שיעור 8: האדם החיצוני והאדם הפנימי והחיים שביניהם

מבוא- התבוננות דרך סיפורו של האדם

אנחנו ממשיכים במסענו במסגרת המבוא לתורת הנפש באר”י. גם בסוף השנה לא נצא מהמבוא… אבל יש את המבוא של לפני, בו אנחנו מנסים לשרטט את התמונה הגדולה. אח”כ נכנס לכל מרחב בפני עצמו, נדבר על הנפש בנפרד, על הרוח בנפרד, על הנשמה בנפרד, ובעז”ה על החיה והיחידה מה שנצליח לדבר בנפרד. בינתיים אנחנו עדיין מסתכלים מלמעלה על כל התמונה ומנסים לשרטט את קווי המתאר הבסיסיים שלה.

גם בסוף השנה נהיה במבוא, כי תורת הקבלה, תורת האר”י בפרט, וכל מה שצמח בעקבותיהם במאות שנים שאח”כ, זה הרזולוציות הקטנות של הדינאמיקות של תנועת האדם וחיי האדם, המפגשים בין הממדים השונים, ותהליכים שהחיים שלנו נושאים בתוכם. איך כל זה מתבאר בתוך הקונטקסט החיים היהודי, איך תורה ומצוות הם בעצם סוגים של תנועות אדם, ומוליכים את האדם במסע שלו. אין לזה סוף. לא נמצה את זה, ודאי לא השנה.

המטרה של המפגש הזה זה סוג של מבוא, שבא לפתוח פרספקטיבה. פרספקטיבה של להסתכל דרך דמות האדם על הסיפור. רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה –כל מה שיש לנו בסופו של דבר זה אדם בתוך עולם. זו התשתית שמתוכה התורה הפנימית מסתכלת על אדם בתוך עולם. מה הסיפור של האדם? ראשו בשמיים וסופו בארץ ובתהומות. כל מה שקורה פה קשור לדינאמיקה של של אדם שנברא בצלם אלוקים, הסיפור שלו הוא סיפור אלוקי ואנושי כאחד. מה היעוד של האדם? מה משמעות החיים שלו? זו השאלה שעומדת פה על הפתח ומנסה להיפתר. היא משליכה על כל מה שיקרה. הרי כל מה שתמצאו יהיה מפגש בין אדם לעולם. לכן זאת בעצם נקודת המוצא הבסיסית ביותר. מין כלל שמחזיק את הפרטים בתוכו. כל מה שיש בהוויה זה מפגשי אדם ועולם, או אדם בתוך עצמו כאדם. אבל מכלל הסיפור הזה של אדם בתוך עצמו או אדם אל מול עולמו, אין. אין במובן של יכולת התפיסה שלנו.

גם האדם מול הקב”ה, מול מקורו, בסוף ישתקף בדיוקנא דאדם. כי אין לי דרך לדעת אותו אלא דרך מה שהוא משתקף בתוך מושגי האדם. אין לי יכולת לתפוס את הנעלם אלא דרך כלי התפיסה שלי. כלי התפיסה שלי תמיד יהיו כלי תפיסה של אדם. אז גם הקב”ה בסופו של דבר משתקף אלינו בדמות אדם – ככה זה בתנ”ך. באיזה דמות אדם הוא ישתקף לי? זה תלוי בעומק שיש לי לחיי האדם, איזה דמויות אדם יש בתוכי שדרכם אני יכול לקלוט את ההשתקפות האלוקית. אם האדם שלי הוא אדם קליפתי אז אלוקים ישתקף לי בצורה מפלצתית, או מעורבבת. אם האדם שלי הוא אדם של עולם העשייה אז אלוקים משתקף אלי בדמות אדם דעשיה – קרי תנ”ך. אם האדם שלי הוא אדם דיצירה ואדם דבריאה אז אלוקים משתקף אלי דרך אדם דבריאה ואדם דיצירה – קרי חז”ל וספרות ההיכלות. אם האדם שלי מכיל בתוכו את האדם האצילי, את החשיבה של האדם האצילי, אז האלוקות תשתקף אלי בדמות האדם האצילי – שזה הזוהר ותורת הקבלה מהמאה ה-12 והלאה. אם האדם שלי הוא אדם קדום לכל קדומים אז האלוקות תשתקף דרך הדמות הזאת. 

או שהאלוקות תשתקף דרך העולם. שזה כמו שאנחנו קולטים את העולם. אין לכם יכולת לתפוס את העולם כשלעצמו אלא דרך איך שהאדם חווה את העולם. אז האלוקות תשתקף דרך העולם. גם זה נמצא לכם בתנ”ך קצת – הקב”ה מופיע כאריה, כנשר, כשור. זה גם יכול להיות חלק מדמויות המרכבה שהאלוקות תופיע בהם.

