שיעור 9: מהפנים אל החוץ ויצירת הקליפות

תהליך המעבר מהרובד הפנימי לחיצוני

נמשיך ביחסים בין האדם הפנימי לחיצוני ולנסות להבין יותר את התהליך של המעבר מהרובד הפנימי לרובד החיצוני, והפער בין הדינאמיקה של הפנים לדינאמיקה של החוץ.

תנועת החיים והופעתה ברובד הראשוני שלה, היא כמו הופעת החיה, האדם שנמצא ברובד שיש בו ראשוניות של חיים שמופיעה. ראשוניות החיים הזו מבקשת להתגלות, מבקשת להתממש, להוציא את הכוחות שטמונים בה וגנוזים בה מהכח אל הפועל. זה המסע הראשון שלנו.

הפירוד והגילוי של החיים, ילך ויופיע בתוך השלב הבא שהוא עדיין הרבה פעמים שלב מחשבתי שמתרחש בתוך עצמנו. אנחנו יושבים חושבים, חולמים, על כל כוחות החיים שגנוזים בנו, שמופיעים בנו באופן פוטנציאלי. שאנחנו מזהים אותם באופן ראשוני, ורוצים גם לממש אותם במשך החיים שלנו. ואנחנו חולמים. זה שלב שיש בו הרבה חלום על אותו מימוש של כוחות החיים שגנוזים בנו.

בשלב הבא אנחנו מתנסים בזה. לוקחים כח של חיים בזמן מסוים, במקום מסוים, תופסים אותו כמרכז הביטוי האישיותי שלי. הופכים אותו לתנועה יצירתית שאני פועל בתוך המציאות, חותר לממש, להגשים, להופיע אותה בתוך החיים שלי. זה השלב בו אותה הופעת חיים הגיעה כביכול לגמר המימוש שלה.

ראינו עכשיו את ההתפשטות של התנועה השלמה של הופעת החיים. מתנועת החיים המקורית שזה אות י’, אל התפרטות שהיא עדיין מחשבתית, הרהורית, דמיונית, חלומית, שמזהה ומתחילה להקשיב לכוחות החיים שגנוזים בי. מה אני רוצה להופיע, מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. זו ההופעה בתוך האות ה”א.

הראשוניות של החיים פה היא כנגד החכמה, כח חיים כמו שהוא בצורה מקורית, בשפת הפרצופים הוא דומה לאבא, הופעה ראשונית של החיים. עולם הקשב, והרוח שמתחילה להופיע ורוצה להתפרט ולצאת מן הכח אל הפועל- מה גנוז בי, ומה אני אהיה כשאני אהיה גדול, החלומות, הדמיונות האלה, שעטופים בתוך המון שאלה עצמית של מה אהיה, “אהיה אשר אהיה” כשאהיה גדול, זה השלב האימהי. השלב בו החיים באים למרחב הולדה עצמית, שהרבה פעמים נמצא במרחב של דמיון. דמיון של מה אהיה, ומה יקרה כשאעשה ככה, ומה יקרה כשאעשה ככה, ואני משחק עם כוחות החיים שלי, ומדמיין עם הסיפורים שלי. עם מי אתחתן, במה אעבוד, איך יהיו הילדים שלי, כל אחד והחלומות שהוא חלם כשהוא היה ילד. איפה הוא יגור, יטייל, המון משחקים של חלימה פנימית, דמיון פנימי, מחשבה פנימית שבתוכה כוחות החיים נמצאים כמו בתוך רחם פנימית של מחשבה עצמית, שאנחנו חושבים את עצמנו. זה השלב של ההרהור. זה לא עצם החיים כמו שהם גנוזים, אלא שלב בו החיים מתחילים להיחשב ולהתפרט בתוך עולם המחשבה. הם עדיין לא התממשו.

זה לא הילד כעובר, הוא עדיין קצת עובר בתוך הרחם של אבא ואמא בבית. הוא חושב המון על החיים בתוך החממה ההורית, חולם ומדמיין, ושואל את ההורים שלו כל מיני שאלות, ומספר להם את כל הסיפורים על מה הוא חולם להיות כשהוא יהיה גדול. זה עדיין שלב של ה-ה”א. הספירה היא לא של החכמה אלא של הבינה, כי אנחנו מתבוננים בעצמנו. מתבוננים בעצמנו דרך ההורים שלנו, או דרך הדמויות שסביבנו, דרך המפגש עם העולם שבחוץ שהופך להיות מראה אל תוך עצמי- לחשוב מי אני? מה אני? מה יכול להיות? איזה חיים טמונים בי? איזה חלומות אישיותיים? וזה השלב השני.

השלב השלישי, זה כשהחיים הולכים לממש את עצמם. וחותרים לכדי מימוש יצירתי של כוחות החיים שלי. במובן הזה לפעמים כוחות מסוימים מתבלטים יותר מכוחות אחרים. ולפעמים בזמנים שונים כוחות אחרים תופסים את הבמה והופכים להיות השחקנים הראשיים. אולי בתיכון זה היה פיזיקאי, בישיבת הסדר זה משהו אחר, ובצבא זה משהו שלישי.

החיים מעלים כוחות אחרים לשחק על מרכז הבמה. במקומות שונים, זמנים שונים, כוחות אישיותיים שונים מופיעים בי. זה השלב של ה-ו’ – כוחות החיים שלי שואפים ליצירה, למימוש, להתגלות, ולהוצאת הכוחות שטמונים בי מן הכח אל הפועל.

המימוש שלהם מן הכח אל הפועל יהיה השלב הסופי, השלב של ה-ה”א האחרונה.  ההגשמה של החיים שלי. ממשתי את עצמי בתור מקצוע מסוים. הפכת להיות רב בישיבה. פה כביכול יש איזשהו מימוש של החיים. זה יכול להיות רופא, מהנדס, מורה, יש המון אפשרויות. המימוש הזה, ביחס לכח החיים שגנוז בי מלכתחילה, וביחס לחלומות שחלמתי, הוא הרבה יותר ספציפי, מוגבל, קטן. אולי מפורט מבחינת היכולות שלי בפועל, יש לי הרבה יותר יכולות מימוש בפועל, אבל הוא יותר קטן ביחס למנעד החלומות שלי, ולאיך דמיינתי את זה כשדמיינתי את זה, כשחלמתי על זה. ביחס לחיוניות שהייתה לי בזה כשיצאתי למסע הזה מלכתחילה. לכן בשלב האחרון יש דין.

