שיעור 19: הנפש ותהליכי העיבור

פתיחה

אנחנו ממשיכים את מסענו. הסדרה של נרנח”י, מתמקדת הרבה בסיפור של הנפש דרך נקודת המבט של העיבור. כך יצא. כל שנה ומזלה. באר”י השלב של הנפש מזוהה עם המוחין דעיבור. זה השלב הראשוני בו הנפש מתחילה להופיע. השלב של הלידה זה כבר השלב של הופעת הרוח, ואז הנפש מופיעה באופן מורכב יותר עם תנועות רוחיות. לכן אנחנו שוהים במרחב העוברי הזה לא מעט, כדי לנסות לתפוס תהליכים מוקדמים של הנפש, ולא להתחיל לספר את סיפורה מהמקום בו הרוח כבר דומיננטית ובעצם כבר עברנו שלב חשוב ומשמעותי. היום אני מקווה לסיים עם נושא העיבור והנפש. שתהיה יחידה סגורה של הנושא הזה. 

שני הסיפורים של העיבור

אחד הדברים המבלבלים והמתעתעים סביב הנושא של העיבור – הוא שיש לנו שני סיפורים הפוכים על המצב הזה.

מצד אחד המצב של העיבור מתואר בגמרא במסכת נידה, כמצב שלא יהיו ימים טובים יותר לאדם כימים שהוא בתוך רחם אמו. ו”מי יתנני כירחי קדם”. “צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו”. זו חוויה אחת. גם אנחנו דברנו על המצב של הנפש בו היא מוכלת, העובר מוכל בתוך אימו, מחובר אל אימו, מצב של אחדות. שזה צד אחד.

הצד השני של התמונה, עליו אני רוצה לדבר היום, זה שהנפש כשלעצמה בתוך הסיטואציה של העיבור היא במצב של ריקות מסוימת. אין עדיין “אני” מפותח כמו שיתפתח אחר כך בשלבי הרוח או הנשמה – התפתחות “אני” אינדיווידואלי. הקיום עצמו מתמלא ומתרוקן כל הזמן, מתוך חוויה שחסרה מבפנים ומושלכת החוצה. עיקר הקיום, הזהות, מופנה אל המרחב האימהי שבתוכו הנפש, העובר שרוי. על ההשלכות של זה במשך החיים כבר דברנו. 

ההכלה של הכוחות השונים

אני רוצה לגעת בהשלכה נוספת של המצב הזה לעוד נושא מאוד חשוב. אחד המרכזיים ביותר בתורת האר”י, וממילא בהתבוננות על הנפש דרך תורת האר”י, על האופי של המצב הנפשי העוברי לכל סיפור החיים.  זה נושא מאוד גדול שאצטרך לתמצת אותו בשביל העניין שלנו. זה הנושא של המגע והעבודה והצמיחה במפגש עם המרחבים של השבירה – של הבירורים מה שנקרא בשפה של האר”י – שיש לו אינטראקציה מרכזית עם מרחב הנפש, המלכות, הנוקבא והעיבור.

העובר, כתהליך שצריך להירקם, אמנם מוכל בתוך רקמה אחידה שנושאת אותו, השפיר והשליה, הרחם של אמא. אבל מנקודת המבט של האר”י, בתוך המצב הנפשי עכשיו אין “אני” אחיד, כי אין “אני” עדיין. יש המון כוחות חיים שמתחילים לבוא בשביל להירקם יחד. זה מצב של “צ’ולנט” עוברי הנפשי. כל מיני כוחות חיים הולכים לבוא להיאסף, להירקם ביחד בשביל להיהפך לאיזשהו עובר, שאחר כך ייהפך לילד, וייהפך ל”אני”. אבל בשלב הזה יש פה כל מיני כוחות חיים שמתכנסים למרחב משותף כדי שיתחילו מתוך תהליכי היצירה להיהפך לישות אחת. כשאני מסתכל על הנפש במצב שלה עכשיו, אני רואה כל מיני כוחות שהם עדיין לא בסינרגיה פנימית אחד עם השני. מה מחבר אותם ביחד? הם מוכלים בתוך הכלה אחת. יש רחם אחת שנושאת את כולנו יחד ומכריחה אותם להסתדר אחד עם השני, להתקיים ביחד ולהתחיל ליצור תהליכי שיתופי פעולה, הירקמות, חיבורים, התאחדויות בתוך הסיטואציה הזאת. זה התהליכים שהולכים לקרות במשך תשעת החודשים של ההיריון. הציור הזה הוא ציור לכל החיים. הוא לא ציור רק עכשיו. אם אלך אל תוך המרחב הנפשי שחסר לו את נקודת המרכז של האחדות הפנימית, אני אראה את התופעה הזאת חוזרת.

הרחם כבית

ניקח את הדוגמא שדברנו עליה הרבה פעמים: בחיים הרחם האימהית הופכת לבית, לתא המשפחתי. הוא סוג של רחם מורחבת, ושמה מוכלים נניח לצורך העניין שבעה ילדים, שש בנים ובת, רק בשביל המשל הקבלי. הם מוכלים בתוך רחם אחת. מה רמת האינטראקציה ביניהם? לא גבוהה. אבל מה לעשות, הם צריכים להסתדר אחד עם השני ולחיות ביחד. הם שונים לפעמים אחד מהשני, ממש הפוכים. אבל אין מה לעשות, יש אמא אחת, אבא אחד, חלל אחד, תתחילו להסתדר. יהיו מכות, יהיו אינטראקציות עם המון פיצוצים, אבל גם חיבורים שיתחילו לצמוח, והתכללויות שיתחילו לקרות, אחד עם השני. כמה שהם רבים הם יהיו חברים טובים בסוף, ויצליחו להיהפך למה שנקרא משפחה. זה לא תהליך פשוט, ליצר תהליכי אחוה. זה לא תהליך קל, הוא מלווה בהרבה אנרגיה שההורים צריכים כל הזמן להחזיק את העסק הזה, לתווך אותו, לעזור להם לברר את היכולת שלהם להיקשר אחד אל השני, וליצור את השיתוף פעולה הזה.