מה שאנחנו עושים עכשיו זה לפתוח פתח שמנסה להסתכל על העולם דרך הפרספקטיבה הזאת, בהנחה שהיא פרספקטיבת יסוד. להבין את האדם בתוך העולם על כל מנעד האפשרויות של בבושקת האדם בתוך מרחב העולמות בו האדם נמצא. כי אדם בתוך עולם, יש אדם ועולם בעולם העשייה, אדם ועולם בעולם היצירה, אדם ועולם בעולם הבריאה. יש אדם שונה בעולם שונה. וכולם הם בסופו של דבר הם אדם אחד. כולם אחד של סיפור אחד של אדם בתוך עולם. היכולת לתפוס את המציאות כאדם בתוך עולם מכילה את הכל.

גם תורה ומצוות הם מפגש בין אדם והעולם, וההשתקפות האלוקית אלינו כמו שאלוקים מופיע בדמות אדם אל האדם וקורא לו לחיות חיי תורה ומצוות. גם הם נמצאים בתוך המרחב הזה. האר”י ילך לתורה ולמצוות, ייקח אותם ויגיד: תקרא אותם בתוך הדינאמיקה של האדם. איך הם מוליכים את האדם אל הסיפור שלו, אל האינטגרציה שלו, אל השלמות שלו, אל המפגש שלו עם האדם האלוקי שבתוכו, וכן הלאה, ואל הבקשה האינסופית של אור האינסוף שגנוזה בתוך האדם הזה.

אבל בסופו של דבר הכל, ניתן וצריך להיות מסוגל להיות מוכל בתוך הפרספקטיבה הזאת של אדם בתוך עולם, כי היא בעצם המרחב. אם תסתכלו בתמונה האר”י מצייר, מה יש בתוך מרחב ההוויה? חלל פנוי אחד גדול, בתוכו יש עולם, בתוכו יש אדם. העולם הזה יכול להתפרט לחמשה עולמות, והאדם הזה יכול להתפרט לחמשה אדמים. אבל זה בסוף כל מה שיש פה. ברובד הגבוה ביותר של האדם הזה הוא מחובר לאור האינסוף שבתוכו, ולבקשה האינסופית שבתוכו, וברובד הכי נמוך וחיצוני של האדם הוא מחובר לקליפות ולרוע, ולכל מה שנמצא שם בתחתיות ארץ של התהומות, ודמויות הצל שלנו. בין כך ובין כך מכלל אדם בתוך עולם לא יצאנו. 

זה משהו שאני רוצה שתזכרו אותו, כי מרוב עצים לא רואים את היער. ואנחנו לאט לאט הולכים ומפרטים ומפרטים את התמונה, ואין ספור לרזולוציות שהקבלה יכולה להכניס אתכם למורכבויות האלה של אדם בתוך עולם. עשר ספירות נכללות בעשר ספירות בתוך עשר ספירות עד לפרקטל כמעט אינסופי. בכל ספירה יש אבי”ע. כל ספירה היא מיקרו-קוסמוס. וכל אדם הוא מיקרו-קוסמוס. אפשר לכתוב דוקטורט על גרמניה משנת… עד שנת… ואין לזה סוף. לא תצאו מזה. העולם יכול לחפור בתוך עצמו בלי גבול. גם בהקשר הזה אנחנו יכולים להיכנס לעוד ועוד רזולוציות של דמות האדם, אבל אל תאבדו את הדינאמיקה של הסיפור שאנחנו רוצים לספר. גם כשהשלם מתחיל להיפתח לתוך הסיפורים בתוך סיפורים שלו, עדיין תתפסו את הסיפור השלם. 

הסיפור הגדול שאותו אתם מספרים, הוא כמו הולוגרמה, הוא ימשיך להשתקף לכם בתוך כל הסיפורים הקטנים. אבל תזכרו את הכלל –בסוף את הכל מספר אדם בתוך עולם. זו לא רק אמירה בעלמא, כלל לפני שאנחנו מפרטים אותו, אלא זאת אמירה שנשמרת לאורך כל הדרך. גם אחרי שיש לי חמישה עולמות עם חמישה אדמים, וכל עולם וכל אדם מתפרק לעוד חמישה פרצופים במרחביהם שלהם, וכל פרצוף עצמו מתחלק לחמש פרצופים במרחביו שלו, וכן הלאה, ועשר ספירות וכו’, גם אחרי זה הכל זה אדם אחד ועולם אחד. הכל זה יקו”ק, אדם אחד ועולם אחד. אדם שמופיע בחמשת ממדיו, ועולם שמופיע בחמשת ממדיו, אבל סיפור אחד. דרמה אחת. הסיפור האחד צריך להישמר אצלכם. הירידה לרמת הרזולוציות לא צריכה לגרום לכם לאבד את הסיפור השלם, את הדרמה השלמה שמשתקפת גם בדרמות הקטנות. אתם צריכים להיות מסוגלים ללכת ברצוא ושוב מהתמונת המאקרו שכל מה שאנחנו מספרים עליו בסוף זה אדם בתוך עולם אל תמונות המיקרו שהולכות ומתפרטות. להבין את הדינאמיקות איך כל זה מספר סיפור אחד, ואיך כל זה מספר סיפור מתפתח ומתגלגל בתוך הרזולוציות השונות, ומשתקף גם בתתי הסיפורים הקטנים שלנו. זו אזהרת מסע שאני חוזר אליה ככל שהתמונה הולכת להיות מורכבת יותר.

