שיעור 13: הנפש א’

הקדמה

אנחנו מתחילים את היחידות של נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. כי את המבוא מתישהו צריך לעצור. נתחיל לראות את המערכת שדברנו עליה במסגרת המבוא, אבל כל פעם דרך היבט מסוים. דרך היבטי הרוח, היבטי הנשמה, חיה ויחידה. זה ייתן לנו הסתכלות אחרת על מה שדברנו במסגרת המבוא. נשתמש במבוא כשפת בסיס מתוכה אנחנו יוצאים לדרך. אני מקווה שבזכות המבוא, תבינו מאיפה המילים שאני משתמש בהן מגיעות, לאן הם הולכות, איפה הן ממוקמות בתוך רשת הקורדינטות שהצבנו. זה לא יהיה נראה לכם כדברים שאתם לא מבינים מהן האנלוגיות בהם אני משתמש ומדוע אני משתמש בהם בהקשר הזה. 

באופיה של המסגרת מבוא של הנרנח”י אני מדבר על דברים פשוטים. ולאט לאט נכנס איתם יותר ויותר לעומק ותבינו את המשמעות של אותם דברים פשוטים שדברתי עליהם בהתחלה, מה המשמעויות עומק שלהם. בהתחלה הרבה פעמים זה נראה דברים ממש פשוטים. כי אני מדבר על דברים ממש פשוטים שקשורים לכוחות הבסיס האלה כדי שהדברים המורכבים יותר והעמוקים יותר יהיו קשורים אצלנו לחיים הפשוטים שלנו, ולא יפלו עלינו כדברים שצונחים עלינו מהשמיים. אלא נבין את ההדהוד שבין הרמות הגבוהות ביותר שנדבר עליהם לרמות הכי פשוטות שלנו בחיים. זה חלק מהמטרה שלנו במסגרת המבוא של הנרנח”י. זה לא קל הנושא הזה, כי אני לא יכול לפתוח לכם עכשיו את כתבי האר”י ופשוט ללמוד אותם בפנים. אבל ככל שהתמונה תתבהר לכם תהיה לכם את האפשרות לפתוח את כתבי המקור ולקרוא אותם בצורה יותר פשוטה ולהבין.

הנפש

במה לפתוח? ברוח או בנפש?

למה אני פותח בנפש? זאת שאלה לא פשוטה. אני מציב מראש את הבעיה שמטרידה אותי כמלמד כשאני פותח את הנושא הזה. במסורת הלימודית אנחנו עובדים לפי הסדר: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. מאוד הגיוני להתחיל בנפש. ואף על פי כן זאת שאלה מאוד קשה – למה לפתוח בנפש? אלא במה אתה רוצה לפתוח?

יכול להיות שאפשר היה לפתוח ברוח ולא בנפש. מהי נקודת המוצא שלנו כשאנחנו מדברים על האדם? כשאני רוצה לדבר על האדם מה נקודת המוצא שלי? הרוח או הנפש?

כאשר אני מסתכל על ילד רץ, ומשחק, וסקרן, ומתעניין, ולומד, וצומח ומתפתח – מה אתה רואה מולך – אתה רואה מולך נפש או שאתה רואה מולך רוח? מיהו האדם? האם האדם בבסיסו הוא מופע נפשי או מופע רוחי? מופע רוחי כי זה מותר האדם מן הבהמה, זה מותר האדם מעולם החי או מעולם הטבע. מותר האדם זה שהאדם בבסיסו הוא תנועה של רוח. זה המאפיין של האדם. רוח מתפתחת, צומחת, סקרנית, לומדת. כבר כשהוא מראשיתו הוא נולד, כמו שעץ נולד להיות עץ, אדם נולד להיות רוח. זה מהות האדם, בשונה ממערכות הטבע האחרות. אז אפשר היה בהחלט לפתוח את הסדרה שלנו ברוח ולא בנפש. 

מה עם הנפש? דלגנו עליה? לא, הנפש קיימת שם בתוך הרוח הזאת. הרוח המתפתחת, הצומחת, הלומדת, ניזונה ממערכות בסיס נפשיות. ניזונה ממערכות בסיס נפשיות כמשהו שמאפשר לרוח להתפתח לגדול ולצמוח לאורך כל החיים שלה. בין אם זה המצב שלה כעובר ברחם אצל אמא והיא ניזונת מאמא, ובין אם זה אחר כך כשהיא הולכת ונולדת ומתחילה לאכול ולשתות, והיא ניזונה מהעולם של הטבע, וצורכת את הזנת החיים שלה כדי שהיא תוכל לצמוח כרוח מתפתחת וגדלה. ואחר כך בערך כל החיים כולם, יש לאדם מערכות הקשר שבהם הוא מזין את עצמו בתהליכי הצמיחה והגדילה שלו והנפש נמצאת שם. אבל האדם הוא הרוח. הנפש זורמת בתוך המערכות הרוחיות שלו כמה שמאפשר לו את התשתיות של הגדילה והצמיחה הרוחיות שלו.

אפשר היה להתחיל לספר כך את הסיפור. אבל אז המחיר שהיינו משלמים זה שהנפש הייתה הופכת מבחנתנו לקצת שקופה, לא מזוהה, מודחקת לנו. היינו מתחילים את הסיפור מהרוח- הילד הרוחי שלנו גדל ומתפתח הוא יונק מאמא חלב, והחלב של אמא נותן לו את ההזנה הנפשית שלו, אבל זה לא הנושא. זה היה חומק לנו מהיכולת לתת לזה את מלוא המשקל, את מלוא המקום של הנפש, ושפת הנפש. אבל זו בהחלט אפשרות סבירה.

