שיעור 6: האדם – הסיפור הכפול

הפרקטל

דברנו על חמשת המדרגות של האדם: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. שמקבילים לארבעת או חמשת העולמות, ונוצרים בתוכם איזשהו אדם: אדם דעשיה, אדם דיצירה, אדם דבריאה, אדם דאצילות, ואדם קדמון לכל קדומין. בתוך מרחבי העולמות- עולם העשייה, יצירה, בריאה, אצילות, והעולם של אדם קדמון.

המקובלים חיברו מרחב לתוך מרחב ודיברו על ציר התפתחותי מסוים.

דיברנו על תמונת המיקרו והמאקרו. כאשר, כמו פרקטל, מה שקיים בתוך המערכת הגדולה קיים במערכת הקטנה. מה שקיים בכל תמונת העולמות כולם קיים בתוך כל עולם, ומה שקיים בתוך כל עולם קיים בתוך כל ספירה, במובן מסוים. אפשר לדבר על רמות שונות של זהויות שקיימות.

הזהויות האלה מאפשרות לי לייצר את האנלוגיות בעצם שבצענו במפגשים הקודמים. כי יצרנו זהות בין העולמות, המסגרת הגדולה של כל העולמות, לבין המסגרת הקטנה- נקרא לה עולם. בתוך העולם עצמו, ניקח לדוגמא את עולם האצילות או עולם הבריאה, יהיה עשר ספירות: כתר; חכמה; בינה; ו”ק – ו’ קצוות, (ו”ק זה קיצור שלנו לכל הספירות הרגשיות מחסד עד יסוד. חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד כל זה זה מרכז אחד שנקרא ו’ קצוות) ומלכות. במקביל לזה אפשר לדבר על פרצופים- במקביל לכל מרכז ספרי כזה אנחנו יכולים לתאר פרצופים: אריך אנפין (א”א); אבא; אמא; זעיר אנפין (ז”א) ; ונוקביה (נוקב’ / נוק’). זה מסגרת של עולם.

בכל פרצוף כזה יש נרנח”י: יחידה; חיה; נשמה; רוח; ונפש.

התמונה הזאת ששייכת אל העולם, תהיה נכונה גם אם אקח פרצוף אחד – אני אקח את פרצוף הנוקבא, בתוכו גם יהיה לי את כל התמונה. הוא יכיל בתוכו ברמת המיקרו שלו את אותה תמונה. יהיה בו עשר ספירות, חמישה פרצופים, ויהיה בו חמש חלקי הנשמה – הנרנח”י. אותה תמונה הולכת וחוזרת בין כל הדברים והם מהדהדים אחד עם השני. 

אני יכול לעשות העתקות. אם העולמות בנויים בצורה של חמישה פרצופים, וגם העולמות בנויים בצורה של עשר הספירות. כי מה שקיים במיקרו קיים במאקרו, ומה שקיים במאקרו קיים במיקרו. הם בעצם מהדהדים אחד עם השני, ובנויים במבנה פרקטלי דומה. וגם כל העולמות יש בהם נרנח”י. אני יכול ללכת מהמיקרו למאקרו והמאקרו למיקרו כי יש לי בעצם הנחת יסוד פרקטלית. 

כל זה, כמו שאתם רואים בטבלה שלפניכם (בדף המקורות):

עולם	ספירה	פרצוף	כוח נפשי	שם הויה	אדם –עולם
אדם קדמון	כתר	אריך אנפין	יחידה	קוצו של י’
אצילות	חכמה	אבא	חיה	י	רוחניות
בריאה	בינה	אמא	נשמה	ק	גוף
יצירה	ו”ק	זעיר אנפין	רוח	ו	לבוש
עשיה	מלכות	נוקבא	נפש	ק	היכל

הדהוד של הויה בפרקטל

דברנו על העולם, על הספירה, על הפרצוף, על הכח הנפשי. ובכל זה יש שם הוי”ה שמופיע בו. בעולם האצילות, יש לי יחידה חיה נשמה רוח ונפש זה מקביל לשם הוי”ה ברוך הוא: קוצו של יוד מקביל, אתם יכולים לראות בטבלה, ליחידה ; ה- י’ לחכמה ; ה -ה’ לבינה ; ה – ו’ לרוח ; וה- ה’ האחרונה לנפש.

כל העולמות כולם משקפים את שם הוי”ה ברוך הוא, י’ (-אצילות), ה’ (–בריאה), ו’ (– יצירה), ה’ (– עשיה)

ובתוך כל עולם (בדוגמא שבציור עולם האצילות) יש שם הוי”ה ברוך הוא, י’ (-חכמה, אבא, חיה, חכמה), ה’ (-בינה, אמא, נשמה), ו’ (-ו”ק, זעיר אנפין, רוח), ה’ (-מלכות, נוקבא, נפש). גם בתוך כל פרצוף יש שם הוי”ה  ברוך הוא.

