שיעור 32: שמאל דוחה וימין מקרבת – בין קטנות לגדלות

הדואליות בהתפתחות הרוח

אנחנו מתחילים בניסיון לסדר את מה שעשינו עד כה ולהתקדם הלאה לענייננו. אחד המאפיינים של המצב הנשמתי הוא שהוא מגביר קיטוב ודואליסטיות פנימית בתוך הנפש, וזה חלק מהמאפיינים של התהליך. כל עוד הילד הוא ילד, אז יש את התפקיד ההורי שנמצא שם למעלה, והילד חי את חייו ואת צמיחתו בממד אחד, פחות או יותר. ממד שתחת ההורים, ותפקידו הוא תפקיד הילד, יש לו גם תנועות של נפש וגם תנועות של רוח, והוא שם. את התפקידים הגבוהים, תפקידי הנשמה והחיה, התפקידים ההוריים, בדרך כלל ההורים תופסים. הם מנהלים את הילד, הם מלווים את הילד, הם מפקחים על הילד. מה שקורה לנו בעצם ברגע שהילד מתפתח, הרוח מתפתחת – מתחילה התפתחות פרצוף זעיר אנפין אל השכבה הבינתית שבתוכו  בציר העומק, שזה הציר הנשמתי הפנימי שנפתח בתוכו. והילד מתפתח למעלה ומוחין של חכמה ובינה מתפתחים בו, ואז ישנה הפעלה מודעת ועצמית של אותם כוחות שעד כה היו תחת הנוכחות ההורית. התפקודים האלה הופכים עכשיו להיות משהו שהוא רוכש בעצמו, הוא בעצמו מסוגל לפתח חשיבה, בקרה, ניהול עצמי, מודעות עצמית, כמו שעד כה עשו ההורים שלו. 

ברגע הזה נוצרת כפילות בתוך חיי הילד, כי הוא בו זמנית תופס גם פונקציות של מבוגר וגם פונקציות של ילד. מאוד פשוט. זה נכון גם בציר הגובה של הראש מול ה-ו’ קצוות (הגוף), וגם בציר העומק, בין רבדי הכלי הפנימי, הנשמתי שלו, לבין החוץ. אז יש פה עכשיו מעין סיפור כפול שהולך ונוצר בתוכו, שמייצר איזושהי סתירה. גם קודם הוא היה לפעמים מסוכסך עם ההורים שלו, הם לא הבינו אותו, הוא לא הבין אותם, היו קונפליקטים בין הורים לילדים. אבל עכשיו זה לא ההורים שלו, בגיל ההתבגרות הוא כבר פחות עומד תחת הסינר שלהם. אבל באותה מידה, אם אתם זוכרים שדברנו על תהליכי עיבור שני, הוא מפנים אל תוכו פנימה את אותם דפוסים, יכולות, ותהליכים הוריים, ועכשיו הוא עושה אותם לעצמו. אז זה גם דוחה את התפקיד ההורי החיצוני, כי עכשיו הוא לוקח אחריות על חייו, הוא מחליט, הוא מנהל, הוא מפקח, וכן הלאה, הוא בוחר מה נכון ומה לא נכון, הוא מחליט על סדרי העדיפויות שלו. מצד שני בתוך עצמו עכשיו יש איזשהו קונפליקט, בין החלקים הילדותיים הקטנים לבין החלקים הבוגרים שהוא מתחיל להתפתח ולהפנים אותם. זה על רגל אחת התהליך הדואלי שמתחיל להיווצר.

מרכזי דואליות

עכשיו איפה ייווצרו מרכזי הדואליות? תלוי איפה אזורי הגדלות ואיפה אזורי הקטנות. אזורי הדואליות, אם אני הולך על ציר הגובה, יכולים להתרחש בפעם הראשונה בין הראש לגוף. זעיר אנפין באופן טבעי הוא ו’ קצוות. מרכזי התחושה והרגש הם השולטים בו, ואזורי החשיבה לא מפותחים אצלו כמו אצל ההורה המבוגר. עכשיו הראש מתפתח, ואיתו חשיבה הורית בוגרת, מוסרית, מפקחת, מנהלת, מודעת, שולטת, וממילא נוצר קונפליקט בין הראש לרגשות והתחושות. איפה ייווצר הקונפליקט הראשון? בצוואר. הצוואר יהיה אזור הקונפליקט הראשון של המתח שנוצר בין מה שאני חושב לבין מה שאני מרגיש בלב ומה שאני חש תחת הלב. זה האזור הראשון, ולכן צוואר הבקבוק שלנו הרבה פעמים יהיה הצוואר או העורף. צוואר בקבוק, המעבר שבין הגדלות (הראש וסביבו) לקטנות (הגוף).

ביטוי שני לאזור הקונפליקט, שכבר דברנו עליו קצת, זה יהיה קו הסרעפת. בין החלק הגבוה שלי, אזורי הנשימה והלב, הרגשות הגבוהים והחשיבה שנמצאים ברובד אחד מעל קו הסרעפת, לבין האזורים החומריים שלי, היצריים שלי, איזור הבטן, האכילה והמיניות. שם ייווצר קונפליקט שני. איפה הוא יתפוס אותי? הוא יתפוס אותי בדרך כלל באזור מפתח הלב. שמה אני ארגיש את המתח הזה של הסרעפת, ואת הכיווץ שיכול לקרות בלחץ הזה.

יכול להיות גם אזור שלישי, שזה אזורי המין. כי שם גם כן נוצר קונפליקט בין החלקים היצריים המושלכים החוצה לבין האני הפנימי.

אלו אזורי קונפליקט בתחנות שלנו. אפשר גם לראות את זה מטייל על פני הציר, אבל אלו באופן בסיסי שלשה אזורי קונפליקט שנובעים מתהליך הגדילה.

הגורמים לדחיית הקטנות

כמובן, כמו שאמרנו בפעמים הקודמות, הגדלות לא מתפתחת בפעם אחת, אלא זה תהליך מתמשך. ככל שמתפתחים בתוכי יותר מוחין דגדלות, פנימה ולמעלה, אז הם דוחים החוצה ולמטה את האזורים הקטנים שלי, את האזורים הילדותיים שלי. תהליך שהוא גם נורא הגיוני, שהמסר יהיה לדחות אותם. קודם כל כי תמיד כשהיינו ילדים קטנים הסבירו לנו שאם אתה גדול אתה לא אמור להתנהג כמו ילד קטן. “נו, לא מתאים לך, אתה כבר ילד גדול, אתה כבר בן אדם בוגר, עד מתי”. תמיד המסר ההורי הוא גם עצמו מסר של קונפליקט בין הילדותיות לבין הבגרות והגדלות. הרצון שלי להיות גדול ולא קטן, הנה עכשיו הוא מתממש, אני רוצה להיות גדול ולא קטן ולכן אני הולך ודוחה את האזורים הקטנים שלי. זהו תהליך של דחיית המוחין דקטנות.

