שיעור 23: מרחבי הרוח וצמיחתה

רוח – כלי אמצעי

ערב טוב לכולם, מוצאי יום עצמאות שמח לכולנו.

למעשה אנחנו עלינו קומה. אחרי הקומה של הנפש, מגיע השלב הבא שהוא הופעת הרוח. כמו שהזוהר אומר – כד אתיליד בר נש יהבין ליה נפשא זכי יתיר יהבין ליה רוחא. זה השלב הבא בהתפתחות. ככה עולם הסוד ממקם את המדרגות.

בפעם שעברה דברנו על האנלוגיות הבסיסיות ששייכות לעולם הרוח. שהן היו: עולם היצירה; ו’ קצוות, הספירות ששייכות לעולם הרוח –חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; המעבר לפרצוף – פרצוף זעיר אנפין ; והרוח שנושבת בתוך העולם הזה. ובסוף דברנו מעט על לבושים.

עכשיו נלך לטבלה השנייה, שבה אפשר לראות את זה קצת אחרת:

עולמות	ספירות	פרצופים	כלים	נפש	התפתחות			כוחות	תפקוד
בריאה	בינה	אמא	כלי פנימי	נשמה	גדלות	מחשבות	אמפתיהנתינה וחמלה	מחשבה	אמה
יצירה	ו”ק – ת”ת	ז”א	כלי אמצעי	רוח	יניקה	רגשות	ביטוי עצמי	דיבור	עבד
עשיה	מלכות	נוק	כלי חיצון	נפש	עיבור	תחושות	תשוקות	מעשה	שפחה

אז אם הנפש היא בעולם העשיה אז הרוח היא בעולם היצירה – על זה כבר דברנו. מה שנוסף פה לדוגמא, זה כלים – כלי פנימי, כלי אמצעי וכלי חיצון. זה מושג שאולי פחות מוכר לכם. כאשר אנחנו מדברים על סדר ארגון של נרחנ”י, אפשר גם לארגן את זה אחרת. המקובלים אומרים שיש לאדם אורות וכלים, זאת אומרת שיש הארה שנקלטת דרך כלי. הכלי הוא לא בקבוק שעובר דרכו אור – זאת לא בדיוק הכוונה. אלא הכלי הוא סוג של הכלה של האור, שמופיע את האור בצורה מסוימת ומממש אותו בדרך מסוימת. במושגים שלנו,  אנחנו מבינים שהכלי עצמו מתחלק לשלושה, ומכיל בתוכו בעצם שלושה כלים. ובהקבלה לנפש, רוח ונשמה, הנפש מתבטאת דרך כלי חיצון, הרוח דרך כלי אמצעי והנשמה דרך כלי פנימי. 

זו הבנה שיש לאדם, לאישיותי, בלי מבטא שונים. יש את עולם הביטוי הפנימי שלי, ויש את עולם הביטוי החיצוני שלי – זאת החלוקה הפשוטה של עולם פנימי ועולם חיצוני. אבל פה למעשה ישנה אבחנה חדשה – שאין  רק עולם פנימי שדרכו אנחנו מבטאים את העולם הפנימי שלנו, ושפה פנימית לחווית העולם הפנימי ושפה חיצונית ותפיסה חיצונית של המציאות בחוץ. אלא ישנו איזשהו אזור תווך בין הפנימי לבין החיצון, שאנחנו קוראים לו כלי אמצעי, שהוא בעצם המקבילה לעולם הרוח. 

עולם הרוח נתפס פה בתור הממוצע המחבר, בין העולם הפנימי לבין העולם החיצון. העולם הפנימי יהיה משכן הנשמה, הספירה שלו היא תהיה ספירת הבינה, עולם ההתבוננות הפנימי. העולם החיצוני זה המבע שלי החוצה, ספירת המלכות, עולם המעשה, שהוא מקום הנפש. ובטווח הזה שבין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, יש איזשהו מרחב מעברי. מרחב מעברי שהוא מרחב האמצע בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, ובו נמצאת הרוח. וצריך להבין מה הוא המרחב האמצעי הזה שנפתח פה בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני. אבל זה בעצמו כבר אומר לנו הרבה על העולם של הרוח – העולם של הרוח כממוצע. עולם שנע באמצע בין הממדים. בין הפנים לבין החוץ נעה הרוח.

צירי מעלה מטה, פנימה והחוצה

כבר במה שדברנו עד עכשיו אתם יכולים לראות כל מיני תנועות של הרוח. הרוח נעה בין הנפש לנשמה, ובדרך כלל אפשר לצייר את זה גם בתור מעלה ומטה. כלומר המלכות למטה והנשמה למעלה, אז אני נע בין המעלה למטה. הנשמה היא העולם האידאי, הנפש היא העולם הממשי הקונקרטי, ובין האידאי לממשי אני נע בין שמיים לארץ, והתנועה בין שמים לארץ היא תנועת הרוח. אבל פה אתם רואים חלוקה אחרת, לא חלוקה של מעלה ומטה אלא חלוקה של פנימה והחוצה. העולם הפנימי שלי, הכלי פנימי, והעולם החיצוני שלי, כלי חיצון, והממוצע המחבר ביניהם. אנחנו נשתמש בשני המודלים האלה – לפעמים נצייר את זה על ציר המעלה ומטה, ולפעמים על ציר הפנימה החוצה.

ואין באמת בסתירה, כי ככל שאכנס רובד נוסף פנימה, אני גם אגדל. בהתחלה הייתה לי רק מלכות כביכול שישבה על הנצח, הוד, יסוד, מערכת הנפש. אחר כך נכנסתי יותר, התפתח לי הכלי האמצעי בצורה יותר מפותחת, ונבנו לי ו’ קצוות. אז גם נוספה שכבה יותר פנימית באישיות, וגם גדלתי כי הקומה שלי גדולה יותר. ואחר כך כשהתבגרתי יותר, נחשפה לי עוד שכבה פנימית, והיא בעצם תהיה הכלי פנימי של הבינה, התפחתי לחשיבה אישיותית של הבנה ואינטליגנציה. ועכשיו גם נוסף עולם פנימי יותר מפותח, וגם גדלתי כי נוספה לי עוד קומה בגובה.

כלומר, מי שיסתכל מבחוץ יראה כביכול מלכות, ו’ קצוות ובינה עומדים על ציר אחד לגובה כשיעור קומת אדם. אבל בעצם זה נע בצורה של קוביות. החיצונית ביותר זו המלכות, וככל שנכנסים פנימה פוגשים את השכבות העליונות. הו’ קצוות נמצאים בבסיסם צעד אחד פנימה, ועוד יותר פנימה נמצאת הבינה שחשופה רק בראש, אבל היא מתחילה מלמטה באותו קו עם המלכות וו’ קצוות. הבינה מבריחה במעין ציר עומק, שעליו ילבישו הרוח והנפש, הכלי אמצעי והכלי חיצון. 