תמונת המאקרו

עד עכשיו דברנו על החמישה אדמים. אנחנו מסתכלים בתמונה הגדולה, ברמת המאקרו, אדם בתוך עולם. העולם הפך להיות חמש עולמות, והאדם הפך להיות לחמישה אדמים. נלך מלמטה: אדם דעשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדום לכל קדומים. וחמשת העולמות במקביל: עולם העשייה, יצירה, בריאה, אצילות, ואדם קדום לכל קדומים. שמקבילים לחמשת הפרצופים, שהם מלמטה למעלה: נוקבא, זעיר אנפין, אמא, אבא ואריך אנפין. ולעשר הספירות שמתחלקות הפעם לחמש. וזה מקביל לנפש רוח נשמה חיה ויחידה. אלו התמונות הכלליות הפרקטליות.

מה שקיים במאקרו הגדול הזה מתקיים בכל מיקרו ומיקרו. בתוך כל עולם ועולם הפרקטל הזה חוזר. ובתוך כל פרצוף ופרצוף הפרקטל הזה חוזר. בתוך כל אדם ואדם שיושב פה בכיתה יש במיקרו שלו מעין פרקטל דומה לזה, של עולמות שלמים, דמויות שלמות, מרחב שלם משחקי פרצופים, של דמויות אדם שונות שאנחנו מכילים בתוכנו, של מרחבים שונים של אינטראקציות בין אישיות שמקבילים לאבא-אמא, איש ואישה, אח ואחות, סבא וסבתא: עתיק – אריך, כמרחב הזקנה.

מרחבי החוץ והפנים

כל זה מוכפל בשתיים. כי יש לי את האדם והעולמות מהסיפור הפנימי, ואת האדם והעולמות מהסיפור החיצוני.

כשאני מדבר על האדם יש לו מרחבי חוץ ומרחבי פנים. צריך להפנים את זה בצורה הכי פשוטה שיש. ברגע שיש חיים, יש פנים וחוץ. הגדרה בסיסית ליצור חי. יצור חי זה יצור שיש לו תא, שיש לו גבול. זו ההגדרה ליצור חי, זה ביולוגיה. אם יש לי גבול, יש לי חוץ ופנים. לכל האדם יש את הסיפור הפנימי ואת הסיפור החיצוני שלו. מיהו החוץ שלי? זה משתנה. החוץ שלי כעובר בתוך הרחם, זה לא החוץ שלי כשהייתי תינוק בחיק אמא שלי, וזה לא החוץ שלי בגן הילדים, וזה לא החוץ שלי כששרתתי בצבא, או בעבודה. זה לא אותו חוץ. החוץ משתנה. גם עולמי הפנימי, משתנה ומתפתח במשך השנים. אבל יש חוץ ופנים. זאת הנחת יסוד בציור האדם, בציור העולם, ובציור כל העולמות כולם, שאנחנו בעצם מכפילים אותם בשתיים. חיצוניות העולמות ופנימיות העולמות. חיצוניות האדם ופנימיות האדם.

יש למטה ולמעלה. ויש פנימי וחיצוני. נפתחים הקטבים של הסיפור. זה לא נמצא על אותו מישור. יש פה פער שקיים בין המעלה והמטה, ובין הפנים והחוץ. שמתחילים לייצר את הדינאמיקה. בין המעלה ומטה יש מתח שיצור מתח של רצוא ושוב. המציאות הולכת מלמעלה למטה, ומלטה למעלה. זה לחיות. חלק מהלחיות שלנו זה העליות והירידות שלנו בחיים. אבל חלק מהלחיות זה גם המסע שלנו פנימה החוצה ומהחוץ פנימה. החיים מתרחשים בין הקטבים שלנו.

