שיעור 7: האדם והעצים

חזרה

הפרקטל

שבוע שעבר עסקנו בסיפור הכפול במידה מסוימת, של דמות האדם. פתחנו בציור של אדם שהקבלה בונה את הדמות שלו במעין חשיבה פרקטלית. מה שקיים במערכות המאקרו זה מה שקיים במערכות המיקרו, וזה חוזר, משתקף ומהדהד אחד אל מול השני. התמונה הגדולה שלנו זה האדם שמבריח על חמשת העולמות או על ארבעת העולמות: אצילות בריאה יצירה ועשיה. זה האדם בתמונה הגדולה שלו, אבל באופן יותר קטן דמות האדם הזו חוזרת בכל עולם. כל עולם הוא דמות אדם. בעולם האצילות זה מתארגן כדמות אדם, עולם הבריאה הוא דמות אדם, עולם היצירה הוא דמות אדם ועולם העשייה הוא דמות אדם. בתוך כל עולם יש חמישה פרצופים שכל אחד הוא דמות אדם. יש דמות אדם שמתארגן בעצם כפרצוף אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא – הם תת חלוקה בתוך העולם של דמויות אדם. למעשה בהם יש עשר ספירות ובעצם חמישה פרצופים. שבתוך כל פרצוף ופרצוף… וכן הלאה. המערכת של המאקרו חוזרת ומהדהדת אל תוך מערכות מיקרו עד אנחנו. אנחנו כבן אדם, בני אדם, מופע קטן בתוך ההוויה הגדולה הזאת, גם אנחנו בתוך העולם הקטן שלנו אנחנו “אדם קטן עולם קטן”. בתוכנו כל העולם הגדול הזה מקופל, בתוך הסיפור חיים שלנו.

ראינו שהרב קוק מתאר, שכל מה שעובר על ההוויה הגדולה והעולמות הגדולים עבר ועובר על האדם הקטן. ולהפך, כל מה שעבר ועובר על האדם הקטן במובן מסוים, עבר ועובר על העולמות הגדולים. יש איזשהו שיקוף והדהוד בתנועה של החיים. כך שאנחנו יכולים בעצם ללכת וללמוד את זה מלמטה ומהאדם אל העולמות, או הפוך, ללמוד מהעולמות על האדם, כי יש איזשהי התאמה, קורלציה, רזוננס בין המרחבים.

ההתאמה בין העולמות לפרצופים

ניזכר בהתאמה בין העולמות לבין הפרצופים:

האדם הגדול שבעולמות דומה לתנועת האדם שבתוך כל עולם ועולם. אדם קדמון מקביל לפרצוף אריך אנפין. אצילות לאבא. בריאה לאמא. זעיר אנפין לעולם הרוח, לו’ קצוות, לעולם היצירה. עולם העשייה הוא פרצוף נוקבא. הם מקבילים לחמשת הספירות המרכזיות – 

  1. כתר
  2. חכמה
  3. בינה
  4. תפארת עם כל מה שסביבה, כל הו’ קצוות.
  5. מלכות

זו ההקבלה שבין העולם, כל עולם באשר הוא, לתמונה הגדולה.

הדומיננטיות של העולמות

שאלנו את עצמנו: מה יוצר את השינוי? אם הכל הוא פרקטל מהדהד במערכות המאקרו והמיקרו אז מה יוצר את השינויים שאנחנו רואים בעולם? או את השינויים בין העולמות? הכל לכאורה, אמור להיות אותו דבר.

נתנו הסבר מסוים, שקשור לזה שבכל אופן יש דומיננטיות. גם אם בעולם היצירה יש את כל התמונה של כל העולמות, הדומיננטיות שלו תהיה של הרוח, של הזעיר אנפין. תנועת הרוח תתפוס את הדומיננטיות, והיא תיתן את הצבע והאופי שלה לכל שאר המרחבים האחרים.

בעולם האצילות הפרצוף הדומיננטי הוא אבא. גם שם יש הקבלה לחמשת העולמות – חמישה פרצופים. הם מידמים, יש להם רזוננס וקורלציה לחמשת העולמות. אבל האופי הדומיננטי זה פרצוף אבא, שזה ספירת החכמה. עולם האצילות צבוע בצבע החכמה.

בעולם הבריאה יש חמישה פרצופים אבל הדומיננטיות שלו זה דומיננטיות של הבינה, של פרצוף אמא. הוא עולם בעל אנרגיה ואופי אימהי. גם לכל שאר ההיבטים השונים שדומים ומידמים לתנועה הגדולה יש את הצבע שלהם –הצבע הבינתי. אותו הדבר יהיה בעולם העשייה, וכן הלאה.

זה הסבר אחד, לשונות של הארגון ושל האופי שבין העולמות. אבל התחושה הכללית שאיתה יצאנו היא שזה אכן מהדהד ויוצר רמה גבוהה מאוד של סנכרון ושיקוף ואחדות, כי בסוף מה שיש במאקרו יש במיקרו, תהליכים שעוברים על המאקרו עוברים על המיקרו ולהפך, בדומה לפרקטל.

מערכות הפנים והחוץ

רק שלא תמיד זו החוויה שלנו. החוויה שלנו הרבה פעמים שונה. אנחנו חווים שלא הכל בסנכרון, לא הכל בהרמוניה, לא בהכרח רואים את המערכות הגדולות בתוך התנועות הקטנות. אנחנו חווים לפעמים חוויה חלקית, פרטית, שבורה, שונה שלא זורמת באותה צורה. זה צריך עיון מבחינתנו – מה זו החוויה הזאת? איך היא מתארגנת? מאיפה היא באה לאור הציור הזה שציירנו?

שבוע שעבר, התחלנו לדבר על מערכת הפנים ומערכת החוץ של האדם.