שם הוי”ה ברוך הוא מהדהד בכל העולמות, כהתגלות שמו של ה’ יתברך, גם במערכות הקטנות וגם במערכות הגדולות, וגם במערכת של כל המציאות כולה.

זה הפרקטל: כיוון שהמציאות היא גילוי שם ה’ ברוך הוא אז כל העולמות מהמערכת הגדולה עד המערכת הקטנה מגלים את שם הוי”ה ברוך.

מה שקיים במערכת הגדולה, הכי גדולה – כל העולמות, קיים במערכת הקטנה של עולם, ובמערכת הקטנה של פרצוף, ואפשר לרדת עוד ועוד עד אליך. גם בך קיימת אותה תבנית הפעלה של תנועה על כל העקרונות שעומדות מאחורי המשמעויות של התנועות האלה.

הסיפור השני

האמנם הפרקטל משתקף?

התיאור הזה הוא נחמד, יפה, תמים. אבל זה לא עובד. למה זה לא עובד? בגלל שכשאני מדבר על המציאות שלי כאדם, ואני מדבר על הנפש רוח נשמה חיה יחידה שלי כאדם פה בעולם העשייה, אני לא יכול לומר בצורה פשוטה שאני שיקוף של שם הוי”ה ברוך הוא. כי יש בי יצרים ותשוקות וחטאים ואני נופל לקליפות מידי פעם, חלילה, ואני צריך לצאת משם בעור שיני. האדם הוא יצור שביר, ויש לו כל מיני היבטים אפלים בקיומו, אי אפשר להגיד שכולו הוא הופעה של שם הוי”ה ברוך הוא, הופעה של מציאות קדושה. האדם האצילי הוא אלוקות, הוא הופעת האלוקות. אדם קדמון זה הופעת האלוקות. שעל זה נאמר “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו” – אלוקים ברא אותנו בצלם דמות של איזושהי שאיפת חיים אלוקית לגילוי אלוקי שמשתקפת באדם דאצילות ובאדם קדמון. אבל האדם שנוצר- אדם דיצירה, ונעשה אדם דעשיה הוא לא בדיוק “העתק, הדבק” של האלוקות. יש לנו כל מיני היבטים בתוכנו שמנוגדים לפעמים למופע האלוקי, או נפרדים ממנו. איך אתה יכול לומר לי שהמציאות היא פרקטל שבו אותם דפוסים חוזרים מהמערכות הגדולות למערכות הקטנות ואמורים להדהד אחד את השני? כשאני מסתכל על המציאות וזה לא מהדהד בדיוק, אולי אפילו הפוך – אלוקים מנסה להשתקף בנו ואנחנו הודפים בחזרה ומכריזים על כפירה וחילונות מתוך חוסר יכולת לקבל את ההשתקפות הזאת. האדם לא בדיוק באמת משקף את מה שאולי התורה מספרת לנו כאידאל. “ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו”, זה האידאל שהאדם הוא שיקוף של האלוקות, והוא בצלם ובדמות של אלוקות, ויחד אתו העולמות אמורים להיות שיקוף, אולי, וצלם ודמות של האלוקות. אבל זה לא מה שקורה בהכרח בעולם בו אנחנו חיים. לכן ההסבר הזה הוא לא כל תמונת האדם. אנחנו צריכים לייצר תמונה מורכבת יותר, שהמקובלים כמובן היו ערים לה. למען מסגרת המבוא אני חייב להסתכל אתכם ביחד על התמונה הגדולה ולהבין אותה יותר לעומק – עם מה אנחנו מתמודדים כשאנחנו מדברים על האדם ועל המסע של האדם בתוך נפש רוח נשמה חיה יחידה?