למה הדבר דומה? כשפותחים את פרק ב’ של הבריאה, התורה מספרת לנו שהאדם נברא כזכר. (הוי”ה) אלוקים מזהה שהאדם בודד ואומר “לא טוב היות האדם לבדו”, אז הוא מפיל עליו תרדמה ומוציא מתוכו את הצלע ויוצר את האשה. אם נדבר בשפה שלנו, ונתרגם את זה לנרנח”י שלנו, אז דברנו על זה שפרצוף הזעיר אנפין, הוא פרצוף האדם, הוא פרצוף הרוח. פרצוף הנפש, הוא הפרצוף שנקרא הנפש שהיא ספירת המלכות, בשפת הפרצופים היא פרצוף הנוקבא. אז מה בעצם התורה מספרת לי? האדם נולד רוח, זעיר אנפין, מופע זכרי. מה עם הנקבה? חז”ל אומרים שהיא הייתה שם- היא הייתה זנב, צלע, חבויה בתוך רבדי האחור של האדם. האם האדם זיהה אותה? שם לב אליה? לא בטוח שהאדם בשלב הזה שם לב למופעי הנפש שלו. הנה האדם גדל ומתפתח ומחפש משהו שחסר לו בחיים. לחיפוש הסמוי הזה אין מילים, אין לו שם. והנה הוא יוצא החוצה מהחביון שלו, מרבדי האחור שלו, ועומד מול האדם כאשה. בייצוג שלנו לפני- כשאני מדבר זכר ונקבה, אני מדבר על נפש ורוח. הנפש עומדת אל מול עיניו והוא מסתכל אליה, והוא מבין משהו שהיה בו אבל לא היה לו שם, ועכשיו הוא קורא לו, רואה אותו, ויש ביניהם מערכות יחסים של נפש ורוח. אבל הסיפור לא התחיל מהנפש, אלא מהרוח. הנפש הייתה בחביון ונולדה לנו בשלב ב’ אל מול פנינו. פרק ב’ בהקשר הזה, הוא דוגמא בסיסית לאפשרות לספר את הסיפור מנקודת המבט בה הנפש חבויה ברובד מסוים, והיא כלולה בתוך תנועת רוח, עד שלא נוליד אותה החוצה ונסתכל עליה, נדגיש אותה, ונקרא לה בשם.

זאת דוגמא למפוספסות שיכולה להיות לנו לשפת הנפש. לכן אני לא אלמד אתכם ככה, למרות שזאת אפשרות. אפשר היה ללמד את כל הסדרה ככה – להתחיל מהרוח ולדבר דרכה על ניצני התפתחות הנפש בשלבי החביון שלה, עד המופע הגלוי שלה על פני השטח, והמוכנות של האדם הרוחי להכיר בה. אבל אני רוצה להתחיל את הסיפור מהנפש ואז ללכת אל השלב הבא שהוא התפתחות הרוח. להתחיל את הסיפור מוקדם יותר וסמוי יותר. כי אחד החידושים הגדולים של האר”י זה שהאר”י פתח לנו את עולם הנפש, ונתן לנו את האפשרויות להסתכל ולהתבונן בכל התהליכי עומק של התפתחות הנפש. לכן זאת הזדמנות בשבילנו לספר את סיפורה של הנפש, דרך סיפור שיחסית עלום אצלנו. 

אבל תמיד אצטרך להתכתב עם הרוח. שתי אופציות הסיפור יצטרכו להיות אל מול עינינו, ונצטרך להתכתב כל הזמן ביחסי נפש ורוח כי הם שני צדדים של הקיום והזהות שלנו. יהיה קשה לספר לכם על הנפש בלי מידי פעם להתייחס אל הרוח ולשוחח ביניהם.

האם להתחיל את הסיפור בנשמה?

יש עוד אפשרויות: להתחיל את הסיפור שלנו מהנשמה. לפני שהופעתי בתוך המציאות הזאת, לא הייתי נפש, רוח או גוף, הייתי נשמה אצל בורא עולם. הנשמה הזאת ירדה לתוך הגוף ואז הופיעו ממדי הנפש והרוח, והיא הפכה לעובר בתוך הנפש של אמא. אז אם אני רוצה לחזור עוד יותר אחורה ולספר את הסיפור, אולי נתחיל בכלל לספר את זה מהנשמה? או מהחלק אלוק ממעל – מהחיה? או מהיחידה? יש עוד אפשרויות. אבל אני בוחר לא לספר – לא מהיחידה, לא מהחיה ולא מהנשמה, ואפילו לא מהרוח. אני בוחר להתחיל את הסיפור שלי מהנפש. אלו נקודות מאוד חשובות באר”י. הרבה פעמים בז’אנר הזה של תורת נפש יהודית מעדיפים לפתוח מהרבדים הגבוהים – מהיחידה, מהחיה, מהנשמה. בואו נספר את הסיפור במה אנחנו יותר טובים מהעולם הכביכול חילוני – שאנחנו לא מסתכלים על האדם רק כמופע של גוף-נפש, או מסתכלים על האדם כמופע של אגו, אלא אנחנו מסתכלים על האדם כנשמה אלוקית. זה לא בלתי אפשרי, זה גם נכון. אבל להתחיל משם זה לפספס את היכולת להקשיב לנפש ולתהליכי הסיפור שלה. בסוף נצטרך לספר על יחסי נפש ורוח, נצטרך גם לספר את הסיפור במבט כפול, נראה אם נצליח, נספר את זה גם מנקודת המבט של האישיות הצומחת מלמטה וגם מנקודת המבט של התהליכים הנשמתיים של התפתחות האישיות.

זו דילמה רצינית- איך לספר את הסיפור. ההחלטה האסטרטגית של תורת האר”י – לספר סיפור כפול. לא להתפתות לסיפור שמגיע מלמעלה על איך הנשמה ירדה לעולם. אם נהיה פה בתוך המציאות, בתוך הגלות, בתוך הגוף’ ובתוך הנפש והרוח, אבל בעצם אתה באמת נשמה אלוקית – זה יפספס את ההקשבה לנפש ולסיפור שלה ויבטל אותה. אני קצת נוטה מהאוריינטציה החסידית שהרבה פעמים זה מה שהיא עושה כשהיא מתרגמת את זה לתוך שפת הנפש, ואני בוחר להתחיל מלמטה. שכשהאר”י יספר את הסיפור שלנו, אחרי המון תהליכים מקדימים שקשורים לרבדים הגבוהים, הסיפור שלנו יתחיל מהנפש. למה? אצטרך להסביר לכם את זה פעם אחרת. אפשר היה להתחיל את הסיפור מעוד אפשרויות. אפשר היה להתחיל מהרוח, ואפשר היה להתחיל מהנשמה ומעלה. ואני בוחר להתחיל מצמיחה מלמטה למעלה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. זה מה שמאפשר לאר”י לפתוח שכבות שלא נפתחו עד כה בהיסטוריה התודעתית שלנו כראוי. לספר את סיפורה של הנפש, שהיא תחילה וראש לפדיון נפשנו. זה אולי הדבר החשוב שהאר”י רצה ללמד אותנו – איך לתקן את הנפש. הנפש היא ספירת המלכות, היא פרצוף הנקבה, והיא בשפה הקבלית מזוהה עם השכינה. תיקון השכינה מתחיל בהבנת שפת הנפש. אם לא נבין את שפת הנפש ולא נבין את גלגולי הנפש, את עליותיה ומורדותיה של הנפש, לא נדע לתקן את השכינה. האוריינטציה של האר”י, מה שעניין אותו זה השכינה. כל מה שאנחנו מדברים עכשיו זה מה שהוא פתח בבחינת “מנפשי אחזה אלוק” שנוכל להבין יותר לעומק את גאולתה, עלייתה וירידתה של השכינה בתוכנו.