זה המבנה של שלושת הכלים, שהם כלי האישיות – מה יש לי בשביל לתפוס את החיים, בשביל לתפוס את האור. לחיה וליחידה, כמו שאתם יכולים לראות פה, אין כלים. אין כלים לחיה וליחידה, כי באופן בסיסי בעולם האישיותי שלנו זה כבר מעבר להבנה. מה שמעבר להבנה ומעבר לפרט ומעבר לזמן האישי ולמקום הספציפי, הוא כמר מעבר לתפיסה שלנו. העולם ההוליסטי של החיה, והאחדות העצמית של הכוליות כולה במקורה, אין לנו יכולת לתפוס אותם באופן נורמאלי בחשיבה האישיותית שלנו, ולכן הם בעצם מצבים טרנס-פרסונליים, הם חורגים מהאישי. ההתפתחות הנורמאלית האישיותית היא בשלושה כלים: הכלי המלכותי – הנפש – תפיסה תחושתית גופנית; הכלי הרגשי – הרוח – תפיסה רגשית; הכלי הפנימי – נשמה – תפיסה חשיבתית בינתית. 

לעבור אל החיה זה כבר איזורים חמקמקים. כשנגיע נדבר על החמקמקות, אבל באופן טבעי רוב בני האדם מתפתחים ברמה כזו או אחרת לשלושת השלבים האלה, כלי חיצון, כלי אמצעי וכלי פנימי. בדרך כלל שם הם נעצרים, כי הם לא יכולים לתפוס שיש משהו מעבר לכלי פנימי. זאת אומרת, הם לא יכולים לתפוס שיש משהו מעבר לעולם המחשבתי או לנשמה. זה לא נגיש להם, אין לזה כלי. אין להם כלי לדבר הזה, אז בדרך כלל באופן טבעי שם נעצרת ההתפתחות. אלא אם כן מישהו יקח אותם לצעד הבא, יבהיר להם שיש חיים אחרי האישי. שיש משהו שהוא מעבר לאישיות, גם הכי פנימית והכי נשמתית שלנו, יש עולם שלם מעבר לו. כמו שאתם רואים, שלושת הכלים האלה מקבילים גם לשלושת העולמות: בריאה יצירה ועשיה. כלי חיצון מקביל לעולם העשיה. כלי אמצעי מרחב הממוצע, מרחב היצירה. וכלי פנימי עולם הבריאה. וזה עוד מושג שנוסף פה בטבלה ואנחנו נשתמש בו.

שלב היניקה והמערכת הרגשית

אני מדלג הלאה בטבלה – התפתחות. הנפש הייתה שלב העיבור, הרוח בקבלה שייכת לשלב היניקה, והגדלות שייכת לשלב ההתפתחות הבא, לשלב הנשמה, שלב התפתחות החשיבה. הדימוי פה הוא לעץ, זאת אומרת ככל שהעץ גדל נוספות לו עוד טבעות. אתה משמין, יש לך עוד עובי ועוד עובי פנימה. יש לך כלי פנימי בתוך כלי אמצעי בתוך כלי חיצון. זאת אומרת, יש פה איזושהי התעבות של האישיות, שיש לה עובי עמוק יותר. אז מה זה היניקה ולמה שלב היניקה הוא שלב הרוח? על זה נצטרך עוד לדבר בהרחבה.

ואני מדלג הלאה בטבלה לטור הבא. מרחב העיבור-מרחב הנפש, הוא מרחב התחושות. והמרחב של הרוח הוא המרחב של הרגשות. אפשר לראות את זה בצורה פשוטה, כי המרכז הספירתי של הרוח זה הו’ קצוות. זאת אומרת, החסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, ששייכים למערכת הרגשית יותר. אני אוהב, אני מפחד, אני שונא, אני מתפאר, אני חולם – כל המערכות האלה שייכות לו’ קצוות. אני מתנצח, אני כועס, אני תוקף. יש בזה אלמנטים שנמצאים במערכת הרגש, בהמשך נדבר על חלוקה בתוך מערכת הרגש, על הרגשות הגבוהים והרגשות הנמוכים. אבל באופן בסיסי הרוח שייכת למערכת הרגשית. נדבר בהמשך על מה ההבדל בין תחושות לרגשות. המחשבות יבואו בצעד הבא, הן בעצם שייכות למערכת של הגדלות, הן ייצרו את הכלים להופעת הנשמה, עולם ההתפתחות המחשבתי.

ביטוי עצמי, דיבור רגשי, עבד ומלאך

אני הולך עוד צעד אחד פנימה, לטור הבא. האנרגיה שמניעה את עולם הנפש היא זה השתוקקות, מילוי חסרון, צורך, הזדקקות. אנרגיה שקשורה מאד לפיזי. זה נקודת המוצא הבסיסית של השלב הזה, של הנפש כמלכות, כחווית חוסר שבקיום. הנפש כחיסרון, כצימאון. הרוח כבר בדרגה אחת התפתחותית מעבר לתשוקה וחסרון, וברוח אנחנו מתחילים לראות את הביטוי העצמי. נדבר על זה בהמשך, זה נושא מרכזי פה ברוח – החשיבות של הביטוי העצמי כמרכז האני. המרכז של האני זה התפארת, זה הרוח היוצרת, זה המרכז של האני הרגשי שבעצם לומד לבטא את עצמו. לזהות את עצמו, לבטא את עצמו, ליצור את האני שלו, לומר את הרצונות שלו, את הצרכים שלו, ולהגשים אותם אל תוך המציאות. לבטא את החלומות שלו אל תוך המציאות. להצליח להביא את החלום או את החיסרון שנמצאים בשני הקצוות של הרוח, ולהפוך אותם דרך תהליכי היצירה למשהו שאני פועל אותו בתוך המציאות. אני מבטא דרך תהליכי הביטוי של הרוח את צרכי או את רצונותיי. נדבר על זה עוד מעט בהמשך.

וזה מתקשר לצעד הבא – בין המעשה ששייך לחיצוניות העולמות ובין המחשבה, נמצא הדיבור באופן מרכזי. מרחב הדיבור הוא מרחב הרוח, במובן של דיבור רגשי. לא במובן של דיבור אינטלקטואלי, אלא במובן של דיבור רגשי. דיבור כהבעת הרגש – “אבל תקשיב לי” – שילד שרוצה שיקשיבו לו, ישמעו מה הוא מרגיש, ולא רק יתנו לו פתרון חיצוני מעשי לבעיה, אלא חשובה לו האינטראקציה הרגשית דרך הדיבור. דיבורים בין אמא לילד או בין אבא לילד, שהם שייכים לקשב הרגשי, ולהדהוד הרגשי – באופן בסיסי שייכים למרחב הזה של הרוח.