גם בהופעה של ההתממשות של הרוח בעולם היצירה, וגם בהתממשות שלה בעולם המעשה, שזה שני השלבים האחרונים, יש איזשהו וויתור לפעמים, מגבלה, צמצום, ביחס לשלב החלום ולשלב החיים כמו שהם במקורם.

כל זה זה מסע אחד, שהמפגש עם המוגבלות שלו לפעמים שולח אותי מחדש פנימה, לחלום שחלמתי, לאפשרויות הנוספות שטמונות בי. למשבר גיל הארבעים, כל אחד לפום דרגא דיליה. לפעמים אולי להוליד מעצמי כוחות חדשים. לפעמים לחזור ולחפש ביטויים נוספים ברמות אחרות של החיים שלי. לכן לפעמים יש רצוא ושוב, בין ההתממשות לכוחות חיים כמו שהם ברובד המחשבה הפנימית.

התנועה הזו כתנועת חיים אחת של התהוות

עד כאן ציירתי את הי’ק’ו’ק, כסוג של תנועה פנימית. אני  מצייר את הציור הזה, כדי להדגיש שכשאתם מדברים על חמישה פרצופים, ארבע עולמות, עשר ספירות, חשוב שתתפסו את זה כתנועת חיים אחת של התהוות שמבקשת להתהוות. יש לה דינאמיקות של רצוא ושוב בין הרבדים הראשוניים לרבדים החיצוניים שלה והמתממשים שלה. זה לא דברים שונים. לא עולמות שונים. לא פרצופים שונים. זו תנועת חיים אחת שמבקשת להתממש, לצאת מן הכח אל הפועל בתוך החיים, ולהופיע את התהוות החיים שבה ואת כוחות החיים שבה מן הכח אל הפועל.

אתם יכולים לראות את הספירות הולכות על פני הציר הזה. את השלב הראשוני של החכמה, של ההכרה בכח החיים שגנוז פה ועדיין מבקש להופיע את עצמו באופן כללני.

השלב של הבינה – בו כוחות החיים מתפרטים, אבל עדיין בתוך רחם אחת של אני פנימי שמתחילים להופיע בו כל ניצני הרוח, של החלומות וההתממשויות שלי. בתוך עולם הבינה, עולם אמהי, עולם של בריאה עצמית שמתחיל להופיע פה, עולם הבריאה.

המסע שלי אל תוך הרוח שמתממשת, והיצירתיות, זה הו’ שמתחילה להופיע, ההימשכות אל תוך החיים. כוחות החיים הספציפיים שתופסים את המקום שלהם בציר הזמן והופכים להיות מרכז היצירה שלי. הרגשות שהופכות להיות האמביציות שמתוכם אני פוסע לתוך המימוש היצירתי שלי. זה המקום של הרוח שנוכחת פה עם הרגשות של הו’ קצוות שתופסות את המקום.

ההליכה אל תוך המלכות, אל תוך המעשה. עולם של עשיה, עולם של מימוש. עולם מלכותי, ה”א אחרונה, שמקבל את כל החיים האלה, מופיע, מפרט ומגשים אותם.

כל זה תנועה של התהוות אחת. מסע של חיים שאנחנו נוסעים אותו ולפעמים גם כשמגיעים אל סופו אנחנו לא לגמרי שלמים עם הביטוי החיצוני שלו. מה שלפעמים גורם לאור חוזר – החיים חוזרים עוד פעם לחפש את עצמם בחלומות שחלמנו, במחשבות הפנימיות, בעולם הפנימי.

זה מעין ציור לציור האדם בי’ק’ו’ק’.

כוחות הדין והצמצום בתהליך

כל ההליכה הזאת לתוך מרחב הבריאה, מרחב היצירה, מרחב המימוש המעשי שלי, באה מתוך רצון של החיים לצאת מהכח אל הפועל. החיים זורמים.

אותם חיים נחווים בעושר החיים הפנימי שלי, המחשבתי שלי, החלומי שלי, הדמיוני שלי, ההרהורי שלי כמו שאני מהרהר בתוך עצמי. אני חווה שם את החיים מבקשים להופיע. אני יוצר את החיים, מגשים אותם. החיים נמצאים וזורמים שם בפנים, בסתר המדרגה, לאורך כל הדרך. אבל מבחינה חיצונית מתחיל להופיע כח של דין, של פירוד, של בחירה וצמצום, של מיקוד, והוא הולך ותופס את המרחב החיצוני שלי. אם אני צריך לקחת את החיים האלה ולפרוט אותם, ולגלות מה גנוז בי, איזה כוחות חיים טמונים בי, ואני רוצה להוציא אותם מן הכח אל הפועל בתוך עולם של התהוות חיצונית, של מימוש חיצוני, אני חייב למדוד אותם, לקרוא להם בשמות, לבחון מה יש בי, איזה כוחות טמונים בי ומה אני רוצה להוציא מתוך עצמי.

כשאני הולך לממש את זה בתוך עולם של יצירה אני צריך לבחור איזה כח דומיננטי עכשיו. אם יש לי כוחות שונים זה מן מאבק פנימי, איזה כח אצור איתו, איזה כח אבטא אותו. אהיה מוזיקאי או איש הייטק? זה מייצר קונפליקט. זה יהיה תחביב או מקצוע עיקרי? כבר יש מתח בין החוץ לפנים שלי, או בין כוחות שונים שקיימים בתוכי. אני יכול להיות גם איש הייטק וגם פסיכולוג, מה עושים עכשיו? בטח ובטח כשאבוא לעולם המימוש, להתמחות הספציפית בתחום הספציפי בו אני הולך לבחור. יש צמצום עצום של עצמי, של כוחות החיים שלי בתוך העולם המעשי שלי שבו אני חי.

זה ביטוי לכוחות הדין שפועלים במרחבי החיצון. שהכרחיים כדי שאוכל לברוא, ליצור ולעשות את החיים הפנימיים שגנוזים בי ורוצים להופיע מן הכח אל הפועל. יכול להיות שאם הייתי מתגלגל פה עוד פעם, והייתה לי עוד אפשרות לבחור שוב מההתחלה, הייתי חי עוד אפשרות, מכוחות החיים שגנוזים בי. אבל נכון לעכשיו בחרתי בתחום מסוים והשקעתי בו שמונה שנות לימוד. ארבע שנות לימוד עם סטאז’ במשפטים. ועכשיו אני עובד בו כמה שנים.

זה חלק מהבעיה בין יחסי הפנים ליחסי החיצון, ברמה הפשוטה.