זו לא רק בחירה מתודית, זה הרבה מעבר. זה עניין מהותי. המטרה המרכזית של האר”י זה גאולת השכינה שהיא גאולת הנפש, שהיא גאולת הפרצוף הנשי, אז אם אני לא אתן לזה את המקום של זה אני אפספס משהו מהותי בתהליכים.

יש לזה עוד סיבות. כיוון שמערכת הבירורים קשורה בסופו של דבר לנפש, אם לא אפתח את הנפש אפספס גם את היכולת לברר באמת את המציאות. באר”י – חלק מהמשמעויות של החיים שלנו זה לברר את הקיום שלנו והתהליך הזה צריך לעבור דרך הנפש, אז אם הנפש סגורה הרבה אלמנטים בחיים הרוחניים שלנו יסגרו, ולא נוכל לגשת אליהם, אם לא נדע באמת לעבוד עם הנפש ולפתוח ולהקשיב לנפש. זה נושא טריקי, אבל אנחנו כבר חמש מאות שנה אחרי האר”י ונעשה את זה בזהירות.

ש. אני מבין שכל מקום שנחליט להתחיל ממנו אז אולי קצת נדחיק מרחבים אחרים. אנחנו גם בתוך סכנה שאם נתחיל בנפש נדחיק אזורים אחרים?

ת. נכון. אבל כיוון שאנחנו מיד אחרי הנפש נלמד את הרוח, ואחרי הרוח נלמד את הנשמה, אז אנחנו נחזור לסיפורים הבאים אחר כך. יש לזה מחירים ומשמעויות. אני יכול להעביר כל שנה סדרה חדשה לפי פרספקטיבה אחרת אבל אני לא אצא מזה. שנה לפי הנפש, שנה לפי הרוח, שנה לפי נקודת מבט של הנשמה וכו’. לא נצא מזה. מקובל אצל המקובלים ש”זה השער לה’ צדיקים יבואו בו” זה המלכות, אנחנו ממשיכים את המסורת, מתחילים מהשער הזה.

הנפש

הקשרים של הנפש

הספירה שלנו היא ספירת המלכות. נעשה חזרה על הנפש לאור המערכת שבנינו עד כה. ספירת המלכות כספירה לא עומדת לבד, אלא יש לה זיקה לכל מערכת הספירות. אבל יש לה זיקה ייחודית לארבעה ספירות. שזה החלק התחתון של התפארת (ת”ת), נצח, הוד, ויסוד. זה הנקודת ממשק הבסיסית שלה. נצטרך לפתוח ולראות מה הם תהליכי ההתפתחות והגדילה של המלכות אל מול מערכת הספירות הבסיסית שאליה היא מתייחסת. משמעות ההתפתחות שלה אל מול היסוד, משמעות ההתפתחות שלה אל מול הנצח וההוד. זה יהיה נקודת היחס שלנו כשנדבר על המלכות. יהיה לנו קשה לדבר עליה אם לא נתייחס להיבטים שאל מולם היא מתפתחת וצומחת באופן טבעי.

אסביר קצת על המערכת הזאת – כשאנחנו מסתכלים על האדם בכללותו אנחנו מחלקים את האדם לשלוש קומות: 1) קומת הראש 2) המרכז 3) ואזור הרגליים. קומת הראש זה קומת החב”ד, קומת המוחין ; קומת המרכז זה קומת החג”ת, כקומת מרכז הרגש הגבוה שלנו ; בקומת הפלג גוף תחתון שלנו מהסרעפת ומטה או מהטבור ומטה – אנחנו נכנסים לאזור הנפש באדם הכולל. שמה נמצא הבטן, מערכת העיכול. שמה נמצא האוכל שקשור מאוד לשייכות לנפש. שמה נמצאת המיניות שגם לה יש אוריינטציות נפשיות. שם נמצאת התנועה שלנו בעולם באופן מוטורי, לאו דווקא באופן רגשי, אלא באופן פונקציונאלי, הישרדותי. כל הדברים האלה שייכים לאלמנטים שקשורים לנפש.

לנפש שלנו יש זיקה לאזור הזה מאזור העקביים עד אזור הטבור או עד אזור בסיס קו הסרעפת, זה אזור יחסית נפשי ולכן הנפש היא באוריינטציה לאזור הזה. 

כשאנחנו רוצים לדבר על הנפש ככח, אז אני לא מדבר רק על מלכות. מלכות זה מרחב שיחסית קשור אצלנו לשפה של גילוי, של הופעה. יש במילה נפש משהו כבר עמוק, פנימי יותר, מאשר להגיד מלכות. זו דוגמא ליחסים בין ספירה לנרנח”י. 

האדם שלנו מגלה את עצמו החוצה כלפי המלכות. מרחב ההתגלות הוא מרחב המלכות, הוא מרחב השם, ההנכחה שלי החוצה. היחס שלי אל החיצון קשור לספירת המלכות.

נפש זה אנרגיית החיים שזורמת בתוך המרחב הזה. היא נותנת מסה, נקודת משקל כובד פנימית למרחב של התנועה החוצה, והופך אותו לעולם משל עצמו. לעולם שהוא לא רק האדם שמגלה את עצמו החוצה, מגלה את המחשבות, הרצונות, הרגשות והתחושות שלו. אלא נותנת לכח הזה מעין עומק, סיפור פנימי, חלל התרחשות משל עצמו.