כל מה שספרנו עד עכשיו היה מערכת הפנים שמשמרת את התנועה של עץ החיים שבה הכל נמצא באיזושהי רמה עמוקה של סנכרון ואחדות גבוהה של ההוויה. גם בתוך האדם יש ממד כזה, יש עולם כזה בתוכנו, יש ציר זרימה עמוקה ששם כך נראים פני הדברים. אבל יש לנו גם תנועות חיצון בצורה אחרת, בצורה בה יש לנו עולם הרבה יותר שבור, חלקי, עם קונפליקט הרבה יותר גדול. שם לא הכל באחדות. באותו עולם חיצון, יש גם רוע, קליפות. הרוע הזה יוצר בתוכנו חווית שבר. יש זרות, ניכור. החוויות האלה נמצאות במרחבי החיצון שלנו. הן פחות נמצאות במרחבי הפנים שלנו. בחוויית הפנים של האדם עם עצמו הוא חווה הרמוניה. כשלעצמו הוא חווה הרמוניה עם עצמו. במרחבי החיצון הוא חווה דיסוננס, זרות, ניכור. הוא חווה לפעמים פשוט מציאות שהיא חיצונית לו, אבל המציאות החיצונית יכולה להיהפך לזר, ולרע ולאלים.

מרחבי החיצון שלנו מייצרים שפה אחרת בתוכנו. שפה שנמצאת על ציר זרימה מהרובד הפנימי שלי, העולם הפנימי ההרמוני שלי, אל מול העולם שהולך החוצה עד כדי כך שנהיה אפילו החוצה וזר, החוצה ומנוכר, החוצה ושבור, החוצה ורע. ואני נמצא על הרצף הזה.

הגדרת יסוד של ייצור חי זה שיש לו קליפה. יש לו גבול, יש לו תא, יש לו מעטפת. זאת ההגדרה בביולוגיה לייצור חי. ממילא בהגדרת יסוד יש פנים וחוץ. לכן אנחנו מספרים סיפור שהוא גם פנימי וגם חיצוני, רק שזה שני סיפור שונים. יש שתי צורות תנועה שונות בתוכנו. יש את חווית הפנים, ויש את חווית החיצון. חשוב שתסתכלו על הסיפור הכפול שלנו. יש אנשים שהמרכז שלהם נמצא בסיפור החיצון ויש אנשים שהמרכז שלהם נמצא בסיפור הפנימי, יש אנשים שהם נמצאים על התפר שבין הפנים לחוץ כל הזמן. יש בחיים שלנו אזורים שונים: יש אזורים שבהם אני נמצא לגמרי בפנים; יש אזורים שבהם אני נמצא באזורים של חוץ פנימי, יש אזורים שבהם אני בחוץ בנחת, ויש אזורים שאני בחוץ תוקפני. איך שאתה נראה בבית זה לא איך שאתה נראה במילואים, זה לא בהכרח אותה צורה. למה? כי יש פערים בין המרחבים. 

נקודת המבט של החיצון

לכן נוצר לנו סיפור, בו אני מספר את הסיפור של העולמות לא מנקודת המבט הפנימית של האחדות וההרמוניה של פרקטל החיים, אלא מנקודת המבט של החיצון.

פעם צירנו את זה ככה – ציר אופקי (כמו ציור הנדנדה מהשיעור הקודם)

אבל אפשר לצייר את זה גם בצורה אחרת:

אני הולך מעולם האצילות – האדם האצילי. האדם האצילי נמצא ברובד הגבוה. הולך החוצה לאדם הבריאתי. הולך החוצה לאדם היצירתי. הולך החוצה לאדם המעשי. ולבסוף לאדם דבליעל. ככל שהמסע שלי הולך החוצה ולמטה מופיעות שכבות יותר ויותר מוחצנות שלי, עם יותר מקום לניכור, לזרות, ולקונפליקט עם הרוע. אני מוצא בתוך עצמי יותר מקומות כאלה. זה הסיפור של האדם מצד התנועה שלו אל שכבת החיצון.

ולכן יבואו המקובלים ויגידו שהאדם האצילי הוא כולו קודש. האדם הבריאתי הוא הויה של טוהר. הוא אדם טהור, אבל גם שם יש איזשהו רובד מסוים של רוע. גם בעולם הבריאה, האדם של הבריאה, רובו טוב, מיעוטו רע, והרע נפרד מהטוב. בסה”כ נשמה שנתת בי טהורה. האדם היצירתי הוא האדם של הרוח והוא נמצא בנקודת המעבר. בשפה של האר”י עולם היצירה חציו טוב חציו רע, הם שקולים זה לזה ודבוקים זה בזה אך שונים. יש שוויון חצי חצי. האדם של העשייה – רובו רע מיעוטו טוב והם מעורבבים זה בזה. לך תצא מעצמך ותנסה להבחין בין הצורך הנקי לבין האינטרסנטיות הסמויה שם. כמה ההנאה הנפשית שלי היא נקיה מהתאוות שלי, מהאינטרסים שלי, מהצרכים שלי בנקודה הלגרמייהו, וכמה אני באמת משקף פה צורך נקי ומדויק, מכוון? זה עסק מורכב לברר את העולם של הנפש.

אדם דבליעל כבר 90 אחוז או 99 אחוז רע, וגם שם יש מעט טוב.

יש תהליך שמייצר את הנדנדה שדברנו עליה פעם שעברה. הנדנדה בין החלק היותר מואר וטוב שבי, קדוש שבי, לבין החלק היותר חשוך ורע שבי.  זה לא שחור לבן – זה לא שפתאום עברנו. אלא זה ספקטרום. ספקטרום של סקאלה שהולכת ומשתנה בין רבדי החוץ והנמוך שלי לבין רבדי הגבוה והטוב והטהור שלי.

ובאמצע נמצא האני שנמצא בתוך הקונפליקט היצירתי – מה אני עושה עם החיים שלי? לאן אני לוקח אותם? האם אני לוקח אותם לכיוון יותר גבוה וטוב או לכיוון יותר נמוך וחשוך? ואיך אני מסתנכרן בתוך כל הסיפור חיים הזה שלי?

במרכז הרוח נמצאת נקודת הבחירה היצירתית בין המרחבים האלה. הנפש (האדם דעשיה) במובן החיצוני היא מרחב התאווה, התשוקה, הצורך, אוכל, מיניות. במרחב של הרוע שנמצא באדם של היצירה–נמצא האגו שלי. עם כל נקודת האני הפועל היוצר הפועל בעולם, יש גם את כל נקודת האגו שלי בעולם. האם אני יוצר ממקום שבאמת רוצה לעשות טוב בעולם או שעם הרצון הטוב הזה לעשות טוב, עומד הרצון האגואיסטי שלי, הרצון שלי להנכיח את עצמי, לשלוט, לפעול, לחוש עוצמה, לחוש כח, להפעיל אנשים אחרים, לחוש עליונות? כל מיני דברים נמצאים בתוך הדילמה הבירורית הזאת בין שכבת החוץ לשכבת הפנים של מאיפה עומדת התנועה שלי בעולם הרוח. עולם הנשמה הוא עולם יותר של שירות ונתינה, הוא יותר שקוף, אמפטי, נקי. ועולם האצילות הוא כבר קודש.