הכוחות השונים בנפש

המשל על הבית, הוא משל עלינו, על המצב הנפשי שלנו. בתוך הנפש יש כל מיני כוחות שעולים מסוגים שונים. הכוחות האלה מוכלים בתוך המיכל הנפשי שלי, ואני לא יודע איך לחבר אותם אחד עם השני, אבל זה חלק מהאני שלי. זה גם חלק מהאני שלי וגם זה חלק מהאני שלי, איך זה מסתדר? לא יודע. אבל זה שהכל מוכל בתוך אני אחד, או בתוך חווית חיים אחת, מכריח אותי להבין שזה צריך לחיות ביחד.

השלב הבא זה הצורך שלי לייצר תהליכים יצירתיים של סינרגיה ביניהם, להבין איך הם מסתדרים אחד עם השני, איך אני מצליח לבצע תהליכי אינטגרציה בהם הם יתחלו לתפקד בהרמוניה ולא בהתנגשויות בין החלקים השונים שיש בתוך הנפש שלי? בין הכוחות השונים שיש בנפש שלי שנמצאים עדיין במצב של סתירה פנימית? השלב הזה יהיה השלב הבא בו נתחיל לראות פעילות יותר מוגברת של הרוח. הרוח תבוא ותתחיל לחבר את החלקים השונים, ולשאול את עצמי – איך אני יוצר אותם יחד? מהם תהליכי היצירה שאני צריך לייצר בשביל להצליח ליצור אינטגרציה בתוך עצמי? זה יכול להיות דברים פשוטים שקל לחבר אותם, אבל יש קטבים שקיימים בתוך הנפש שלי שקשה להכיל אותם ביחד. צדדים שמושכים אותי מאוד למעלה וחלקים שמושכים אותי מאוד למטה. או מאוד החוצה ומאוד פנימה. צדדים בתוכי ששונאים אחד את השני, כי אחד קבלתי מאבא ואחד קבלתי מאמא, הם לא מסתנכרנים טוב בתוכי, יש ילדים זיגזג. אבל זאת עובדה, “עובדא” בארמית, זה עולם העשיה וזה הנפש. עכשיו תסתדר. היכולת להבין קודם כל כעובדה שזה חלק מהשלם שלי ומי שאני – זה השלב של ההכלה הנפשית. היכולת לקבל את עצמי על כל חלקי, להתחיל לעבוד עם זה ולראות איך זה מתקיים ומתחיל ליצור תהליכי יצירה ביחד. היכולת שלי לקיים את זה ביחד, ולזהות את זה כאני, ולחבר את הכל לסיפור חיים אחד, עוד לפני שאני מבין איך זה באמת מסתדר – זה השלב של העיבור.

החלקים הלא מוכלים

יש חלקים בתוכי שאני לא יכול להכיל אותם. אז אני מדחיק אותם החוצה. הם לא חלק מהסיפור שלי, אני מתכחש אליהם. אני לא יכול להכיל אותם. חלקים בתוכי כל כך קשים, בעיתיים, שליליים. זה הורס לי את הסיפור לגמרי, לא מוכל בתוך הסיפור שלי. אז מה אני מעיף, מדחיק אותם החוצה, לחלקים הלא מודעים או המוכחשים שלי. 

החלקים האלה הם יהפכו לאדם דבליעל שלי. הם יהיו מוכלים בסיטרא אחרא שלי, הצד האחר שלא נמצא בתוך מרחב העיבור, כי אני לא יכול לספר אותם עם הסיפור שלי. אני אפילו לא יכול לשאת אותם כשלם אחד ברמה הכי בסיסית – ביכולת להכיל אותם ביחד. אני לא יכול להכיל את זה.

יש התנהגויות שליליות שאני לא יכול לקבל את זה שבאישיות שלי יש צדדים כאלה. אני בוחר לא לראות את זה בתוך הסיפור שלי, באופן מודע או לא מודע.