בהמשך, אחרי הנסירה של האישה, הנפש תתחיל להיבנות אל מולנו כפרצוף נשי ותתפתח לדמות נשית, זה כבר משהו הרבה יותר מפותח ועמוק מאשר רק לדבר על מלכות או על נפש. זה הופך להיות אישיות עם סיפור שלם, עם מערכות חיים שלמות, עם מערכות יחסים שלמות, שמפותחות יותר מאשר רק להגיד מלכות או רק להגיד אפילו נפש.

כשאנחנו מדברים על מערכת האנלוגיות שלנו זה לא זהות. לפעמים תהליכים שהאנלוגיה מוסיפה מארגנים מחדש את התפיסה שלנו על הנושא הזה. מרחיבה, מעמיקה אותו, מעניקה לו פונקציות חדשות, כוחות חדשים, פנים חדשות. באותו מובן – הנפש לוקחת את התנועה שלי החוצה ונותנת לה סיפור, עומק, עומק נפשי. מה מניע אותי כאשר אני רוצה לצאת החוצה? למה חשוב לי לצאת החוצה? להתגלות? להיפגש עם המרחב שמחוץ לי? יכולתי לענות לשאלה הזאת – כי אני אדם שיש בו המון עולם פנימי שמבקש לגלות או לממש את עצמו אל מול המרחב החיצון. התשובה הזאת, מניחה בעצם שהרוח קודמת לנפש. ושהאדם הרוחי קודם לנפש. כי יש פה איזשהו אדם, שאני מניח אותו עם עולם פנימי, והמלכות זה המרחב שבו הוא רוצה לגלות את עצמו החוצה. ברגע הזה, אני חוזר לוורסיה הראשונה. אני רוצה לחמוק מהוורסיה הזאת, ולהסביר את המלכות ואת הנפש לא רק דווקא בצורה הזאת. בשביל זה אני חוזר יותר אחורה בבסיס החיים. המלכות זה בקשת גילוי, הופעה, אבל לפני שהיא בקשת גילוי ובקשת הופעה היא קודם כל, בהקשר שלנו, בקשת קיום. היא הבקשה של החיים להתקיים. זה הנפש.

בקשת קיום

אז אם ניקח את המלכות כספירה (העיגול), ונכניס בה את התנועה של הנפש, תנועת הנפש זה החיים שפועמים בתוך המלכות. מה החיים האלה מבקשים? קיום. להתקיים. חלק מהתהליכי התהוות הבסיסים שלנו של הקיום היו במצבי העיבור שלנו. שמה התחיל תהליך הקיום שלנו. כעוברים בתוך הבטן של אמא. כעוברים בתוך המעי של בעלי חיים. כעוברים בתוך העץ כפירות שצומחים. על עץ החיים כולו יש בעצם כוחות חיים שמפתחים וצומחים כחלק מהבקשה של החיים להתקיים. להתקיים זה גם להופיע, אבל זה להופיע שרוצה להופיע את הקיום שלי. במילים אחרות, אוסיף לזה מילה נוספת, לשרוד. להתקיים ולשרוד. זה השלב שבו אני נמצא.

קיום והישרדות, יהיו תנועות הבסיס של הנפש,  שאנחנו מדברים עליהם.

אני מזהה את השלב הזה בשלב העיבור. המרחב העיבורי הוא המרחב הנפשי. הינקותי שייך לרוח יותר באופן פעיל. ושלבי הבגרות המאוחרים יותר כבר שייכים להתפתחויות הנשמה ואחר כך החיה. העיבור הוא שלב הנפש, השלב שהנפש קיימת בחיתוליה, בראשוניות שלה, עוד לפני שהרוח באמת תופסת דומיננטיות.

כשהילד ייוולד הוא כבר יהיה אישיות אוטונומית שתתחיל ללמוד ללכת, לדבר, ואז נתחיל לראות את מופעי הרוח מתחילים לתפוס תאוצה. לפתח אינדיווידואציה מאמא שלו, והתפתחות רגשית. כל המערכות האלה, הם המערכות הבאות שיתחילו להתפתח בתוך השלב שהרוח תתחיל לתפוס תאוצה. בשלב העיבור אין לי עדין כלום. יש לי לב פועם בתוך גוף, שיש בו תנועה של חיים שכל מה שהיא עושה זה לנוע לכדי היכולת שלה להתקיים, להופיע את החיים שטמונים בה. זה מה שגנוז פה –חיים פוטנציאליים שמבקשים להתקיים, להתממש ובהמשך לשרוד ולחיות. זה עדיין סתום, אין פה לְמַה, ומה היעוד, ומה אני רוצה. אין אפילו אני. אין אני רוצה, אני אוטונומי, אינדיבידואלי. השלבים האלה הם שלבים מאוד ראשוניים אבל חשובים לתפוס את שפת הנפש. כשאני רוצה לתפוס אותה לפני שהיא מסופרת דרך העיניים של אופציית הרוח. לפני שהרוח כבר תופסת את הנוכחות שלה בסיפור, אז אני רוצה ללכת לשלב העיבור. שלב העיבור ילמד אותי הרבה על השלב הקדום, השלב הנפשי, שאצלנו לא כל כך מזוהה, אנחנו לא סופרים אותו. לא מזמן לא ידעו להסתכל באולטרסאונד ולראות מה קורה בכל טרימסטר של ההתפתחות של העובר. זה לא היה חלק מהמרחב החשיבתי שלנו. חשבנו על אדם מאז שהוא נולד. חשבנו על האדם מאז שהרוח מתחילה להופיע. השלב שבו האדם עדיין נפש בלועה, נפש דנפש בלועה לה בתוך המרחב העוברי, לא היה חלק מהשפה שלנו. אנחנו חוזרים לשלב מוקדם יותר של האדם, וחשוב לנו לחזור אליו בשביל להסתכל על הנפש בשלבים הראשוניים שלה.