הציור הזה הוא ציור שונה באופן משמעותי מהציור שציירנו על האדם הפנימי, האדם של עץ החיים שמופיע את החיים על כל גילוייהם. שכל החיים שמתגלים מתחילתם ועד סופם הם כולם י’ק’ו’ק ברוך הוא, כולם חלק מגילוי שמו של שם ה’. שם הוי”ה ברוך הוא מופיע בארבעת העולמות. ובאדם הזה של ארבעת העולמות בנפש רוח נשמה חיה יחידה כולם הופעת חיים אלוקית. בגילויים קטנים, גדולים, בכל מיני צורות, במיקרו במאקרו, אחדות אחת הרמונית של הופעת חיים מקודשת וטהורה וטובה והרמונית. אל מול החיצון שלי, שם אני חווה משהו אחר לגמרי.

ואיך המקובלים בעצם אבחנו את זה? אז דברנו.. עץ החיים בעצם זה צורת האדם הפנימית, ועץ הדעת טוב ורע, האדם של עץ הדעת טוב ורע זה שכבת החיצון של האדם שנמצאת בתוך ה.. שנמצאת במסע הזה של הפער בין החוץ, הזרות, הניכור, התאווה, התשוקה, האגו, לבין הצדדים שיותר של אחדות, יותר שקיפות, יותר חיבור, יותר אמפטיה, יותר הופעת חיים אחדותית עמוקה, יותר הופעת חיי קודש. וזה השכבה הנוספת של הסיפור חיים שלנו. ושני הסיפורים האלה איפשהו נמצאים בתוכנו בחיים שלנו בתמונה הגדולה של סיפור המציאות.

וראינו את זה כבר פעם שעברה ברש”ש שאירגן את זה תחת הכותר של .. שהקשה על הסתירה בעץ חיים בין הדרושים שבהם האר”י אומר שהעולמות הוחתמו אחד מהשני, וכולם.. אותו הופעה של שמות קודש אציליים מופיעים בעולמות הבריאה יצירה ועשיה, והכל אחדות אחת, הכל הופעת אלוקות אחת. מול כל התיאורים באר”י שהעולמות הופכים להיות יותר ויותר זרות, ויותר שונות מהאלוקות, ואפילו מופיע בתוכם רוע, ולא הכל אחדות אלוקית. והשמות שלהם כבר הם שמות של פירוד. העולמות מתחילים להיות עולמות של פירוד. איך זה מסתנכרן, איך זה מסתדר אחד עם השני? והתשובה של הרש”ש הייתה שיש לנו פנימיות ויש לנו חיצוניות, וזה שני סיפורים שונים.

האיזון של אדם דיצירה

ש. למה לשים את האדם דווקא באמצע? 

ת. אנחנו מדברים פה עכשיו במודל כללי של האדם. במודל הכללי של האדם, האדם היצירתי נמצא במרחב של אדם דיצירה, שבין שתי התנועות האלה. יכול להיות שבמצב ההתפתחותי שלך עכשיו האדם העשיתי יהיה הדומיננטי. כשהיית תינוק אז המרחב של הגוף נפש היה דומיננטי- האדם העשיתי – הצרכים, התשוקות. כשהתבגרת המרחב של הרוח- האדם היצירתי, היה דומיננטי. אבל לא היה לו את האיזונים עם הרובד הגבוהה בצד השני עם הקודש האצילי והטוהר הנשמתי, אז יחסית היית חי באמת באופן תמים, אבל במרחב מאוד אנוכי. אמא הייתה צריכה לריב איתך כל הזמן שתתחלק עם הילדים האחרים בצעצועים, תלמד לשתף במשחקים שלך את האחרים. כשאנחנו מסתכלים על התמונה השלמה של פוטנציאל ההתפתחות של האדם, אז הנשמה – האדם הבריאתי, מאזנת את הנפש. היכולת שלך להיפתח אל מרחבי הקודש מאזנת גם את הנפש שלך וגם את אדם דבליעל שלך. כנ”ל היחידה. ככל שאתה נפתח לעוד רבדים יכולת האיזון והאינטגרציה שלך עמוקה יותר. במהלך השנה נבין מה עד כמה הנשמה- האדם הבריאתי, עוזרת לרוח במסע האינטגרטיבי שלה, להצליח להגיע לבחירה חופשית יוצרת, אינטגרטיבית באמת. כל עוד אין לי שמים מעלי, ואין לי חלום, עתיד, היכולת שלי לעבוד עם ההווה שלי, של הכאן ועכשיו הקטנוני שלי מוגבלת. כשהרוח משועבדת לכאן ועכשיו שלה, ברצון שלה להצליח להגיע ליציבות כלכלית, סיפוק צרכים ברווח, ולהגיע לקריירה טובה בשבעים שנה שלה, זה מושך אותה מאוד חזק לרובד של האדם העשיתי, ולמטה- לאדם דבליעל. ברגע שיש לרוח מרחב יצירתי שהוא מעבר לכאן ועכשיו הצרכני שלה (עשייה), מעבר למאבק פיתוח הקריירה האישית שלה, (יצירה), שפותח אותה לאדם הבריאתי, לשירות, לנתינה, לשליחות, להקשבה, לאמפטיה, להליכה אל המעבר לכאן ועכשיו. פתיחה אל המעבר של החלום, אל המעבר של העולם הבא, שאני רוצה להפוך את העולם הזה לעתיד יותר טוב, ואני כבר נע אל מול חזון. המרחב של האדם הבריאתי שנפתח לי מהארת עולם הבא, מהארת אמא, מהארת הנשמה, מאפשר לי לרוח לנוע. למצוא בתוך עצמה מרחב שפותח אותה בין שמים לארץ, ולאפשר לה לבחור בחירה יותר יצירתית. ולבחור לפגוש את הנפש בשביל לקחת אותה אל הנשמה, לדוגמא. זה תהליכים שמאפשרים לרוח להיפתח לתהליכי יצירה עמוקים יותר. בכלל להבין מהם תהליכי יצירה.  אני לא רק יוצר בשביל לבסס את הקיום שלי (האדם העשיתי), אני לא רק הולך ללמוד רפואה בשביל להשיג פרנסה טובה, ונחת לאמא – לאמא תתאה.. אלא אני הולך ללמוד רפואה מתוך הבנה שיש בזה גם שירות, וחזון, ושליחות, ואמפטיה, ורגישות אנושית לסבל האנושי וכן הלאה (האדם הבריאתי). זה מאפשר לי לעבוד בתוך מרחבי הנפש אחרת. לכן פה, באדם היצירתי, נמצאת נקודת הבחירה, נקודת האני, בתוך כל המסע הזה. אם אני נפתח אל הקודש (האדם האצילי) ואני מכיר שבחיים יש קודש, ושהבקשה, הבקשה שלנו הנפשית (האדם העשיתי), בעומק היא בקשה לחיים, והבקשה לחיים היא בקשה קדושה בעומקה, יש לי יכולת לחיות את הנפש ממקום מקודש. זה מעמיק לי את היכולת לבחור בללכת אל הנפש בצורת החיצונית הקליפתית או לפגוש את הנפש במקום המקודש של הנפש.