יש עוד סיבה פשוטה למה הם נדחים. כמו שדברנו פעם שעברה, ככל שהמוחין דגדלות מתפתחים בי, מתפתחת לי חשיבה יותר מוסרית, יותר בוגרת, שפחות שופטת ורואה את העולם מנקודת המבט של האגו שלי והתאוות האינטרסנטיות שלי. אני הרבה יותר נדרש להתנהגות יותר מוסרית, יותר אמפטית ויותר כוללת. יותר מוסרית – פשוט, זה חלק מהתפקיד ההורי של הנשמה ושל הבינה, זו תביעה מהאזורים הנמוכים להיות יותר מוסריים, יותר מתחשבים, פחות פוגעים, יותר קשובים, אמפטיים. דברנו על זה שזה חלק מהאופי של הבינה והיכולת האמהית, לייצר אמפטיה עם האחר. וממילא אנרגיית המוסריות והביקורת המוסרית יכולה לגבור בעצם בצירים האלה. אבל זה מצד המוחין אמא. 

יש גם איזושהי נוכחות הורית של החכמה בסיפור, לא רק של הבינה. מה החכמה נותנת לסיפור? היא נותנת בעצם פתיחה של חשיבה יותר כוללת. חשיבה שאתה לא יכול להתנהל בקורונה רק לפי מה שטוב לך, אתה חייב לראות את החברה, אתה חייב להסתכל סביבך. להבין שיש מחירים שהקבוצה והחברה ישלמו אם אתה תעשה מה שבא לך. וממילא יש לך מחויבות לחוק. מאיפה זה מגיע? לא מאמא, אמא רואה קודם כל את האמפטיה האישית, הבין-אישית, את המוסר האישי. המוסר הכוללני, קצת יותר קרנטייאני, הוא יותר מאפיין את החכמה ולא את הבינה. הצד היותר כללי. בתורת הפרצופים המאוחרת של האר”י, זה נקרא תבונה מול ישראל סבא. ישראל סבא זו החשיבה הכוללת המתפתחת בבגרות, והתבונה זו החשיבה שיותר מכוונת לראיה פרטית, אישית. בסוף הם משתלבים ביחד ויוצרים את היכולת שלי גם להיות אמפטי כלפי הזולת וגם להבין את המשמעות הכוללת, את הנגזרות של ההתנהגויות שלי בתוך החברה. 

זו החכמה וזו הבינה, שניהם מעצבים את ההתנהגות של הבוגר, של המוסריות הבוגרת. אל מול ההתנהגות הילדותית שחושבת על עצמה, לא עולה בהקשר החברה ולא בהקשר של הזולת בדווקא, וזה מה שמעניין אותה. וככל שהאזורים האלה נפתחים, יש יותר שלילה וביקורת כלפי החלקים הילדותיים. וממילא יש רצון לדחות אותם. אני לא רוצה לחשוב דרכם, אני לא רוצה להתנהל מהם. אני רוצה להתנהל מרובד גבוה יותר, מוסרי יותר, תקין יותר, נכון יותר, אמתי יותר. חווית האמת האובייקטיבית נפתחת לראשונה. עד עכשיו, כל האמת שלו הייתה צבועה בצבעי הסובייקט. פתאום הילד נפתח ליכולת שהייתה בידי ההורים, לחשוב באופן אובייקטיבי על המציאות. לא כמו שאני רואה, אלא כמו שהשני רואה. זאת היכולת לראות את המציאות באופן דו – כיווני, וממילא אני פתאום יכול לתפוס אותה באופן יותר אובייקטיבי. אם אני מסוגל לראות לא רק איך אני רואה את הדברים, אלא איך משמעות הדברים כלפי כל החברה, וממילא איך זה ישליך עלי בחזרה, זו חשיבה יותר אובייקטיבית. לכן יש איזושהי חירות מהסובייקט הילדותי, הקטנוני, שמצמצם את הכול לחוויה האישית שלו, ולהנאה שלו, ולעונג שלו, ולאינטרס שלו – אל חשיבה משחררת. זה חלק מהאופי של המוחין שפותחים אותי לעולם יותר אובייקטיבי. ממילא החשיבה הילדותית נחשבת כחשיבה לא ריאלית, מדומיינת, אנוכית, עיוורת וכן הלאה. כל הדברים האלה גם כן מגבירים את דחיית המוחין דקטנות.

יש עוד דברים שדוחים את המוחין דקטנות. עצם זה שנפתח בתוכי מרחב פנימי, מרחב נשמתי, רצון לנוע בתוך החופש שלי, בתוך ההתהוות שלי שנפתחת עד אינסוף כי אין גבול לאני הפנימי שלי. ברגע שאני מודע לאני הפנימי ואני מתבונן בתוכו פנימה, בעצם אין לו גבולות. אל מול ההתנהלות החיצוניות שהיא התנהלות שהיא בנויה מתוך חוויה של גבולות. קודם כל זה גבולות שההורים שמו לי, והחברה שמה לי, שעיצבה אותי באופן לא בחירי, באופן מוכרח בהרבה מובנים, ועכשיו אני נפתח לחופש פנימי – זה דבר ראשון. אז אני רוצה לנוע מתוך בחירה, לנוע מתוך רצון אישי, לנוע מתוך הבנה פנימית, מה אני רוצה, מה המרחב הפנימי שלי מבקש, מה הרצונות הפנימיים שלי והרגשות הפנימיים שלי. וממילא כל הרגשות שבאים מהשפעות חיצוניות שרכשתי בתקופת הילדות, ומההורים שלי, דפוסים התנהגותיים הוריים, והתנהגויות מוסריות,  אני צריך לבחור האם אני רוצה אותם או לא? אם אני מאמין בהם או לא? יש דברים שכן ויש דברים שלא. יש בחירה שמתחילה להיווצר בגיל ההתבגרות. וביקורת על מה שרכשתי מהחוץ במשך התקופה של העיבור והיניקה שבהם הייתי ביחסי נפש ורוח סימביוזים במידה מסוימת עם ההורים, עם העולם החיצוני, שדרכם למדתי מי אני. עכשיו מול האני החיצוני שנבנה לי במשך השנים, ולא כל כך מתוך בחירה מלאה, עומד האני הפנימי החדש שבדיסוננס עם האני החיצוני הזה. ואני מעדיף שהדברים ייעשו כמה שיותר כי אני בחרתי, כי אני רציתי, כי אני בניתי את האישיות שלי, ולא כי כך אמרו לי לעשות, מצוות אנשים מלומדה בכל מיני רמות. גם זה גורם לדחיית המוחין דקטנות.