זה מה שעשה בורא עולם. כשהוא ברא את העולם, את מה שאי אפשר היה להכיל בתוך העולם המתוקן שלנו גם לא בעולם העשיה, הוא העביר הלאה לסיטרא אחרא. היא מכילה את החלקים שלא יכלו להיות מוכלים בתוך עולם מתוקן, אחדותי, חי, בריא, טוב, תקין, נורמאלי. קצה גבול ההכלה שלנו זה הנפש. אם אסתכל מלמעלה למטה, אז קצה גבול ההכלה זה עולם העשיה והנפש. זה קצה גבול ההכלה, בנשמה אני חווה אחדות. ברוח אני חווה אחדות יצירתית – זה יצירתי, זה ג’אגלינג להחזיק את כל הצדדים של האישיות שלי, אבל אני מספיק יצירתי בשביל לעשות את זה. הנפש כבר לא יצירתית אז היא פשוט מכילה את כל הבּרוֹך של צדדי האישיות השונים שלי, אבל יש לה את הכח להכיל. גם אם היא לא מצליחה לחבר את זה חיבור פנימי, יש לה את הכח להכיל את זה ביחד. זה מתיש, מעייף, להחזיק בית עם אוסף ילדים רבים כל הזמן, אבל היא מכילה את זה. גם הנפש מכילה את זה. לעולם העשיה יש דרך אחרת להתמודד עם הבעיה. הוא לא מנסה ליצור אותה כל הזמן כדבר אחד. זה שונה, סותר, אבל גם זה יהודי וגם זה יהודי, יש לכולם מקום בבית כנסת, עד גבול מסוים. היכולת להכיל את כולנו בתוך מרחב אחד. יש לכולם מקום בישוב, עד גבול מסוים. היכולת הזאת להכיל גם תוך כדי שיש סתירות, מחלוקת, אי הסכמות, אבל עדיין יש רקמה מקיפה, סוג של אור מקיף, רקמה עוטפת שמחברת את כולנו באופן חיצוני יחסית, לישות אחת, קיום אחד. זה חיצוני יחסית כי אין לי פה עדיין יצירה פנימית איך זה מתחבר ביחד. אין לי הבנה פנימית איך זה מתחבר ביחד. אני לא חווה באמת את האחדות החיה שקיימת פה. אבל יש משהו מקיף שנושא אותנו יחד כקהילה על אף השוניות, ואי ההסכמות שקיימות בנינו. זה לגיטימי, כך צריך להיות. לא כל הזמן צריך להיות באחדות מוסכמת. אנחנו יכולים לשאת את אי ההסכמה את השונות, אבל עדיין לחוש רקמה זהותית, חיצונית יחסית, עוטפת ומחברת יחד. הרקמה הזאת שעוטפת ומחברת יחד ונושאת בתוך השק הזה את כל ה”צ’ולנט” הזה, זה רקמת העיבור. לכן קהילה זה עיבור. חוטי עירוב שמקיפים את כל הישוב, שמקיפים אותנו יחד, וזה מאפשר לנו לחיות ביחד, גם אם אנחנו לא מסכימים אחד עם השני. עד גבול מסוים. כל עוד יש לנו את המצע הבסיסי המוסכם, שבתוכו אנחנו יכולים להתנהל ולהתקיים באופן סובלני ומכיל אחד לשני.

ש. מה עם הרוח והנשמה? 

ת. הרוח והנשמה לא נמצאות כל כך במרחב הקהילתי הישיר. קהילה בבסיסה היא שכבת הנפש. זה שפת הקהילה. אם לקהילה יש גם ייעוד. לא רק קיום ביחד אלא גם ייעוד משותף. לא רק שכנות טובה אלא גם ייעוד משותף, ייעוד יצירתי, רוחני, אז תהיה לה רוח, ותהיה לה נשמה. אבל זה כבר יותר מסובך. שתהיה נפש טובה בקהילה זה כבר הרבה. היכולת לשאת, להכיל ולסבול אחד את השני במובן העמוק, קשור לסוד של הנפש – איך היא מתמודדת עם בעיות. לא כולנו מוכשרים באותה יכולת לשאת את הקונפליקטים, את אי ההסכמות, או את המריבות המשפחתיות הבלתי פוסקות, ועדיין להישאר בהכלה הזאת. אני הרבה פעמים מוצא את עצמי ב”הפרד ומשול” אתה לך לחדר הזה ואתה תלך לחדר הזה, אין לי כח לראות אתכם רבים, אין לי יכולת להכיל את זה בכלל, זה משגע אותי. יש כל מיני תגובות שונות ליכולת לשאת את זה. 

ש. זה הסטרא אחרא שלך?

ת. לא להגזים. זה לא הסטרא אחרא. זה פשוט אומר שהיכולת שלי לשהות בתוך סיטואציה נפשית כמרחב של הכלה הוא קטן. או שתהיה יצירה, שנדחף או שנגיע למצב יצירתי בו אנחנו פותרים את הקונפליקט למקום משותף, או שתלכו. היכולת לשהות בתוך מצב אי הסכמה קונפליקטואלי, בין כוחות שונים שהם חלקים בתוך עצמי, שזה הילדים שלי, הוא לא גדול…

ההכלה כמרחב אימהי

מאיפה מגיעה לנפש היכולת הזאת? היא קשורה למרחב של אמא. אמא כרחם, ואמא כשפה שקושרת לנפש את כל חלקיה הפנימיים, מחזיקה אותה, נותנת לה את יכולת הנשיאה, ההכלה. היכולת לסבול את השלב הזה, שהוא שלב מבאס, עד שהם יגיעו לשלב בו הם יהיו מסוגלים לפתור את הקונפליקטים שלהם אחד עם השני, לחוש אחווה, שותפות ויצירה וכיף ביחד, יש פה שלב שצריך להחזיק את המצב של הרבה חלקים שאמורים להתחבר אבל הם לא. כל אחד עם הקליפות שצריכות עוד להתברר פה בסיפור הזה – כל אחד תקוע בעצמו ועם האגו שלו, ועם העיסוק בצרכים שלו, והוא לא מסוגל לראות את השלם המשפחתי שבו שההורים כבר רואים. שהוא גם יתפתח בעצמו לשלב יצירתי, של היכולת ליצור דברים ביחד, ולדבר דיבור פנימי, ולחוות את אותם חיבורים של אחווה שההורים כבר רואים. ייקח זמן. ההורים יצטרכו להעביר את הילדים את השלבים האלה בתהליך, ובינתיים לסבול את המצב הזה. זה חלק מה”צ’ולנט”.

הנפש היא “צ’ולנט” –מרחב הבית כמרחב משפחתי עם אוריינטציה נפשית, משקף את הסיטואציה הזאת, שמכילה את החלקים בצורתם עדיין הלא מחוברת כראוי, עם אלמנטים קליפתיים שקיימים שם. בהמשך נדבר על מאיפה החלקים האלה הגיעו ואז תבינו את הקופה של שרצים שמונחת פה בתוך הסיפור. זה חלק אינטגרלי מהעסקה. אנחנו רוצים לקבל את החיים כבר במצב הרוח והנשמה והחיה, אבל זה לא. כשאתה מתחיל מנקודת המוצא הנפשית זאת העסקה.