המעבר הזה של החיים הלאה במורד הזרם של החיים, מכח החיים הפנימי, אל ההיבראות, אל ההיווצרות, אל העשייה של החיים, משליך כלפי חוץ את ההופעה של כח הדין, שמתחיל לפרט, לצמצם, להגביל, את החיים כדי שיוכלו לצאת מן הכח אל הפועל. בתוך הדין הזה יש דיסוננס. דיסוננס עם החיים שלי, עם החלום שלי, עם הפוטנציאל הפנימי שבתוכי.

החיים שלי גנוזים- זה המרחב האצילי, על דרך הדימוי. החיים שבאו עוד לפני שהם באו לכדי פירוט, צמצום, הגבלה, ספציפיות בתוך זמן מקום ואדם ואישיות. אצילות זה המקום של החיה – החיים עדיין נמצאים בראשוניותם. המקום של החכמה – החיים נמצאים עדיין ככלל לא מפורט.

עכשיו אני מתחיל את המסע שלי. המסע שלי בא עכשיו לתוך תהליכי ההתפרטות שלי. תהליכי התפרטות שהם עדיין פוטנציאליים- זה בריאה, הכניסה למרחב האם. בריאה זו האות ה”א הראשונה. פה נמצא החלום, וההרהור, והדמיון. שאחר כך נראה אותם מזינים את חיי הרוח שלנו. אני נמצא בתוך מרחב הבריאה ומתחיל לברוא את עצמי, את האישיות שלי, את המי אני. במרחב הבריאה אמא דומיננטית. כח הבינה, כח הבריאה, נהיה דומיננטי. הוא זה שלוקח את החיים והופך אותם להיות מזיגוטא מ-י’ כח חיים פועם, לתוך כל ההתפרטות הדיפרנציאלית של החיים וגילוי כוחות החיים שנמצאים שם.

זה ילך ויקצין ככל שאמשיך את המסע שלי. זה הכרחי לחיים. כי החיים לא יכולים לממש את עצמם כשהם נמצאים רק במרחב הטרום בריאתי. הם לא יכולים לממש את עצמם כהופעת חיים אצילית בלתי מוגבלת. עם כוחות חיים שלא מתפרטים, לא מוגבלים, לא נכנסים תחת ממד הזמן, המקום, תחת רבדי האישיות השונים – אי אפשר להגשים את החיים.

בתוך החיים האציליים, יש רצון של החיים להופיע. אז ברובד הפנימי ביותר כביכול יש י’ ק’ ו’ ק’ פנימיים שמסתתרים.

בקשת חיים שמבקשת להתהוות אבל היא עדיין מעוברת בתוך הראשוניות שלה. איפה היא תוציא את עצמה מן הכח אל הפועל? בפרקטל הגדול. בי’-באצילות, ק’- בריאה, ו’- יצירה, ק’- עשיה, החיים האלה יצאו מן הכח אל הפועל. החיים הפוטנציאלים מבקשים באצילות להתהוות, התהוות שהיא עדיין ראשונית, לא מוגבלת, מעבר לזמן, למקום, להתפרטות אישיותית. הם ירצו לממש את עצמם, להוציא את עצמם מן הכח אל הפועל. זו בקשה יסודית לכל הופעת החיים.

אבל הם לא יכולים להתממש באצילות. עד שהם לא יבואו למרחב הגדול- עולמות הבי”ע.

האדם השלם- (בי”ע) יוציא מן הכח אל הפועל את האדם החי (אצילות), את האדם הראשוני, הפוטנציאלי, פוטנציאל החיים שגנוז בתוכי.

שלשת הרבדים הללו, נשמה רוח ונפש של האצילות, שגנוזים בתוך החיים, אבל לא יכולים לבוא לידי ביטוי כשהם נשלטים תחת תנועת החיים הגדולה שלא מוגבלת עדיין. החיים לפני שהם באים לכדי פירוט ומימוש אישי, לא יכולים לתת לנשמה, לרוח ולנפש לבוא לידי ביטוי. הם עדיין חיים באופן בלתי מוגבל. הם צריכים ללכת אל המרחבים של העולמות החיצוניים, שיאפשרו לחיים לבוא לכדי ביטוי.

הנשמה תמשש את עצמה בעולם של בריאה. הרוח של החיים יממש את עצמו בעולם של יצירה של רוח. והנפש תממש את כוחות החיים שגנוזים בחיים, תממש את עצמה בעולם של המימוש המעשי (עשיה).

זה יהיה התהליך בו החיים ילכו ויספרו את הסיפור המלא שלהם. אבל הם גם ישלמו על זה מחיר. החיצוניות שבה הם ייכנסו ויעזבו את ההופעה הראשונית של החיים האציליים שהם לפני המוגבלות והצמצום והפירוד של הבינה, ויכנסו לשפת החיצוניות של העולמות. פה שהפרקטל כבר שבור יותר, חלקי יותר, מוגבל יותר, מצומצם יותר.

הפער הכפול

זה הפער הכפול שייווצר- מה שאקבל זה פער בין האדם הפנימי (הציר הפנימי המקביל לבי”ע החיצוניים) לאדם החיצוני (הציר החיצוני של העולמות). בעומק בפנים יש חיים שמבקשים להופיע. חיים שרוצים לחוות את עצמם בתוך עולמות של בריאה, של יצירה, של עשיה, בתוך חיים של נשמה רוח ונפש, שפועלים בתוך מרחבי החיים. החיים החיצוניים מממשים אותם אבל מגבילים אותם, ולא מספרים בדיוק את אותו סיפור. הסיפור הפנימי מבקש חיים של אחדות של חיבור, של אהבה בלתי מוגבלת. עדיין אין צמצום, דיפרנציאציה. אין את הפערים האלה שאני חייב לוותר בהם כל הזמן.

החיים רוצים להופיע את האחדות של החיים, אבל כלפי חוץ זה לא נראה ככה. גם לא בתוך עצמי. וודאי לא כלפי אחרים. יש דיסוננס מובנה בין האדם הפנימי לאדם החיצוני. האדם שעדיין חווה את הציר של בקשת החיים (הציר הפנימי בציור), הזרימה האצילית הפנימית, לבין הביטויים החיצוניים שלי, שם אני איש מקצוע בתחום מסוים, מסתכלים עלי באופן מאוד ספציפי ומזהים אותי עם הרובד החיצוני שלי. אבל זה וודאי לא כל מה שאני, לא כל מה שגנוז בי, ולא כל מה שנמצא בתוך העושר הנסתר שטמון ביכולת חיים שלי. גם אני מסתכל על עצמי ואין קורלציה לפעמים בין החוויה הפנימית של החיים והבקשה הפנימית שלהם לבין המופע החיצוני שלהם. אני יכול מאוד לשמוח בחיצוניות אבל זה לא נמצא בהלימה.