הדינמיקות בין המרחבים

זו הבנה שזה לא רק לצייר את המרחבים, ואת דמות האדם שיש בתוכנו, אלא גם להבין את הדינאמיקה שנוצרת ביניהם. חלק גדול מסיפור החיים שלי זה המתח בין הרבדים הנמוכים שלי, הנפשיים, הגשמיים, החומריים, היצריים, לבין בקשות הנשמה שלי, בקשות האלוקות שלי. הם מייצרים בתוכי מתח. המתח הזה הוא מתח יצירתי, אבל הוא מיניה וביה בתוך עצמי. יכול להיות גם לאו דווקא בין הפנים לחוץ שלי, הוא יכול להיהפך להיות גם מתח בין הפנים שלי לחוץ שלי. בין אני כשלעצמי כמו שאני נמצא עם עצמי לבד, לבין אם אני נמצא בתוך החברה, במרחבים שונים חברתיים, במרחבים שונים של חוץ. החוץ בטבע ביום טיול במדבר זה לא החוץ שלי בתוך מרחב עבודה. יש מתח בין העולם הפנימי שלי לעולם החיצוני שלי. הוא מייצר חלק מהתרחשות החיים שלי, מהדינאמיקה שתתחיל לזרום פה. יכול להיות שהדינאמיקה תהיה מורכבת, בין החוץ והמטה לפנים ולמעלה. ואז תתחיל להיות פה זרימה גלית משותפת, בין הקצוות. זה חלק ממה שקורה לנו בחיים, החיים בנויים על הדינאמיקה הזאת.

דמות האדם שהיא אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, מתחילה לייצר תנועות: מהאצילות לעשיה (חץ מאונך). מהפנים החוצה (חץ אופקי). ברצוא ושוב, זה דו כיווני התנועות האלה, הן מוליכות לשני הכיוונים ומתחילות לייצר את הדינאמיקות שלנו. יכול להיות שהיא גם תייצר דינאמיקה של החוצה ומטה, פנימה ומעלה (חץ אלכסוני). 

המרחב הפנימי- פרקטל הרמוני

אני מנסה להסביר לכם את העקרונות האנרגטיים של האדם. אנחנו פעם שעברה דברנו האדם הפנימי הוא אדם שיותר חווה הרמוניה של חיים. המבנה הבסיסי של האדם הפנימי, על כל ארבעת העולמות, הוא מבנה של פרקטל שהולך ומתפתח, אבל שומר על הרמוניה, על זהות, על רזוננס משותף. אני חווה אחדות הרמונית בכל תנועת החיים שהולכת וצומחת. היא מהדהדת במשותף, היא חווה את עצמה כהופעת חיים אחת, ובזהות אחת, ובדומות אחת, על אף תהליכי ההתפתחות והאצלה שלה. 

זה הציר הפנימי (הטור הראשון משמאל) . הציר האצילי של התמונה. ציר החיה. ציר החיה הוא ציר עץ החיים בתוכי. הכל נחווה כהופעת חיים אחת שצומחת. עץ שצומח, מתפתח, הגרעין הופך לעץ, הוא מוציא עלים, פירות, יש לו תהליכי גדילה, אבל עדיין זה אותו עץ חיים שמתפתח וצומח.