הארת היחידה (הטור החמישי של אדם קדמון), שהכל אחד, שאין עוד מלבדו כלל, אל מול הקונטרסט של הפירוד (אדם דבליעל), מאפשר לי להפוך את הפירוד, ואת המפגש עם הפירוד למסע יצירתי של גילוי האחדות והייחוד, על אף אופציית הפירוד הקיימת. זה הופך את המסע היצירתי של הרוח למסע של אינטגרציה עמוקה יותר שמסוגלת לברר אפילו את המקומות השבורים והקשים, על ידי האמון באחדות העצמית של ההוויה, לאיזשהו מסע יצירתי שמצליח למצוא את האחד, את הפלא של האחד, על אף כל חוסר האמון, על אף הזרות, על אף הניכור, על אף השבירות שאנחנו חווים בחיים שלנו. 

אתם רואים פה את המנורה. (מהקווים /קשתות, שהרב מתח בין הטורים בציור נוצר ציור של מנורה כזה:)

(יש פה ציור של רוח באמצע כקנה האמצעי, ומתוכה מתפצלים קנים – בריאה-עשיה ; אצילות –  אדם דבליעל)

זה קצת מורכב יותר מהמנורה הפשטנית שציירתי, אבל זה רק בא לבטא באיזה מובן הרבדים האלה של הנדנדה גם מאזנים את המסע שלנו, מעמיקים את היכולת היצירתית שלנו לפתור באופן עמוק יותר את הקונפליקט שלנו. הרוח היא בתוך קונפליקט. האדם הבוחר, האדם של עץ הדעת טוב ורע, הוא תמיד בקונפליקט של בין הדעת טוב לדעת רע. זה האדם של הרוח – האדם היצירתי. כל החיים שלך אתה במסע של ליצור. אתה יכול לנסות ליצור מתוך נתק, לברוח מהאדם העשיתי ואדם דבליעל וללכת לאדם הבריאתי, האצילי וכו’ – להיות כמה שיותר טהור, קדוש, אבל זה לא עובד, כי החלק של אדם דעשיה, ואדם דבליעל רודף אחריך – כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו. והחלק השני ברוח זאת האפשרות של לעבור תהליך אינטגרטיבי, תהליך יצירתי – לעבד את האזורים של אדם דעשיה ואדם דבליעל על ידי האזורים של אדם דבריאה ואדם דאצילות באופן עמוק יותר, ולגלות את האחד ששלם יותר. להפוך את כל הקונפליקט הזה לקונפליקט שנפתר באופן עמוק, שמשתמש בקונפליקט בצורה יצירתית, בצורה חיובית, בצורה מעמיקה, בצורה עשירה, בצורה שמפרה את החיים.

ההבחנה בין מרחבי החיצון והפנים

זה בעיקר נמצא במרחב החיצון. כי במרחב הפנימי אני חי בעולם של אחדות, של חיים אלוקיים, ואני לא חווה את הקונפליקט באותו עוצמה. אם אני חי את כל המציאות כולה כהופעת חיים מקודשת אז אני לא חווה את אותה עוצמת קונפליקט כמו שאני חווה אותה בתוך מרחבי החיצון שלי. מרחבי החיצון שלי יותר מייצרים לי קושי. אבל בסוף צריך לזכור, שזה אתה, בן אדם אחד. בשביל יכולת שלנו לשהות ולראות כל מרחב בזכות עצמו אני מצייר את זה ככה. אבל בסוף אנחנו חיים על איזושהי סקאלה בין החוץ לפנים שלנו. חלק מהלימוד של האר”י, ומה שהאר”י בא לעשות, זה להפסיק את הסלט הקיומי שלנו. אנחנו באופן טבעי חיים באיזשהו סלט קיומי. לפעמים פועלים במרחבי החוץ, לפעמים פועלים במרחבי הפנים, לפעמים נעים בין לבין. לפעמים חיים במרחבים של דומיננטיות של אצילות ושל קודש, ולפעמים אנחנו חיים עם דומיננטיות של קליפות. לפעמים אנחנו חיים בדומיננטיות של יצירה, לפעמים אנחנו חיים בעולם של תאווה. אין לנו סדר, ארגון פנימי מסודר. אנחנו לא מבחינים בין מרחבי החוץ למרחבי הפנים, ובין המרחבים הגבוהים למרחבים הנמוכים, באופן מסודר. אנחנו לא מבינים את הדינאמיקות שמאפיינות כל מרחב. איך מסנכרנים את המרחבים אחד עם השני? איך עובדים איתם אחד עם השני? אנחנו לא מבינים את זה. אנחנו פשוט נעים באופן רנדומאלי לפי מה שיוצא אני מרוצה, או שלא… האר”י לוקח את הכאוטיות הזאת של דמות האדם, ומתחיל לעזור לנו לייצר בתוכה סדר. סדר, ארגון, הבנייה מסוימת. זאת הבנייה, שתאפשר לנו להבין איך לעבוד עם זה באופן יצירתי. ההבניה הזאת היא הבנייה – אנחנו בונים פה את דמות האדם על חמשת פרצופיו וארבעת עולמותיו, במקום האדם של התהו ובהו שהיה לנו לפני כן, האדם הכאוטי הרנדומאלי. אבל אנחנו עושים את זה בצורה, שמבחינת האר”י, זאת הבניה שמאפשרת לנו לעבד, לתקן, לברר את זה, להשתמש בזה בצורה שתעצים אותנו, ואת הסיפור חיים שלנו, ואת היכולת שלנו לממש את המשמעות שלנו כבני אדם. את מה שאנחנו עושים עכשיו, שהאר”י ניסה לעשות כשהוא אמר: היה בהתחלה את האדם של התהו ובהו, ואחריו נוצר אדם של תיקון – אדם שנבנה לארבעת העולמות, חמשת הפרצופים, וכל אופציות החיים שנוצרו לו מתוך תהליכי הארגון המחודשים האלה. זה מה שאני מנסה ללמד אתכם – אמר האר”י. אני מנסה להעביר את זה גם כן אליכם. להבין את התמונות האלה בשביל לאפשר לנו להגיע לדיוק, ארגון, והקשבה יותר פנימית בתוך השפות שלנו.