והטור האחרון בטבלה, ‘תפקוד’, מבוסס על הסבא דמשפטים שראינו בתחילת הדרך, שאמר שכל המערכת הזאת של נפש רוח נשמה, בריאה יצירה ועשיה – שייכת למערכת החיצון ביחס לאלוקות. ולכן כל המערכת הזאת היא עדיין מערכת המשרתים, מול מערך האלוקות שהוא גבוה יותר. ובתוך המערכת הזאת, בסבא דמשפטים יש חלוקה לשלוש מדרגות: שפחה, עבד ואמה. העבד הוא המקום של הרוח, ואנחנו נעסוק הרבה בנושא הזה של עולם המלאכים שמזוהה עם עולם הרוח. אפשר היה להוסיף לטבלה טור שבו אני מדבר על העולם האנושי והאופנים כמערכת העשיה; כיסא הכבוד כמערכת הבריאה, מקביל פה לנשמה; ומרחב המלאך כמערכת היצירה. זו הקלאסיקה של מיקום המלאכים. אז המקום הזה של הרוח והמלאך, היצירה והמלאך, זה נושא גם כן שנצטרך לגעת בו בהרחבה.

עד כאן זה היה רק בשביל למקם בצורה ראשונית את האזור שבו אנחנו הולכים לנוע עכשיו, שאליו אנחנו הולכים להיכנס.

מפת הרוח

עכשיו אכנס לתוך הטבלה שיש בצד אחד את הנפש, מה שלמדנו כבר, ומצד שני את המפה של הרוח שאותה עוד לא למדנו.

	רוח	נפש
ספירה	ו’ קצוות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד, מלכות)	מלכות
מערכת ספירתית	חסד – גבורה – תפארת.  מרכז – תפארת.	נצח – הוד, יסוד ומלכות (נהי”ם)
כלי	אמצעי	חיצון
דמות	יעקב, משה
כוח	רוח, שם אלקים, מימוש פוטנציאלי. שם הויה – התהוות מתמדת	נפש. קיום – שם אלם. תחושה.
שלב בסיסי	יניקה,פתיחת הו”ק, צמיחה גדילה ותנועה.אכילה רגשית, ביטוי רגשי: קול ודיבור (ו”ק פנימי).פעילות רגשית – מודעות רגשית – ניהול רגשי.  יחסי אם – ילד:התבונה והז”א. הרפלקסיה האימהית.התהוות האני (האגו).האני במרכז היחודיות ואהבת האם (א-ל שד-י).המוות ותהליכי השבירה ברוח (בפנים ובחוץ מות המלכים).רוח נשברה – תסכול עצב ונפילה ברוח.התהוות יצירתית, ביטוי אישי.הפנמת הרגלים והבנה.	עיבור, קיום החיים. צורך, דחף. סתמיות. עצם החיים – לגרמיהו עיוור.
פנים וחוץ	חוץ: שליחות, שירות, יעוד לתיקון או קידום.פנים שבחוץ: יצירה טהורה, יופי, אסטתיקה, הרמוניה, ניגון שיר ריקוד.פנים: התהוות אישיותית, וצמיחה פנימית.	הזנה, הישרדות (זכרי ונקבי בנפש).
פרצוף	ז”א – זעיר אנפין.המעבר מו”ק לז”א.יחסי ז”א וא”א.האדם = שם מ”ה, הויה במילוי אלפין.אדם מול עולם – יושר ועיגולים	נוקבא
עולם	היצירהחיצוניות העולמות: מלאכים, המטטרון.עץ הדעת טו”ר – יצירה והרס.מערכת יחסים: שיפוט בחירה וברירהמידה כנגד מידה.חברות ורעות. (זוגיות)פנימיות העולמות:האינטגרציה של המרחב והזמן על ידי האני.התפארת והחלום: כתר (ת”ת של אמא) ותפארת בלב הז”א.  המרחב המשחקי: בין הנפש לנשמה בין החוץ לפנים, תהליכי יצירה ומשחק.	העשיה
מרחב	תנועה בין שמים וארץ, תנועה בתוך 6 המרחבים, ויצירת מרכז בליבם.	היכל, בית, רחם, תלותיות, כבוד, סביבה, קהילה, מקום, חפצים/אוביקטים, קניינים, טבע.
זמן	תנועת האני במרחב זמן – היסטוריה כללית ואישית.זמן אמהי:תנועה בין העבר – לעתיד,זמן אבהי: התהוות, דינמיות נצחית.	קיום, הווה, סטטיות.
	3 קומות ברוח:הנפש ברוח – נה”י דז”א.הרוח שברוח – חג”ת דז”א.הנשמה שברוח – חב”ד דז”א.	תנועה:עיגול.מילוי וחסר, פעילות ומנוחה, מוות וחיים,שעמום גירוי ועונג, סקרנות, התחדשות, ושעשוע שבסתמיות.דפוסים חוזרים והרגלים, תבניות מוטבעות.הנפש התהומות והבירורים.
	צמיחת הראש: תהליכי כניסת המוחין ברוח.מוחין דקטנות – שמות אלוקיםמוחין דגדלות – שמות הויה.תבונה ובינהמוחין דאבא ומוחין דאמא

הרוח שבנפש 

על הספירות כבר דברנו קצת בשבוע שעבר, אז אתחיל מה”שלב הבסיסי”, כי ככה גם התחלנו בנפש.

השלב הבסיסי של הרוח הוא שלב הינקות. עכשיו, כמו שכבר פתחנו בפתיחה של הנפש, ברור שזה לא בדיוק ככה. ברור שלמרות שהשלב העוברי מייצג את השלב הנפשי, ברור  שגם שם בתוך העובר יש כוחות צמיחה וגדילה. העובר לא רק מתקיים, אלא נמצא גם כל הזמן בתהליך משמעותי מאד של גדילה וצמיחה. אבל מבחינת החוויה – האם מזינה אותה, וגם הוא בסופו של דבר עכשיו עדיין מתקיים. אין פה מצידו שום פעילות אקטיבית, הוא פאסיבי לגמרי בתוך התהליך הזה. הגדילה מתרחשת מאליה במובן מסוים. לכן אין פה הופעה נוכחת של הרוח, ההופעה היא אילמת במובן מסוים. היא סמויה מן העין, ובלועה כביכול בתוך המצב העוברי – מצב פאסיבי, אילם, מזוהה עם החיצון וכל מה שדברנו בשלב הנפש. 

לרוח הזאת שגנוזה בתוך המצב העוברי אנחנו נקרא, אם תרצו, הרוח שבתוך הנפש. זו רוח שקיימת בתוך העולם הנפשי. גם בתוך עולם הטבע יש רוח נסתרת, ואנחנו לא כל כך רואים אותה. היום במבט מאוד מאוד גדול על עולם הטבע, יכול להיות שנקרא לרוח הזאת אבולוציה. בתוך העולם הטבעי, שכביכול נע בתנועה נפשית הישרדותית, יש בכל אופן תהליכי התפתחות וצמיחה שאפשר לראות אותם על צירים של זמן רב מאוד. אבל במבט המצומצם על עולם הטבע, הרוח לא ניכרת. הנפש הרבה יותר דומיננטית מבחינת ההנעה, המוטיבציה של הפרה שרועה באחו. 