חטא אדם הראשון

אנסה להסביר את הדברים ממעוף הציפור, על כל התמונה כולה, באופן פשוט. אם באמת היינו, בהנחת היסוד של המקובלים, מדברים על האדם, ועל כוחות הנפש, ועל הסיפור של האדם מנקודת המבט שלפני חטא אדם הראשון, היינו צודקים. המציאות היא פרקטל של האלוקות בכל הרמות, מהרמות הגדולות עד הרמות הקטנות ביותר, והכל מהדהד ומשקף באופן אחדותי, חי, קורן, מחובר, עצמי, הכל היה נפלא. אבל זה לא הסיפור, אנחנו אחרי חטא אדם הראשון. האדם אכל מעץ הדעת טוב ורע, וברגע הזה האדם מכיל בתוכו אלמנטים גם של רוע ולא רק אלמנטים שהם שיקוף והדהוד מלא של החיים האלוקיים והעסק נהיה מסובך יותר. אנחנו חייבים להסתכל על האדם לא רק מנקודת המבט של עץ החיים, שזה נקודת המבט הפרקטלית המהדהדת בסנכרון מלא, אלא לדבר על הבנה יותר מורכבת שבשלבי המעברים ברמות השונות יש שינויי מסה שמתחילים להתרחש, תהליכים שלא דומים בדיוק. הם דומים אך לא זהים למקור. ההעתקה לא מייצרת העתקה מלאה, היא מייצרת העתקה חלקית, ואפילו שבורה או מעוותת של המקור. ישנו עדיין תהליך פרקטלי אבל הוא לפעמים נעשה באופן חיצוני ולא פנימי, חלקי ולא מלא, לפעמים אפילו שבור. בגלל התהליכים החלקיים האלה מתחילות להיווצר תוצאות שלא דומות בדיוק לפרקטל המקורי. זה שכבת החיצון של האדם. לאדם יש שתי מערכות הפעלה בסיסיות: מערכת ההפעלה הפרקטלית המקורית, מערכת עץ החיים ; ומערכת ההפעלה השנייה, מערכת ההפעלה של עץ הדעת טוב ורע, בה יש תהליכי הדמיה אבל לא זהות. אז נוצר לאדם בתמונה הגדולה סיפור קצת אחר, יותר מורכב. כי התמונה השלמה של האדם, זה שיש לי מצד אחד פוטנציאל או רובד שמשקף ומהדהד את החיים האלוקיים, אבל יש בתוכי רובד אחר שהוא מנוגד, רע, זרוק בקליפות, שובר, הורס וכאוטי. יש לי בתווך את הקונפליקט הקיומי שלי בין הרצון ללכת אל צורת החיים המהדהדת והאחדותית של עץ החיים לבין ללכת למקום המפרק, הכאוטי, ההרסני של האדם של עץ הדעת טוב ורע, האדם של הרוע לצורך העניין.

הסיפור הקונפליקטואלי

פה נמצא עכשיו סיפור חדש, הסיפור שלי זה לא להדהד, ולשקף ולחיות את השלם ברצוא ושוב, ולקשר את כל העולמות בתוכי, ולחיות את הרזוננס המלא הזה של החיים בתוך קיומי. אלא סיפור קונפליקטואלי, של בחירה חופשית שבו אני צריך לבחור האם ללכת אל האדם הרע או ללכת אל האדם הטוב ואל הקדושה, אדם דקדושה שלי. נוצר מרחב באמצע, מרחב לימינאלי, מרחב שנמצא בתוך שתי הקצוות האלה על הרצף, נע בין הסיפורים השונים שלי. הסיפור הזה הוא הסיפור החדש שנדבר עליו היום. לקחת את אותה תמונה של אדם עם העולמות, אבל עכשיו אנחנו קצת פותחים אותה יותר ומספרים אותה אחרת. הדינאמיקה של הסיפור השתנתה.

מה בעצם השתנה לנו עכשיו? עכשיו אני לא אוכל להגיד בפשטות, בניחותא, כל העולמות כולם זה י’ק’וק’ ברוך הוא. גם באצילות, כל עולם ועולם, כל היבט והיבט בקיום, וגם אני י’ק’ו’ק’ ברוך הוא, הופעת שם הוי”ה בתוכי – זה כבר לא כזה פשוט. זה נכון לאדם קדמון – עולם שכולו אלוקות, קודש קודשים. זה נכון לעולם האצילות שהוא עולם אלוקי. זה חצי נכון על עולם הבריאה, כי הנשמה שנתת בנו טהורה היא, אבל זה לא מאה אחוז. זה מתחיל להסתבך כשמגיעים לרוח, כי הרוח שלי היא יצירתית אבל מאוד אגואיסטית, יש לה תנועת אגו נורא חזקה. ובנפש שלי יש תשוקות ויצרים שלא בדיוק תמיד הולכים אל תשוקת החיים הקדושה אלא אל מקום אטום, סתום, אנוכי, נרקיסיסט. הרוח והנפש שלי סוחבים אותי לפעמים למקומות אחרים. הנשמה שלי מושכת אותי למעלה לחיים הקדושים. ואני נמצא בתוך קונפליקט מתמיד בתוך עולם הרוח שלי, בין המעלה ופנימה, לבין החוצה ומטה. זה הסיפור החדש.

המקובלים מניחים שבו זמנית שני הסיפורים קיימים. אנחנו צריכים לבחור. זה לא שפעם זה היה ככה לפני החטא, ועכשיו זה ככה אחרי החטא. באופן מסוים כשאני מסתכל כאנתרופולוג על האדם אני רואה בו זמנית את שתי השכבות. יש את השכבה הפנימית שהיא השכבה ההרמונית הפרקטלית, והשכבה החיצונית שהיא השכבה הדיס-הרמונית במובן מסוים שגם לה יש אלמנטים פרקטליים אבל הרבה יותר מורכבים, חלקיים, מעוותים, או משני מסה. בהמשך נבין את זה יותר לעומק.