שערי קדושה

נקרא קצת בשערי קדושה על דמות אדם הזאת. האדם של עץ חיים מול האדם של עץ הדעת טוב ורע. כל המרחב החדש הזה הוא תולדה של חטא עץ הדעת. אז המערכת הזאת נהייתה מערכת פעילה אצלנו. מערכת הפער בין החוץ לפנים, והסיפור החדש הזה – הסיפור היצירתי.

שערי קדושה חלק ג שער ב – השער השני – במהות האדם:

“ואמנם כבר נתבאר בשער שקדם לזה עניני מהות העולמות איך כולם הוי”ה אחת כוללת כולם ונחלקת לחמשה עולמות והן נקראות יחידה וחיה ונשמה ורוח ונפש. והעולם החומרי הזה הוא גוף וחומר לכלן, באופן כי כל העולמות הם צורות אדם כלול מחומר וצורה נחלקת לחמשה מיני רוחניות כנזכר… “

אתם רואים פה את מה שדברנו עליו בשם המהרח”ו בשער הגלגולים – שכל העולמות זה דמות אדם אחד במאקרו ובמיקרו. ויש לו גוף – העולם החומרי כולו הוא הגוף של כל העולמות. והגוף שלנו הוא הגוף של כל הנרנח”י שלנו.

“וכבר נתבאר (עץ חיים שמ”ז פ”ז) כי מן הבריאה ולמטה הכל נקרא עץ הדעת כלול טוב ורע, אלא שבכל מדרגה מהם מתמעט הטוב ומתרבה הרע, עד שנמצא שהעולם השפל רובו רע ומעוטו טוב.

בפרספקטיבה של העולם החיצון העולם האלוקות כולו קודש, האדם האצילי כולו קדוש, באדם דבריאה מתחילה להופיע אופציית הרוע, ביצירה כבר חציו, ועשיה רובו.

“ועתה נבאר מה שלא נתבאר שם. והוא כי כמו שזה האור המיוחד הנקרא עולם העשר ספירות בתמונת אדם אחד, כן יש עוד אור אחד הנקרא מחצב הנשמות של בני אדם נכלל ממש בכל אותם פרטי הבחינות שנתבאר באדם של העשר ספירות שהוא הנקרא אלהות גמור והוא מתלבש תוך האור הזה הנקרא מחצב הנשמות בכל פרטיו. “

על העולם האצילי מתלבש העולם של הנשמה. העולם האצילי הוא עולם החיה, עליו מתלבש האדם הנשמתי, שהוא מקביל אליו בכל פרטיו.

“עוד יש אור אחר בצורת אדם הנקרא מחצב המלאכים, שממנו נחצבו כל המלאכים וגם הוא נכלל מכל פרטים הנזכרים כולן והוא מלבוש חיצון על אור מחצב הנשמות: “

יותר חיצוני מהנשמות זה המלאכים. המלאכים הם גם דמות אדם אחד. אדם מלאכי שמתלבש על האדם הנשמתי שמתלבש על האדם האלוקי.

“ועוד יש אור אחד מעט ונקרא אור חשוך וכלו דינים קשים שממנו נאצלו כל הקליפות שבאותו עולם, ומלביש על אור מחצב המלאכים וגם הוא תמונת אדם.”

זה מקביל לעולם האדם העשיתי ולאור הנפש. ותראו איך הוא “מפרגן” לנפש. “אור חשוך” מחצב שכולו אור חשוך. “כולו דינים קשים” “ממנו נאצלו כל הקליפות”.

הנפש החיצונית והנפש האלוקית

האם הנפש היא קודש או “די זעלבע דרק” (יידיש)? תלוי איזה מרחב אתם שואלים – במרחבי החיצון הכי חוצה – “זעלבע דרק”. הכי פנימה קודש. לכן לפעמים זה מבלבל. יש מקרים שאתם קוראים בספרות הפנימיות על הנפש – ה’ ישמור, על העולם הזה – ה’ ישמור. כמו שר’ נחמן כותב – אומרים שיש עולם הבא אנחנו מאמינים, עולם הזה זה הגיהינום בעצמו. אבל אם תפתחו ברב קוק – וואו, העולם הזה קודש. איך זה מסתדר אחד עם השני? מי צודק ומי טועה? אנחנו נוטים לבחור לפעמים את מה שאנחנו אוהבים, אבל בתמונה הכללית זה קשור לספקטרום. אחד מסתכל מנקודת המבט של האדם הפנימי ושם הנפש היא אלוקות. זוכרים את צירי העומק שמתפשטים פנימה? בתוך הנפש החיצונית פנימה, יש את הנפש האלוקית, הנפש האצילית. עליה הרב קוק מדבר, דרכה הוא חווה את מרחבי החיצון, לאור הסיפור הפנימי. אבל יש כאלה שמסתכלים מבחוץ, ואומרים: וואי עולם העשייה הזה רובו רע, רובו קליפות, מעט טוב טמון פה והוא מעורבב מאוד. הם חווים את זה באופן חיצוני קשה ושבור. עוצמת האינטגרציה שלנו בין האדם הפנימי לאדם החיצוני, מה אנחנו עושים בתוך הקונפליקט הזה, גם יאפשר לנו לחוות אחרת את מרחבי החוץ והפנים שלנו ולהבין יותר לעומק את הסיפור שלנו. צריך לדעת להכיל באופן ראלי את הסיפור השלם שלנו. שמצד אחד ברבדים מסוימים הוא הופעת חיים של אחדות וקודש, ובצדדים אחרים הוא מלא רוע וקליפות, ניכור וזרות, אטימות, אנוכיות ואגו. אבל לא כמשהו שהוא כאוטי בתוך עצמי, ואני כזה מבולבל אני טוב או רע, אני מסובך עם עצמי, מי אני, מה אני, פעם אני כזה ופעם כזה. כמו הסיפור על רבקה שהבנים התרוצצו בקרבה וכשהיא הבינה שיש לה תאומים היא נרגעה. זאת ההסתכלות הקלאסית של התאומים, רק שהיא קצת נפתחה פה עכשיו לסיפור גדול, לצורות שונות של סיפורי אדם. בין אם זה החיצון והפנימי, בין אם זה הטוב והרע, אבל קודם כל החיצון והפנימי, זה מה שאני עכשיו רוצה לשים פה על השולחן.