שאלה- דיסוננס מובנה

ש. שאלה של הבנה, הגולמי שעדיין לא יוצא, שלא בא לידי ביטוי, מתממש בעולמות הבי”ע,  אותם חיים, באים לידי ביטוי בעולם החיצוני?

ת. זה אותם חיים שבאים לידי ביטוי בעולם החיצוני. אותם חיים שגנוזים באצילות הולכים ומממשים את עצמם בבי”ע. הם עדיין בפנים של הבי”ע. עדין בתוך אותו אדם שקם בבוקר לעבודה שלו בתור מהנדס חשמל (עשיה) יש את החיים האלה שמבקשים לבוא לידי ביטוי, שוכנים פה, ומנסים לחיות את עצמם, לספר את הסיפור מלא שלהם דרך ההתגשמות שלהם כמהנדס חשמל. הדיסוננס עדיין קיים – אתה מבין?

הבקשת חיים, הנפש האצילית, שגנוזה באצילות, עכשיו שוכנת בעשייה, באדם שקם בבוקר עולה על האוטובוס, ונוסע למפעל בהייטק בתור מהנדס חשמל. יש פה דיסוננס בין החיצוניות שלו שהמהנדס הבכיר הגיע, לבין הפנימיות שלו שמבקשת לחיות, ולממש את החיים שלה, היא בחרה את זה דרך מהנדס חשמל, אבל זה לא בדיוק כל החיים שלה. יש פה פער בין האדם הפנימי (הציר ההדרגתי הפנימי) שמנסה לספר את עצמו דרך הסיפור החיצוני, לבין איך שהוא מספר אותו.

ש. זה מילים נרדפות? זו הבחנה מקבילה? הפנימי והחיצוני והעליון והבחוץ?

ת. כן. זה לא מילים נרדפות, זה המשך הסיפור. באצילות החיים עדיין נמצאים רק כהופעת חיים. בבריאה הם יתחילו להתלבש בבריאה, אז כח החיים מסתתר פה בפנים  ורוצה לברוא את עצמו, מספר את עצמו דרך המילים של מחשבות, כתיבה, סיפור, חלום, דמיון. ביצירה הוא הולך להופיע בתוך רוח של יצירה, של מימוש בתוך צירי הזמן, מתוך בחירה של כח מסוים שיהיה הכח הדומיננטי דרכו הוא יבטא את עצמו, יצור את עצמו דרכו. בעשיה הוא יגשים את עצמו בעולם מעשי. אבל עדיין החיים ממשיכים לזרום פה בפנים (הציר ההדרגתי הפנימי).

החיים העליונים האלה, הבקשת חיים. אני מבקש להופיע את החיים שלי דרך הבריאה, דרך היצירה, דרך המעשה. אם הוא יהיה מהנדס חשמל  הוא יופיע כן את כוחות החיים שהוא בחר להופיע באופן פרטי, הוא לא יכול להופיע את הכל שם. הדיסוננס הוא מובנה בעלילה. אף אחד לא מצליח להופיע את החיים האציליים כמו שהם. אתה יכול לחזור עוד גלגול אם אתה רוצה. עוד גלגול ועוד גלגול. בשביל לממש את כל כוחות החיים שגנוזים בנו. אבל זה דיסוננס מובנה בחיי האדם. הפער בין החיצוניות לפנימיות שלו. בין האינסופיות הפנימית של חייו, והבלתי מוגבלות שלהם, לבין ההתממשות שלו בעולם החיצון. 

זה מצד אחד, זה תהליך הכרחי לחיים, מצד שני זאת חוויה שברובד מסוים הולכת ונחווית לפעמים כגלות, כוויתור, כצמצום, כדין – ככל שאני זוכר את הרבדים הפנימיים שלי, ככל שאני זוכר את נקודת המוצא שלי. אם אני שוכח אותה ואני חושב שבאמת באתי לעולם להיות מהנדס הייטק ולפתח את המוצר שאני עובד עליו, בשביל זה באתי לעולם וזה כל מהותי וקיומי וזהותי והגדרתי, אז אולי אני יכול לעבור את זה בשלום. אבל ככל שאני זוכר את הרובד הזה של החלומות שחלמתי, וככל שאני זוכר, נוגע ברובד האצילי שמהדהד בתוכי, קשה לי להרגיש ביצירה ובעשיה ממומש עד הסוף.

בין שבת ליום חול 

הדבר הזה מייצר את הקונטרס בין שבין ימות החול לימות השבת במובן העמוק מנקודת החשיבה של המקובלים. בימות החולין במובן מסוים, היצירה והעשיה הם הרבדים הדומיננטיים. אנחנו מושלכים החוצה לצירי החיצון שלנו, ליצירה ולעשיה שלנו.

שבת או ימים טובים אמורים לאפשר לנו לחזור לרבדים של הבריאה והאצילות, לכנוס את עצמי מרבדי החיצון לרבדי הפנים. כי אני לא הולך לעבודה. ועם אשתי אני לא מהנדס הייטק, אני משהו אחר. אל הילדים שלי אני לא מהנדס הייטק, אני משהו אחר. ורבדים אחרים ששייכים יותר לעולם האישיותי הפנימי שלי (בריאה) באים לידי ביטוי. המפגש שלי עם אלוקים מנסה להחזיר אותי לאצילות. לאדם הקדוש שטמון בתוכי, לפוטנציאל החיים האלוקי שגנוז בי, לפני שהתממשתי בתוך הזהות המוגבלת שלי. לעורר בתוכי קולות פנימיים יותר של מה גנוז בתוך החיים האלה. שהחיים האלה הם חיים מקודשים, לפני שהם הפכו להיות כל כך מצומצמים, קטנים וחוליים במסגרת היומיום. שבת וימים טובים הם באים להעתיק אותי ממרחבי החיצון של האדם, למרחבי הפנים של האדם. לנסות לאפשר לי לגעת בשכבות האלה בתוכי.

תיקוני זוהר- שילוח הקן

תראו את הדברים האלה בתוך התיקוני זוהר. זה קטע קצר. אני מנסה לפתוח חלונות למושגים, לתנועות בסיס. זאת המטרה שלי, אז אני בוחר בפינצטה משפטי מפתח שנוגעים ביכולת להסתכל לתוך האדם ולתוך תנועת החיים שלנו.