בסיפור במובן הזה, שהוא מתפתח לעץ שלם של חיים, הוא מתפתח מי’ לק’ מק’ לו’ מו’ לק’ (י’ק’ו’ק). הוא מתפתח מחיים שהם עדיין כנוסים וגנוזים בתוך עצמם, לחיים שמתחילים להופיע וליצור ולממש ולהגשים את עצמם, אבל עדיין זו הופעת חיים אחת שהלכה ומימשה את עצמה בסיפור שלם. שהוא סיפור פנים, מהחכמה לבינה, מהבינה לו’ קצוות, מהו’ קצוות למלכות. עוד נדבר יותר בפרוטרוט, על דינאמיקת ההתממשות הזאת של החיים. גם ברמת המאקרו – מהחיים כמו שהם גנוזים בעולם האצילי שהוא הופעת חיים שהיא עדיין טרום מימוש, והחיים מבקשים את עצמם להתממש, וממשים את עצמם בהופעת חיים שבוראת את עצמם, ויוצרת את כוחות החיים שלה ומופיעה אותם, ומממשת אותם ומגשימה אותם. אבל זה עץ חיים אחד, והוא חווה את עצמו כאחד. המערכת לא אמורה לתקוף את עצמה. היא לא אמורה לסבול ממחלות אוטואימוניות. היא לא אמורה לחוש זרות כלפי עצמה. היא חווה את כל ההתממשות הזאת, משלב העובר עד לאורך כל החיים, כמיניה וביה – היא עצמה חיה מתפתחת צומחת. כל תא ותא משדר את אותו אימפולס של חיים משותף ומהדהד שאומר: אנחנו הופעת חיים אחת. למרות כל המגוון שיכול להתפתח ולצמוח על פני ציר העולמות הוא עדיין אימפולס חיים אחד משותף. כשהמקובלים מציירים את הציור הזה, זה הציור הכי פנימי במובן מסוים, מבחנתנו.  יש רובד יותר עמוק, שם הכל בעצם עדיין ממש יחידה אחת, עצמיות אחת. גם זה מסתתר בתוך הנחת היסוד של החיים שלנו. הגוף שלי הופעת חיים אחת, יש בו תאים שונים רבים מתגוונים, אבל כולם באו מהופעת חיים אחת, מאותה זיגוטה, שהתגוונה והתפרטה. אני חווה איזשהו רובד שכל זה הוא הופעה עצמית אחת של חיים. כאיזשהי הארת יחידה נסתרת בתוך כל תודעת החיים הזאת. זה הרובד הכי ראשוני, בינתיים, של הופעת החיה. היא יכולה להתפשט בכל ארבעת העולמות עד עולם העשייה ולהישאר עדיין הופעת חיים אחת. לזה אנחנו קוראים עץ החיים, ברמה הפנימית ביותר שלו. עמוק יותר, עצמיות החיים, יחידה אחת. החיים זה לשון יחיד או לשון רבים? רבים. אבל החיים זה אחד. זה רבים, אבל זה סוג של רבים שהם אחד. כמו מים. מים זה רבים ועדיין זה אחד. יש רמת זהות של כל טיפות המים שמייצרת תנועה אחת, זרימה אחת, ישות אחת. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. זה אחד. זו רמה עמוקה שהיא רמת ההופעה של החיים. גם אם יש לי עשר ספירות הם אחד, הופעת חיים אחת. כמו שיש לי מים וזה אחד. כמו שיש לי שמיים וזה אחד. כמו שיש לי חיים וזה אחד. כמו שיש לי אלוקים וזה אחד. עשר הספירות בצורתם האצילית (טור האצילות), אח”כ יש ריבוי, החיים כבר מתחילים להתגוון, להתפרט, להופיע אבל הם עדיין אחד. אחד של חיים שהוא הופעה עצמית של חיים. אין פה באמת שנים, גם אם יש פה מגוונים ומשחקים שונים של החיים שמשחקים עם עצמם, כמו שקורה לזיגוטה שלנו. הזיגוטה שלנו שהיא ה- י’. העצמי הוא קוצו של י’, מתחילה להתפתח ולצמוח ובשלב מסוים, לא יודע אם זה 32 או 64, מתחילה להיווצר דיפרנציאציה. והיא מתחילה להיהפך להיות גילויים שונים של חיים. ה-י’ הגיעה לשלב ה-ה’. ה-ה’ לקחה את ה-י’ שזה כח החיים הזיגוטי, האחד, ואמרה בואו נתחיל לפרט אותך ולגוון אותך, ולברוא ממך עולם. נברא ממך בן אדם. במקום להיות כח חיים אחד פועם, שהולך ומתרבה, נתחיל ליצור את המגוון. מגוון שייצר אפשרות לשונות של האחד, אבל היא עדיין מיניה וביה. זה השלב של ספירת הבינה. שלוקחת את האחד של החיים ומתחילה לברוא אותו לתוך שונות. אבל שונות שהיא עדיין אחד. אז מופיעים כוחות וגילויים שונים של החיים. אבל האחד נשמר שם בפנים. בכל תא יש את אותו די-אן-אי. אבל כלפי חוץ מתחילה להיווצר דיפרנציאציה. דיפרנציאציה של תא לבלב ותא כבד ותא עור. אחר כך לכל איבר יש את הפונקציה התפקודית שלו והאדם מתחיל ליצור חיים עם החיים האלה, ולהופיע אותם, ולהגשים את כוחות החיים האלה. אלה יהיו הצעדים הבאים אחרי השלב העוברי הזה בתוך אמא. הילד הזה ייוולד והוא יגלה את כוחות חייו, יופיע ויזין אותם, הוא יעשה עם החיים האלה כל מיני דברים. הוא ייצור ויעשה איתם, והוא עדיין יחווה את הכל כהופעת חיים אחת. 

אני מדבר בעולמות שיצאו מהמרחב האצילי, אבל אני מנסה לשרטט לכם חוויה אצילית, בתוך העולם האנושי. אנחנו לא מדברים על האלוקות עצמה. אתם זוכרים שהאצילות נמצאת גם בעולם העשייה, וגם בעשיה דעשיה. אני מנסה קצת לשרטט לכם משהו מתנועת החיה. שיכולה להתחיל לזרום במרחבי הי’ (אצילות) ק’ (בריאה) ו’ (יצירה) ק’ (עשיה). או בתוך עצמה (בתוך האצילות, להתפתח לעומק, על פני השורה), בתוך המרחב החיים עצמו, היא יכולה להתפתח מי’ לק’ לו’ לק’. תהליכי התממשות בריאתיים יצירתיים ומעשיים, מימושיים – ועדיין לשמר חווית חיים אחת.