זה כמו שאני אסתכל על האדם לא כאדם תרבותי מודרני. אלא בשכבות אבולוציוניות קדומות יותר. אסתכל עליכם כחלק מהטבע, כחלק מהחיה. מה אני אראה אצלכם אז? את השלב העוברי, את השלב שטרום-אדם. את השלב שבו האדם היה עדיין נפש בהמית. היה עדיין “תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה וחיתו ארץ למינה”. המדרש אומר: “תוצא הארץ נפש חיה זה נפשו של אדם הראשון”. אני אחזור אתכם לשלבים המוקדמים יותר של ההוויה שלכם, טרום הופעת הרוח האנושית שבכם. הייתם בעצם במצב עוברי. הקיום האנושי היה במצב העוברי, הראשוני שלו. הייתם אז בבחינת חלק ממערכת העיגולים, חלק ממערכת הטבע. עולם עגול, טבעי, עוברי ועדיין לא הופיע היושר. עדיין לא הופיע האדם, הרוח, על פני ההיסטוריה במובן הייחודי שלו, במובן של יתרון האדם. עוד לא יכולתי להגיד “מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה” אל מול נפש הבהמה. האדם והבהמה במובן הזה עדיין נמצאים במישור דומה. עוד לא מתגלה באדם מופעי הרוח שלו, היכולת הייחודיות של הדיבור, חשיבה, קוגניציה גבוהה, רגשות. האדם והבהמה נמצאים במישור משותף שהוא מישור הנפש. 

ראינו את זה בפסוקים, שדברו על הנפש כמופע משותף שקשור לגוף והוא משותף לאדם ולבהמה, לאדם ולחיה, לאדם ולטבע כולו. זה חלק מהמשמעויות שאנחנו מתחילים את המסע שלנו מהנפש ולא מהרוח. אני חוזר לשלבים מקודמים יותר בהתהוות, אל שלב העיגולים לפני הופעת היושר, לשלב הופעת הנפש כשהיא עדיין מעוברת באימא או בטבע, ועוד לא התחיל באופן פעיל שלב הרוח להתגלות. לכן אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו אחרת. מנקודת המבט הזאת אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו אחרת.

שאלה- נפש חיה

ש. כשמדברים על “נפש חיה” לא מדובר על החיה? מדובר על נקודת חיות?

ת. חיוניות. בקשת קיום לחיים. ברמה הבסיסית שלנו זה משותף לכל הטבע. לכל הטבע יש “נפש חיה” – בקשה לחיים. זה קיים בכל בעלי החיים, “ותוצא הארץ נפש חיה”. זה מושג שאחר כך חוזר על פני כל הטבע – האדם קורא לכל בעלי החיים “נפש חיה הוא שמו”. אתה מסתכל בפרספקטיבה גבוהה יותר אני מסתכל בפרספקטיבה נמוכה יותר. בהקשר הזה “נפש החיה” במובן הראשוני, זה בקשת החיים שטמונה בתוך כל הטבע. 

ש. מאיפה מגיעה הבקשה לחיים?

ת. זה חלק משם אלוקים. זה הקיום. מאיפה הופיע כח החיים בהוויה? יש כח חיים בהוויה, הוא מופיע בהמון המון מגוון של יצורים חיים, שהאדם הוא חלק מהם. ומאיפה הוא הגיע? הוא הגיע מהמלכות. 

ש. אז ברמת הנפש אני כאילו אומר – “זה מה יש”?

ת. “זה מה יש”, נכון, בדיוק. כח חיים שהוא עדיין סתמי, אילם, מסורג ומחובר למה שמחוץ לו, שזה הטבע שסביבו, זה האמא שבתוכה הוא מתפתח כמו עובר, כמו ביצה. האם רובצת על הביצים. על האפרוחים או על הביצים – אפרוחים זה עולם הרוח, וביצים זה הנפש, זה עולם העשייה, ככה כתוב בתיקוני זוהר. זה כמו ביצה, כמו מצב עוברי. רוקם שם משהו בפנים שעדין יש לו רק תנועת חיים סתמית, עיוורת במובן מסוים. עצם החיים פשוט מופיעים באופן עיוור. מתוך חסרון אבל עדיין זה סתמי, כוללני. אין לי יעד, מטרה, אני לא יודע למה אני פה, לאן אני הולך. אני רוצה להתקיים ולחיות. אני רוצה לשרוד ולהזין את עצמי במה שייתן לי את היכולת להמשיך להתקיים ולחיות. זה מה שמניע אותי. וזה גם מה שיניע אותי אחר כך. גם אחרי שהעובר הזה יצא ממעי אמו, הנפש תמשיך לפעום, והוא ירצה להתקיים, לחיות, להזין את עצמו בשביל זה. הוא ירצה לשרוד. חלק מהתהליכים האלה ילוו על ידי אמא שתתן לו את המעטפת הזאת שתאפשר לו להתקיים, ואבא. המרחב של הבית. להתקיים ולשרוד, ולהזין את עצמו, ולחיות. וזהו, בינתיים אין לנו הרבה מעבר לזה.

יכול להיות גם מצבים שנראה את בני האדם במצב הרגרסיבי שלהם גם שם. אנשים שהכישורים המנטאליים והרגשיים שלהם הלכו לאיבוד, ומה שנשאר זה גוף חי עם נפש. כמו לא עלינו במצבים של ‘צמחים’. יש חיים נפשיים שקיימים שם, ועדיין אנחנו רואים בהם ערך, כי אנחנו עדיין נפקח את הנפש לפעמים על אנשים שלא נותר להם הרבה חוץ מנפש-חיה. 

סיפורה האילם של הנפש

מצבי הנפש קיימים לאורך כל החיים שלנו, ומלווים אותנו, השאלה אם הם אך רק אמצעי תשתיתי או שיש להם סיפור, יש להם עניין, יש להם פנים, פרצוף, ויש להם א”ק ואבי”ע משלהם, והם לא אך רק “היכי תמצי” לשלב הרוחי. בדיוק פה, נמצא הנקודה שבגללה לא רציתי לפתוח בסיפור של הרוח, כי זה יפספס את העומק של הנפש, ואת הפוטנציאל שטמון בלספר את סיפורה האילם של הנפש.

למה הוא אילם? כי עובר זה מרחב אילם. השם הקדוש של המערכות של העיבור והיניקה זה שמות אלוקים, כמו פרק א’. הופעת שם הוי”ה היא כבר הופעה שקשורה למערכת הרוח. 