אני יכול לספר לכם שני סיפורים וללמוד כל אחד מהם שנה שלמה. מה הסיפור של האדם? מה צורת העבודה והתודעה של האדם של עץ החיים האדם ההרמוני, הפרקטלי ההרמוני, עם הרזוננס שלו והחיים שהוא אמור ליצור בתוכו? שזה איך אני אמור לחיות כאדם אם הייתי לפני חטא אדם הראשון? ומה הסיפור שלי אחרי חטא אדם הראשון? ומה הסיפור הסינרגי שאני יכול לנסות לחיות אותו בין שני האדמים שבי? מה נוצר במפגש שאני חי בו זמנית גם את האדם ההרמוני הפרקטלי, אדם דקדושה, כמו של עץ החיים, ובו זמנית אני גם חי בעולם קונפליקטואלי של אדם שאחרי החטא עם כל תמונת העולמות שלו, ואיך זה לחיות בו זמנית את שניהם? 

עד עכשיו הנחנו פרקטליות מלאה, עם הרמוניה וזהות. שם הוי”ה ברוך הוא מופיע בכל העולמות, ובכל תנועה. הכל זה נפש רוח נשמה חיה יחידה, היחידה מתגלה בחיה, והחיה הופכת להיות נשמה, והנשמה מולידה את הרוח, הרוח מופיעה בנפש, הכל הרמוני. כמו בתוך עצמי, כך במעגל המשפחתי, ככה במעגל העולמי, הכל בהרמוניה, באחדות אחת של חיים. אבל זה לא בדיוק הסיפור. לא הכל נמצא בשיקוף מלא. לא רק שיש שונות, אלא יש גם נפרדות, ורוע, ושבר בתוך חיי האדם. אנחנו חייבים להסתכל על התמונה ולהבין את הסיפור הכפול, או המלא הזה.

האדם של הסטרא אחרא

ציירתי את ארבעת העולמות, את האדם של ארבעת העולמות.

פה יש לנו את היחידה שזה אדם קדמון. יש לנו את הופעת האדם האלוקי (אצילות). הוא מופיע בתוך האדם הנשמתי (בריאה). הוא יוצר את עצמו בתוך האדם הרוחי (יצירה). ומגיע למנוחתו בעולם העשייה, בנפש. הנפש היא סוף המסע של התממשות האדם. וכביכול בחזרה (החץ העולה למעלה) הנפש לרוח, הרוח לנשמה, והנשמה לחיים האלוקיים שבי, ולשייכות העצמית שלי למקורי. ברצוא ושוב. כך היה אולי החיים אם לא היינו אוכלים מהתפוח…

עכשיו נוסף לנו לאדם תמונה נוספת. זה לא רק שיש בי חמש בבושקות או מטריושקות של אדם. אלא יש פה במקביל/בצל העשייה עוד אחד- את האדם של הסטרא אחרא. הוא לא נמצא רק במקביל/בצל העשייה אלא מלווה גם את השכבות הבאות באיזושהי רמה. יש לי גם דמות צל. בי היבטים טובים והיבטים רעים. בשפת הקבלה המוכרת לכם זה הסטרא אחרא (סט”א), או ס”מ או כל כוחות האופל. בהקשר שלנו, זה נקרא באר”י, אדם דבליעל. זה מושג שמופיע בזוהר, באר”י, הוא מופיע גם במגילות קומראן. 

המקובלים לא יכולים באמת להגיד: טוב, אז זה הסטרא אחרא, זה אדם דבליעל, הרי בסוף הנחת היסוד שלנו זה שאני עולם קטן. אז אם אני עולם קטן, הסטרא אחרא נמצאת באדם שבי. גם בי יש את הסטרא אחרא. הסטרא אחרא הוא חלק מהאדם שבי. לא איזשהי ישות חיצונית – שיש אותי ויש אותו. מלחמת הטובים נגד הרעים, בני האור ובני החושך. החושך נמצא בי, הסטרא אחרא נמצאת בי. הס”מ הוא חלק ממני, כי הוא אדם דבליעל שלי, אני נושא בתוכי את כל העולמות. אם אני אחד עם כל העולמות, מאז חטא אדם הראשון, אני מכיל גם את ההיבטים האלה. האר”י לא התייחס אליהם כמשהו שהוא אחר לחלוטין ממני. במקום להגיד שהוא אחר ממני, הוא החלק האחר שלי. אחר כך תדבר עליו בתור מודחק, או צל, במובן מסוים. אבל הוא הצל שלי, חלק מההיבטים הדחויים. הוא היבט מלווה של האדם שבי. זה חלק מהמסה של הקיום של האדם. לאדם יש את האפשרויות להיות באדם דסטרא אחרא, ואת האפשרויות להיות פה בא”ק, ואבי”ע.

הנדנדה של האדם

אני לא מתחיל מאדם דעשיה והלאה, אלא מאדם דבליעל והלאה – מנקודת מבט של השלם שלי. אם אסתכל על הסיפור השלם של האדם, והתהליכים שהאדם צריך לעבור, זאת התמונה היותר שלמה.