חוץ מזה, חלק מהמרחב הפנימי הזה הוא מרחב של חופש. חופש מוסרי, חופש לבחור. האני החיצוני הרבה פעמים מיוצג בחלקים הנמוכים שלו עם הגוף ויצריו. הגוף ויצריו הוא ההפך מהבחירה החופשית של הנשמה. הוא מגביל אותי, הוא מנמיך אותי, הוא דוחף אותי למרחבים של דחפים והם הפוכים מהחופש של הבחירה הנשמתית שפועמת בתוך חיי הרוח שלי. לכן אני מעדיף לדחות את כל ההתנהלויות האלה שמגיעות מתוך דחפי חיצון. אוי לי מיוצרי או לי מיצרי. כל הדברים האלה הם חלק מהתהליכי עומק שגורמים לנו לדחות את הקטנות.

שמאל דוחה וימין מקרבת

התהליך הזה כמו שראינו, מתואר בכתבי האר”י במערכת מאוד ארוכה ומאוד מרוכבת, שבה האר”י מלמד אותנו את איך כתוצאה מתהליכי כניסת המוחין דגדלות, שזה יוצג אצלנו כמעין הופעת משה בהיסטוריה, מתחיל תהליך של דחיית הקטנות. כשנכנסים שמות ההוי”ה של הגדלות ושמות האקי”ה, אז נדחים שמות האלוקים, שזה הייצוג של תודעת העיבור והיניקה, תודעה טבעית, אלוקים כשם של טבע, עם החלקים הבעייתיים שלהם, הכל הולך ונדחה למטה למטה ולמטה. אני רוצה כמה שיותר להיות פנימי וקיים מלמעלה למטה, מתנהל, חושב, מדבר, מרגיש, מגיב, נע, מתוך גדלות ולא מתוך קטנות. מתוך הוי”ה אקי”ה, מתוך חופש, ולא מתוך הכרח. מתוך עולם פנימי ולא מתוך התניות חיצוניות. מתוך חשיבה אובייקטיבית בוגרת, ולא מחשיבה שתקועה בתוך עצמה ומדומיינת מכוח ההטיות האישיות של הסובייקט הילדותי. כל אלה הם חלק מתהליכים, וזה מה שלמדנו באר”י בשער ההקדמות (עג ע”ב):

דרוש י”א על הנז”ל, מדבר מה נעשה מן המוחין דאלהים דקטנות, כאשר נכנסים המוחין דהויו”ת דגדלות:
ונבאר עתה, מה נעשה מן המוחין דאלהים דקטנות, כאשר נכנסים המוחין דהויו”ת דגדלות. דע, כי כאשר יורדים ונכנסים המוחין דהויו”ת דגדלות בז”א, ומתפשטים בתוכו, אז יורדים המוחין דקטנות דאלהים למטה, עד היסוד שבו.

בינתיים היסוד הוא התחנה האחרונה שלנו, כמו שאמרנו אזור הקונפליקט האחרון הוא אזור היסוד.

אמנם אינם יורדים בפעם א’, רק כפי סדר כניסת המוחין דגדלות בו, כך סדר ירידת המוחין דקטנות, מדרגה אחר מדרגה, עד שמגיעים אל היסוד, כמו שנבאר.

אני רוצה לגעת בנקודה נוספת שבא האר”י ומלמד אותנו, שהעניין הוא לא רק לדחות את הקטנות. דחיית הקטנות בסוף מייצרת קונפליקט מוגבר ומתח פנימי. מין דיסוננס פנימי, ביני לבין החלקים החיצוניים שלי, הקטנים שלי, הנמוכים והילדותיים שלי, אל מול הבגרות. לכן אומר האר”י, תדע לך שיש פה סוג של בירור וייחוד. איך קוראים לבירור והייחוד, הזה שצריך להיעשות בזמן דחיית הקטנות? יחודי הוי”ה אלוקים. לא רק דחיה, לא רק חוסר רצון בחלקים האלה. אלא תדע לך שבסוף תוך כדי הדחייה – שמאל דוחה וימין מקרבת. שמאל דוחה כי יש פה דחיה, וימין מקרבת כי יש פה גם תהליך בירור וקירוב מחדש של החלקים החיוביים שטמונים פה. מעין תהליך בירור בתוך עצמי מיניה וביה, שהגדלות מבררת את הילדות שלה ורוכשת אליה את הכוחות האלה. ממילא יש פה תהליכי זיכוך וברירה, מה הוא חלק זך וראוי בתוך החווית הילדותיות שלי, ההיסטוריה הילדותית שלי, שתומך את תהליכי הגדלות והבגרות שלי, ומה מתוך הילדות הוא לא נכון, הוא לא אמתי, הוא מדומיין, הוא תאוותני, הוא ייצרי, הוא אגואיסטי, וממילא אני דוחה אותו ודוחף אותם למטה. אז בואו נראה את זה בתוך האר”י עצמו:

… ונחזור לבאר היטב, ענין ירידת המוחין דקטנות, בסדר המדרגות. ובתחלה צריך שנזכיר לך, מה שביארנו לעיל בדרוש הזה, בענין ג’ אותיות צלם, כי כל דבר שבקדושה, היורד ממקום עליון למטה, אל תחשוב, שכל מציאותו נעתק מלמעלה, ויורד למטה, אמנם הבחי’ היותר דקה וזכה שבו, נשאר למעלה, כי אינו יכול לרדת למטה, מרוב מעלתו, והיותר גרוע יורד למטה, ועד”ז הולך ומתמעט, ויורר ממדרגה למדרגה. ולכן אלו המוחין דקטנות, הנדחים למטה, מה שהוא יותר זך ומובחר שבהם, שהוא מה שהוא יותר רחמים, הוא נשאר למעלה בראש, עם המוחין דגדלות, והשאר יורדים בגרון. וכן עד”ז הוא, כשחוזרים לירד שנית מן הגרון ולמטה, הכל הוא ע”ד הנז”ל. אבל פשוט הוא, שאף אותה הבחינה הזכה הנשארת למעלה, איננה מתחברת עם המוחין דגדלות בהשואה אחת. ולקמן נבאר מה נעשה מהם.