המערכת הבסיסית שלנו, של הנפש והרוח, כמצבי העיבור והיניקה, זה שמות אלוקים. והופעת הגדלות קשורה להופעות של שמות הוי”ה, הופעת הרוח שמבקשת להופיע בתוך הקיום, הופעת הרוח ההתהוותית. רואים בפרק א’ בבראשית את שם אלוקים. ואילו פרק ב’ בספר בראשית שכבר שם את האדם כנקודת המוצא של הסיפור, ולא את הטבע כנקודת מוצא של הסיפור, מדבר כל הזמן על הוי”ה אלוקים. חוץ מכמה פסוקים בודדים שרק שם אלוקים מופיע בהם, וזה כשהנחש נכנס לתמונה. חוץ מזה הכל נמצא תחת הוי”ה אלוקים. שם אלוקים הוא השם של הטבע, “הטבע” בגמטריא שם אלוקים, מערכת העיגולים, הטבע, ולא מערכת הרוח של היושר. הוא מוקדם לנו יותר, הוא שייך למערכת העיבור והיניקה בצורתם הראשונית, ועוד יותר בהקשר שלנו למערכת העיבור שאז השם הזה הוא לא שם אלוקים אפילו, אלא הוא שם “אל”ם”. אם תיקחו את שם אלוקים ותשתיקו לו את שתי האותיות האמצעיות שזה ה-י”ק, שזה האותיות של המוחין שבתוך השם הזה, תקבלו שהאותיות הפעילות זה א’ ל’ ם’. האר”י כותב שהשם הקדוש של מוחין דעיבור, הוא שם אלוקים אבל בצורתו כ-אלם. כי זה מרחב אילם. אנחנו נמצאים במרחב אילם, סתום, של חיים אילמים. חיים שעדיין אין פעילות אפילו פעילות חשיבתית מודעת בתוך הסיטואציה. יש דחף עיוור ואילם של החיים להתקיים לחיות ולשרוד להזין את עצמם.

בהרבה מובנים, בשכבה הזאת יהיה חלק גדול משורשי החטא שלנו. למה אנחנו אומרים נפש כי תחטא? המקובלים זיהו את זה, שהתורה רוצה לדבר על חטאים היא בדרך כלל מדברת על הנפש. כי הנפש בהקשר הזה, זה הכח העיוור שבתוכנו שרוצה לחיות באופן סתום, לא מודע. כשאנחנו עושים חטאים לא מודעים, בלי לחשוב, באופן אינסטינקטיבי, אנרטיבי, עיוור, חייתי, בהמי, זה שייך למערכות הנפש שלנו בצורתם הראשונית, העוברית. כעוברים רצינו לחיות, להתקיים, לא היה שם מוסר, רגשות, רוח, וודאי שלא הייתה שם חשיבה קוגניטיבית, נשמה חיה ויחידה פעילות. היה נפש שרוצה לחיות, להתקיים ולשרוד. הדחפים האלה הם נמצאים בבסיס החיים שלנו. הדחף הזה נמצא בבסיס החיים שלנו, ולכן שורשי, הרבה פעמים האר”י כותב, ששורשי החטא נמצאים במצבי העיבור. בשכבה הקמאית, הראשונית של הנפש.

התפתחותה של הנפש

הנפש לא תישאר ככה. זאת נקודת המוצא שלה, את הסיפור האילם שלה אנחנו רוצים להציף. ולהתחיל לספור את עצמנו לא כמו שאנחנו סופרים את עצמנו מאז שנולדנו, אלא מאז שנכנסנו למצב העיבור. הסינים סופרים לאדם עוד שנה – העיבור זה שנה אחת, ואחר כך מתחילים לספור לך מאז שנולדת את השנה השנייה וכן הלאה. אנחנו לא סופרים את שלב העיבור, הוא לא חלק מהחיים, ואני רוצה להחזיר אתכם אחורה. אני רוצה לספור גם את השלב בין 0 ל-1, השלב לפני שנולדתם, השלב מהעיבור עד ללידה שהיא כבר של שלב ראשית הופעת הרוח, שלב הינקות. לספור אותה, למרקר אותה, זה עולם. בעולמות זה יהיה מקביל לעולם העשייה. זה עולם שלם שמלווה אותנו לאורך כל החיים. אבל זה לא כל הסיפור שלו. זה התחלת הסיפור שלו. אחרי שאיוולד הוא ימשיך ללוות אותנו. כמו שהרוח תתחיל להתפתח ולצמוח כך הנפש תתחיל לצמוח ולהתפתח בעקבותיה, ולעבור גם תהליכים. כשנגיע לשלב של התפתחות הנשמה, גם הנפש תעבור תהליכי התפתחות וצמיחה. כשנגיע לשלב של החיה גם הנפש תעבור תהליכי התפתחות וצמיחה. כשנגיע לשלב של בניית קשר ובניית זוגיות, אז הנפש תתפתח לצורה חדשה, מטמורפוזה. היא תופיע בתוך זוגיות של זכר ונקבה, בתוך מרחב של בית, בתוך מרחבים הולכים ובוגרים יותר. עד שנגיע ליכולת יום אחד לראות את הנפש במלוא גדלותה, במלוא הופעתה, בנפש רוח נשמה חיה יחידה. ואנחנו נראה את הנפש פתאום מופיעה לנו מתוך הזוגיות, ומתוך מערכות הילדים שלנו, ומתוך מערכות הבית שלנו, בתוך מערכות הקהילה שלנו, בתוך מערכות העולם, הטבע כולו, ובתוך הופעת השכינה. עד לשם. בית המקדש זה גם בעצם מרחב נפשי. אבל ייקח זמן לתהליכים האלה בהם הנפש תעבור תהליכי התפתחות וצמיחה, ותקבל עומק ופנים ותיהפך מבחנתנו לפרצוף הנוקבא, ומערכות היחסים שמוכלים על מה שאפשר לומר על הנפש בשלב הזה.

אני צריך לספר את סיפורה של הנפש בתחנות שונות. הנפש בשלבה בבסיסה הטבעי העוברי ; הנפש בראשית הינקות ; הנפש כמו שהיא מתפתחת לנו באחורי הרוח, מודחקת לה כאשר הרוח תופסת דומיננטיות ; הנפש כמו שהיא מתחילה להופיע לפנינו עוד פעם כשהיא מתחילה להתפתח, בשלבי הנסירה, כנוקבא, כפרצוף נשי שצומח אל מולנו ובתוכנו ; והלאה לסיפורים הבאים שיתפתחו עם השלבים הבאים של הנפש.