ברגע שיש לי את האדם הרע כביכול, אז כל הקריאה של עצמי השתנתה. אני לא קורא את הכל בהופעת חיים אחת אחדותית שכולה הרמוניה, אלוקות, הופעת חיים בריאה טובה קדושה. אלא פתאום זה מתחדד – יש בתוכי את הצד הרע ואל מולו פתאום מבהיק הטוב. זה יוצר קונפליקט בתוכי, כי הטוב והרע שוללים אחד את השני. הנפרדות שהאדם הרע מביא בתוכו שוללת את האחדות של האדם ההרמוני, של הקדושה, של הייחוד. המוות שנושא בתוכו האדם הרע שולל את החיים שנושא בתוכו האדם הטוב. ההוויה שלי עכשיו קרועה בקונפליקט עמוק בין שני צדדים שלה. בין המינוס והפלוס שלי שנמצאים עכשיו במקום דיס-הרמוני בתוכי. זה מה שקורה כשהתמונה הזאת נכנסת – זה גורם לי לקרוא מחדש את הסיפור של האדם שבתוך חמשת העולמות. עכשיו אני רוצה לקרוא ולארגן אותו מחדש – יש את החלקים שבתוכי שהם ממש לגמרי טובים וקדושים ואחדותיים וחיים, ויש בתוכי את החלקים שהם ממש לא, ויש לי את החלקים באמצע, שהם לימינאליים, מעבריים. יש חלקים שבי יותר טובים ופחות רעים, יש יותר רעים ופחות טובים, ויש כאלה שהם באמצע. עכשיו אני במסע של כמה שיותר ללכת למעלה או כמה שיותר ללכת למטה. איזה מסת משקל תהיה לי בתוך הנדנדה שבה אני נמצא. איך נצייר את הנדנדה החדשה שנוצרה לי עכשיו? הנדנדה תהיה בצורה הזאת:

בצד ימין יש את החלקים הלגמרי טובים, זה א”ק והיחידה שהיא כולה אלוקות, ואצילות שהיא כולה קודש. זה העולם האלוקי והחיה שבאדם. הצד השני כולו רע, הסטרא אחרא, אדם דבליעל, שתופס שם את הנדנדה. יש את החלקים שהם חלקים יותר לימינאליים, חלקי מעבר. אל מול האלוקות (א”ק ואצילות) יש את הסטרא אחרא, ובאמצע יש את הנפש עם הגוף בעולם העשייה – שהוא יותר רע מטוב, כי הוא מלא תשוקות וחוסר מודעות ויצרים וחסרונות אז הוא מושך אותי חזק לשם. בצד השני יש את הנשמה, בצד השני בעולם הבריאה, אדם דבריאה, שמושכת אותי למעלה, לרוחניות לאלוקות, אל הטוב. אבל היא לא אלוקות, היא לא כולה חיים, לא כולה קודש. ובתווך יש את הרוח, שמתנדנדת בין שמים לארץ, והיא נקודת הקונפליקט היצירתי. הרוח קשורה לעולם היצירה, והיא בעצם נקודת הקונפליקט היצירתי של איך אני יוצר את חיי בין תנועות הפירוד, מוות ושבירה לבין תנועות יחוד חיים והרמוניה. זה הקונפליקט היצירתי שלי, שבו אני נמצא עכשיו. הרוח זה הלב עכשיו של העולמות.

באמצע הנדנדה נמצא הרוח. לכיוון הנשמה נמצא הפלג העליון, החלק הגבוה של הרוח שעולה לנשמה. החלק התחתון של הרוח הולך לנפש. אם נרצה לדייק לחלק שבלב הנדנדה- הרוח שברוח. החלק ברוח שעולה לנשמה נקרא הנשמה שברוח. החלק ברוח שיורד לנפש נקרא הנפש שברוח. בשביל לייצר את הספקטרום יותר ברור בנקודת הנדנדה. הרוח שברוח זו נקודת המרכז שמנסה לחפש את ההרמוניה. הרוח בספירות מקבילה לספירת התפארת – מנסה לתפוס את ההרמוניה בין הקצוות, בין המעלה למטה, בתוך הקונפליקט היצירתי שנקרא בחירה חופשית. בין הטוב לרע. זה האדם החדש שנוצר מאז חטא אדם הראשון. 

הסיפור הפרקטלי לא מביא אותי לפה, לנדנדה, כי הסיפור הפרקטלי אומר הכל אחדותי, הרמוני, יש תהליכי החתמה מהמיקרו למאקרו, עולם האצילות מייצר בפרקטל דומה אליו את עולם הבריאה, את עולם היצירה, את עולם העשייה. זה מיקודים שונים של יותר נפש, יותר רוח, יותר נשמה, יותר חיה, יותר יחידה, יש שפות שונות של מרכזי שונים, אבל הכל אחד, הרמוני, עצמי, הכל שם הוי”ה ברוך הוא. הנדנדה היא הסיפור שנוצר כאשר הכנסתי שחקן חדש לתוך האני שלי. הכנסתי לתוך הסיפור של מי אני כאדם, אדם דבליעל שחידד את כל הקטבים, ויצר לי מראה חדשה על עצמי. כשאני מסתכל על עצמי דרכו, אני שואל שאלות אחרות, בוחן את עצמי בעיניים אחרות, מזהה בתוך עצמי את את הספקטרום הנשבר הזה, הנדנדה, של כמה טוב, כמה רע בתוכי, כמה חיבור כמה חיים, כמה קודש ולהפך, ועכשיו אני נמצא בתהליך היצירה הזה.