זה חלק מהציר הפנימי שנקרא ציר עץ החיים. אין שם רוע. אין שם פירוד באמת. זו הופעת חיים אחת.

המרחב החיצוני- עץ הדעת טוב ורע

בקצה השני של הסקאלה נוצר לנו המרחב החיצוני. הוא מרחב שמכיל בתוכו חוויה לא אחדותית של חיים, אלא חוויה מפורדת, מפרקת, מפרטת. חוויה בה הדיפרנציאציה כבר לא חווה את עצמה כהופעת חיים אחת. אתם יושבים פה בכיתה, כל אחד בן אדם שונה, כולכם הופעת חיים אחת. אין משהו אחר. אבל אתם עדיין לא חווים את עצמכם כהופעת חיים אחת. כל אחד עסוק בעצמו, חושב על עצמו, מתבונן בעצמו, יש לו הסיפור שלו. תלוי כמה בעיות סנסוריות יש לו, כמה הוא מסתדר עם זה שיש עוד מישהו במרחב שלו, וכמה קשה לו להיות בתוך כיתה עם כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה מחשבות. לכל אחד יש מעין סיפור בו מה שקורה בחוץ, מעבר לסובייקט, הוא כבר אחר לגמרי ממה שקורה לי בתוך העולם הפנימי שלי. איך הקסם הזה קורה? שיושבים פה כל כך הרבה אנשים שהם הופעת חיים אחת והם חווים כל כך חוויה אחרת כשהם מסתכלים החוצה דרך זוג העיניים שלהם והתחושה שלהם אל מה שקורה מחוץ להם? זה הפער בין האני של החיים, לאני של החיצון – האני של עץ הדעת טוב ורע, שכבר חווה את שפת החיצוניויות, שהיא שפה מפרידה.

שפה שונה ומפרידה, שמשקיעה את ההתרחשות בתוך עצמה. כל אדם נכנס לתוך עצמו. היצירה מכונסת לתוך עצמה. חווית הגוף והתחושה והסיפוק מכונסת לתוך האני שלי העצמי הנפרד השונה. זו שפה מאוד חזקה של פנים וחוץ, בין כל מה שהוא לא אני, כמו שאני מזהה אותו. זה מתגלגל לניכור ולזרות ולרוע ולאטימות ולאפטיות וכן הלאה, שזה כבר מרחב אדם דבליעל והקליפות.

נכניס אתכם פנימה לתוך עצמכם, נתחיל להיכנס לתוך מרחבי החיה. נוציא אתכם ממכם החוצה, אתם נכנסים לעץ הדעת טוב ורע. שני העצים האלה מקננים בכם כל הזמן, רק שתודעת החיה שלכם סגורה בתוך עץ הדעת טוב ורע. אתם לא חווים את תודעת החיה שלכם פתוחה אל תוך כל מי שבכיתה עכשיו. אתם חווים בו זמנית את כולנו, גם הופעת חיים אחת, וגם מקיימים יחסי עץ הדעת טוב ורע, יחסי שונות, זרות וניכור. את החיה אני מייחס לעצמי – אני הופעת חיים אחת, וכל מה שמחוץ לי הוא בעץ הדעת טוב ורע. אני רוצה לצייר לכם  את הכפילות הקיומית של האדם. שהוא בו זמנית נמצא בשני המרחבים, והם עדיין דומים בבחינת תנועת הפרקטל שלם –מבנה של ארבע עולמות, חמישה פרצופים והנרנח”י וכן הלאה – אבל הם מאוד שונים בין מרחב החוץ למרחב הפנים. מרחב החוץ בנוי על תודעת עץ הדעת טוב ורע, יש טוב ויש רע, יש אני ויש לא אני. עכשיו יש ל”אני” ו”לא אני” מנעד של סבילות.

שני סיפורי האדם- הפער בין פנים לחוץ

יש את האני בתוך עצמי (אצילות) – האני החי, סימפטיה לגמרי. יש את האני המשפחתי (בריאה) – אמפטי, רובו טוב מיעוטו רע. יש את האני היצירתי (יצירה) שם האגו תופס מרכז, והפער ביני לבין החיצון הוא פער של winwin, והשאלה היא אם “הלנו אתה אם לצרנו”, אבל אין לזה הנחת יסוד אמפטיות בסיסיות כמו במשפחה שאחרי הכל אנחנו חולקים חיים משותפים, וחבוקים בתוך המעטפת ההורית של אבא ואמא שאוהבים אותנו ומשדרים לנו שבסופו של דבר אנחנו הופעת חיים אחת משותפת ומשפחה אחת, וגם שרבים זה מריבות בתוך המשפחה. ביצירה זה כבר לא. כשזה מגיע למרחב הסיפוק צרכים האישי שלי (עשיה), אני נהיה עוד יותר סגור ל”לגרמייהו” שלי – ואוכל את הבאפלים בתוך המים בשקט שלא יישמעו, כי מי שאוכל לבד, מת לבד ועדיף למות לבד. 