יש כלל בסיסי בקבלה: שכינה מעולם לא זזה ממקומה, וגם הנפש מעולם לא זזה ממקומה. גם אחרי כל התהליכים האלה, כל השלבים הקודמים עדיין יישארו. עדיין הנפש נשארת בעיבור, ועדיין יש לה שכבה באחורי הרוח, ועדיין יש לה שכבת מופע במעבר שלה אל היכולת שלנו לתת לה פנים, מקום, ולעבור תהליכי נסירה אל מולה. לתת לה פנים שקשורים לשפה של הנשיות, בשפה של פרצוף הנקבה שנמצאת בתוכה. כל השלבים האלה עדיין הם שכבות שמלוות את כל הסיפור הגדול של הנפש שאנחנו צריכים להיות קשובים אליו על כל המופעים שלו. זה שאני הולך ומוסיף, וזה נכון לכל הנרנח”י אבל יותר מן הכל זה שייך לנפש, זה שאני הולך להוסיף עוד שכבות, ועוד שפות, ועוד עומקים של תהליכי הנפש, ואני הולך להסתכל עליה מנקודת מבט בוגרת, מאוחרת, לא מבטל או מוחק את השכבות המוקדמות יותר של הנפש. כל השלבים מצויים בתוכנו, ואנחנו נמצאים באינטראקציה איתם כל הזמן. הנפש שלי כבן אדם בוגר מתקשרת עם הנפש העוברית שלי. הנפש שלי כאדם בוגר מתקשרת עם הנפש הילדותית שלי. מערכות היחסים הזוגיות מתקשרות גם עם הנפש שבתוכי, השלבים המוקדמים שעוד לא החצנתי את זה למערכת יחסים, מערכת יחסי נפש ורוח, ובניתי אותה בתוך מערכת הקשר חדשה. זה משהו שצריך לשים אל מול עיניכם כדי שלא נתבלבל במה שאנחנו מדברים עליו. אני אדבר על הנפש בשלבים שונים. אנחנו מדברים על הנפש בשלבים שונים, ובכל שלב הנפש תתארגן מחדש בתוך השלב שבו אני נמצא. המקום של הנפש בבן אדם בוגר הוא לא בהכרח המקום של הנפש באדם עובר. ועדיין העקרונות התשתיתיים של שפת העיבור ינכחו גם באדם הבוגר, והתקשורת שלו איתם תלווה אותו גם בבגרות שלו. לכן חשוב להבין את שפת הבסיס. גם אם היא תהיה הרבה יותר מפותחת, מורכבת גדולה, מקודשת, עדיין העקרונות הרבה פעמים יהדהדו לנו עם עקרונות הבסיס שדברנו עליהם עכשיו.

הקשר של הנפש לשלב העשייה

דברנו עד עכשיו על הספירה-על הכח ; על השלב של מערכת העיבור – השלב של זה בתוך מערכת ההתפתחות כבסיס והטבע ; דברנו על הפרצוף – התפתחות מהנפש הבסיסית הזאת עד לאורך כל מערכת הצמיחה שלנו אל שלבי מערכות היחסים הפרצופיות של פרצוף הנוקבא, הממד הנשי, וארגון מחדש של שפת הנפש בתוכנו. איך זה קשור לעולם העשייה, עולם הפעולה? בתוך המערכת הזוגית של נפש ורוח אנחנו לפעמים קצת מסתבכים עם זה, אבל באופן בסיסי, בשפת הפעולה במובנה המעשי יש שייכות עמוקה לשפת הנפש. מה שיניע אותי לפעולה בעולם העשייה זה הצורך לדאוג לקיום ולהישרדות. מה שמניע את החתול לנוע ממושב רבצו ולחפש אוכל, זה הצורך לשרוד ולהתקיים ולהזין את עצמו. זה גם מה שמניע אותנו הרבה פעמים בחיים ללכת לעבודה, לדאוג למשפחה שלנו למזון ולהישרדות. הצורך לשרוד ולהתקיים מניע את האדם לעשות דברים. זו עשיה שבסוף תכליתה היא הקיום עצמו. 

דבר שני שאפשר לומר על הנושא הזה של העשייה – זה שלעשיה יש משהו אילם. במקום לדבר איתך אני עושה. במקום לדבר עם הילד אני קונה לו בגדים, אוכל. עולם המעשה הוא עולם שמחליף לפעמים את עולם הרוח, את  עולם התקשורת, בעשיה. במקום לדבר אני יכול לגעת, לחבק – זה כבר מערכות שקצת קשורות כמובן לרוח ולרגש. לעשיה יש פאן אילם. אנשים יכולים להיות אנשי ביצוע מצוינים, אבל מבחינת היכולת שלהם לדבר ולספר את סיפורם הפנימי הם אילמים. זה נראה לפעמים מוזר כי נראה לנו שיש פה אנשים סופר פעילים, עושים, אבל כשאתה מנסה להקשיב לעולמם הפנימי הם אילמים. לא מסוגלים לדבר. הם יעשו המון דברים, ינהלו את כל הממלכה שלהם בחיים, אבל בעצם זה השלב שבו הדומיננטיות של השפה הנפשית, העשייה, תחליף מילה, דיבור. 

המודעות של הנפש

ש. הנפש מכירה בעצמה רק אחרי שהיא ניתקת מהמקום שבו היא הייתה חבויה בו. כלומר יש איזושהי מעבר קטגורי מהותי מאוד בין מצב שהיא מעוברת בעיבור, לבין אחרי זה שהיא יוצאת ממנו, ואז היא יכולה להתחיל להתבונן ולהכיר בעצמה? 