שכבת החיצון ושכבת הפנים

איך זה קרה? מדוע זה קרה? זה צריך עוד להבין. רק חשוב לי קודם כל שתבינו שיש שני סיפורי אדם. והם קיימים בו זמנית בתוכנו. שכבת החיצון היא השכבה שכבת הנדנדה, השכבה הפנימית תהיה השכבה הזאת:

 היא לא מתנהלת בצורה של הנדנדה, זה פחות הסוגיות שמטרידות אותה.

 יש א”ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה וזה תנועה של חיים אחדותיים שבאים ברצוא ושוב. כביכול הכל הופעת חיים אלוקית, הרמונית פרקטלית. זה האדם של עץ החיים, וזה האדם של עץ הדעת טוב ורע, וזה כמו שכבה בתוך שכבה.

בואו נעשה את זה בצורה נוספת. כדי שיהיה יותר קל לתפוס את התמונה, איך זה נראה שכבה בתוך שכבה? 

אני מחלק את העולם לנפש רוח נשמה חיה יחידה או לאצילות בריאה יצירה ועשיה כך (בציור):

אני יכול להסתכל גם פנימה, שכבות פנימה. לא רק שכבות גובה אלא שכבות פנימה.

כי לכל מרחב יש אבי”ע. ראינו את זה ביחד בר’ חיים ויטל שאמר שלכל ספירה יש אבי”ע, ולכל עולם יש אבי”ע. גם בעולם העשייה יש אבי”ע. אני יכול לצייר את זה לגובה, אבל נצייר את זה לעומק:

יש אבי”ע בעולם הרוח, עולם היצירה. יש אבי”ע בעולם העשייה, יש אבי”ע בעולם הבריאה. ויש אבי”ע בעולם האצילות. תקראו לעולמות, (לשורות) אצילות, בריאה יצירה ועשיה, אבל בעצם זה שכבת חיצון (טורי הבי”ע), וזה (טור האצילות) שכבה פנימית. אז אני יכול לקחת את האדם ולדבר על השכבות שלו, מבחינת העובי שלו. השכבות הפנימיות שלו והשכבות החיצוניות שלו. איפה ישכון האדם של עץ החיים? בטור האצילות. איפה ישכון האדם הקונפליקטואלי? במרחבי החוץ, בטורי הבי”ע.

הצל הוא שכבה נוספת. זה הצל של האבי”ע. לאצילות אין באמת צל כי היא כולה קודש, אבל יש איזשהו צל אצילי בבריאה.

כשהמקובלים מדברים על שכבת החיצון ושכבת הפנימי, הם מודעים לזה שזאת לא אותה דינאמיקה. וממילא זה סיפורים שונים על עצמי ועל מי אני ומה אני בתוך הסיפור הזה. בשכבת העומק יש בתוכי זרימות עומק של הופעת חיים אלוקיות קדושות טובות פרקטליות, שתפקידם להיות מסונכרנות ולחיות את חיי הקודש שטמונים בתוכי. גם בתוך הנפש יש מקום קדוש, וגם בתוך הרוח יש מקום קדוש. יש חיים אלוקיים קדושים בתוך הנפש והרוח שלי. אבל אם אלך לשכבת החיצון שלי, הם יעשו סיכול ממוקד לנפש: “רובה רע”, “מיעוטה טוב”, הרע מעורבב בטוב. מלא קליפות העולם הזה, מלא רוע. פיכסה עולם העשייה. האם זה בהכרח ככה? האם זה כל סיפור חיינו? האם את הגוף צריך לזרוק לסטרא אחרא ביום כיפור יחד עם השעיר לעזאזל, כמו שמופיע בחלק מהכתבים? או שהגוף יכול להיות קדוש? התשובה היא גם וגם. זה קשור למתחים האלה של הכפילויות הפנימיות שקיימות פה.

הקונפליקט בחז”ל

מה שהוספנו היום בעצם מחזיר אתכם למה שאתם מכירים מהסיפור החז”לי. חז”ל אמרו שלאדם יש יצר טוב ויצר רע, ויש לו נשמה וגוף, והוא בקונפליקט של בחירה חופשית ביניהם. את מה שחז”ל עשו, המקובלים הסבירו בתור תנועת המטולטלת שעליה אנחנו מדברים.

 

יש לי נשמה. יש לי גוף, בואו נוסיף לו בסוגריים נפש. יש לי רוח שנמצאת באמצע, ויש לי יצר הטוב ויצר הרע. יצר הרע מושך לגוף נפש והיצר הטוב מושך לנשמה. ואני נמצא ברוח בתוך הקונפליקט הזה.