האדם ממשיך לזרום מהחיה לנשמה, מהאדם החי (אצילות) לאדם המשפחתי האמפטי (בריאה), אבל כבר מתחיל להופיע פירוד, אל האדם החברתי (יצירה), אל האדם החיצוני (עשיה) שכבר קיים בשיח שהוא כבר אפילו לא נמצא בתוך חברה. הוא לא נמצא במגזר שלו. הוא נמצא במרחב חברתי חצי זר ומנוכר, “כבדהו וחשדהו”. מרחב זר ועוין. אנחנו קיימים בשני הצירים האלה בו זמנית. אותו אויב הוא גם חלק מהחיים כמוני, אנחנו הופעת חיים אחת, בו זמנית. אבל לא בהכרח ככה אני חווה. יש פער בין מרחבי החיצון למרחבי הפנימי, וככל שאני אתקדם למרחבי חיצון אמפטיים יותר, אני יותר אהיה מוכן לחוות את חווית החיים המשותפת. 

זה שני הסיפורים שפתחנו במפגשים הקודמים. שמייצרים קטבים בתוכי. גם כשאני נמצא במרחב העשייה, וטומן את הבאפל בתוך המים, יש בתוכי מרחב אצילי, שבעומק מבקש הופעת חיים אחת.

אני נמצא קונטרסט פנימי נסתר. יש מתח מסוים. אני חווה ניגוד בין החוויה הפנימית לחוויה החיצונית. זה לא שאם אני נמצא בעשיה החיצונית אז אין את החיה. בעומק, באצילות דעשיה, יש לנו בקשה עמוקה להופעת חיים אחת. לאהבה, ולאמפטיה והבנה ושלום. ועדיין בחוץ יש לנו שפה הפוכה. זאת שפה שהיא חלק מהקטבים שבין הפנים לחוץ שלנו.

תהליך השתנות הפרצופים

אני רוצה קצת להסביר יותר איך קרה התהליך הזה. פעם שעברה קצת נתנו דוגמא. הדגמנו בסוף השיעור קצת על איך זה קורה התהליך הזה של המעבר כמו שתיארתי אותו עכשיו. איך כשאני עובר ממרחב למרחב חמשת הפרצופים שלי מתחילים להשתנות. הם עדיין אותם חמשה פרצופים, הם עדיין נרנח”י, אבל הם מתחילים להשתנות.

אני רוצה לחזור ולדבר בשפת הספירות על תהליך השונות הזה שאנחנו עוברים.

כשהאדם מיניה וביה, בתוך מרחב החיים הפנימי שלו – זה הופעת חיים אחת. התוכן החיצון והפנימי הם אחד. הכל הופעת חיים אחת. בואו ניקח מרחב שבו העולם והאדם הם אחד. הכי קרוב לזה היה ברחם של אמא. לפני כן – אצל אלוקים. כשהיינו כלולים בתוך ההופעה האלוקית. לא היה שום דבר חוץ מהופעת חיים אחת. זה חלק מהמשמעות של עולם אצילי ואדם אצילי – הכל הופעת חיים אחת. הוי”ה הוא האלוקים. הקיום וההתהוות, הפנים והחוץ, הכל הופעת חיים אחת. הרמוניה של חיים. הזמן מתמסמס לו. כמו כששיחקתם כדורגל כשהייתם ילדים – אין עולם, אין אבא ואמא. יש לגמרי מיניה וביה – אתם הכדור והמשחק. יש מצבים שהזמן הולך ומתמסמס לו. הגבולות בין החוץ לפנים מתמסמסים. מצבים של שקיעה עמוקה בתוך חווית חיים אחת אחדותית.

אבל אז החיים מבקשים להתממש. הם באים לתוך מרחב הבינה. מרחב הבינה הוא מרחב ההתפרטות וההיבראות של החיים, שלוקח את החיים ומתחיל לברוא אותם לתוך גבולות, כדי שהחיים יוכלו לממש את עצמם. אנחנו נוגעים בעקרון יסוד- החיים מבקשים להתממש. להתגלות. להופיע. לצאת מן הכח אל הפועל. אלמלא זה, החיים לא היו מתפתחים כמו שהם מתפתחים. העולם היה נשאר גולמי, עוברי. היה נשאר זרע. הייתה נשארת זיגוטה. זה שכל מסע החיים שלנו הוא ברצוא ושוב, קשור לרצון הזה של החיים להופיע, להתממש, להתגלות. הכח הזה הוא הכח בעצם  שעומד ביסוד כל ההוויה. ובשפה שלנו הוא קשור לספירת המלכות. לכן ספירת המלכות נמצאת בשורש כל ההוי”ה כולה.