זה תיקוני זוהר שמדבר על שילוח הקן. הוא עוסק בחוויה של האם רובצת על הביצים ועל האפרוחים. זו חוויה שבה הציפור במקום לעוף בשמיים, צריכה לרבוץ על הביצים והאפרוחים, ומשהו משתפל שם לתוך ה”קטנות” של החיים. חלק גדול מהדימוי של שילוח הקן אצל המקובלים זה היכולת לשחרר את האימא לעוף מההתעסקות בטיטולים. זה ביטוי לחיים כולם. הציפור שבנו, אם תרצו הנשמה שלנו. הנשמה האלוקית שבתוכנו יורדת להתעסק עם הביצים והאפרוחים, עם החיים בקטנותם, ויש מחיר בזה. זה דבר כל כך הכרחי לחיים אבל יש בזה מחיר. היכולת לשחרר, לשלוח את האם, לתת לחיים לצאת מהקטנות שלהם ולחזור למעוף שלהם, בשביל לחיות את החיים מחדש בצורה יותר עמוקה ויותר בוגרת, זה הדימוי. זה הדימוי של המקובלים על רגל אחת לשילוח הקן.

איך זה נראה? כשהחיים שלנו הולכים ורובצים בתוך ה”קטנות” של החיים?

“דאימא עלאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עלאין [שכן אמא עילאה מקננת בקה”ק דבריאה ] עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן מקננן במטטרו”ן.  אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה והנה אופן אחד בארץ.” תיקוני זוהר תיקון ו’:

עולם העשייה מוצג פה במילה אחרת-  אופן. עולם היצירה מיוצג במט”טרון. ועולם הבריאה מיוצג בתור כסא הכבוד- כרסיא. למדנו אותם בסבא דמשפטים כשראינו את מדרגות הנפש רוח נשמה חיה יחידה. הוא אמר שכשאדם נולד הוא מקבל נפש מאופן. זכי יתיר יהבין לי רוח של המט”טרון של חיות הקודש. כשהוא זוכה יותר, הוא זוכר לנשמה מכסא הכבוד.

האופן נקרא שפחה, העבד מט”ט, והאמה כסא הכבוד. עכשיו יכולים להבין יותר טוב למה התיקוני זוהר קרא לזה שפחה, עבד ואמה. כי התהליך הזה ביחס לחיים כמו שהם פתוחים, חופשיים, נצחיים, אלוקיים, הוא ירידה לשפת הבריאה, שפת החיצוניות היא שפה מגבילה, שמחצינה את החיים ומאבדת משהו מהחופש המקודש שבתוכם ופוטנציאל החיים האינסופי שגנוז בהם, כחלק מהתהליכים של תהליכי הבריאה. לכן אנחנו בסופו של דבר הופכים להיות בעבדות. אני מהנדס חשמל, רב בישיבה, זה מגביל אותי. המעמד מחייב, יש לי סטאטוס, זה לכד אותי בתוך קונספט מסוים. זה סוג מסוים של עבד – גם מצד עצמי אני מכוון לאיזשהו מימוש חיצוני, וגם מצד העולם החיצון שכבר תופס אותי דרך העובדה הזאת, ומגביל אותי אליה, ואני מחויב להתנהל בתוך הדפוסים שלה. לכן זה המקום של האמה (כסא הכבוד) עבד (מט”ט) ושפחה (אופן) כמרחבי החיצון של הנפש בעולם של התיקוני זוהר. בימות החולין אנחנו נמצאים במרחבים האלה (בי”ע). שבת באה לפתוח את המרחבים מפה מהבריאה ומעלה. מרחבי הנשמה-חיה באים להיפתח יותר לעומק מאשר רבדי הנפש והרוח בצורתם החיצונית.

האופנים, חיות הקודש, וכסא הכבוד

יש לנו הזדמנות לחזור למושגי הבסיס. הדימויים האלה ממרכבת יחזקאל- “אופן אחד בארץ”. אופן זה כוחות המלאך של עולם העשייה. הכוחות המלאכיים של עולם היצירה זה חיות הקודש. וכוחות המלאך של עולם הבריאה זה השרפים.

מכיוון שבמקרו-קוסמוס האדם תופס את כל ההוויה, אצילות בריאה יצירה ועשיה של אדם, ממילא שכבת החיצון שלו מיוצגת בשפת המלאכים. גם אנחנו בשפה החיצונית שלנו נעים באנרגיה של מלאך. אנרגיה של מלאך זו רוח שפועלת אל תוך המציאות החיצונית להתממש ולפעול בה. הקב”ה שולח את המלאכים לתוך עולמות הטבע בשביל להגשים את הרוח היוצרת בעולם המעשה. כל אנרגיית המלאך זה אנרגיית המימוש של האדם במרחבי היצירה ובמרחבי העשייה. זה אנרגיה של המוחצנות שלי החוצה. בכל אדם יש מלאך. מתי המלאך שלי פועל? בימות השבוע. 

במקרה הטוב זה מלאך, במקרה הפחות טוב זה שד. מלאך לפחות מודע לזה שהוא עושה שליחות כלשהי. יש שליחות בהיותו רופא. יש שליחות בהיותו מהנדס חשמל אם הוא מקדם את העולם מבחינה טכנולוגית, ועוזר לעולם הזה להיות עולם יותר טוב, ויותר בריא ויותר חיובי.

אבל לפעמים הוא שד. זה גם אנרגיה של רוח שמניעה אותו, אבל הוא מונע מאיזשהו רצון להישגיות עצמית, מימוש עצמי באופן עודף שלעולם לא מסתפק במה שיש לו. כמה שיש לו יותר הוא עדיין רוצה לצבור יותר. אין לו יכולת לחתום או לתחום את עצמו. מה באמת הוא צריך בחיים. איפה עובר הגבול שהוא מפסיק לצבור רכוש, כח, מפסיק לנסות לנהל את המרדף שלו במרחב המקצועי, או ההנאתי והסיפוקים שהוא יוכל להשיג מזה שהוא יעבוד עוד שעות ועוד שעות, ויוכל לטוס לעוד מקומות. זה מרחב השד. אפשר להיות גם רב כזה – שרוצה לדעת עוד, להספיק עוד, להצליח עוד, להיות רב ישוב, ראש ישיבה, רב עיר, רב ראשי. אפשר גם לעבור לעולם הנסתר – אתה יכול להיות מקובל אלוקי, צדיק עליון, זה גם מאפשר לך להשיג עוד כח ועוד מימושים בעולמות הרוח. מכלל שד לא יצאת.

אנרגיית השד לא מופיעה פה בקטע. אבל היא נמצאת במקביל לאופן. 