בין הנשמה לחושך

בואו נראה על האדם עצמו, אני רוצה לדלג אתכם לזה.

“ועתה נבאר מהות האדם מה ענינו. ונתחיל הויתו מעולם העשיה ממלכות ולמעלה, כבר נתבאר כל עולם ועולם וגם התולדות של אותו עולם מה ענינם. והנה עולם העשיה תחלה יש בו חלק התחתון הנזכר, מלכות שבה, ונקרא ארבעה יסודות העולם השפל, והנה כל תולדותיו נבראו בגוף שבו והוא ביסוד העפר הגשמי. …ואחר כך לוקח רוח אחד מעולם היצירה וגם הוא נחלק לכמה מדרגות על דרך הנזכר לעיל. אך בבחינת כללות כל העולמות נקרא רוח. ועל דרך זה נשמה מבריאה, וחיה מאצילות, ויחידה מא”ק:

אתם רואים פה את מה שדברנו שהאדם לוקח נרנח”י מכל העולמות כולם, וכולם הם חלק מהשלם שלו כאדם. קשר האדם והעולמות.

“והרי נתבאר היטב מהות האדם כי הוא כולל כל העולמות כולן בין בכללותם בין בפרטם, מה שאין כן בכל הנבראים העליונים ותחתונים. כי כל תולדות איזה עולם מהן אינו כולל רק העולם אשר בו נברא. …”

עד כאן זה חזרה על דברים שכבר דברנו.

“גם נתבאר ענין היצר הטוב והיצר הרע שבאדם מה ענינם. כי הם שתי יצירות נתוספו באדם זולת נשמתו והם אור מאור המלאכים ונקרא יצר הטוב ואור מאור הקליפות “

מחצב החושך.

“הנקרא יצר הרע חוץ אל יצר הטוב וקליפה אליו, אך הנשמה עצמה של האדם פנימית מכולם, ולהיותה פנימית וגם כי היא הנקראת עצמות האדם לכן יש בידו בחירה להטות למקום שירצה כי גדול הוא מהן”

זה האדם, יש לו את הנשמה שנוטה אל הטוב, ויש לו את החושך שנוטה אל הרע, וביניהם נמצא מחצב המלאכים – המלאך, שזה עולם היצירה.  הנשמה זה עולם הבריאה. החושך זה עולם העשייה. ובין המלאך לחושך הוא נמצא בהטיה לבחור, בין יצר הטוב – ללכת עם המלאך אל הנשמה או ללכת אל השד והחושך. שם נמצאת הבחירה של האדם, בתוך המרחב הזה.

הנשמה הולכת יותר למעלה. “הנשמה עצמה של האדם פנימית מכולם”, ולכן “היא נקראת עצמות האדם” היא הפנימיות שלנו, “ולכן יש בידו בחירה להטות למקום שירצה כי גדול הוא מהן”.

“האמנם עיקר נטיתו אל היצר הטוב כי הוא קדוש כמוהו וגם כי הוא יותר סמוך אליו, אך הגוף עיקר נטיתו אל היצר הרע כי שניהם מצד הרע וגם שהן סמוכין יחד. והנה בבחינה זו היא קטטת החומר עם הנשמה כי כיון שהנשמה אינה פועלת המצות אלא על ידי הגוף אשר נוטה יותר אל היצר הרע בבחינה זו יש קושי גדול להכניעם:

הגוף שלך נוטה אל הרע. מרחב החושך שזה הנפש נוטה אל הרע, זה היצר הרע. היצר הטוב הולך אל המלאך והנשמה בצד השני רוצה לעזור לו. בין היצר הטוב ליצר הרע נמצאת הבחירה החופשית. אתה בוחר בין יצר טוב לבין יצר הרע, בין המלאך לבין השד שבך, בין החושך, בין הנפש, בין הגוף. שם נמצאת נקודת ההתהוות של האדם.

אתם רואים איך המודל של חז”ל שאדם יש בו יצר טוב  ויצר רע נפתח עכשיו לסיפור עומק של כל ארבעת או חמשת העולמות, שהופכים לאיזשהו סיפור גדול, אינטגרטיבי ויצרתי שאנחנו צריכים להתמודד אתו.

שינוי הפרקטל בעולמות השונים

איך זה קורה שבעולם האצילות שכולו קודש, יש חמישה פרצופים? איך זה קורה שבפרקטל החיצוני שדומה לעולם האצילות, גם עולם היצירה, גם עולם העשייה, וגם אדם דבליעל, כולם יש להם דיוקן אדם, חמישה פרצופים. גם לארבעת העולמות של הבריאה יצירה ועשיה גם בחיצון יש להם חמישה פרצופים – הם דומים, אך לא זהים, מה קרה פה? איך זה השתנה? איך העולם הפנימי כשהוא יוצא לעולם הבריאה, כשעולם האצילות מעתיק את עצמו לעולם הבריאה במרחבי החיצון, משהו משתנה שם ומתחיל להופיע הרוע? מה קורה שכשזה מעתיק את עצמו לעולם היצירה ומתחיל להופיע הקונפליקט של הבחירה השקול, ומופיעה כל כך הרבה עוצמה של נוכחות של אגו? מה קורה בעולם הנפש? הרי הנפש החיצונית הזאת אמורה להיות דומה לשכינה, לנוקבא דאצילות, לאדם האצילי למלכות שלו? איך קורה המעתק הזה?