ת. אתה מחזיר אותי לנושא שבו פתחתי- על הדילמה מאיפה לפתוח. השלב בו אני מספר עכשיו את סיפורה של הנפש, אבל כביכול עוד לא הייתי בשלבים האלה שעליהם אני מספר. כי בשלבים האלה הייתי עובר בתוך אמא, יצור חסר מודע. כשהאדם היה חלק מהטבע רץ לחפש מזון של קיום והישרדות ולא יותר מידי מפותח מבחינה תודעתית רפלקטיבית, זה שלבים מוקדמים של ההתהוות שלנו. עכשיו אני מספר את סיפורה של הנפש אבל אחרי שכבר נולדתי, שיש לי הופעה של רוח, שיש לי שפה של רפלקציה בינתית מסוימת, ואחרי איזשהו שלב שלב נסירה, ועכשיו אני יכול פתאום להסתכל על הנפש ולספר את סיפורה – בין אם זה מנקודת הרוח ובין אם מנקודת מבט של המודעות העצמית של הנפש אל עצמה. יש אנכרוניזם בסיפור שלנו. אנכרוניזם שחוזר אל השלבים הלא מודעים שלי ומספר את סיפורם. סיפורם האילם, הלא מודע שקיים בי. עכשיו אני רוצה להיפגש אתו, להכיר אותו, לנכוח בו, כי הוא חלק ממני. הפעילויות האילמות הסתומות, ההישרדותיות, דחפי החיים האלה, עדיין קיימים בחיים שלי. הם גורמים לי להמון התרחשויות שחומקות אצלי מהרדאר המודע. אני לא מודע למה באמצע הלימוד קמתי כבר חמש פעמים למקרר. כוחות נעלמים דוחפים אותי שוב ושוב. למה תוך כדי שאני מלמד, אני כל הזמן משחק עם משהו. למה אני לא מצליח לשבת בשקט בכיסא הרי אני כל כך רוצה ללמוד. יש איזושהי אנרגיה תת-קרקעית לא מזוהה אצלנו שדוחפת אותנו בחיים ואין לה שם. היא מודחקת, באחוריים, בחושך, בסתום שלי. אבל היא “מה זה” פועלת. פה הטעות של האדם שמתחיל לספר את סיפורו כסיפור הרוח, הוא בעצם כל הזמן מנסה להדחיק שכבה של יצרים, דחפי חיים, שקיימת בתוכו ומפריעה לו. היא גם מפריע לו וגם מפריע ל”מי אני” שלי. והוא לא מסוגל להסתכל לה בפנים ולספר את סיפורה. היכולת שלי בתור אדם בוגר לספר את סיפורה של הנפש, זה כבר אחרי תהליכי הנסירה. אני יכול כבר לזהות אותה, להכיר בה, להגיד מה זה הרוח ומה הזה הנפש, מה זה הנשמה והחיה והיחידה ומה זה הנפש, אני יכול להסתכל אחורה ברברס על כל שלבי החיים שלה, אני יכול להסתכל עליה בילדים שלי ולראות אתה זה, יכול להסתכל עליה בעוברות ולראות את זה, אני יכול להסתכל עליה בטבע ולראות את זה, ופתאום לתת שם למשהו שהיה נטול שם.

בין השאר זה גם מה שקורה לאדם הראשון – הוא רואה את בעלי החיים וקורא להם נפש חיה. הוא מזהה את נפש החיה שקיימת בטבע. לפני כן אלוקים אמר “תוצא הארץ נפש חיה”, האם בעלי החיים ידעו שהם נפש חיה? האם ידעו מה זה נפש חיה? מה פוטנציאל הנפש? מה גלום בתוך הנפש? לא בטוח. זה באמת האופי של הצורה שבה אנחנו מספרים את הסיפור, היא קצת ברברס. אני עומד פה כבן אדם בוגר ומספר את סיפורה של הנפש מהשלבים האילמים שלה והלא מודעים שלה אל השלבים המודעים שלה ולהשלכות של זה על שפות אילמות בחיינו שקיימת, שאנחנו לא תמיד יודעים לכבד ולהעריך אותם כי אין לנו את השפה שלהם. זה חלק מהמטרה בגללה אנחנו פותחים את הנושא הזה באופן דרמטי ודומיננטי יותר, כדי לאפשר באמת לעולם הזה להתפתח ולצמוח, ולהפוך מעולם לא מודע, מודחק, ויצרי, וסתום, לעולם עמוק, משמעותי, מקודש ואין סופי. אבל צריך בשביל זה לעבוד עם האזור הזה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים, זו המטרה שלנו.

ש. איך זה אפשרי? כל העולם שאנחנו עובדים אתו בנוי על בסיס הרוח? הילד כבר מודע בעצם החינוך לשאיפות לתרבות לצרכים והקידום, וגם בגיל יותר מאוחר של הקריירה אז גם בגיל מוקדם הוא בנוי רק על הרוח. העולם שלנו לא באמת נותן מקום לנפש. מבחינת היהדות הרבה פעמים זה בא בסוג של התנגשות, שהרוח היא המרכז והיא צריכה לקבל את המקום, והיא כביכול לפני הנפש אפילו.

ת. אנחנו אנשים בוגרים. אתה בתור הורה, המקום הבוגר שלך זה להסתכל על הילדים שלך ולהבין שהסיפור לא מתחיל ונגמר רק ברוח, אלא בלדעת גם להקשיב לנפש של הילד. לנפש של התלמיד, לנפש של האדם. לנפש של הבן זוג. לקרוא את הסיפור באופן שלם ועמוק יותר. להבין מה אתה מפספס כשאתה מדכא את הנפש. מה הפוטנציאל העמוק שטמון בחיים הנפשיים. יש לזה כל כך הרבה אדוות. הנפש היא גאולתה של השכינה. אם לא נקשיב, לא נוכל באמת לצמוח ולהצמיח שלמות עמוקה בחיינו. זה קרדינלי, אבל אנחנו רק בפתיחה ובהמשך אני מקווה שבמפגשים הבאים אתם תבינו יותר ויותר לעומק, ככל שנתקדם בהבנת הנפש, מה האדוות של השפה הזאת אל תוך החיים שלנו הבוגרים והעומקים יותר. כי תזכרו שלנפש יש נפש, ויש נפש דנפש, ויש נפש דרוח, ויש נפש לנשמה, ויש נפש לחיה, ויש נפש אפילו ליחידה. הבנה של שפת הנפש תאפשר לכם לקרוא ולעבוד יותר לעומק עם כל התנועות הבאות באישיות. אם אין לכם את זה אז משהו בסיסי חסר לכם בתנועה שלכם, ביכולת שלכם לעבוד גם ברמות בוגרות יותר.