השדים שבתוכנו – ה unfinished business  שלנו עם עצמנו שנמצא במרדף. שקשור מאוד לעולם החומר. מאוד מוכשר, מאוד ג’יני, ג’יניוס (genius). אבל נע ממקום אינטרסנטי ואנוכי.

איך אפשר להבדיל? זאת סוגיה כבדה שעוד לא הגענו ליכולת לבאר אותה. אנחנו צריכים עוד קצת להתקדם במסע שלנו. בין השכבת החיצון שלי לשכבה הפנימית שלי. כי בו זמנית יש לי סיפורים שמסופרים דרך שכבת החיצון שמנסה לממש את עצמה, ובעומק נמצאת שם בקשת חיים שמנסה להביע את עצמה. 

בכל מה שציירנו היום וגם שבוע שעבר, שכחנו את השכבה של אדם דבליעל.

הממד החברתי של המעבר מהפנים לחוץ

כנגד עולם העשייה נמצאת עוד שכבה, ועוד שכבה כנגד היצירה, ועוד שכבה כנגד הבריאה, שקשורה לתהליכים האלה. כי כשאני רוצה לממש את עצמי באופן פרטי ככח שרוצה ליצור את עצמו ולעשות אותו בעולם העשייה, זה לא רק סיפור שלי עם עצמי. תזכרו שאתם נמצאים בתוך פרקטל. אז כל מה שקורה עכשיו ביני לבין עצמי במסע שספרנו עליו היום, קורה ביני לבין המרחב החברתי שלי:

בהתחלה הייתי הופעת חיים אחת (אצילות) שבה הכל היה הופעת חיים אחת.

ואז נולדתי לתוך משפחה (עולם הבריאה), יחד איתי היו עוד כמה אחים, עוד שש אחים. עכשיו כל האחים נמצאים בתוך מרחב אמהי אחד, מרחב אבהי אחד, בית אחד, משפחה. עם קונפליקטים משפחתיים אבל כולנו היינו באיזושהי אמפטיה וסימפטיה בסיסית. גם אם זה מריבות אין סופיות בין אחים, אבל גם שייכים בקשר דם ובאמפטיה משותפת שעברה דרך ההורים שהיכלו אותנו לתוך איזושהי אחדות משפחתית. אבל כבר התחילו להופיע הגילויים של הבינה, של אמא. גילויי הבריאה המשפחתית.

כשזה הגיע לבית הספר, בעולם היצירה והרוח, ולאוניברסיטה, למימוש שלי בעולמות היצירה, זה כבר היה אני מול הוא. תחרות בתוך הכיתה מי הכי חכם, מוצלח, ספורטיבי, יפה, מלך הכיתה, שם כבר החרימו אותי. שם החיים נכנסים לתוך קונפליקטים קשים לפעמים. זה לא העולם המשפחתי העטוף באבא ואמא. זה עולם חברתי של ילדים שלפעמים אכזריים אחד לשני.

כשזה מגיע לנפש (עולם העשייה) הצרכים שלי מול הצרכים של מישהו אחר. את הכסף, הרכוש, האוכל שלי, אני אשקיע בי ובצרכים שלי, אני לא אחווה סולידריות בה אני חי באיזשהו קיבוץ מתמיד עם כל מי שסביבי. זה חלק מאותם תהליכים, שם אני הרבה יותר נמצא בתוך האנוכיות האישית שלי, גם ברמת התאווה (עולם העשייה) ולא רק ברמת הכח והשליטה (עולם היצירה).

ההתפרטות בציר אדם דבליעל

זה חלק מתהליך ההתפרטות של החיים. אותה הופעת חיים אחת (אצילות), עברה שלב לבריאה, ועברה שלב ליצירה, ועברה שלב לעשיה. זה יכול להיות חברותי ונחמד וwin win אבל זה יכול להיות גם  מגעיל- בציר אדם דבליעל, אנוכי, כוחני (יצירה), תאוותני (עשיה). אני כבר נהיה זר לשני (עולם הבריאה), אנוכי לשני, אטום כלפיו, רע אליו, כחלק ממאבק החיים שלי בדרך שלי להוציא את הכח שלי מן הכח אל הפועל בצורה הכי טובה שיש. שכחתי שהיינו פעם הופעת חיים אחת. שכחנו שהיינו פעם משפחה אחת, שכחתי את האחווה שהייתה בינינו כבני אדם, וכיהודי. שכבות האצילות והבריאה הלכו ונעלמו ונשארתי זרוק במרחבים, הכח שחותר לפירוד למימוש אישי זמני ולהוציא את עצמו מן הכח אל הפועל, איבד את השכבות הפנימיות שלו (ציר העומק, ציר החיה) והגבוהות שלו (אצילות). הוא נשאר רק עם הקליפה של החיצוניות של העולמות – עם הדחף לברוא, ליצור ולעשות את עצמי בצורה הכי טובה, מצליחה, יותר מכולם. זה השכבה החיצונית ביותר שהגענו אליה. אבל אם תשימו לב היא המשך של הפרקטל. פה האנרגיות הפנימיות של החיים מלווים את התהליך. האנרגיות האימהיות של האמפטיה של הופעת החיים מלווה את התהליך. אם תלכו אל פרקטל יותר חיצוני, תיקחו את החיים, תיקחו את האמפטיה משם, תראו איזה עולם תקבלו.

הקונפליקט המשולש

בעצם יש לנו שלשה שכבות – האדם הפנימי החי האצילי; האדם החיצוני הבריאתי יצרתי ומעשי של חיצוניות החיים ; והאדם הקליפתי. הם נמצאים על הסקאלה של כמה אנחנו הולכים החוצה בתהליכי ההחצנה. החוצה אל הפירוד אל הזרות אל הניכור, וכמה נעלמו האנרגיות עומק של האחדות שנמצאים בראשית הדרך ובעומק הסיפור.

בעצם קונפליקט שלי הוא משולש:

בין בקשת החיים הפנימית שלי לאכול (ה’ בציר העומק האצילי) – כחיים שרוצים להופיע את עצמם. בין הצורך של זה ה’ בציר החיצוני) ביכולת שלי לקבל כוחות לממש את היעדים שלי הבוקר בתחום העבודה שלי כמהנדס חשמל. והמקום שבו האוכל שלי, התאווה לאכול, היא בסוף אטומה (ה’ ציר אדם דבליעל), סוגרת אותי בתוך עצמי, נרקיסיסט תאוותני שבסוף רוצה את הכסף ואת ההצלחה שלו בשביל לשרוד את ההישרדות האישית שלי ומצדי שכולם ימותו חוץ ממני.