החלקים הסותרים שבנפש

מאיפה הגיעו החלקים האלה? דברנו על החלקים הסותרים, למה בתוך המרחב הנפשי זאת הפוזיציה? בה בשונה ממצב הרוח, הנשמה והחיה שיש רמות אחדות גבוהות, הנפש היא הכלה אחדותית של המון כוחות שעדיין לא מחוברים כראוי, שעכשיו הולכים להתחבר. הסיבה לזה יכולה להיות – כמו שכבר אתם רגילים בתהליכי הנפש – משתי סיבות, או מלמעלה או מלמטה.

הסיפור מלמעלה למטה

אם אתחיל לספר את הסיפור מלמעלה, אז זה סוג של מצב של רגרסיה או ירידה. ככל שהחיים הולכים למטה והחוצה, רמת האחדות הולכת ויורדת, כוחות החיים מופיעים בצורה יותר מפורדת, וממילא סותרת. דברנו על זה כשציירנו את המצב של הירידה מהאדם האצילי, לאדם הבריאתי, לאדם היצירתי, לאדם המעשי. ככל שארד קשר החיים הולך נעלם, רמת האחדות הולכת ונעלמת ; רמת האמפטיה הנשמתית הולכת ונעלמת ; ואני מוצא את עצמי יותר ויותר במצב של כוחות מפורדים.

דוגמא מאוד פשוטה – בתוך עצמי אני יכול לחוות חיבור מאוד מחשבתי עם המון כוחות, אבל כשאני צריך להגיע לעולם העשיה יהיה לי יותר קשה באופן מעשי לקיים את כל אותם כישרונות ברוכים שהתברכתי בי פנימה. כי או שאתה עושה את זה או שאתה עושה את זה. ואם אתה עושה את זה אתה לא עושה את זה. בעולם הרוח ובעולם הנשמה, יכולים לרצות גם וגם. אבל גם כמה שתהיה multi function, גם הורה, גם קריירה, גם זוגיות, גם מימוש עצמי, בעולם העשיה זה כבר לא מחזיק את עצמו. בעולם החלום, המחשבה, אפשר לראות איך כל הצדדים באישיות שלי תורמים לישות אחת, אבל כשאני מגיע לעולם העשיה זה בא על חשבון השני. הזוגיות באה על חשבון הקריירה והקריירה באה על חשבון הילדים, והילדים באים על חשבון מלא דברים אחרים. ומימוש עצמי בכלל. והרצונות הרוחניים שלי גם. זה משל להסתכלות מלמעלה למטה. אפשר להדגים את זה בכל מיני צורות נוספות. 

הסיפור מלמטה למעלה

האופציה השנייה שלנו זה להסתכל מלמטה, בציר עולה. להתחיל את הסיפור מהנפש. כשאני מתחיל לספר אותו מלמטה, אז יש לי את הנפש היא נקודת המוצא של הסיפור שלנו. מאיפה הגיעו אותם כוחות סותרים? מהחלקים של אדם דבליעל שלי. כיוון שיש בתוכי צד באישיות לא מחובר, לא אחדותי, בלי סינרגיה, ובלי חיבורים, אז הנפש מכילה כל מיני כוחות שבורים בתוך עצמי, הם יהיו תחנת הכניסה הראשונה שלהם בדרך לצמיחה האישיותית שלי. אני רוצה לצמוח, להתפתח, בשביל להתפתח ולצמוח צריכים מזון. צריך להזין את עצמי כל הזמן בתהליכים ובחומרים שמאפשרים לי גדילה וצמיחה. החומרים האלה יגיעו מהחלקים השבורים, הלא מתוקנים שלי. כל מה שלא מוכל בתוך הנורמלי התקין, הטוב, הקדוש, האמפטי, המוסרי שלי, נמצא שם מבחוץ. אבל אם אני רוצה לגדול זה צריך להיכנס. מה שיכול להיכנס ולהיות מוכל יובא פנימה. מי יקבל אותו? מהו חדר הכניסה? מיהו ההיכל בו הוא ישהה? הנפש. הנפש תהיה תחנת הכניסה הראשונה של מה שבא אלי מבחוץ פנימה. עכשיו יש לי שם אוסף כוחות שבורים, לא מחוברים, עם קליפות – שקועים בתוך עצמם בצורך שלהם להופיע ולהתממש. אני עדיין לא יודע איך זה מתחבר ביחד. זה עדיין לא הגיע לשלב הרוח, לשלב היצירה, לשלב ההבנה היצירתית איך זה אחד, לשלב החיבור אל תוך האני הפנימי שלי. עכשיו יש לי את ההכלה שלהם. אני מכיל, מבין, מסוגל לראות איך הם מוכלים ביחד, איך הם יוכלו יום אחד להיות חלק מהאני שלי ומההתפתחות השלמה שלי בעתיד. עכשיו הם מוכלים פה.

ש. זה יכול להיות דחפים, דחפים של האיד שמספקים את האנרגיה?

ת. כן. הדחפים עולים בי. דחף ויצר שייכים למרחב הנפש. נפש – יצרים ; רוח – רגשות ; נשמה – בינה – מחשבות. כל שכבת היצרים עולים בתוכי ודוחפים אותי. הם לא מחוברים עדיין ל”אני שלי”, אני לא יודע איך זה מחובר לאחד הפנימי שבתוכי. זה מוכל. אבל האם הם הגיעו לשלב שאני מסוגל לקבל אותם, להכיל אותם, להאמין בהם? מסוגל להאמין שאפשר ליצור מהם משהו מתוקן וטוב? 

יש פה שלב לא קל של שהייה, עם עצמי, עם החלקים האלה בתוך עצמי שצריכים לעבור תהליך של עיבור בנפש שלי. איך אני מצליח לברר אותם? לנקות אותם מהחלקים הבעייתיים שלהם? להצליח לראות איך הם מתחילים להירקם יחד, ליצור סינרגיה משותפת, ולהתפתח, ולצמוח, ולהתחיל לגדל אותם. אבל השלב הראשון, זה שלב בו אותם כוחות חיים מוכלים לתוך הנפש ומתחילים לעבור תהליכים של בירור עצמי.