זאת אומרת, כמו שאתם מבינים אומר האר”י שלא סתם דוחים. אלא תהליך הדחייה הוא גם תהליך ברירה. החלק הזך והמובחר יבוא להיות חלק מחיי הגדלות, והחלק הנמוך יידחה למטה. יש פה מעין בירור שצריך להיעשות כל הזמן. עם הרגשות שלי, עם התחושות שלי, עם הילדותיות והטבעיות שעולות בתוכי של עיבור ויניקה. כאשר אני מגיב מתוך מקום בוגר, יש לי בחירה כזאת כל הזמן, האם זו תגובה ראויה או תגובה לא ראויה? האם אני רוצה לדחות את התגובה שלי, להבין שהיא קטנונית ואנוכית, או שלא, שהיא משקפת איזושהי אמת אותנטית שלי שחשוב להביא אותה? זה כל הזמן, זה נכון במחשבה שלי, זה נכון בדיבור שלי, זה נכון ברגשות שלי, זה נכון בתחושות שלי, זה נכון בתשוקות שלי. בכולם צריך להיות תהליך שקורה מיניה וביה. תהליך שבין החלקים, בין הגדלות לקטנות. והוא תהליך שלא קורה בפעם אחת, אלא אם עם כל שלב ושלב יש המשך של התהליך הזה. זה בעצם תהליך שקורה כל החיים בין צדדי הגדלות לצדדי הקטנות. 

שלבים בדחיית המוחין

אז קודם כל אם כן, אני אתנהל וארגיש כמו ילד קטן, באופן סובייקטיבי מוטה ואישי, השיפוט שלי אישי ורגשי. מכוון אלי ולצרכי, אבל אני כבר אחשוב אחרת. זה יהיה שלב ראשון – בחשיבה שלי אני מסוגל לחשוב אחרת. אני אדבר עדיין מהמקום האישי הילדותי, אבל אני כבר אתחיל לחשוב כמו בוגר – זה יהיה שלב ראשון של הדחיה. שלב שני, אני גם יודע לדבר ולחשוב ממקום בוגר, אבל אני עדיין אגיב רגשית ממקום של קטנות. וזה יגרום לחסם רגשי שלי, אקבל את מה שהמח כבר מבין והדיבור כבר אומר שהשני צודק, אבל אני לא מוכן לתת לזה מקום בלב. בשלב השלישי אני גם יכול לתת לזה מקום בלב, אני יכול גם לדבר את זה, אני יכול גם  לחשוב את זה, שהשני צודק, והתגובות שלי היו ילדותיות. אבל מה לעשות שצדדי ההישרדות הנפשיים שלי עדיין ימשיכו להילחם, עדיין לא יסכימו להיות להודות. עדיין אני אמשיך להתנצח גם אחרי שהבנתי את כל זה, והייתי אפילו מוכן להגיד את זה, אבל משהו בחלקים הנפשיים שלי עדיין נלחם ולא מוכן לוותר. 

יהיה צריך גם לדחות את זה, ובסוף השמות אלוקים יגיעו לעקביים וליסוד, ושם הם ישמשו כאותם דברים שאדם דש בעקביו, התנהגויות ילדותיות שאני לא שם לב אליהם בכלל. וגם היסוד, הוא סוג של התנהגויות שהן עדיין ילדותית ביחס לאני הבוגר. זה יצור איזשהו דיסוננס בין המיניות של האדם והדחפים שלו, לבין כלל האישיות שלו שנמצאת כבר במקום אחר. יחד עם זאת הם ישמשו לחלק מהמשחק של הזוגיות, המשחק של הזוגיות הוא בעצם נובע מסוג של ילדותיות. יצחק מצחק את רבקה. יש בזה סוג של ילדותיות, של משחק, שחוק. השחוק הזה קשור לאותן התנהגויות של קטנות שאז שיחקנו כמו ילדים, שעכשיו נשמרים בתוך האזורים האלה. לא אמשיך בנושא הזה, אפשר לעקוב אחרי כל הנושא של הדחיה אבל זה לא הנושא שלנו עכשיו ללמוד את זה בתוך האר”י. אני רק רוצה קצת לפתוח את ההבנה של המורכבות בתהליכי התפתחות הנשמה.

אובדן הסובייקט

ישנה התרחשות נוספת, שלא סותרת את כל מה שתיארנו עד עכשיו, אלא אני פותח הסתכלות נוספת על עצמנו. הכניסה של המוחין דגדלות אמנם עושה תהליכי בירור שהם יחודי הוי”ה אלקים, יחוד יב”ק, כמו שהאר”י כותב בשער הפסוקים (פרשת וישב):

והנה נתבאר במקומו כי כשנגמרים ג”ר דמוחין דמצד אימא ליכנס בראשו דז”א, .. אז יורדים ג’ מוחין דקטנות בגרון דז”א, ומתלבשים בג’ הצנורות שבו כנזכר… ונמצאו שם ג’ הויו”ת דמוחין דו”ק דגדלות, מלובשים תוך ג’ אלהים דמוחין דקטנות. והם ג’ חבורים של הוי”ה ואלהים, שכל חיבור מהם, הוא בגימטריא יב”ק. וז”ס יעקב, שנאמר בו ויעבור את מעבר יב”ק. … ולכן הגרון נקרא מעבר יב”ק.

אז מה זה מעבר יב”ק. מעבר יב”ק זה אותם יחודי הוי”ה אלוקים שקורים בגרון. למה דווקא בגרון? כי הגרון הוא התחנה הראשונה של הקונפליקט בין הגדלות שהגיעה לאיזושהי הבשלה בוגרת, שאני לא רק מסוגל להבין אלא באמת מסוגל לראות מחוץ לעצמי. זה אומר שנכנס פה גם רובד חכמתי, כללי, אובייקטיבי שנפתח בתוך חווית הסובייקט שלי, וזה גורם באמת לדחיה מוגברת של הקטנות לגרון. אבל יחד עם זה יש גם יחוד שקורה פה, יחודי הוי”ה אלוקים שבגרון. זה המעבר יב”ק, המעבר בין ה”יעקביות” ל”ישראליות”. בין הקטנות שלי לגדלות שלי. היכולת להיפתח לגדלות, להתמודדות אחרת שהיא לא התמודדות ילדותית.