אך עם כל הדומיננטיות של בעלי החיים והטבע כדינאמיקה נפשית, יש שם רוח. באיזה מובן יש שם רוח? הרוח כלולה שם בתוך המצב הטבעי כי היא נעה בתוך תהליכי החיים. כלומר, הנפש נעה לקיום, הקיום הוא לא רק קיום של הפרט אלא הוא גם קיום המין, קיום המין מוביל לדחף חיים להמשכיות ולהישרדות, דחף החיים להמשכיות והישרדות מוליד עגלים. כאשר עגל נולד הוא עובר תהליכים של עיבור, יניקה וגדילה לשלב הפריון וממשיך הלאה להופעת צאצאים בהמשך מעגל החיים, וימשיך הלאה לדור הבא. התנועה הזאת היא תנועה מעגלית והמסגרת שלה היא דינאמיקה של טבע, דינאמיקה של קיום, דינאמיקה של המשכיות של קיום המין. 

הרוח פה לא פורצת מעבר לעיגול הנפשי הטבעי, ובמובן הזה הרוח קיימת אבל היא כמו קו שמתעגל. כמו שילד לא מאמין שכדור הארץ עגול ולא שטוח, כי הוא רואה אותו מישור, אבל בסוף תלך תלך תלך, זה מתעגל. בסוף אתה חי באופן מעגלי בתוך תנועת החיים, אז המעגליות היא השלטת. הדחף פה הוא הנפשי-קיומי-המשכי, והמשכת הקיום, זה מה שמניע פה את עצם החיים. אין לרוח עניין לעצמה, קיום לעצמה. זה מקביל במובן מסוים לשלב העוברי, זאת אומרת ישנה רוח אבל היא עדיין בלועה בתוך המעגל והמצב העוברי.

רק בשלב הלידה הרוח תפרוץ לזהות משל עצמה. הילד נולד ומתחיל באמת שלב חדש, כמו שאנחנו חווים את האדם. אם אנחנו נסתכל על עולם הטבע, בסוף גם השלב הזה הוא עדיין חלק מאותו עיגול. אבל כשאנחנו מסתכלים על התפתחות האדם, הוא שלב חדש, כי הרוח האנושית יוצאת מתוך מעגלי הטבע והיא הולכת ומתפתחת בציר לינארי, ולא רק בציר מעגלי.

את אותה תנועת רוח עגולה אפשר לראות גם בתוך מעגל השנה. הרי גם מהלך החודש נע במעגל, ויש בו תהליכים של דינאמיקה רוחית כביכול. גם במחזור חודשי של אישה יש דינאמיקה רוחית, אבל הוא מובנה לתוך מעגל. ככה גם בדינאמיקת השנה – ארבעת העונות. יש פה תנועת רוח, אבל זו רוח שמתעגלת לה בסופו של דבר למחזור שחוזר על עצמו פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם. במובן הזה הרוח עדיין בתוך הדינאמיקות של הטבע, בתוך הדינאמיקות של העיגול, בתוך הדינאמיקות של המלכות.

פה אתם יכולים לראות קצת את המצב הזה של הרוח שבנפש, שבו הרוח עדיין בלועה בתוך הקיום עצמו. והקיום הנפשי דומיננטי מאד בסופו של חשבון.

הרוח המתעגלת והרוח העצמאית

הצעד הבא הוא הצעד של הופעת הרוח כהופעה עצמית. שבו הרוח היא לא רק אמצעי או מלווה את תהליכי הגדילה וההתפתחות הטבעיים של הישרדות המין או הפרט, את הגדילה מעובר של פרה לפר בוגר. אלא רוח שהיא מבחינתנו מביאה איכות נוספת, מביאה עולם חדש, מעבר לדאגה לעולם הטבע ודאגה לקיום והמשכיות הקיום. העולם החדש הזה הוא בעצם הצעד שבו אנחנו נמצאים.

לכן באר”י אנחנו נראה את זה כציור של מערכת העיגולים, מערכת הטבע אם תרצו, וישנה רוח גם בתוך עולם העיגולים. אבל הרוח כביכול עדיין מתעגלת לה בתוך העיגול, היא נעה בדפוסים נפשיים. והמקום הזה של הרוח כמופיעה הופעה משל עצמה ולא רק נעה בתוך המעגל הטבעי, זה בעצם לידת האדם, במובן מסוים. פה האדם לקח את הרוח צעד מעבר לעולם הטבע, והפך את הרוח להיות דומיננטית, ואולי התכלית. הנפש בשלב זה כמובן קיימת, אבל היא הפכה להיות אמצעי לרוח. מבחינתנו הזהות היא הרוח, אנחנו מתחילים לספור את גיל הילד מאז שהוא נולד. מבחינתנו עכשיו הרוח מופיעה, והקשר הרגשי עם הילד והמשחק אתו, ההתפתחות האישיותית שלו והשם שאנחנו נותנים לו – זה מבחינתנו המרכז. השלב של העיבור הוא שלב הכרחי בשביל להגיע ללידת הילד, וכשלעצמו הוא לא בעל ערך מבחינתנו. במובן הזה הרוח היוצרת, הרוח הנולדת כלידה של אישיות, כלידה שתביא איתה את הרגש, כלידה שתביא את האינטראקציה, הקשר בין הורה לילד, זה מה שבסופו של דבר אנחנו מבקשים. שתביא את המשחק, שתביא את החלום, שתביא את הצמיחה, שתביא את ההתבגרות בהמשך לקומות הבאות, כל זה הוא התפתחות האדם. כלומר, במובן הזה האדם מזוהה עם הרוח.

רואים את זה בעץ חיים (שער א ענף ג):

אמנם החילוק שיש בין העגולים להיושר הוא כי י”ס דעגולים הם בחי’ האור הנק’ נפש ויש בהם אור פנימי ואו”מ פנימי וחיצון שיש לה בחי’ י”ס של כלים ובכל כלי מהם יש בו פנימיות וחיצונות וגם יש י”ס של אורות לכל אור יש בו או”פ ואו”מ.

אני לא אסבך עכשיו, אבל מה שהוא אומר זה שיש לנו בעצם מערכת כפולה. יש את מערכת של העיגולים, זו מערכת הטבע. ומהרח”ו כותב בשער מ”ב שמערכת העיגולים הזו מקבילה להיכלות, שעליהם דברנו בנוגע לנפש. מעין מרחבים עיגוליים שבהם הקיום מתקיים. העולם הוא עגול, הזמן מתעגל, הקיום חוזר אל תוך עצמו. המערכת השניה היא עשר ספירות בבחינת רוח, שזה האדם כרוח. ולכל רמה כזאת יש מערכת שלימה, יש לה פנימיות וחיצוניות, יש לה אורות פנימיים ואורות מקיפים, אבל נעזוב את זה כרגע.