הבירור של אמא

השלב הזה הוא השלב שמבחינת האר”י, אמא עשתה בשביל הילד שלה. עכשיו ספרתי את זה על עצמי, מה קורה לי. אבל אני כבר שלב מאוחר. אם אני כבר עומד ומדבר אז אני כבר אחרי הנפש. כבר יש לי כנראה רוח ונשמה ועוד דברים שאני יכול כבר לעבוד איתם. השלב הראשון של הנפש זה היה רק נפש, מי עשה אז את השלב הזה זה אמא בעצמה. האמא נושאת את העובר בתוכה במצב נפשי, שואבת בשבילו, מבחינת האר”י, חלקים, כוחות חיים, שבאים מתוך האדם דבליעל ומרחבי הקלי’ – מרחבי הנוגה, המרחבים הלא מבוררים של האדם. של עצמה או בכלל. של ההיסטוריה האנושית המשפחתית שלהם. חלקים מהדורות הקודמים שלא בוררו עדיין, נמצאים במאגר הנשמתי המשפחתי. עכשיו האמא לוקחת ומבררת אותם בשביל הילד שלה. היא זאת שמכילה אותם בתוך מרחב אחד.

מצד אחד, בחוץ אתם רואים חווית אחדות מוכלת. קבלה, אמונה, הכלה, אחדות. אבל בפנים בלאגן, “צ’ולנט”, עצבים בבטן המלאה. אוסף כוחות שעולים מתוך השבירה. מתוך מרחבי האדם דבליעל, מתוך מרחבי הפירוק הנפשיים. מתוך הכוחות חיים שכבר עברו תהליכים. אם זה מדורות קודמים, זה תהליכים שעברו גם תהליכי מוות. היא לוקחת את החלקים האלה, אוספת אותם מחדש, ומתחילה לרקום מהם אדם. חלקים מתוך זה יתנקו ויצאו, חלקים מתוך זה יתפתחו הלאה ויהפכו לעובר. זה מה שהאמא עושה עכשיו, במשך תשעת חודשי הלידה.

חיצוניות ופנימיות תהליך העיבור

בו זמנית יש פה שני סיפורים. האם העובר נמצא במצב אוקייני או בתהו ובהו כאוטי, עם אנרגיות קשות בפנים? נחלקו בזה האחרונים, אבל למעשה זה שתי הפרספקטיבות של חיצוניות התהליך ופנימיות התהליך.

מנקודת מבט של החיצוניות של התהליך, אם “עובר ירך אימו” זו חוויה אוקיינית שעליה מדברת הגמרא בנידה. צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. אבל אם אתם מדברים על תהליכי האור הפנימי, כלי פנימי של העובר, זה הכי קרוב שיש לשבירת הכלים בשליש ראשון, משתפר בשליש שני, ומשתפר בשליש השלישי. ככה האר”י מצייר מה קורה בכל שלב. לכן בסופו של התהליך הזה, גם אחרי שהעובר יוצא, האמא טמאה טומאת לידה. לפי האר”י טומאת הלידה של האם היא תהליכי הניקוי שלה ממה שהיא ביררה בשביל הילד שלה במשך כל תשעת חודשי העיבור.

זו הסיבה, בין השאר, שהיא עצבנית, במיוחד בשליש ראשון. יש תהליכי בירור של המון כוחות חיים של הנפש העוברית שצריכים להיאסף, להתברר ולהירקם, ואף על פי כן זה מוכל. על אף הדרעק שמתברר פה, האמא ממשיכה להכיל את זה. זו נקודת מוצא יסודית לכוחות ייחודיים שקיימים במרחבי הנפש ועולם העשיה, שאין להם אח ורע ביכולת להכיל את המציאות על אף היותה קרובה לשבירה, עם השברים שלה, עם הקליפות שבה, לשאת את המצב הזה ולהעביר אותו תהליכי בירור, ולהמשיך להאמין בו, לקבל אותו, להאמין ביכולת שלו לצמוח ולהתפתח, לראות את הנולד ולשאת את התהליך. זה פתח לנו לכל החיים – להבין את הסוד של עולם העשיה שמנקודת המוצא של האר”י הוא העולם עם הכי הרבה קליפות. עולם האצילות כולו קודש ; עולם הבריאה רובו טוב ומיעוטו רע והרע לא מחובר אליו ; עולם היצירה הוא “פיפטי פיפטי” טוב ורע, והם מחוברים אחד לשני באיזשהו מאבק כוחות, הורדת ידיים; ועולם העשיה רובו רע מיעוטו טוב, הרע והטוב מעורבבים עמוק אחד בשני, אי אפשר לברר את זה אלא אם כן אוכלים את זה. מה שנקרא “חייך, אכלת אותה”. צריך לבלוע את זה פנימה ולהעביר את זה תהליכי עיבור בתוך הבטן. זה יכול להיות עובר ברחם, וזה יכול להיות אוכל שאוכלים, מבחינת האר”י. בולעים אל תוכנו פנימה את עולם העשיה על הטוב ועל הרע שבו, על הקליפות שבו ועל הטוב שבו, ומעבירים אותו תהליכי בירור. אבל יהיה מחזור חודשי. יהיה תהליכי טומאת לידה. בגלל הסוד של תהליכי ההכלה האלה, צריכים הרבה יותר תהליכי ניקוי כל הזמן של מרחב הנפש, של מרחב עולם העשיה. כי הוא עולם שמתמודד עם קליפות הרבה יתר מכל עולם שיש מעליו, יש לו את היכולות לזה, את המבנה בשביל זה יותר מכל עולם אחר. בין השאר כי הוא ריק מבפנים – כשהוא יתנקה הוא יתנקה לגמרי, לא יישאר כלום, והוא יצמח מחדש. כי אין לו “אני” פנימי.