בעצם אלו שלשה שכבות שלנו (ציר עומק, ציר חיצוני, וציר אדם דבליעל) שאנחנו מתמודדים איתם. איך לברר? איך ליצור אינטגרציה? איך להעביר את עצמי בין הממדים השונים? איך כל אחד עוזר לי בסיפור השלם של המימוש של החיים? זה צריך עיון. זה כבר יהיה דיון יותר על איך אני מסנכרן, ומה התפקיד של כל שכבה בחיים שלי. איך אני מתמודד איתה.

הופעת כוחות החיים הפנימיים

אמא עילאה זה הנשמה. רוח דאצילות זה הזעיר אנפין. זה הנפש- מלכות. הזעיר אנפין בקבלה לפעמים נקרא עמודא דאמצעיתא, עמד”א בראשי תיבות. כי הוא הרוח שזורמת בפנים. בתוך כל הגילויים של החיים יש איזשהו רוח פנימית של תודעת חיים שזורמת בפנים, זה הרוח שהולכת בתוך כל עמוד השדרה, והוא נקרא עמודא דאמצעיתא. השכינה נקראת הנפש, שכינה, בהקשר שלנו אנחנו עוסקים בפרקטל הקטן קטן, אז זה בקשת החיים האצילית שבתוכי, הנפש של האצילות, נפש החיה, היא נקראת פה אמא תתאה. אמא עילאה, אמא תתאה ועמודא דאמצעיתא. איפה הם נמצאים בזמן הרביצה? בזמן שהחיים יורדים אל תוך מרחבי החיצון של הזמן מקום ואישי להתממש? אמא שוכנת בעולם הבריאה ושם היא מגשימה את כוחות הפירוד שלה, כוחות הבריאה שלה שגנוזים בה, ולא יכולים לבוא לידי ביטוי באצילות.

הרוח, עמודא דאמצעיתא, שוכן במט”טרון, מרחבי היצירה המלאכיים של הרוח.

והנפש החיה, מלכות, אמא תתאה, שוכנת בעולם העשייה, שוכנת בתוך האופן.

זה הציור של איך הפרקטל הפנימי של החיים מגשים את עצמו בתוך הפרקטל היותר גדול של העולמות.

זה חלק ממסע החיים שלנו, לקחת את החיים הפנימיים שלנו שנמצאים פה בי’ דאצילות ואחר כך נמצאים בי’ק’ו’ק של ציר העומק האצילי הפנימי, בתוך מסע החיים של עולם היצירה והעשייה על המחירים של התהליכים שיצמחו משם.

אתם יכולים לקרוא לזה הכרח, נצרך, אמיתי, החיים צריכים לבוא לתוך העולמות שלהם להופיע וליצור את עצמם שם. אתם יכולים לחוות בזה גם גלות, אבדן מסוים של החיים שלי, של האני הפנימי שלי שהולך וקורה בתוך התהליך הזה, וזה יוצר את המתח. את הרצוא ושוב בין סיפורי העומק והמעלה שלי לבין סיפורי החוץ והמטה שלי.

עד כמה אני זוכר את השכבות עומק? את השכבות הגבוהות הפוטנציאליות שלי בתוך זמן שאני בתוך מרחב היצירה, בתוך מרחב של עשיה, בתוך מרחב של בריאה? זאת שאלה גדולה. האם אני מסוגל ללכת לעבודה ולזכור שכולם פה שותפים איתי להופעת חיים אחת, חיים איתי באחווה, ואנחנו לא באמת צריכים לנהל את עצמנו בתחרות אחד אל מול השני, שכל אחד מנסה להרוויח על חשבון האחר להתקדם על גביו תוך כדי שהוא דורך עליו בדרך. לא חייבים להתנהל ככה. האם אני זוכר את זה כשאני נמצא? האם אני יוצר מהמקום הזה? מקום של שותפות אמיתית של חיים ביחד. מקום שכולנו מעשירים ויוצרים את השלם של החיים. וכולנו בסופו של דבר ממשים את כוחות החיים הפוטנציאליים שכל אחד תופס ותפס במשך המשחק כסא, צד אחד בתוך צדדי החיים, וכולנו ביחד מרכיבים את המרכבה השלמה של האדם? אם אני זוכר את זה אז העולמות הגבוהים והפנימיים שלי ממשיכים לשמור על האורות המקיפים כאורות מקיפים, וכשכבות תנועות עומק, בזמן שאני במרחבי החיצון שלי. אבל אם זה מסתלק ממני, אני מאבד את זה, אני הולך ושוקע יותר ויותר בסיפור חיצוני, אולי אפילו חיצוני קטן וקליפתי, אז הגלות הלכה והגבירה את עצמה. אז הקונפליקט או התסכולים שאחווה ביחס לחיים הפנימיים שלי וביחס לחיים שלנו ביחד בכלל כהופעת חיים אחת, ילכו ויופיעו בצורה דרמטית יותר.

חטא אדם הראשון

זה חלק מהמשמעות של חטא אדם הראשון. חטא אדם הראשון היה נקודת המוצא שלנו בסיפור של התורה במעבר בין האדם של עץ החיים לאדם של עץ הדעת טוב ורע. האדם של עץ החיים (בי’ק’ו’ק של ציר העומק האצילי הפנימי) – תנועת חיים של התהוות שמבקשת לממש את עצמה. לאדם עץ הדעת טוב ורע (צירי החוץ) – אדם שחי במודעות של טוב ורע, שמאפשרת לו ליצור יצירה ספציפית שבה הוא בוחר בטוב ושולל את הרע, או בוחר ליצור מתוך תודעה של טוב לי ורע לזולת. זו כבר שאלה של איך קוראים את עץ הדעת טוב ורע, באיזו שכבת עומק נמצאים איתו. כשאדם הראשון בוחר את הבחירה שלו הוא מעתיק את זירת האדם מהרובד האצילי הפנימי לרובד החיצוני (ציר החיצון) והשבור (ציר אדם דבליעל). כשהוא עושה את זה אז במקום הציר האצילי הפנימי, שהולך ונעלם מופיעה השכבה של ציר אדם דבליעל באופן דרמטי יותר. כששכבת החיצון שלי מוזנת משכבות העומק, (הציר האצילי הפנימי), והשורש שלה (אצילות), אז השכבות של ציר אדם דבליעל פחות יופיעו. כי כשאני הולך למרחב היצירתי המעשי שלי, אני זוכר את קשר החיים שבינינו, אני לא נאטם. יש לי אמפטיה של שותפות, הדהוד ושמחה במה שאתה עושה כי יש שלמות משותפת שקורית פה. כשאני מאבד את זה, הרבדים של ציר אדם דבליעל, היותר אטומים, זרים, תחרותיים, הישגיים, מתנכרים, ילכו ויופיעו. הקליפה תלך ותתעבה. יש התעבות של השכבת חיצון. כששכבת החיצון מתעבה נוצרים תאים מתים של עור, שיוצרים סוג של קליפה שאוטמת את החיים אל מה שמחוץ להם. תהליך ההיאטמות של החיים ויצירת שכבת החיצון הקליפתית נובעת מחוסר חיים. תאים שמקודם היו בשכבות העומק חיים, נעים אל שכבת החיצון ומתחילים למות, ומאפשרים ליצור איזשהו מסך חוצץ ומגן מדברים רעים שיש בחוץ, אבל גם אוטמים אותי אל החיים שבחוץ. תהליכי ההתעבות האלה של הכותנות עור שלי, קשורים בקשר הדוק לאובדן עץ החיים הפנימי שלי.