המקובלים קודם כל הסבירו לך שזה נמצא בתוך תמונת העולמות. זה לא סיפור שלך בלבד, אלא סיפור של העולם. בא תקרא את עצמך בתוך השלם האקולוגי שלך. מעל הנשמה הם הוסיפו את החיה והיחידה, שזה הרבדים האלוקיים שלך. ומתחת לגוף, הסבירו לך קצת יותר לעומק, זה לא סתם שאתה נמשך לגוף וליצרים, אלא יש פה עוד שוכן סמוי נוסף שמטה את כל הסיפור הזה והוא בתוך הדרמה, שזה הסטרא אחרא. בתנ”ך זה נקרא אלוקים אחרים, לפעמים זה נקרא בחז”ל השט”ן, או אדם דבליעל בהמשך הלאה. עכשיו הסיפור נהיה דרמטי קצת יותר: בין ההיבטים הגבוהים, האחדותיים והקדושים (יחידה-חיה) לבין ההיבטים הנמוכים (הגוף, נפש) והנפולים והקליפתיים (הסטרא אחרא). אבל הכל זה דרמה בתוככם, אל תברחו לשום מקום. זה לא שם. אלא זה בתוך התהומות שלכם, היבטי הצל שלכם, בסיפור הזה נמצא הסיפור שלכם. גם אתם מדחיקים, שוללים אותו, או שמים אותו מחוץ, הוא משהו שתצטרכו לעבד אותו.

הסט”א אחרא זה בעצם השטן, יצר הרע, מלאך המוות.

ש. אבל רשמנו את יצר הרע (כחלק שמושך את הרוח לגוף) אז לא מובן למה רשמת את הסטרא אחרא?

ת. נכון, ברגע שהאדם התחבר לרבדים האלה של הסטרא אחרא, אז כל האזורים האלה (גוף, נפש, רוח) הפכו להיות עם צבעים אדומים. לפני החטא לא היה לנו את היצר הרע ברוח ובנפש. היצר הרע מופיע בנפש וברוח בתור תאוות ואגו, בעקבות ההתחברות שלי לרבדים, לרבדי העומק האפלים שבתוכי שהם האדם דבליעל. האדם דבליעל לא התחבר לאדם עד שהוא לא אכל מעץ הדעת טוב ורע.

שאלה- האם ה”אני” כולל את כל הדברים האלה?

ש. אני מבין שהדגש הוא לא שיש אני אמיתי ודברים חיצוניים אלא שהאני כולל את הדברים האלה?

ת. האדם הוא אבי”ע, הוא כולל את העולמות כולם. לפני שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע הוא היה אמור לחיות רק את עץ החיים, ולא להתחבר לרבדים האלה. כתוב באר”י, כשאלוקים ברא את האדם הראשון, הוא הזמין את ההוויה כולה להשתתף בתהליך הבריאה שלו. כל העולמות נתנו את חלקם, וככה נוצר האדם הראשון כאדם שיבריח ויחבר את כל העולמות כולם. מישהו אחד לא רצה להצטרף. המכשפה מספר שלש עשרה לא הסכימה לבא ליום ההולדת של אדם הראשון ולתת את חלקה. האר”י מסביר שהסטרא אחרא וכל החלקים שלו בהוויה לא הסכימו להשתתף בפרויקט הקולקטיבי הזה שנקרא בריאת אדם הראשון. למה? כי אדם הראשון נועד לחבר ולאחד את הכל, ואם הם יצטרפו הוא יאחד ויחבר אותם עם הכל ואז כבר לא יהיה להם תפקיד. התפקיד שלהם זה להפריד, להרוס, לעשות בלגן. אז הם פוצצו את היום הולדת. הם לא הסכימו לתת את חלקם, ואפילו גרמו לאדם הראשון לחטוא, וגררו אותו לתוך העולם שלהם אבל בצורה הרסנית, ויצרו את כל המשחק בצורה חדשה. התפקיד שלנו, בהקשר הזה, זה להצליח ליצור את הסינרגיה בצורה נכונה שתכיל אותם אל תוך הסיפור אבל בצורה מתקנת, מתוקנת שלא יהיה להם בעצם את המקום ההרסני שלהם אלא מקום אולי יצירתי, אבל לא בצורה הרסנית שהורגת, ממיתה, מפרקת אותנו וכן הלאה. זה תהליכי עומק באר”י נגיע לזה בהמשך בעז”ה כשנדבר על תהליכי עבודה עם התהומות ועבודת הבירורים. 

הכפילות הסיפורית כפי שהיא מופיעה ברש”ש

נראה את הכפילות הסיפורית הזאת כמו שהיא מופיעה ברש”ש בנהר שלום. אני זורק אתכם ישר לתוך מעמקי הקבלה היותר מורכבת שיש לנו, אבל פתאום תראו שזה ממש פשוט ומובן לכם, בזמן קצר נהייתם מומחים לטרמינולוגיה, להבנת שפת הקבלה.  נהר שלום זה ספר של הרש”ש, קבור בהר הזיתים, ראש ישיבת בית אל השני.