אצל האשה, שזה התפתחות פרצוף הנוקבא, לקחו את המרחב הזה ופיתחו אותו לכדי סיפור חיים, מפותח משוכלל. אבל התהליכים האלה עוברים על הנפש שלנו כל הזמן. גם גברים גם נשים. השאלה כמה מפותחת יכולת ההכלה הזאת. היכולת שלי להכיל את המריבות המשפחתיות הוא סף סבל נמוך, בלי לדחוף את זה לאיזשהו פתרון יצירתי או הפרד ומשול. היכולת לשאת את המצב הזה על המורכבות שלו, זה חלק מהסוד של עולם העשיה. אבל הוא מצריך גם, בהקשר הזה, סוג של מבנה נפש שיוכל להכיל את זה ולהתנקות מזה באותה המידה. כי אז הוא לא נפגע מזה. אם אכיל את זה בתוך האני שלי, האישיותי שלי, כבר בעולם הרוח, או בעולם הנשמה, אז אפגע מהרוע הרבה יותר. אבל כשאני מיכל ריק, מכיל ומתמלא ומתרוקן, כשאני מתרוקן אז אני מתרוקן לגמרי וחוזר לנקודת הראשית שלי וצומח מחדש – זה מאפשר לי לא להיפגע בהרבה מובנים ממה שספגתי אל תוכי בתהליכי הבירור. זה הקונספט של הנפש, ושל עולם העשיה, ושל תהליכי העיבור. 

עיבור ביחסי הקב”ה ועם ישראל

נכנס לזה קצת באר”י, כדי שלא יהיו רק דברים באוויר. זה נושא מאוד עדין.

הקב”ה אומר: “אני אישה בהריון”.

“(ג) שִׁמְע֤וּ אֵלַי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְכָל־שְׁאֵרִ֖ית בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽעֲמֻסִים֙ מִנִּי־בֶ֔טֶן הַנְּשֻׂאִ֖ים מִנִּי־רָֽחַם: (ד) וְעַד־זִקְנָה֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְעַד־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט:” ישעיהו פרק מו :

אני קורא את המלבי”ם:

“אתם הם העמסים מני בטן, אתם אינכם נושאים רק נשואים מן אלהיכם. ומדמה נשיאת ה’ אותם כאשה הנושאת את פרי בטנה שתחלה נושאת אותו בבטן בתשעה ירחי העיבור, ואח”כ בצאתו מרחם אחרי שנולד, נושאת אותו על ידיה, ועז”א הנשואים מני רחם וכו’:” מלבי”ם ישעיהו פרק מו פסוק ג:

תקשיבו אלי בית ישראל, אתם לא נושאים אלא נשואים. אני נושא אתכם כמו אישה שנושאת עובר במעיה. אחר כך אתם נשואים לי על הידיים. זה התחיל בעיבור וזה לא יגמר אף פעם. זו רק אשליה שאם אתה אומר “ברוך שפטרנו” נפטרת מהסיפור… זה כל החיים. וְעַד־שֵׂיבָ֖ה אֲנִ֣י אֶסְבֹּ֑ל אֲנִ֤י עָשִׂ֙יתִי֙ וַאֲנִ֣י אֶשָּׂ֔א וַאֲנִ֥י אֶסְבֹּ֖ל וַאֲמַלֵּֽט.

הסבל. סבל זה נשיאה. מה זה סבל? נושא. נושא משא. לסבול זה לשאת את החיים. לשאת את החיים. אשה בהריון סובלת. היא נושאת בתוכה את משא החיים. הסימנייה הסינית של אשה בהריון זה אישה סובלת, נושאת משא בידיים. הריון זה לשאת את משא החיים. זה חלק מהיכולת של הקב”ה להכיל אותנו כמה שאנחנו דרעקים במובנים מסוימים, אף על פי כן, על כל השבירות שלנו, ועל כל הבעיות שלנו הוא נושא אותנו בתהליכי הכלה ובירור.

ש. מה זה “ואמלט”?

ת. פירוש אחד “ואמלט” זה אמלט מצרה. אבל הפירוש שאני אוהב שאמלט זה מלשון להמליט. הקב”ה אומר אני אשא אתכם בתוכי ואני אמליט אתכם בסוף. אוליד אותכם. הפסוק הזה מתאר תהליכי הריון מתמידים של הקב”ה אותנו. זה לא תהליך שהיה פעם. הקב”ה אומר אתם נשואים מיני רחם, כל החיים שלכם אתם נשואים מיני רחם.

עיבור שני

איך אומר ה”אור לשמיים” – “ה’ ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם” בבחינת אביו שמר את הדבר. אומר אדם כל חייו: ה’ ישמור צאתך מהרחם שלו, ובואך אל הרחם שלו, מעתה ועד עולם. תמיד נושא אותנו בתהליכים חוזרים של עיבור והולדה. נדבר בהמשך על תהליכי העיבור המאוחרים שלנו בחיים. האר”י מדבר על עיבור שני, על זה שאחרי שהילד נולד הוא חוזר להתעבר באמא שלו עוד פעם. 

כל הקונספט של העיבור והנפש והבירורים, לא נגמר כשהייתי עובר. העיבור קרה באופן דרמטי וראשוני על עצם הקיום שלי. אחר כך אני כל הזמן עובר תהליכי עיבור. תהליכי עיבור מנטאליים. היכולת שלי לספוג את החיים מחדש ולברר אותם ולהזין אותם. אלו תהליכים שכל הזמן קורים בחיים שלנו. האמא פה תהיה מרחב ווירטואלי. זה לא בהכרח יהיה המרחב של אמא שלי עצמה, אלא הקונספט של אמא. הקונספט של אמא יכול להיות בית מדרש. הקונספט של אמא יכול להיות האנשים שמכילים אותי. הקונספט של אמא יכול להיות אני בתוך עצמי עולם המחשבה שלי, הconception שלי.