אתן לכם דוגמא למה הדבר דומה, למה הגרון הוא כל כך חשוב? כי כשנפתח בתוכי הרובד החכמתי, בתוך אותה חשיבה מבינה ובוגרת שאני מסוגל לחשוב מחוץ לעצמי באופן יותר רחב ואובייקטיבי, נוצרת איזושהי בעיה עם חווית הסובייקט. עד היום הזדהיתי עם מה שלמדתי כי תמיד זה היה מחובר לסובייקט שלי. תמיד הייתי באיזושהי סימביוזה גם עם הסביבה, עם ההורים, הייתי גם תמים, וקלטתי, מתוך אמון, את מה שאומרים לי, ופתאום אני חושב באופן אובייקטיבי. הסובייקט שלי, אם אני דוחה אותו ולא נותן לו מקום, אז מה ייווצר? שאני בן אדם בוגר שיגיד את האמירות הנכונות, את האמת האובייקטיבית, את ההבנה של האחר, אבל אני אאבד את כושר ההזדהות האישי. כושר ההזדהות האישי נמצא בילד. בחוויות הילדות. בחוויית האינטימיות היצירתית שלי עם מה שאני חוויתי כשהבנתי, כשלמדתי, כשקלטתי מהסביבה, ומתוך איזשהו חוסר מופרדות חוויתי את זה כאמת שלי. עכשיו יש את האמת החיצונית, מי אני? האני הפנימי שלי הוא נובע מהבנה, ומה שאני מבין מבין ומה שלא לא. זו הבנה של העולם שבחוץ, זו הבנה של האמת האובייקטיבית הכללית, אבל איפה נמצאת ההזדהות האישית? 

כדי שהלימוד בסופו של דבר יפגוש גם את האישי, צריך תהליכי יחוד שבין קטנות לגדלות. אלו יחודי הוי”ה אלוקים שקורים בגרון. המעבר של התודעה, ההבנה הרחבה והאמת הכללית, דרך המצרים של הצמצום אל עצמי, אל האישי, אל הדיבור האישי, אל הרגש, אל הקול, אל הלב. אם בגרון יש תקיעה, אז אני מדבר את כל האמיתות הנכונות אבל משהו שם לא מחובר, לא מוברג לתוך האישי שלי כמו שצריך. ולכן יש פה תהליך מאוד חשוב, שדווקא בגרון כאזור תיווך שבין הראש לבין הלב, ובין האני הילדותי, שמות האלוקים, לבין האני הבוגר שפתאום נפתח לעולם, נפתח לאמת, נפתח לחשיבה כוללת, נפתח לחשיבה מבינה, בונה את האני שלו מתוך תהליכי למידה והבנה כי האמת החיצונית הנתונה היא לא פרמטר. אז מי אני? אתה נהיה מן כזה שאומר את מה שנראה לך נכון, ומה שאתה הבנת בספרים, ומה שהאמת החיצונית הגדולה אומרת, אבל איפה זה פוגש את האישי שלך? איפה זה מתחבר לילד שבך? איפה ההזדהות, שאתה מרגיש את אותו חיבור של הרוח היוצרת והאישית בתהליכי הלמידה? זו חלק מהבנת הצורך שלא מספיק רק להגיד, לחשוב מה נכון, מה האמת, מה ההבנה הנכונה, מה האמת הפנימית, אלא צריך גם לפגוש בסוף איך ומה הלב שלי מרגיש עם זה? מה הילד שבי מרגיש עם זה? זה אולי ייצר קונטרס, אולי זה ייצור בירור, אבל זה ייצור גם ייחוד. היכולת שלי לייחד את האמת הגדולה והפנימית של הנשמה, עם חיי הנפש והרוח הקטנים. זה אולי יצמצם אותם מאוד אבל זה חלק מהייחוד של הגדלות עם הקטנות. תהליך מאוד מאוד חשוב ולא נכנס אליו עכשיו יותר מזה.

שבירה ומיתת הילדותיות

אוקי, אז הבנו נכון לעכשיו חלק מהתהליכים המשמעותיים של הגדילה. אבל אני רוצה לפתוח עכשיו פה עוד הסתכלות בתוך מה שאמרנו. עוד הסתכלות שהיא מאוד חשובה. ברגע שנכנסים המוחין דגדלות, נפתח המרחב הפנימי, אז נחשפת באדם, כמו שאמרנו קודם, הסתכלות מאוד בעייתית על אזורי הנפש והרוח שלו. כמו שאמרנו, פתאום הוא מגלה את האינטרסנטיות שלו, את היצרים שלו והתשוקות שלו. זה לא רק זה, אלא פתאום הוא מודע לחלקים העכורים שבהם. מקודם זה היה ילדותי, טבעי ותמים, ופתאום הוא מבין שזה לא טבעי ולא תמים. פתאום הוא נחשף בעצם לאותם רבדים שהיו עד עכשיו מודחקים. פתאום הוא מסתכל עליהם, וביתר שאת וביתר עוז הם פורצים עכשיו בגיל ההתבגרות. חוץ מבעיות האגו והיצרים שלו, עכשיו תיבת הפנדורה של היצרים המיניים שלו מתחילים לחגוג, מה שלא היה בשלב החביון של הילד. פתאום זה מכה בו. דווקא אל מול הפתיחה של המוסריות הבוגרת, יש פתאום הסתכלות על הילדותיות שלו, והוא מגלה כמה הוא פגום, כמה הוא שבור, כמה הוא דפוק. זה לא עניין שזה ילדותי וקטן ואני רוצה להגיב בוגר. אלא פתאום אני חווה שבירה פנימית בתוך עצמי. פתאום הזהות התמימה והילדותית שלי נשברת באיזשהו רובד, כי אני חווה את עצמי כבן אדם רע לפעמים. בן אדם לא מוסרי, בן אדם פוגעני, בן אדם אלים, בן אדם אגרסיבי. לא הייתי מודע לזה לפני כן כשהייתי ילד, ופתאום זה נחשף למול עיני. 

