים, אז לא היו ילדים בעולם. החלל מאפשר חיים.

לא חייבים למלא את הבית בספרים. אתם לא צריכים להחליף את הספרייה הלאומית. זה תפיסות אחרות של הידע או של הקיום. היכולת של הנפש לאזן את המערכת דווקא בזה שהיא חסרה. זה לא רק מאזן, זה לא רק עוזר לה ליצור יחס נכון אל החיצון. אלא זה עוזר לה ליצור יחס גם אל מול הרוח והנשמה. מול המדרגות היותר גבוהות שיש להם “אני” סובייקטיבי, יש להם “אני” מבין. הנפש היא הילד הקטן שלא מבין  כלום, כביכול. הילד הקטן כבר הגיע לתמימות שניה, הוא תמים, לא יודע, פתוח עד אינסוף, והוא מאמין. זה יתרון או חסרון? כשזה מגיע מהמקום הבוגר של הנפש זה יכול להיות עוצמה. עוצמה שיודעת את כוחה. את כוחה בזה שהיא היחידה שלא חושבת שהיא יודעת משהו על אלוקים פה בסיפור, אבל היא מאמינה בו. היא יודעת שיבואו ציורים וילכו ציורים, והיא תישאר פתוחה עד אינסוף. זו חולשה או כח? אולי החולשה זה כח? זאת שפה בוגרת של הנפש. היא משנה את חוקי המשחק אבל בדרך אחרת מהדרך הקלאסית בה אנחנו משתמשים, בה אנחנו מנסים להשתמש במדרגות הגבוהות יותר, כי הנחת היסוד שלנו היא שהעולם הפנימי של הנפש הוא באמת בעיה. או החיצון או הלמעלה נמצאים בתווך, בתוך המרחב החלש הזה שנקרא עולם העשייה, שהוא העקב אכילס של כל העולמות כולם, שם אוחזים הקליפות, ושם כולנו תקועים עד שיסתיימו עקבות משיחא.

שאלה- מציאות וירטואלית

ש. תוך כדי הדבר האחרון שאתה אומר עלה לי שיש עמדה אחרת של נהירה של העולם המערבי אחרי מציאות וירטואלית דווקא. שהם חולפים, לא מתקיימים, לא שומרים בפנים. יש זיהוי שזה אשליות ואפקטים של הנפש שהופיעה ברשות עצמה?

ת. הנפש זאת לא האופציה היחידה שקיימת במערכת. יש לנו רוח, יש לנו נשמה. גם לנפש עצמה יש עוד רמות גבוהות, יש נפש דנפש יש רוח דנפש, יש נשמה דנפש. יש כל מיני מצבים נוספים ונצטרך לעסוק בהם. דברנו על הנפש במפגשה עם החיצון, שבהרבה מובנים זה הכי קרוב למרחב שנקרא נפש דנפש, כי הוא הממוצע המחבר שבין הנפש לעיגול, לעולם הטבעי, או בין הנפש לחומר, או בין הנפש לבית, הוא הכי היכל שיש, הוא הנפש של הנפש. אם אלך לרמות יותר גבוהות, אגיע לרוח שבנפש – והרוח של הנפש זה מרחבים שהם כבר שדיים. דברנו על מרחבי השד במסגרת המבוא, והרבה מהעולם הווירטואלי יכול ללכת גם לשם.

שאלה- ההיפרדות מאמא

ש. יש שם איזשהי טרגדיה במעבר הזה מעובר שהיה מוכל בתוך אמא ועכשיו לא. הוא עבר את הניכור הזה, הוא כבר לא מחפש את הנוכחות. במקום נוכחות הוא מחפש עובדות. מה קרה שם? שוויתרתי על הנוכחות והפכתי להיות נוהה אחרי עובדות ומספרים ועם כל מיני דברים מוצקים כאלה. כמו בנסיך הקטן שהוא מתאר את העולם של המבוגרים שמחפש רק מספרים. כמו האדם שחוזר מחופשה וכל מה שהוא מספר לך זה כמה כוכבים המלון, וכמה עלה לו הדיל, וכמה בורקסים הגישו, והוא לא מספר שום דבר פנימי. מה קרה שם שהפכתי להיות כזה?

ת. זה המעבר בין החיצון של אמא שהוא חיצון סובייקטיבי, חיצון חם, שיש לו אור ונועם ועונג ופנים בתוך האחור באחור הזה. לבין החיצון שהופך להיות קר יחסית, קליפתי, זר, אינטרסנטי.

ש. אולי זה כי אמא עזבה אותו?

ת. זה תהליך שקורה. לא בבת אחת. אמא לא נמצאת כל הזמן בחיים שלנו. וטוב שכך. יש לנו גם צורך לייצר מציאות חיצונית נפרדת משלנו. הצורך שלנו לייצר מציאות חיצונית נפרדת משלנו, בלי שאמא ואבא יהיו שם כל הזמן, מצריך אותי לייצר חיצון אחר. החיצון האחר הוא חיצון שהארות אמא מסתלקים ממנו ואני לומד לייצר חיצוניות אחרת. היא חיצוניות שיש לה גם יותר קליפות, יותר נוקשות. בגן אמא לא תהיה עם הילד כל היום, והוא מפתח חיצון אחר, חיצון של קליפת נוגה. לא חיצון של חשמלים של אמא. אבל זה חלק ממה שמאפשר לו להתקיים ולהיות קיים בעולם החיצון. הוא לא יכול להישאר בתוך האינקובטור כל היום, בתוך הסינר של אמא.

ש. יכול להיות שאני יכול לקבל יותר מידי זהות גם מההורים? זה לא דווקא ששם זה דווקא בריא?

ת. זה נכון. לא בהכרח שזה מאוזן. צריך להתחיל לדבר על דברים שלא דברנו. על תהליכי הנסירה שיצטרכו לקרות. שהחיבור אל הרוח הוא תומך, אבל בסוף נצטרך לעבור גם ממנו נסירה. הנפש צריכה להתנסר גם מהרוח בשביל לפתח את העצמאות שלה. נדבר על זה בהמשך.