אבל הי”ס דיושר הם בחי’ האור הנק’ רוח שהוא מדרגה גבוה על מדרגת הנפש כנודע גם הם כלולים מאו”פ ואו”מ.

זאת אומרת, כמו שיש עשר ספירות של עיגולים, שהן מערכת הנפש בעולמות, כך יש מערכת אחרת שהיא מערכת היושר, שהיא באמת עיקר דיוקנא דאדם. כמו שהאר”י יכתוב בהמשך, שהרוח נקרא אדם. ואני ממשיך לקרוא:

הרוח נקרא אדם

גם הם כלולים מאו”פ ואו”מ גם יש להם י”ס דכלים ובכל כלי מהם יש בו פנימיות וחיצוניות. ופשיטא הוא שבחי’ הנפש נאצלה תחלה ואח”כ נאצל הרוח שהוא מדרגה יותר עליונה כנודע באדם התחתון שבתחלה קונה נפש ואח”כ זכה יתיר יהבין ליה רוח כנז’ בזוהר משפטים דצ”ד וז”ל ת”ח ב”נ כד איתיליד יהבין ליה נפשא וכו’ וכן היה באדם העליון שבתחלה נאצלו ונתגלו בחינת העגולים שהם בחי’ מדרגות הנפש והכלים שלהם ואח”כ נאצלו בחי’ ב’ דיושר בציור אדם שהם מדרגות אורות רוח והכלים שלהם כנודע כי הרוח נק’ אדם והבן זה מאד.

אומר מהרח”ו – תסתכל על האדם, כמו שבאדם התחתון קודם כל מופיעה הנפש, ובשלב הבא הוא זוכה לרוח, כך גם באדם העליון, בהתפתחות ההויה כולה, זה היה סדר ההתפתחות. יש פה את ההולוגרמה, את ההדהוד בין המיקרו-קוסמוס למאקרו-קוסמוס. גם במאקרו קוסמוס כך היה תהליך התפתחות ההויה: קודם כל הופיעה מערכת העיגולים, מערכת הטבע, פרק ראשון בספר בראשית לצורך העניין. ואחר כך מופיעה לנו בעצם הרוח, פרק ב’ אם תרצו בספר בראשית, שבו כבר מתואר סיפור הבריאה כאשר המרכז הוא האדם ולא הופעת הטבע בכללותה. אל האדם, שהוא מרכז הסיפור, מתייחסת המציאות שמחוץ לו. אליו, בשבילו נוצר הגן, אליו מובאות החיות, הוא קורא שמות לבעלי החיים, ממנו מתפתחת האישה ונוצרת מציאות של איש ואישה, הוא מצווה וישנם יחס ואינטראקציה בינו לבין אלוקים של ציווי ובחירה – כל המערכת הזאת היא בעצם מערכת הרוח שפרק ב’ מתחיל לבנות. אבל היא שלב ב’ בהתפתחות ההוויה. קודם כל ההויה צומחת דרך תהליכים של עיגולים. 

מה שחשוב, הוא אומר פה את זה בצורה הכי ברורה שיש – “שהרוח נקרא אדם והבן זה מאוד”. הנפש היא עדיין תיקרא בהמה במובן מסוים, הנפש זה הנפש הבהמית שלנו, זה עדיין שייך למערכת הטבע שלנו. הרוח עדיין לא מפותחת, למרות שישנו גם איזשהו מופע רוחי בבהמה, אבל הוא עדיין מתעגל לו, הוא עדיין בלוע בתוך הקיום הנפשי. ויש פה איזושהי עמידה ישרה של האדם. התיאור הזה שאני כבר לא הולך על ארבע, אני לא מתעגל עם כדור הארץ, שיוצר איזשהו מעגל: שתי רגליים אחוריות, גוף ושתי רגליים קדמיות – כדור הארץ. אין את המבנה המקביל הזה, אלא אני מתחיל לעמוד ישר, זקוף. יוצר ציר אחר, ציר שבין השמים לאדמה, ציר שבין האין סוף לאדמה, זה הציר החדש. ציר שבין שמים לארץ, זה האדם, זה הרוח, זה הציר שמתפתח עכשיו, והוא שלב מאוחר יותר בצמיחה.

לידת הרוח

אני ממשיך בפסקה:

ודבר זה היה בכל העולמות כולם כי בכל בחי’ ובחי’ מהם בתחי’ נאצל הי”ס שלהם בבחי’ העגולים של הבחי’ ההוא ואח”כ נאצלו הי”ס דיושר של הבחי’ ההיא.

ככה היה בכל העולמות, זה סדר ההתפתחות. קודם כל יש שלב של הופעת העיגול, השלב שבו אנחנו דואגים לנפש, להזדקקות הבסיסית, לקיום, להישרדות. ורק אחרי זה אנחנו לפעמים פנויים להתפתח אל השלב הבא, וצומחים אל השלב הבא של התפתחות אל הרוח, והזהות הרוחית שלנו.

הוא דיבר על האדם התחתון – הוא דיבר על המיקרו-קוסמוס, והוא דיבר על המאקרו קוסמוס, וזיהה את העיגולים והנפש ואת הרוח והיושר בכל ההויה כולה. עכשיו הוא מחזיר אותנו לתוך גוף האדם ומנסה למקם את זה בתוך גוף האדם. זה קטע של ר’ חיים ויטל:

אמנם ההפרש בין הכלים של נפש והכלים של הרוח כבר נודע כי אבר הכבד הוא משכן להאור הנק’ נפש וסימן לדבר כי הדם שהוא כבד שמלא דם הוא הנפש ואבר הלב משכן לרוח ואבר המוח משכן להאור הנקרא נשמה ואין זה מקום ביאור לדברים אלו.

פה מהרח”ו מצייר שלוש מערכות של האדם: הלב הוא משכן הרגשות, אזור הרוח, הנשימה והחמצן. המח הוא משכן החשיבה והכבד הוא האיבר ששייך למערכת ההזנה כולה, למערכת העיכול, הוא זה שבסופו של דבר בונה את הדם, והדם הוא הנפש.

עשינו צעד אחד גדול יותר. התחלנו לדבר על שלב העיבור – אנחנו כבני אדם, בשונה מהסינים, לא סופרים את העיבור כתחילת חיינו, אלא סופרים את הלידה כתחילת חיינו. אנחנו סופרים מהופעת הרוח. כשתינוק נולד הוא ננער ממעי איו, מהמצב הפנקסי שלו, המקופל, תלת כלילן בתלת, כאשר הכל מקופל בתוך הנפש, כאשר הרוח מקופלת בתוך הנפש, והכל נמצא בתוך המלכות, במצב קיומי עוברי, ואז בלידה הוא זוקף את קומתו, ופותח את כל הציר שלו, את כל עמוד השדרה שלו, ועומד זקוף, ומתחיל בעצם לעשות את המסע שלו, שלא מתרחש בבת אחת. 