זה בעצם גורם למעין מה שנקרא באר”י תהליך מות המלכים ושבירת הכלים. זו אחת הסיבות. פתאום נחשף ציר שבירה פנימי בתוך כל השכבה הטבעית הילדותית הזאת, פתאום נחשף שם ציר של אנרגיה קשה, שבורה, בעייתית, פוגענית, לא מוסרית, אנכית. זה לא סתם תמים, אלא זה משהו שאני מסתכל עליו והוא שבור, הוא דפוק. כאילו ‘מה עובר עליך?’. זה בעצם חלק מתהליך יותר רחב, שבגיל ההתבגרות, עם תהליכי פתיחת הגדלות ויכולת התבוננות בוגרת יותר של האדם בתוך עצמו, יש בעצם הצפה מחודשת של שכבת שבירה, שכבה שבורה בתוך עצמו. ומה שהיה טבעי ותמים כבר לא טבעי ולא תמים. ובהרבה מובנים זה גם יכול לשבור אותנו. לשבור את הזהות הילדותית הטבעית שלנו, האמון והביטחון העצמי שלנו בזה שאנחנו אנשים כמו שחשבנו, כמו שההורים אמרו לנו. פתאום בתוך עצמנו אנחנו מגלים אזורים אחרים לגמרי, אזורים תוקפניים ואגרסיביים בכל מיני רמות, אזורים תאוותנים ויצריים, לא מוסריים ולא אנושיים וכן הלאה. אני רק מציף פה, שחלק מהתהליך הזה למעשה דומה למה שראינו במרחב הנפש, שהנפש כל הזמן עושה תהליכי בירור בין החוץ לפנים באופן מודע או לא מודע. עכשיו בעצם קורה איזשהו תהליך בירור והצפה, יש אנרגיה של שבירה פנימית שהולכת לצוף עכשיו. משבר זהות שקורה עכשיו בגיל ההתבגרות. וצורך לברר את עצמי מחדש, מי אני? מה אני? איך אני מתמודד עם האזורים האלה שמקודם היו יצרים תמימים ועכשיו הם הפכו להיות משהו אחר לגמרי?

המרחב החיצוני והפנימי של הילדות

לכן זה עוד פעם חוזר לנושא הזה של עיבור שני. עיבור שני זה לא רק היכולת שלי להיכנס להורות פנימית, של הבנה פנימית והולדת המרחב הפנימי שלי. אלא עיבור שני גם במובן של הצורך שלי לברר את עצמי מחדש, לא רק אל מול החיצון, לא רק אל מול הקטנות, אלא אל מול אותם אזורים אפלים שנפתחים עכשיו בתוכי מחדש. הצורך לברר אותם. עד עכשיו בילדות באמת לא היה לי את היכולת לברר את זה, ההורים ביררו בשבילי ודחפו אותי למה שהם דחפו אותי. עכשיו אני נפתח לברר את זה, אני מזהה את זה בתוך עצמי, אני נשבר מזה פעם אחר פעם כשאני מנסה לייצר איזושהי אישיות יותר אידיאלית, יותר מתוקנת, יותר מוסרית, ואני כל פעם מוצא את עצמי שבור בגלל הדחפים והיצרים הלא מוסריים שלי ששוברים לי את כל האמון בשלמות שלי, במתוקנות שלי, בטוב שלי, כמו שהיה מקודם. אז יש פה איזשהו תהליך, מצד אחד העצמה של חלקים גבוהים, אבל מצד שני גם שבירות, שיכולות להיות שבירות קשות יותר, של הזהות האישיותית שצריכה לבנות את עצמה חדש, ומוצאת את עצמה כל הזמן במעין מטולטלות בין האידאל הנשמתי הבוגר שלה שאותו היא רוצה לכונן, איזשהו אני פנימי מוסרי גבוה, מתחשב, כללי וכן הלאה, למול הצדדים האפלים שרצים שם באנרגיות הפנימיות, בין המרחב הפנימי למרחב החיצוני, של יצרים, דחפים, אנוכיות וכן הלאה ששובר את הבן אדם. מצד שני השבירה הזו גם פותחת אותו ליצירה עצמית חדשה כל הזמן. השבירה הזאת היא גם הזדמנות שלנו ממילא לבחור באמת מחדש. להתמודד בעצמנו מחדש עם עצמנו. כבר לא מוחזק באותה רמה כמו שההורים והחיים הטבעיים של הילדות, שמרו אותנו בסוג של גן עדן. אנחנו בעצם מגורשים עכשיו עוד פעם מגן העדן ההורי, החיצוני, הטבעי, התמים, שהגיע לנו יחד עם הנחש, האישה והאדם, שלושתם מגורשים מהגן להתחיל לברר את המרחב הפנימי ואת המרחב החיצוני של הילדות.

זה עוד ציר מאוד חשוב שרץ פה בתוך המערכת, והוא חלק מהמשמעות של מה שהאר”י מדבר בתהליכי הבירור שמתרחשים עכשיו. במקום שהגדלות דוחה את הקטנות, היא גם צריכה לעשות כל הזמן תהליכי בירור עם אותן אנרגיות של הקטנות שעכשיו נחשפות לא בתמימותן, אלא עם הסיגים שלהן, מה שמקודם לא ראינו. כל עוד אור הנשמה והמוחין לא זרחו יחד בתוך חיי הנפש והרוח הילדותיים, לא ראינו את זה. עכשיו כשאנחנו רואים את זה, זה לא רק שלא רוצים את זה, אלא זה מייצר איזשהו דיסוננס מאוד חזק של מי אני ומה אני, ומטלטל כל הזמן את האישיות.