אני רוצה ללכת אל האדם. תדמיינו איתי ארבעה מרחבים שלכם: אתם עם עצמכם יושבים בשקט על האי הבודד שלך עם המנגו- מעגל ראשון. מעגל שני – אתם עם המרחב המשפחתי שלכם. מעגל שלישי – אתם במרחב העבודה שלכם. מעגל רביעי – אתם נמצאים בארץ זרה, במקום זר, לא רחוק מכאן, בכפר השכן, במרחב שהוא קונפליקטואלי מבחינת הניכור, והזרות, והמורכבות של המפגש.

במובן מסוים, הם כולם דיוקן אדם. גם עם עצמכם אתם אדם, גם במרחב המשפחתי זה דיוקן אדם, גם מרחבי העבודה שלכם זה דיוקן אדם, גם שם נמצאים בני אדם… גם בכפר השכן זה בני אדם. אבל משהו קורה ככל שאתם יוצאים החוצה. עדיין יש פה את התנועות של חמשת הפרצופים, אבל משהו קורה בדינאמיקה שלהם. כשאני עם עצמי חמשת הפרצופים הם כולם הנרנח”י שלי – זה הנפש שלי, הרוח שלי, הנשמה שלי, החיה שלי, היחידה שלי. אם תרצו עשר הספירות: (כתר), חכמה בינה, תפארת, מלכות. כולם אבל מיניה וביה בתוך עצמי. ברור שאני חווה יחסית הרמוניה גבוהה, אחדות גבוהה, אהבה עצמית. כולם הם העצמי שלי, התפשטות העצמי שלי, כולם הם החיים שלי, אני חווה אחדות גדולה, פשוט. אבל אותם עשר הספירות והנרנח”י יש להם עוד שם- חמשת הפרצופים. יש לי חמש פרצופים בתוכי. נקשיב לשמות שלהם זה אבא, אמא, אח ואחות (הזעיר אנפין והמלכות), מרחב המשפחה, או המרחב ההורי והמרחב הזוגי. הוא גם מקביל בעומק שלו לרזוננסים של נרנח”י ושל חמשת הספירות. אבל כשאני מעתיק את זה למרחב המשפחתי הקונפליקט כבר מתחיל להופיע. זה מרחב שהוא פנימי לי, אני מנהל אתו מערכת יחסים פנימית של אמפטיה, של הזדהות, של הנחה של אמון, והנחות עבודה של שייכות של חיים משותפת, של הזדהות ואמפטיה, של איזשהו זהות והזדהות עצמית בין הורים לילדים. אבל זה לא מונע את המכות בארוחת השבת בין האחים. כי גם אם הם אחים ואוהבים אחד את השני, ולכולם יש את אותם אבא ואמא, וכולם בתוך אותו בית, עדיין יש קונפליקט שמתחיל להופיע של מרחבי חיצון. כי אחרי הכל- אני אני, ואתה אתה, ואנחנו גם שייכים וגם אוהבים, אבל גם חיצוניים. האני מתחיל להופיע בתוך מרחב שהוא יחסית פנימי עם אחדות חיים משותפת גבוהה וסיפור משותף. זה יהיה אותו אח גדול שלא מזמן דפק מכות לאחותו, אבל אם בבית ספר מישהו אחר קטן יבוא לאיים על האחות שלו בבית הספר, הוא יקום פתאום ויגונן במלוא ההתלהבות על אחותו, שלא מזמן הוא עצמו הרביץ לה בבית. למה? כי החיצון הזה הוא חיצון אחר מאשר הסיפור הפנימי, פנים משפחתי שלנו, שבו כולנו כמשפחה יכולים לריב אחד עם השני כל היום. כשיש מלחמה כולנו מתגייסים להרוג את מי שמנסה לאיים על מדינת ישראל אבל בשוטף אנחנו אוכלים אחד את השני. יש פערים בתהליכי העתקה של המרחבים. 

בואו נלך עוד מרחב החוצה, לא המרחב המשפחתי אלא המרחב היצירתי, מרחב העבודה.

במרחב העבודה גם שם יש נרנח”י, גם שם יש חמישה פרצופים, עשר ספירות, חמשת הפרצופים, רק שהם מתפקדים קצת בצורה אחרת. ניקח את בית ספר כדוגמא: ספירת החכמה, דמות אבא, זה יהיה המנהל. היועצת של בית הספר תהיה דמות אמא. המחנכת כנגד הרוח, הזעיר אנפין. המורה המקצועית תהיה כנגד המלכות. המורה למתמטיקה צריכה להעביר את החומר. והתלמיד הוא היפר אקטיבי שם בסיפור. זה גם חמשת הפרצופים, גם שם יש את הנרנח”י, גם שם יש את עשר הספירות, רק שמופיע פה סיפור אחר. סיפור עם הרבה יותר קונפליקט; הרבה יותר קושי ניהולי; הצורך לסנכרן בין היועצת למנהל לטובת הבית ספר, מתחיל להופיע בשאלות חינוכיות של בין גבולות ומשמעת לאמון ואמפטיה. וזה כבר לא נראה אותו דבר לגמרי כמו אותם תעתיקים שהיו במשפחה, ואותם תעתיקים שיש מיניה וביה בתוך עצמי. תעתיקו את זה החוצה – למערכות מדיניות ולמערכות בין עמים, זה נראה הרבה יותר גרוע. הנפש שלי בתוך עצמי היא באחדות, היא מבינה שמה שאני מבקש בשביל הרוח, ומבקש בשביל הנפש, בסוף זה אחדות אחת. גם במשפחה הצרכים הנפשיים הם יותר קשובים. אבל בעבודה על הבוס אני אריב יותר על הסיפור הנפשי שלי. ומשהו שהוא זר לי שלקח לי דברים שהם שלי, ואני בכלל לא מכיר אותו, ואין לי שום מערכת יחסים מחויבת אתו, שם אני אצא למלחמה, אני הרבה פחות נדיב ונחמד. בטח עם אדם זר ומנוכר. אותה נפש, אותו פרצוף, אבל ככל שהוא יוצא החוצה, משהו בסיפור שלו משתנה. הנחות היסוד של האחדות והשיתוף והשייכות העצמית, הולכות ונעלמות ככל שאני יוצא יותר ויותר החוצה. זה מצריך ממני פעולה יותר יצירתית ויותר אינטגרטיבית בשביל לשמור על תא אחד. ההשקעה שאני צריך להשקיע בלהפוך את המשפחה לאינטגרציה של הרמוניה, יותר גדולה ממה שאני צריך עם עצמי.