ככה גם ביחס למערכת הגדולה של הטבע – האדם בעצם הופיע בתוך מערכת העיגולים. בהתחלה, אם תרצו, האדם היה חלק מהטבע. ולוקח זמן עד שהאדם יוצא מהטבע, עד שהאדם מזהה את עצמו כמשהו שהוא מחוץ לטבע. שיש את הטבע ויש אותי. יש את החיצון ויש אותי. אני לא מזוהה עם הטבע, אני לא מזוהה עם החפצים, אני לא מזוהה עם האובייקטים. יש לי אפשרות לבחור, ולחיה אין אפשרות. יש לי את מה שאני מרגיש עם מה שקורה בתוך המציאות החיצונית, אני לא מקבל כל מה שקורה בחוץ, אני לא מזדהה עם כל מה שקורה בחוץ. אם אני רואה אריה טורף זברה אני לא בהכרח מזדהה עם זה, אני לא אומר “זה הטבע”. ילדים לפחות דורשים לעצור את הסרטון בשלב הזה. אז זה השלב שהאדם מתחיל לחרוג מתוך מערכת הטבע, ולעמוד על רגליו העצמיות. 

זה עכשיו מסע ארוך, כמו שילד נולד, יש לו מסע ארוך משלב העיבור עד להתפתחות הרוח. גם אנחנו כבני אדם במסע ארוך של התפתחות הרוח, וגם פרק ב’ בספר בראשית הוא לא סוף פסוק. הוא עדיין ממוקם בתוך אזורי הטבע. והמקום שבו האדם באמת ישתחרר מכבלי הטבע ויצא אל החירות שלו, אל העצמאות שלו באמת, זה רק ביציאת מצרים ובמתן תורה. אבל זה מסע ארוך. אז שם הוי”ה יופיע במלא עוצמתו, ואפילו לא יזדקק לשם אלוקים. רק אז נראה את החופש של שם הוי”ה, את החופש של הקיום הרוחי שמיוצג במשה רבינו, מול  יעקב אבינו או אדם הראשון שהם מערכות קדומות יותר של מופעי הרוח. אז זה בעצם איזשהו מסע שהוא גם מסע בתוך האדם עצמו, בין הרוח שעדיין אחוזה בחיצון, לרוח שמגלה את עצמה, והרוח שנפתחת פנימה אל הנשמה, ואל מה שמעבר אליה. וזה נכון ברמה האישית, זה נכון ברמה הלאומית וזה נכון  ברמה האנושית כולה. הרוח הוא האדם שעובר מסע של גילוי עצמי, שבהתחלה שלו נמצא החיצון, עולם הטבע, עולם האובייקטים והעיגולים, ואנחנו הולכים פנימה לקראת החופש. החופש שתביא אתה הנשמה, החירות. ובתווך הזה ייווצר כבר חופש – חופש יצירתי, חופש לבחור.

זו הייתה הנקודה של הצעד הראשון שלנו. המקום שבו הרוח בעצם נולדת מתוך הטבע. ויהיו לנו פה שמות שונים, בהתחלה העיבור הוא רק שם אלם, אחר כך מתחיל להופיע שם אלוקים מלא, לאחר מכן נתחיל לראות הוי”ה אלוקים ואחר כך נראה שם הוי”ה. זאת אומרת שיש פה איזשהו מסע, שבהמשך שלו יאירו שמות ה-אהי”ה אשר אהי”ה. איזשהו חופש להיות מה שהוא רוצה להיות. יש פה איזשהו מסע של הרוח שנעקוב אחריו, וכל דבר כזה ייתן איזשהו עומק או גילוי חדש בשביל הרוח למי אני. הילד כל הזמן מגלה את עצמו, הרוח כל הזמן מגלה את עצמה – מה טמון בתוך הפוטנציאל של לחיות חיי רוח? מהו החופש של האדם?. בהתחלה זה יהיה עדיין בתוך מערכת הטבע, בתוך מערכת העיגולים, בתוך שם אלוקים. ולאט לאט זה יתחיל לפרוץ ולהתפתח למימוש עצמי.

מרכזיות ההתפתחות הרוחית

אם כבר דברנו על זה, אתם יכולים לראות את זה בשמות. יש שמות קודש לכל ספירה, אז כשלוקחים את שם הוי”ה נותנים לו שמות שונים. יש שם הוי”ה של החכמה, אז ממלאים אותו ביודי”ן, זה שם ע”ב. שם הוי”ה של הבינה זה שם ס”ג, שם הוי”ה של הרוח זה שם מ”ה ושם הוי”ה של הנפש – שם ב”ן, שזה שם הוי”ה במיולי ההי”ן. אז שם הוי”ה של הרוח זה שם מ”ה, הוי”ה במילוי אלפי”ן – יו”ד ה”א וא”ו ה”א. ובא הזוהר ואומר ששם הוי”ה במילוי אלפין זה הזרימה הפנימית של כל החיים האציליים, זה האדם, דיוקנא דאדם. זו הרוח הזאת של ההתהוות, שהיא בעצם מיוצגת פה בשם מ”ה שעולה בגימטרייה אדם. הניחו את האדם בתור הרוח הפנימית האינסופית של ההתהוות הבלתי פוסקת. זו מעין חשיפה, שהתיקוני זוהר חושף איזשהם נדבכים מאוד עמוקים של חיי הרוח. והשם של הנפש נקרא שם ב”ן, בגימטרייה בהמה – עדיין אחוז במערכת הטבעית, עדיין אחוז במערכת החיצון.

לאט לאט אנחנו נעשה סדר בכל התהליך הזה. קצת קפצתי רק בשביל להגיד משהו שהוא מאד מאוד חשוב – מבחינת המקובלים, למרות שיר ההלל ששרנו לנפש, שהוא שיר מאוד מאוד חשוב, בסוף המרכז של האדם והזהות של האדם הם עם הרוח. זה לא פשוט כל כך, לאדם המודרני זה לא פשוט לקבל את הנחת היסוד הזאת – שהרוח הוא האדם. המרכז הוא לא הנפש, כי כבר דברנו  שהנפש מחוברת לטבע, לגוף, לקיום הטבעי וכן הלאה, יצרים תשוקות. היא עדיין לא מגלה את החופש האנושי, את הבחירה האנושית, את היצירתיות האנושית, ואת ההתהוות הפנימית של האדם. אבל המפתיע יותר הוא שזה שזה לא המוחין. האדם הוא לא הנשמה, האדם הוא לא החיה, האדם הוא לא היחידה. לא זה עיקר שם אדם. עיקר שם האדם הוא הרוח, או במילים אחרות פרצוף זעיר אנפין. פרצוף זעיר אנפין הוא עיקר הדיוקנא דאדם. מה עם המוחין? המוחין באים והמוחין הולכים, לא המוחין הם עיקר האדם. יש איזשהו מרכז בסופו של דבר, מרכז יסודי, על הרוח האנושית, על הרגש האנושי, על היצירתיות האנושית, על ההתהוות האנושית. זה המרכז מבחינת האר”י – הזעיר אנפין. הוא עיקר שם אדם. ואבא ואמא מצמיחים את הרוח.