9. עבודת הש”ך דינים

זה מה שאנחנו נראה לפעמים באר”י, שבתוך המרחב של הנפש והרוח יש ש”ך דינים שרצים שם בפנים. ש”ך דינים זה בעצם אותן אנרגיות של שבירת הכלים, של חלקים שבורים של הנפש, אותם חלקי תוהו פנימיים, שרצים בתוך המרחב בין החוץ לפנים של הילד. שמצד אחד שוברים אותו ומציפים לו תהליכי שבירה כל הזמן, אבל מצד שני גם מייצרים אנרגיה פוטנציאלית חדשה לעבודה לא קלה, אבל יצירתית מוסרית שהוא נדרש לבצע עכשיו. ש”ך בגמטריא זה נע”ר, כי הש”ך הזה הוא חלק מאנרגית הנעורים. אז נכון שחז”ל אומרים שיצר לב האדם רע מנעוריו, חז”ל אומרים משעה שננער ממעי אמו כבר מתחיל היצר הרע לקונן בתוכנו. אבל הוא ילד קטן, הוא תמים. ומתי אנחנו רואים את התיבת פנדורה של רע מנעוריו? בגיל הנעורים. כי אז נפתחות האנרגיות האלה באופן בחירי, באופן חופשי, באופן עוצמתי, מה שלא היה לפני כן בשלבי הילדות, ומייצרות איזשהו ערעור עמוק יותר של האישיות ממה שהיה כשהיא הייתה בזמן הילדות כשהיינו ילד טוב ירושלים. פתאום זה מפרק אותנו ומצריך מאתנו לעבור תהליכי בירור עמוקים יותר של הש”ך הפנימיים שלנו. אותן אנרגיות, גם מיניות, שהיו עד עכשיו בשלב החביון, שעכשיו הולכות לצוף. העבודה שלהם יכולה לזרוק אותנו החוצה ולשבור לנו עוד יותר את העולם החיצוני שגם ככה אנחנו מתערערים אל מולו. והיא יכולה לדחוף אותי עוד יותר פנימה, לגרום לי לרצות לפתח אישיות מוסרית יותר, חזקה יותר, שולטת יותר, מסוגלת יותר לגבור על האזורים הנמוכים והחיצוניים האלה. ונוצרת פה מלחמה הרבה יותר חזקה, עם מתח מאוד חזק בין החוץ והנמוך לבין הגבוה והפנימי. בין האזור הטוב שבי כביכול, לבין האזור הרע שבתוכי כביכול. עד עכשיו לא היה לי כי לא חוויתי את זה ממש ככה, רק קצת ההורים הסבירו לי שזה רע. עכשיו הרע הזה הוא חוויות של קושי שלי עם אזורים אישיותיים שאני חווה בהם ממש אנרגיות קשות, אנרגיות שליליות, אנרגיות בעייתיות. והדיסוננס חוגג. זה חלק מהסיבה שהתהליך של גיל ההתבגרות הוא כל כך מטלטל. כל כך מטלטל. הוא לא רק ארגון מחדש של האישיות ושל העצמי, אלא הוא הרבה פעמים מלווה בתהליכי התרסקות של האישי.

למעשה עד עכשיו ההורים עשו את הבירורים בשביל הילד. זאת אומרת הם זיהו כבר אלמנטים כאלה בתוכו, והם כל הזמן בעצם ניהלו אותו, כיוונו אותו ושלטו עליו. עכשיו אתה בעצמך צריך לעשות את התהליך. זה בעצם מעין בירור מחודש של מערכת העומק של המוחין של היניקה והעיבור. עד עכשיו הם היו בחצי כוח, רדומים, ועכשיו תופסים תאוצה ומציפים, שוברים אותנו פעם אחר פעם. מות המלכים. הילד הצדיק נשבר. הוא גילה את תיבת הפנדורה הפנימית שלו, אז או שהוא יהיה עוד יותר צדיק, או שיהיה בינוני או שהוא יהיה רשע… מתחילים להיווצר מין תהליכי בירור של הזהות האישיותית, ולא תמיד בצורה קלה. נתקדמה.

מתחי נשמה – נפש רוח

ש. השאלה האם זה יצר הרע שאני רוצה לדחות, או קולות של הילד שאני רוצה להתקרב אליו ויש בהם משהו שאני רוצה? זה יכול להיות אולי מבלבל..

ת. כן, זה גיל מאוד מאוד מבלבל הגיל הזה. ובאמת הילד גם אין לו כל כך כלים להבין ולהכיל את זה כי המוסר הוא מאוד דוגמטי, והאמת היא מאד דוגמטית. וכחלק מזה שאנחנו נמצאים פה עדיין בתוך מערכת התבונה, אז הכול בגיל הזה מאוד מוחלט. האלמנטים ההוריים הם מאוד טוטאליים ועוצמתיים, מצד שני העוצמות מלמטה הן גם כן לא פחות חזקות, ואין לו עדיין כלים לברר את זה באמת לעומק. תהליכי הבירור של העומק יקרו כשנגיע לשלב הבא. כשנגיע לשלב החיה יהיו בירורים לעומק של התהליכים האלה. בינתיים מה שהוא עושה, הוא נמצא באיזושהי מטוטלת פנימית בתוך האזורים האלה. אם החלקים הגבוהים שלו מאוד חזקים, אז הוא פשוט ידחה, ידחיק עוד יותר בעוצמה את החלקים האלה. הוא ינסה כל הזמן להדחיק אותם ולהדחיק אותם ולהדחיק אותם, וזה באמת ייצר איזשהו התכחשות פנימית לגוף, ליצר. ואם זה גברים זה יכול יצרי מיניות, אם זה נשים זה יכול להיות יצרי אכילה, דיסוננס כלפי הגוף, שנאה כלפי הגוף, זה כבר מצבים קשים. אבל באמת נכון, המצב עכשיו הוא עדיין מערכת יחסים של דיסנוננס פנימי ומאבק וניסיון לנצח כביכול במלחמה. ניסיון לנצח שנשבר פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, פעם אחר פעם, הרבה פעמים הדימויים הם דימויים של מלחמה. “מלחמת היצר” ככה זה הדימוי הקלאסי של המתח המוסרי מול עולם היצר. בסוף זה לא עובד. זה במאבק בלתי פוסק, אבל בסוף זה לא עובד. כל עוד לא נגיע לתודעת עץ החיים, לחיה, לשלבים הבאים של ההתפתחות של האישיות, אז הכלים שלנו הם מוגבלים ביכולת לעבור את תהליכי הבירור עכשיו. לכן באמת הדבר זה מוליך להמון קושי והדחקה חוזרת ונשנית של החלקים האלה. אז שוב, זה משתנה – זאת אומרת אנשים עם אנרגיות מוסר גבוהות ומוחין גדולים זה יהיה יותר חזק. ויש כאלה שפשוט יזרמו יותר עם החלקים האלה, יהיו סלחנים יותר כלפיהם, פחות יאפשרו כניסה לגדלות ולבגרות להיות רצינית וטוטאלית וזה יתבטא במובן מסוים בתהליך התבגרות יותר מאוחרים שלהם, ופחות התפתחות של הרובד הנשמתי. אצלם לדוגמא נראה מרכזי נפש ורוח פעילים יותר ובריאים יותר יחסית, מאותם אלו שהיו עוצמתיים יותר מבחינה מוסרית דתית ורוחנית, לצורך העניין. אני לא אומר את זה עכשיו באופן שיפוטי, אני פשוט מתאר את אופציות ההתנהלות מה יקרה עכשיו במאבק הזה בין הנשמה לבין חיי הנפש והרוח, תלוי כל אחד איפה המוקד שלו בסופו של דבר, וכמה המתחים האלה יהיו חזקים בתוכו. וברור שההורים יכולים לראות את התוצאות.