אני תמיד אומר את המדרש הזה, על “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך” וכו’ ובסוף כתוב “והיית אך שמח”. המדרש שואל: למה פתח ב”שמחת” אתה, וסיימנו ב”והיית אך שמח”? בהתחלה אדם יושב על שולחנו, ואז בניו ובני ביתו מצערים אותו על שולחנו, ולא נותר לו בסוף אלא והיית אך שמח. בואו נסתפק שאתה עם עצמך- בסוף תישאר שמח. גם אם מסביב יהום הסער ראשנו לא ישח… זה משהו שקשור לפערים בין המרחב הפנימי שלי בו אני הרבה יותר יכול לחוש שייכות וחיים ואינטימיות עצמית, לבין מרחבי החיצון. אני צריך שם יותר עבודה של אינטגרציה. אם אלך יותר החוצה למרחב היצירתי של העבודה, להצליח להקים ממשלה במדינת ישראל, אז אני צריך עוד הרבה יותר אינטגרציה מאשר רק להצליח לנהל את הבית היהודי. אבל מצד שני, זאת עבודת יצירה עמוקה יותר, אינטגרטיבית יותר, שחושפת במובן מסוים את הסיפור של האחדות ושל קשר החיים באופן רדיקלי ודרמטי יותר מאשר בסיפור הפנימי. זה פחות מובן מאליו, פחות פשוט, זה מצריך יותר יצירתיות והשקעה, אבל אם אני מודד את זה במדדים של שפת הקבלה, של גילוי יחודו יתברך, אז מרחבי החיצון מאתגרים אותי יותר ומוציאים ממני יותר. התובנות והמשמעויות שאני גוזר בשביל היכולת לצאת מעצמי ולנהל שייכות ואינטגרציה ואחדות אל מול החיצוניות, אל מול האגו, אל מול האינטרסנטיות, מצריכה ממני עבודה כפליים. יש צד מסוים שהעולם הפנימי מאפשר לי יותר אחדות והרמוניה וקודש, חשוב שהוא יהיה. הסיפור החיצון עושה לי כאב ראש, ובלגן, ומוציא אותי הרבה פעמים נמוך. אבל אם אני מתחייב אל הסיפור האינטגרטיבי של היצירה, של ליצור את האחדות בתוך מרחבי החיצון, המסע שלי יכול להיות לא פחות מרתק. 

ניסיתי קצת להסביר לכם את הפרקטל שלנו, מה קורה לו? הוא עדיין מהדהד. אל תחשבו שמרחבי החיצון לא קשורים בפרקטל, גם הם במבנה פרקטלי. אבל זה פרקטל שהדומיננטיות של הספירות שהולכות ומופיעות בתוכו משנות באופן דרמטי את הסיפור. כאשר אני ביחידה הכל זה אחדות עצמית אחת; כאשר אני בחיה אז הכל הופעת חיים אחת; כאשר אני בבריאה זה כמו משפחה – כולנו שייכים באמפטיה, אבל אנחנו ברואים שונים. כולנו באנו מהופעת חיים אחת גנטית אבל אנחנו ברואים שונים והחגיגה מתחילה ; כשאני הולך לעולם היצירה לכל אחד כבר יש הרבה יותר אגו, והאחדות העצמית פחות נוכחת כמו ביחידה, קשר החיים המובנה של האצילות כבר פחות נמצא, האמפטיה הבריאתית שמשקפת את ההארה אמהית פחות נמצאת, ומלחמת האגו מתחילה לחגוג. בנפש, תכניסו גם את האלמנט של התאווה, התשוקה, והרצון לדאוג לעצמי, והחושך מתחיל להופיע בצורה יותר דרמטית, והניכור והזרות יתחילו להופיע, וזה יהיה עוד צעד אחד עד שנגיע לאדם דבליעל.

זה הפרקטל שלכם. פשוט הדומיננטיות של הספירות שהולכות ומופיעות בצורתם המוחצנת, מייצרת את הפרקטל באופן שנעלמים ממנו האלמנטים העמוקים שלו, ומוחצנים לו האלמנטים החיצוניים שלו, וזה יוצר את התופעות שדברנו עליהם.

זה ספקטרום רציף שנמצא על חמשת הפרצופים. כביכול אני עם עצמי זה היחידה. אני והחיים שלי זה החיה. אני והאישיות האמפטית זה בבריאה. האני האגואיסטי שלי מתחיל להופיע ביצירה והאני הצרכני שלי מופיע בעשיה. זה עדיין אותם פרצופים, זה עדיין נרנח”י, אבל מושלך החוצה, ונעלמים לו לאט לאט אלמנטי העומק, ומופיעים יותר ויותר אלמנטי החיצון. 

account android arrow-alt-circle-down arrow-alt-circle-left arrow-alt-circle-right arrow-alt-circle-up arrow-down arrow-left arrow-right arrow-up author bars behance blogger buffer caret-down caret-left caret-right caret-square-down caret-square-left caret-square-right caret-square-up caret-up cart-menu-1 cart-menu-2 cart-menu-3 cart-menu-4 categories chevron-down chevron-left chevron-right chevron-up clock close comments cookies copyright coupon-discount date-modified date-published discord double-arrows-down double-arrows-left double-arrows-right double-arrows-up dribbble envelope-open envelope eye facebook fax flickr foursquare github gmail google-drive grid-view hashtag hollow-ring homepage instagram ios level-down-alt level-up-alt line link linkedin list-view login logout long-arrow-alt-down long-arrow-alt-left long-arrow-alt-right long-arrow-alt-up medium messenger mobile-menu mobile phone pinterest place qq quote-left quote-right quotes reading-time-hourglass reading-time-stopwatch reddit rss scroll-to-top search shazam shopping-bag shopping-cart side-panel-opening-2-left side-panel-opening-2-right side-panel-opening-left side-panel-opening-right skype slack small-arrow-down small-arrow-left small-arrow-right small-arrow-up sms snapchat soundcloud spinner spotify stackoverflow sync telegram tiktok times-circle tinder trello tripadvisor tumblr twitch twitter viber vimeo vine vkontakte website wechat whatsapp windows wishlist xing yelp youtube zoom
×
דילוג לתוכן