יש כל מיני סוגים של אמא שהם תהליכים מכילים שמעבירים אותי תהליכי בירור ועיבור. האר”י ידבר על זה בצורה ברורה. כל השלב המאוחר של החיים, עובר תהליכי עיבור מתמידים כל החיים, נגיע לזה בהמשך. כל מה שאנחנו מדברים על הנפש לא נגמר אף פעם. אתם צריכים לזכור את זה. הוא שלב מאוד ראשוני, אבל הוא ילווה אותנו עד יום מותנו. תמיד יש עולם העשיה, תמיד יש נפש, תמיד יש מלכות. תמיד יש מוחין דעיבור, כל האורות המקיפים מאירים על המוחין דעיבור. כל היכולת להאמין ולהכיל. כל הגילוי של הקב”ה כנושא אותנו, נושא עוון, מאיר על עולם העשיה. בעיקר על עולם העשיה. כי היכולת לשאת את המציאות על המורכבויות שלה בשביל לברר אותה זה לא באצילות – האצילות כולה קודש. לא בבריאה – רובה טוב והיא אחלה, “נשמה שנתת בי טהורה היא”. גם היצירה עומד על הרגליים, חצי חצי. איפה צריך לשאת את החיים? בעולם העשיה. עולם העשיה הוא ה”זיל ביה דראק” של כל העולמות. עולם הדחפים שלנו, היצרים שלנו, תהליכי הבירור המתמידים שלנו, החלקים השבורים שלנו עולים פה. פה צריך את הנשיאה של אריך אנפין. פה צריך את היכולת של הקב”ה לשאת אותנו כמו שאמא נושאת את הילד, כמה שהיא מקיאה וסובלת ממנו היא ממשיכה להחזיק את ההיריון, להאמין במה שיצמח בו. הבחינה הזאת מאירה במיוחד, בבחינת “אני אשא”, שהקב”ה נושא עוון, נושא אותנו. זה אחד משלוש עשרה מידות הרחמים.

שאלה- הכלה הרואה את הנולד

ש. כשאתה מדבר אבל על להאמין בסופו של דבר זה איזשהו אמון עתידי במסע שיעבור גם דרך הרוח והנשמה? ההכלה היא לא להכיל את המצב הזה כמתמשך אלא אתה רואה הנולד?

ת. במצב הבריא אני מכיל כי אני מבין שזה חלק מהעסקה. זה צריך להתבשל ובסוף, כמו שאשתי אומרת, משהו יצא ממנו. האדם משתנה, וכשאתה מסתכל על ילד קטן בן שנתיים, הוא אנוכי קטן, ואתה מאמין. היכולת להכיל את המצב הזה ולקבל אותו ולהבין שהוא יעבור תהליכים ושהוא ישתנה, יתבשל יקבל את הכאפות שלו, ולאט לאט יצמח. בסוף הוא יצליח לגדול ולהתפתח למקומות יותר מפותחים.

ש. יש מקום להכיל גם כשאתה יודע שזה לא יגיע לשם?

ת. למה לדבר על פתולוגיות? אנחנו עכשיו לומדים את המצב כמו שהוא בצורתו הבריאה. בצורתו הנכונה. אחר כך נדון על מה לא, או אם כן. אבל זה המצב. בסדר. בואו תבינו את המערכת כמו שהיא עובדת נכון. במקום להתחיל עכשיו לעבוד איתה לא נכון.

פרשת העיבור

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כט עמוד ב:

“רבי יהושע אומר, המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה וכו’ “

אין זמן לתפילת שמונה עשרה שזה תפילת הרוח, אז עוברים לתפילת הנפש. מקום סכנה. תפילה בעת צרה. “בכל פרשת העיבור יהיו צרכיהם לפניך” מהי פרשת העיבור? אומרת הגמרא:

“בכל פרשת העבור. מאי פרשת העבור? אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה – יהיו כל צרכיהם לפניך.

גם כשאתה עצבני עליהם כמו אשה בהריון תכיל ותדאג לכל צרכיהם. הם מעצבנים, קטנוניים, אפשר להגיד כל מיני דברים עליהם, אבל תזכור שאתה אשה בהריון. זאת התפילה שלנו. להתפלל לקב”ה גם כשהוא עצבני כמו אשה בהריון. אנחנו מכניסים בעצם את התשובה בתוך השאלה. אנחנו אומרים לו גם כשאתה כועס עלינו מאוד, כמו אשה בהריון, תדאג לכל הצרכים שלנו.

“איכא דאמרי, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אפילו בשעה שהם עוברים על דברי תורה – יהיו כל צרכיהם לפניך.”

זה אותו עניין. רק בצורה אחרת.

העיבור בכתבי האר”י

העיבור בעולם האלוקי

בואו נלך לכתבי האר”י:

שער ההקדמות – דף מא עמוד א –  דרוש ד’ בזמן הלידה והיניקה:

“ונבאר עתה זמן הלידה, והיניקה. הנה בהגיע זמן הלידה, כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וגו’, הפירוש יובן עם הנז”ל, כי הנה ז”א שהוא הזכר, נשתהא במעי אמו בסוד העיבור, שעור שנתברר ז’ בחי’ הנז”ל, אשר הם כח”ב חג”ת נצח, שבכל נקודה מז’ נקודות השבורות, אשר אלו הז’ לבדם הם הובררו לגמרי, אוכל מתוך פסולת, ונשארו הסיגים שהיו מעורבים בהם, שהם ז’ קליפות כנגדם, ואלו הז’ סיגים והקליפות נשארו בבחי’ דם נדות טמא, ויצאו ממקור האשה בזמן הלידה, כי הם סיגים בלי קדושה, ולכן כנגדם וטמאה ז’ ימים, כנגד ז’ הקליפות שיצאו ממנה:

האר”י מסביר רק את התהליך של העיבור. לא אכנס פה לכל הפרטים. הוא אומר: הזעיר אנפין היה בתוך הרחם, וברחם הזה שבעת הכוחות, שבעת הספירות עוברים תהליכי ניקוי ובירור עד שיישאר אוכל בלי פסולת. הוא מדמה את העובר לאוכל, כאילו אמא אוכלת אותו. הוא סוג של אוכל במעיה עובר תהליך. כמו שאנחנו במעיים שלנו מעבירים תהליכים של בירור אוכל והוצאת פסולת, ככה בתוך הרחם יש תהליכים מקבילים, של בירור נפשי וגופני והוצאת פסולת. כל מה שיתברר פה יצא החוצה, כמו דם הנידה, שזה סוג של ניקוי חודשי של כל תהליכי הבירור הנפשיים, בלידה.

“ויצאו ממקור האשה בזמן הלידה, כי הם סיגים בלי קדושה, ולכן כנגדם וטמאה ז’ ימים, כנגד ז’ הקליפות שיצאו ממנה:”

אם הבירור הוא גם של הרוח וגם של הנפש, גם זעיר אנפין וגם נוקביה, אז זה יהיה שבועיים. כי נקבה היא מכילה בתוכה גם זכר וגם נקבה מבחינה דומיננטיות. לכן זה תהליכים של שבועיים. בצורה מאוד פשוטה, כל ילדה כשהיא מתפתחת בהרבה מובנים מרכז ההתפתחות שלה בילדות הוא כמו של ילד. הזעיר אנפין צומח ומתפתח. אבל יש לה גם פונקציה נוספת, פונקציה אמהית, נשית, שהיא מכילה בתוכה, שהיא רצסיבית במובן מסוים, היא תיתן קפיצת גדילה בגיל ההתבגרות. הגבר פחות עובר את התהליך הזה. הוא מתפתח כילד וממשיך כילד. אין לו את השינוי הדרמטי של להיהפך לאישה. אין לו את ההתפתחות הדרמטית הזאת של קפיצת הגדילה הזאת לעוד זהות שמבשילה, של נשיות. שהיא דרמטית אל מול מה שהיא הייתה מקודם. המעבר משלב הילדות לשלב של הנשיות. 

העיבור בעולם הממשי

כל הפסקאות, זאת שקראנו עכשיו וזאת שמעליה עוסקים בעולם האלוקי. עכשיו המהרח”ו ייתן לנו פיסקה שעוסקת בעולם הממשי. את אותם תהליכים הוא יתאר בעובר הממשי שלנו.

אני קורא בעץ חיים, שער כ פרק ה’, בפסקה אחרונה של העמוד.

נפש – עיבור – בירור: ספר עץ חיים – שער כ פרק ה מ”ק : 

“הנה בעת העיבור נכנסה בו בחי’ נפש לבד”

בעובר.

“והענין דע כי א”א בשום אופן להצטייר הולד אלא ע”י נפש הנותן כח בו. ואמנם נפש הזה אינה יכולה לכנוס עד שהתחיל איזה התחלה להצטייר בגוף הולד ולכן הוכרח שתחלה יטילו הזכר והנקבה טפת זרע החומריים וזה נמשך מחלק אבר הכבד של הזכר והנקבה עצמן”

הכבד מיוחס לדם, וכנראה זו הייתה התפיסה שמשם מגיע החומר, ההיבט החומרי.

“ואז נמשך בטפת ההם קצת רוחניות מנפש האב ואם עצמן כנודע לחכמי הטבע ואז כבר יש שאור להחמיץ.”

אפשר להתחיל תהליך של התפתחות הנפש של העובר. ההורים נותנים את הבסיס. הבסיס זה חומר – זרע וביצית. ואיזשהו חיוניות נפשית מעצמם, משהו מהנפש שלהם מונח בתוך תשתית ההתפתחות של העובר. זה ילך עכשיו לשאוב אליו את כל הבירורים הנפשיים שצריכים לקרות בשביל התפתחות העובר שתקרה פה עכשיו מעבר להורים.

“ואז מתבררין הבירורין של ז”א מעט מעט ומבררתן אימא לבד ע”י אכילתה ובזה נתוסף החומר בולד.”

מה שאמא אוכלת בתקופת ההיריון מתברר על ידה, ו”הופס” יבוא לילד ועם זה הוא יגדל. הילד גדל מצד אחד מהזיגוטה, מהזרע והביצית. והוא גדל גם בגלל האוכל שאמא אוכלת שהופך להיות החיים שלו, הדם שלו, עם זה הוא גדל וצומח, חומרי הבנייה שלו. בהריון יש שינוי במה היא רוצה לאכול ומה היא לא רוצה לאכול. אבל מה שחשוב עכשיו זה שהיא עושה בירורים בשביל הילד. האמא מבררת בשביל הילד את הנפש שלו, זה מה שהוא מצייר פה, ברמה החומרית. 

“וגם בנפשה מבררת בירורי נפש דז”א באופן שמתחילין להתברר מבחי’ כלים ומהניצוצין ומאורות הנפש מעט מעט.”

האמא לא רק מבררת לילד את העולם החיצון פנימה. אלא עם הנפש שלה היא מבררת את הנפש של הילד. הנפש שלו מתחילה להתפתח בשלב העיבור מתוך סימביוזה עם הנפש של אמא, והזנה של בירורי הנפש שאמא מבררת את הילד שלה. זה אינסופי, התחושות, החרדות, הפחדים, השמחות, הכעסים, הכל  נכנס, מהווים חלק משלבי ההתפתחות של העובר ברמת הנפש שלו.