“הרי מבואר גם מזה כי כל העולמות דא”ק ואבי”ע (של אדם קדמון, אצילות ביראה יצירה ועשיה) שוים במציאותם ואי חילוק והפרש ביניהם כלל וכל פרטי אורות וכלים דכל פרטי פרצופי האצילות כולם נמצאים בבריאה וכן ביצירה וכן בעשיה ואין חילוק ביניהם רק במהות האור אמנם כולם אלהות ואחדות גמור כנז”ל:” ספר נהר שלום – דף יא עמוד ב

פשוט. פרקטל הרמוני אחדותי של המאקרו במערכות המיקרו ברצוא ושוב. הכל אחד, הכל אלוקות ואחדות גמור, זה הרעיון של הפרקטל. יש אצילות בריאה יצירה ועשיה. זה נקרא “מהות האור”. זה פריזמה של עשיה, זה פריזמה של יצירה, זה פריזמה של בריאה, אבל בעצם חוץ מזה הכל תעתיק אחד של השני, שווה לגמרי.

“ובודאי כי שמות הכלים דפרצופי בי”ע האלו הם ממש כמו השמות דכלים דפרצופי האצילות ממש המבוארים בשער השמות בעולם האצילות”

כמו שהם שם הוי”ה ברוך הוא כך הם שמות הוי”ה ברוך הוא. אותם שמות קודש אלוקיים שמופיעים בעולמות האצילות הם מה שיופיע בבריאה ביצירה ובעשיה.

“שהרי הם חותם כלים דאצי’ דוגמתם ממש. “

הרי זה חותם. זה החתמה. הפרקטל האצילי החתים את עצמו בבריאה, החתים את עצמו ביצירה, והחתים את עצמו בעשיה. יש זהות. כולם אותם שמות אלוקות. “דוגמתם ממש”.

אני מדלג לפסקה הזאת:

“נמצא כי שמות הכלים והאורות שנתבארו בשער השמות בפרצופי האצילות הנה דוגמתם ממש הם בפרצופי בי”ע וא”כ כפי זה צריך להבין שהרי שמות הכלים דבי”ע שכתב בפ”ה משער השמות אינם דוגמת כלים דאצילות שנתבארו שם בפ”ג וד’. “

הוא שואל למה בעץ חיים בשער מ”ה פרק ה’, מתוארים לי השמות של כל עולמות הבריאה יצירה ועשיה וזה לא זהה לשמות האלוקות של עולם האצילות. איך זה יכול להיות, זה אמור להיות זהה? עוד שאלה:

“גם מ”ש שם ובכמה מקומות כי כל הכלים דבי”ע וגם הנפש והרוח כולם נקרא עולם הפירוד ומן הנשמה ולמעלה נקרא אלהות. “

אנחנו יודעים שעולם העשייה ועולם היצירה זה עולם של פירוד, ואילו לפי התמונה הזאת הכל אמור להיות אלוקות ואחדות גמור, זה לא מסתדר לי, שואל הרש”ש.

“וכאן כתב כי כל אלו הספירות מתחילת הי”ס דאצילות עד סוף הי”ס דעשיה כולם אלהות ואחדות גמור כנז”ל – “

והתשובה שלו:

“אלו הם פנימיות העולמות הנקרא בחי’ הנשמות שכולם שוים ואין בהם שום חסרון ושינוי כלל ואלו בערך הכולל נקרא אבי”ע דאצילות.”

אתם רואים את הקו הפנימי, בציור של הטבלה עם שכבות העומק, בטור האצילות, אצילות, אצילות, אצילות, אצילות, אבי”ע דאצילות. זה הפרקטל ההרמוני והאחדותי. הטורים האחרים, טורי הבי”ע, יהיה האבי”ע שהוא לא אצילי, אבי”ע חיצוני יותר, שמה יש פירוד, שונות, ובהמשך יש גם אחיזה לרוע ונפרדות.

” אמנם שמות הכלים דפרצופי בי”ע שנתבארו בשער השמות פ”ה הם דחיצוניות העולמות ועליהם הוא מה שכתב בשער השמות כי כל הכלים דבי”ע וגם הנפש והרוח נקראו עולם הפירוד ומן הנשמה ולמעלה נקרא אלהות .”

יש לי סיפור כפול. זה ככה גם בכתבי האר”י. לפעמים האר”י מספר לי את הסיפור הפנימי הפרקטלי של האדם. לפעמים האר”י מספר לי את הסיפור הדיסהרמוני של האדם. יש ציורים שונים. אתם חייבים להבין את הכפילות הציורית הזאת, כי זה מייצר דרמה אחרת בחיים שלנו, ומכוונות אחרת בהבנה של מה הסיפור. בשם קוד קראנו לזה, האדם של עץ החיים והאדם של עץ הדעת טוב ורע. בהמשך נוסיף לזה עוד מילים וננסה קצת יותר לדייק את ההבדלים בין שתי הסיפורים שבתוכנו: סיפור העומק הפרקטלי של האחדות האלוקות והסיפור הדיסהרמוני הקונפליקטואלי של האדם החיצוני יותר של האבי”ע ושל עץ הדעת טוב ורע.