הארת החיה במכלול הכוחות

ש. אתה מרכז את המאבק הזה מאוד בגיל ההתבגרות וברור שזה שם, אבל לפחות איך שתיארת את נקודת מבט הזאת, הרי היא מלווה אותנו כל החיים? חלק ממה שמתפתח בנו עכשיו זה שבעצם יש לנו כבר את החיה ואז יש לנו עוד איזושהי אפשרות לצאת מהלופ הזה של התבונה?

ת. נכון, זה חלק מהנקודה. בינתיים כל עוד אנחנו נמצאים פה, אז זה המתח הקלאסי שבין נשמה לגוף, בין הרוחניות ליצר, בין הנשמה לאגו והדחפים. נכון, זאת הקלאסיקה בהרבה מובנים. וממילא אין לנו יכולת לייצר זוגיות בריאה עם הגוף והנפש והחלקים הנמוכים הקטנים שלי. אין לנו יכולת לייצר זוגיות בריאה בשלב הזה. אז אנחנו נמצאים במה שנקרא “ההכרח לא יגונה”. יש צרכים – צריך לאכול, יש גם דחפים מיניים. גם בזמן הבגרות אפשר לתת להם מקום בתוך הזוגיות, אבל לא באמת עשינו תיקון. אין לנו באמת הארת פנים ויכולת לחיות בצורה מתוקנת ומקודשת של האזורים האלה. את האור והאמת אנחנו רואים בחלקים הגבוהים והפנימיים. מה שחיצוני, מה שנמוך, מה שטבעי, מה שיצרי – זה לא! זה לא האני הפנימי שלי. אני לא רוצה לזהות אותו אפילו. את האני הפנימי שלי אני רוצה לזהות עם מה שפנימי וגבוה, ולא עם מה שנמוך ויצרי. זה בהנחת יסוד של השלב ההתפתחותי הזה, אם הוא יתפתח עד הסוף. 

החיה תבוא ותשלח אותך לאיזושהי אינטגרציה יותר עמוקה שלך עם כל כוחות החיים שלך, ולהבין שכולם הם חלק מהשלם, ואתה צריך לייצר זוגיות מחודשת עם חיי הנפש, ולהתייחד מחדש עם הקטנות. זה חלק מהמשמעות של היכולת לחזור פנים בפנים שקורית לפי האר”י רק כשיש לנו את אור החיה. אז אנחנו יכולים באמת לחזור בצורה מקודשת לקשר חי של פנים בפנים עם האזורים הנמוכים. בינתיים במצב עכשיו זה ימותו ולא בחכמה. יש תהליכי שבר והתמודדות מתמדת של up’s and down מהסוג הנשמתי. דברנו פה על up’s and down נפשי, ועל up’s and down רוחי. עכשיו אנחנו בעצם נמצאים ב up’s and down נשמתי. תהליכי שבירה והיטלטלות של זעזועים מוסריים כל הזמן בין החלקים הגבוהים לחלקים הנמוכים. כל עוד לא נגיע לראיה שמבינה ואומרת שהכל זה חלק מהחיים שלי, והכל צריך למצוא את תיקונו ואת בירורו בהופעת החיים השלמה והמקודשת, אז אני עדיין לא יכול להיות שם. עכשיו, גם תודעת החיה היא לא תודעה שמקבלת הכל, אלא היא תודעה מבררת. אבל יש לה יכולת בירור יותר ארוכה, יותר עמוקה, מיכולת הבירור המוסרית הנשמתית. 

תקרת הזכוכית של הנשמה

הבעיה היא שהרבה מהחברה שלנו הרוחנית, הדתית, רואה בנשמה את פסגת ההתפתחות, ולכן ממילא תקרת הזכוכית בהתאם. אם אתה רואה את הנשמה בתור תקרת הזכוכית של ההתפתחות האישית, אתה ממילא מייצר כל הזמן את הדיסוננס הזה שבין העולם הבא לעולם הזה, בין הגוף לנשמה, בין המרחב היצרי למרחב הרוחני וכן הלאה, וזה גורלו של העולם כי אין אופציה אחרת. אין אופק מעבר לשלב ההתפתחותי הזה שבו הנשמה היא הסוף. ככל שהאדם חווה יותר ויותר שברים כאלה, זה מפתח סוג של פוסט-טראומה כלפי החלקים הנמוכים. דחיה, חוסר רצון, רצון לברוח מהם. ואתה רואה כל מיני תופעות לא נורמאליות, לא בריאות נפשית, שנוצרות כתוצאה מתהליכי עודף לחץ באזורים הנשמתיים. לפעמים זה נובע גם מבחינה תרבותית חברתית רוחנית, לחץ מאוד גבוה של דמויות הפיקוח, ושל הפיקוח המוסרי רוחני דתי על המתבגר, או המבוגר. זה מגביר את הדיסוננס שלו עם החיים האנושיים, הטבעיים והילדותיים שלו, והיצריים שלו. מה שמגביר את השבר באופן טראומתי. ואז כבר נוצר ממש קונפליקט עמוק ורואים כל מיני תופעות מאוד לא בריאות. דווקא אצל אנשים כביכול שרצו ללכת אל הרוח, רצו ללכת אל הנשמה, ואתה מוצא דווקא אצלם מחלות קשות יותר כי הם איבדו את הבריאות הטבעית של הילדות. ביחס לחיים של חלקי הנפש והרוח הם בפוסט טראומה כלפיהם, כי הם חושפים להם את הצדדים הרעים והבעייתיים שלהם, שהיו לפעמים חלק ממחזור חיים הקודם שלהם לפני שהם כביכול חזרו בתשובה אל הנשמה. ונשמה, כשהיא מנותקת מהגוף והנפש היא מייצרת כל מיני תופעות מוזרות. אני לא אכנס עכשיו לכל המצבים האלה. זה חלק מהבעיה שלנו כתרבות שלא מסוגלת לראות מעבר לאופק הנשמתי, האישי, הפנימי, הרוחני המוסרי. אופק אינטגרציה יותר עמוקה של עץ חיים. אבל זה מה יש, אני בינתיים פה. אני הולך שלב שלב בתהליכי ההתפתחות. אני לא מנסה להקדים את המאוחר. כל שלב אני מנסה שתבינו את התהליכים עד הסוף, כי כולם נמצאים בתוכנו.