מבחינתי זה אומר הרבה על החשיבות של המימוש של החיים שלנו – כמה חשובה ההתפתחות הזו של מערכת הרוח, מערכת הזעיר אנפין. הרבה פעמים במשך החיים שלנו היינו בשלב העיבור, שלב הנפש, שלב הצרכים, עברנו לשלב הרגשי שלב הרוח, ואז נחשפנו לעולם הבינה, לעולם החשיבה, לעולם התובנה, לעולם החכמה. והנה אנחנו זונחים כביכול את השלב של כלי אמצעי, פרצוף הזעיר אנפין, עולם הרוח, והידיעה שטמונה בתוך המפגש הרגשי. אנחנו זונחים את זה כי מבחינתנו הגענו לאמת, אנחנו פילוסופים, אנשי חכמה, אינטלקטואלים. זהו שאנחנו לא באמת יוצרים כלום, אנחנו רק יוצרים ביקורת חברתית כל היום, לא באמת יוצרים שום דבר. אנחנו כבר הפסקנו להרגיש כי אנחנו כל היום אנשים חושבים, ואבדנו משהו ביכולת הרגשית שלנו, במבע הרגשי שלנו, ביצירתיות שלנו בחיים ובחלום שלנו. אז לפעמים קורה שהאדם נמצא בתוך דומיננטיות של חשיבה ואינטליגנציה, שזה בעצם מעין התפתחות כלי הבינה שמוליך לתוך הנשמה. וודאי שצרכי קיום יש לו, גוף יש לו, נפש באחוריים יש לו, אבל מה עם הרוח שלו? הרוח שלו הלכה לאיבוד. היכולת להגיד מה אני חושב? מה אני מרגיש? מה אני יוצר? מה אני מביא? מה הביטוי שלי? מה אני רוצה לבטא? הוא מאבד את זה. אפשר להגיד ככה, אפשר להגיד ככה ואפשר להגיד ככה –יש המון אפשרויות, יש מגוון דעות, יש המון שיטות בסוגיה, יש כל מיני דברים, אבל מה אני חושב? מה אני רוצה? מה אני מרגיש? איפה הביטוי שלי? מה היצירה שאותה אני יוצר בתוך הסיפור הזה? זה משתתק, ומבחינת האר”י זה איזשהו מצב רגרסיבי או עוברי של הזעיר אנפין. הרוח שלנו נפולה, ולפעמים זה נובע מחוסר ההבנה של המרכז הזה – מה טמון בפוטנציאל הרוח? כמו שהרבה פעמים הנפש היא באחוריים ומודחקת כי אנחנו לא מבינים מה נמצא שם. אנחנו מעריכים את הראש, כמו שהמהרח”ו אמר שהנשמה נמצאת בראש. מעריכים את הראש, מעריכים את החשיבה. האדם המודרני מזהה את האני שלו כנמצא בראש ולא נמצא בלב, ובטח לא נמצא בבטן כמו שבמזרח הרחוק מזהים את האני בבטן. היית שואל ילד יפני לפני מאה שנה איפה הוא חושב, הוא היא אומר מהבטן. 

זו המרכזיות של האמירה הזאת, שהרוח הוא האדם. אם הרוח אצלך רדומה, נפולה, בגלות, ברגרסיה, אז גם אם יש לך נשמה ערה ומפותחת באיזשהו רובד, משהו באדם שבך תקוע וחסום. זה יקרין כמובן גם על הנפש, כי בן הזוג של הנפש זה הרוח, ואם הרוח חסרה, אז הנפש גם כן תהיה פגועה ביכולת שלה באמת לחיות חיים מלאים. כי החיים המלאים של הנפש לא יכולים להתמלא רק על ידי הנשמה ו החיה. הבן זוג הטבעי של הנפש זה הרוח. מה מקומו של הרוח בעולם שלנו המודרני? צריך עוד לחשוב, להבין את זה. צריך להבין מה המקום של ההקשבה לאינטליגנציה הרגשית שטמונה בתוכנו, ולמודעות העצמית שטומנה שם, וליצירתיות שטמונה שם, ולחלום שטמון שם, ולתהליכי האינטגרציה הבלתי פוסקים שטמונים שם. זה עוד צריך להבין. אבל רק לשים את זה על השולחן, שהפרצוף הכי מרכזי באדם בסופו של דבר, מבחינת האר”י, הוא הזעיר אנפין.

הרוח היוצרת בטבע

נעבור הלאה, ל’כוח’. הכח של המערכת הזאת זה רוח, ועכשיו יש פה שתי שמות: שם אלוקים ושם הוי”ה. אנחנו ברוח נפגוש גם שם אלוקים וגם שם הוי”ה. גם שם אלוקים שהוא עדיין מערכת הטבע, כי זה הרוח האנושית שנעה בתוך מערכת הטבע. וגם שם הוי”ה של התהוות מתמדת. עכשיו בואו נדייק את מה שאמרנו. קודם אמרנו שהרוח או האדם, זה היציאה מהטבע. אבל גם כשהאדם יוצא מהטבע, הוא עדיין יכול לנוע בתוך מערכת הטבע. הוא לא באמת השתחרר מתנועת הטבע, אלא הוא פשוט פוגש את הטבע ברמה יצירתית. הוא לא חיה שנתונה לדינאמיקות טבעיות מובנות. הוא השתחרר, והשחרור יצר לו את החופש ללמוד ולהבין את החוקים של הטבע. כשהוא זיהה את החוקיות שנמצאת בתוך הטבע ולמד אותה, אז הוא למד ליצור אתה דברים חדשים. הוא למד ליצור אתה מזון, ליצור אתה תעשיה. אנחנו נמצאים בשיא תהליכי היצירה, שבהם האדם לומד את חוקי הטבע ויוצר איתם. האדם בעצם לא עשה משהו חדש מבחינה חיצונית, כשרכבים התחילו לנסוע על הכביש. הוא לא המציא טבע חדש, אבל הוא למד את חוקי הטבע ולמד ליצור איתם. במובן מסוים, ללמוד את חוקי הטבע זה בעצם להבין את עולם הבריאה של הטבע, ומתוך חופש יצירתי ליצור את הממשי בדרך חדשה. אז הוא חי בתוך הטבע, אבל הוא חי כרוח שולטת, דומיננטית, מובילה, יוזמת, יוצרת, שלוקחת את עקרונות הטבע ומגשימה אותם למען רצונותיו, למען שאיפותיו, למען התפתחותו, למען צמיחתו, למען סיפוק צרכיו, גם הנפשיים. 