נלמד את זה כשנגיע לדבר על שכבת החיה ומה היא עושה לכל מבנה האישיות. זו נקודת המבט שהמקובלים מסתכלים ובוחנים את כל הפוטנציאל חיים שלנו, ואיך החיים מתהווים, ועל המחירים שקורים, ועל איך נוצרים שלשת השכבות שלנו בחיים. ועל הנדנדה. מה קורה כשאני מאבד צד מסוים, מאבד את שכבת הפנים והעומק שלי, איך כל הנדנדה שלי מוטלת החוצה, איך קורים תהליכי העיבוי של הקליפה שלי. מה יקרה אם אלך ברחוב ואחווה את האנשים שסביבי כחלק מהחיים שלי. אחווה את האמפטיה של השותפות המשפחתית שלנו, אמפטיה אישיותית. אחתור ליצירה משותפת, ולקיום משותף. עדיין יהיה לי את הצד שלי, המקום שלי, הביטוי האישי שלי שהוא המקום בו אני בחרתי לממש את החיים ברמה האישית של זמן ומקום באופן דומיננטי, אבל אני חי בשותפות יותר עמוקה.

זה לא יהיה קומוניסטי, בגלל שיש פה שכבת חיצון שאני מאמין בה. אני מאמין בבריאה, בבינה הבוראת, במימוש של הפרט, ביצירה, בחופש היצירה, בצורך בלבחור בתוך תנועת היצירה כחלק חשוב וחיוני במימוש האדם. העולם של הבריאה הוא עולם החופש, עלמא דחירו. החופש היוצר של האדם הוא חלק ממי שאני כאדם. אבל החופש שלי הוא גם היכולת לתת לך את החופש ליצור איתי ביחד, וליצור את השלם מתוך חופש משותף, מתוך אמפטיה, מתוך win win , מתוך הבנה שאנחנו שותפים וחולקים חיים ביחד. זה המקום שמרחבי החיים הפנימיים תומכים את מרחבי החיצון שלי, מעדנים, פותחים, מנקים אותם, ומונעים מהם מלהיהפך להיות שכבה קליפתית אוטמת. כשזה מסתלק אני נהיה קליפתי.

ספר עץ חיים- היעלמות שכבות העומק

“ונדבר בבריאה ג”כ כי אדה”ר חטא בבריאה הקדושה” ספר עץ חיים – שער לו פרק ג מ”ק:

הבריאה הקדושה זה היה לפני החטא. היום הבריאה כבר לא קדושה.

“ג”כ וגרם חשך חסרון גם באבא לכן אין ניכר בבריאה רק אמא לבד וז”ס אמא מקננא בבריאה בג’ ספירא עלאין דכורסיי’ כי או”א ישת חשך סתרם ..

וגם ביצירה גרם אדה”ר להסיר אור אמא ולא נשאר רק אור ז”א וז”ס ז”א מקננא במט”ט וג”ר שלו היו שם מכוסים בחשך ואינם מאירין …

גם בעשייה גרם חטאו להסיר אור הז”א ולא נשאר רק נוקבא וז”ס מל’ מקנינא באופן.

הוא מתאר איך אדם הראשון כשהוא חוטא השכבות הגבוהות הולכות ונעלמות.

בעולם של הבריאה אבא נעלם –אני כבר חי בעולם של בריאה אבל אני כבר לא זוכר שאנחנו הופעת חיים אחת. אני לא מכיר בזה שכל החיים היו אחד לפני כן. הבריאה הופכת להיות בריאה שהרצון שלה לפרט את עצמה הוא כל הסיפור. זה לא לפרט את החיים האחדותיים ולהוציא אותם מהכח אל הפועל ולזכור את אחדות השורשית. לא, לפרט זה העניין, להגשים את עצמי החוצה זה העניין. כי אבא הלך ונעלם.

ביצירה אני שוכח את האמפטיה של אמא, את ההבנה שכל האפשרויות הם הופעת חיים אחת, וכולנו הופעת חיים אחת שמגלה גילויים שונים של אותה הופעת חיה. יש משחק  של זעיר אנפין מול זעיר אנפין. כוחות רוח פורצים אל תוך העולם, רוצים לממש את עצמם בעולם החיצון, הם שוכחים את קשר החיים המקורי, את האמפטיה האימהית.

בנפש, עולם העשייה, הרוח נעלמת. כל אחד עסוק במימוש הצרכים שלו. נעלמה הרוח, נעלמה הנשמה, נעלמה החיה.

ככל שאני הולך החוצה יותר מה ששליט בפרקטל שלי זה אותו כח שמופיע שם, וכל האיזון שלו על ידי השכבות עומק הקודמות לו, מסתלקות. זה תהליך שקורה לנו לפעמים עם החיים. אנחנו הולכים החוצה ומאבדים את שכבות הפנים שלנו. מתמקדים לתוך המימוש עכשיו החיצוני.

עכשיו כבר בניתי מוסד, המוסד צריך לפרנס את עצמו, להחזיק את עצמו כלכלית, וכבר לא חשוב למה עשיתי אותו. מה הייתה המטרה שלי כשהקמתי את העסק? עכשיו העסק צריך לשרוד. העובדים צריכים לעזור לעסק להתקיים. מה היה החזון שלשמו הקמתי את העסק? אני כבר לא זוכר. מה היה החלום שלי בכלל כאדם לפני שהפכתי להיות מנהל עסק? אני גם לא זוכר. אלו תהליכים של גלות, וקטנות, שהחיים יכולים לקרות להם ככל שתהליכי החיצון הולכים וגוברים.