זה הביטוי של הרוח במערכת חיצוניות העולמות. ולכן מצד אחד כבר מופיע פה שם הוי”ה ברובד מסוים, יש פה התהוות של האדם, אבל בסופו של דבר זה עדיין שם אלוקים. התודעה, המוחין הם עדיין שם אלוקים. הוא הולך אל התבונה, הוא לומד שם את התבניות של החשיבה של הטבע, לומד את חוקי הטבע, ויוצר דרכם. אבל מה שהוא חשף בשלב הזה זה שיש פוטנציאל לא ממומש בתוך הטבע, והוא יכול לממש אותו. הוא יכול להפיק יותר חיטה ממה שהיה מופק באופן טבעי בזריעה של הרוח על פני השדה מקציר שנופל. הוא יכול להפיק יותר כוח ממים. הוא יכול להפיק יותר כוח מנפט. הוא יכול לייצר מאטומים פצצת אטום ולהניע מערכות חשמל אדירות. יש המון פוטנציאל שגלום בתוך הטבע והוא לא ממומש על ידי הטבע עצמו, והאדם שמביא את הרוח היוצרת, מגלה את הפוטנציאל הגבוה שגנוז בתוך הטבע.

פה מתחיל להופיע הכח. הכח שטמון בחיי הרוח, הכח היוצר. יש עוצמה וכח כשהאדם קיבל ברגע שהוא גילה את חוקי הטבע וסודות היצירה. בזה הוא נהיה דומה לאלוקים. לכן אם בעיבור הקיום עדיין בבחינת אל”ם, אז ברוח כבר מופיע שם אלוקים פעיל. והשם אלוקים בשורשו הוא שייך לאמא, שייך לכח הבריאה, לטבע הגבוה שברא את העולם. אבל הבריאה, כשהיא עדיין בתוך הנפש במצב הנפשי, היא עוברית. היא נעה בתוך מסלולים קבועים ואין לה את היכולת להבין וליצור. להבין וליצור זה להבין מה הפוטנציאל ומה המצב הקיים, ואיך אני מגשים ומשיג יעדים חדשים, חווה כוחות חדשים דרך המימוש של חיי הרוח.

אותו תהליך שתארתי עכשיו על יחסי האדם והטבע קיים גם באדם ביחס לעצמו. האדם לומד את עצמו, מבין את עצמו, מבין מה הכוחות שלו, מבין מה היכולות שלו, ומבין מה הוא יכול לעשות עם הכוחות האלה באופן יצירתי בשביל להשיג את היעדים שהוא רוצה להשיג. אז הוא גילה שאם הוא גבוה שני מטר הוא יכול להיות שחקן כדורסל, הוא גם טוב בכדורסל והוא יכול להרוויח מזה הרבה כסף. הוא למד, הפעם לימוד חיצוני, מה טמון בטבע שהוא קיבל, מעבר לזה שהוא מקבל מכות מהמשקופים, מה הוא יכול ליצור בחיים עם הטבע. אבל יש למידה פנימית, שהאדם לומד מה הכישרונות שלו, הוא טוב במתמטיקה, הוא יכול ליצור עם זה, אפשר ליצור עם זה כל מיני דברים, ללכת לפתח עם זה כל מיני דברים. יש לו חוש לאומנות והוא יכול ליצור כל מיני דברים ולעשות עם זה כסף. כל פעם שאני מדבר על הכסף זה שייך לנפש, זה מראה כמה הרוח הזאת היא עדיין בתוך הטבע, היא אומנם יצירתית, חופשית ולומדת, אבל עדיין לא נתנו לה באמת תכלית יותר גבוהה מאשר ליהנות יותר מהחיים או לספק לי יותר צרכים, ועוד נדבר על זה בהמשך.

מה שחשוב לי עכשיו, זה שתראו את התהליך הזה של חשיפת הכוח הרוח. הפוטנציאל. פוטנציאל יצירתי שהוא שם אלוקים, אבל הוא לא שם אלוקים במובן של העיגולים אלא שם אלוקים במובן של האדם – האדם היוצר שלומד את חוקי הטבע ויוצר איתם.

התהוות הרוח הפנימית

יותר עמוק מזה, זה שאני כבר לא משחק את המשחק של הטבע. אני לא רוצה להטיס מטוסים לחלל או להטיס מטוסים לשמיים. אלא אני לומד בתוך הרוח את ההקשבה פנימה, למה נמצא שם בפנים. לעולמי הפנימי ולתהליכי ההתהוות הבלתי פוסקים שנפתחים שם. לתהליכי הלמידה שמלמדים אותי על עצמי דברים חדשים כל הזמן. לאו דווקא מלמדים אותי איך להשתמש בעולם החיצון אחרת ואיך להשפיע לעולם החיצון אחרת. אלא קודם כל מי אני ומה אני. השלב הזה הוא שלב לידתי פנימי עמוק יותר – שם הרוח נחשפת לעצמה ולא רק משחקת במגרש של הטבע, במגרש של חיצוניות העולמות. ופה היא בעצם נפתחת לשם הוי”ה, נפתחת לשפת ההתהוות.

אם נמקם את זה על דמויות, כביכול אדם הראשון היה אדם, אבל עדיין אדם בתוך מעגל הטבע, והיעוד שלו היה לעובדה ולשומרה. האבות הקדושים הם הופעת רוח, אבל הם עדיין בסוד א-ל שד”י, נמצאים בתחום מערכת של טבע. מבורכת, מושפעת, מושגחת, אבל עדיין איפשהו טבע. משה רבינו הוא כבר הדמות הבאה. לכן אנחנו לפעמים מזהים את יעקב בתור מרכז התפארת, והוא עדיין יהיה שייך לחיצוניות הרוח, ומשה יהיה פנימיות הרוח – השלב של הופעת הרוח הפנימית. הופעת האדם שמתחיל להיות מודע לעולמו ולעצמו. מעבר לחיצון במובן של הטבע וכוחות הטבע והשימוש בכוחות הטבע, והיצירתיות עם כוחות הטבע, וההישגים חיצוניים שקשורים לרתימת כוחות הטבע שלי, בסופו של חשבון. לדוגמא, יכול להיות שאני מוכשר מאוד מבחינה חיצונית במחשבים, אבל בכל אופן מבחינת בחירות של הרוח הפנימית שלי אלך להיות עובד סוציאלי. ויכול להיות  שזה קשור ליחסי חוץ-פנים של הרוח. אבל יכול להיות שזה נובע גם מסיבות אחרות.

עד כאן להיום. זה היה הצעד הראשון של הרוח מתוך הנפש, מתוך הטבע, מהעיבור ליניקה, מהעיגול אל האדם. ובהמשך משם אלוקים לשם הוי”ה. קצת דברנו על שמות קודש, אני מקווה שלא שהקפצתי אתכם יותר מידי, אבל אנחנו עוד נחזור על זה בהמשך, ונראה את זה גם בתוך האר”י עצמו.

כל זה כמובן קשור לספירת העומר, לידת הרוח ותהליכי היניקה, אבל זה כבר יהיה במסגרת אחרת.