האינסוף כביכול לא היה יוצא לכדי הופעת האדם האצילי, בריאה יצירה ועשיה, אם לא הייתה בקשה מלכותית של להופיע להתגלות להתממש, לצאת מן הכח אל הפועל. זה כח מאוד חזק בחיים שלנו שמשתנה לאורך העולמות השונים. בכל עולם הכח הזה מקבל חוויה שונה. יש עולם בו אני רוצה שימחאו לי כפיים. יש עולם שאני רוצה לחוש את זה בפיזי שלי. יש עולם בו אני רוצה לראות את זה בעיניים, לראות את היצירה שלי, להביא את היצירה שלי הביתה ולשמוח בה. יש מרחב שלהתממש זה לדבר עם מישהו שיקשיב לי. יש מרחב שעצם זה שאני חושב וכותב לעצמי בשקט בבוקר ביומן האישי זה כבר חלק מהתממשות שלי. אבל כולם קשורים לאותה תנועת יסוד בחיים שדוחפת את החיים מחוץ לעצמם, זה סוג מסוים של התממשות וגילוי, והתוודעות של החיים.

מאצילות לבריאה- הדיפרנציאציה של החיים

זה צירים שהם לא רק של הלידה, זה ייצר את העובר בכלל. זה שהעובר בכלל הפך מזיגוטה ליצור חי דיפרנציאלי שמשקף את כל כוחות החיים שהופיעו בו, שהיו גלומים באחד, לכדי דיפרנציאציה של הופעת חיים מורכבת, זה קשור לזה. זה שהוא ייצא החוצה זה עוד גילוי של זה. זה שהוא יתחיל לדבר זה עוד. יש רצון לגעת ולדבר וליצור ולעשות, ולהופיע בעולם, וליצור ממלכה משלך. כולם קשורים לזה. כולם זה אותו דבר בעומק – כולם זה הופעת המלכות. כדי לממש את החיים אתה בעצם צריך להוליד את עצמך החוצה.

החוצה לאו דווקא פיזית. קודם כל החוצה מתוך הנקודה. שהנקודה תתחיל לכתוב את עצמה, לספר את עצמה, לגלות את הכוחות שגנוזים בה, וליצור את כל תהליכי היצירה שלה. ה-י’ צריך להתחיל ליצור קווים. להיהפך ל-ה’ עם ד’ ו’. להפוך ל-ו’, להפוך ל-ה’. להתחיל לברוא, ליצור, לעשות, לממש, את עצמו בכל כוחות החיים שגלומים בו. הוא לא יכול לעשות את זה כשהוא נקודה.

לעבור מאצילות לבריאה – זה לידה. מהבריאה ליצירה – זה לידה. מהשלב ההורי, כי אבא ואמא זה אצילות בריאה, לשלב היצירתי והמעשי. גם להיות בתוך הישיבה זה סוג של עובר. לצאת לעולם הגדול זה ללכת לעבוד עם מרחב יצירתי, לממש את עצמך בעולם היצירה. להתחתן, להקים בית. זה עוד מרחבים שמייצרים בי מלכויות שונות, מרחבים שונים, מימושים אחרים של האדם שבי.

בישיבה אנחנו בתוך האדם דבריאה. לא עושים פה כלום חוץ מלחשוב ולדבר. אתה לא מזיז פה עסקים כמו בעבודה. זה מרחב שונה. יש אדם עם חמישה פרצופים, שיגשים את עצמו בחמישה עולמות. וכל עולם היבט אחר של התוודעות וסיפור עצמי יתחיל להופיע. הוא יספר משהו בי שלא סופר עד כה. אבל הוא חלק מהמסע שלי לספר את עצמי.

אני חוזר לסיפורי האדם בתוך מרחבי העולמות – אני רוצה שתבינו את תהליכי הדיפרנציאציה שקרתה למרחבי החיצון. מה קרה לדיפרנציאציה הזאת שכבר לא הפכה להיות כזאת נחמדה – דיפרנציאציה מיניה וביה של הופעת חיים (אצילות). אלא הפכה לדיפרנציאציה של עץ הדעת טוב ורע (ציר החיצון).

הצמצום של הדיפרנציאציה

כשכח החיים מבקש להתגלות הוא מתפרט, הוא נכנס לתוך גבולות. גבולות של זמן, גבולות של מקום, גבולות של הופעות חיים שונות. 

כשכל הכוחות האלה מתחילים להופיע, אבל הם עדיין במרחב אחד, אותם כוחות חיים של האחד, של הופעת החיים שלי. אני יושב בתור ילד ומבלבל להורים שלי את השכל, וחושב על מה אני אהיה כשאני אהיה גדול. אני יכול להיות טיס, סופר, מלצר, להקים מסעדה. הרבה חלומות ילדים יכולים לחלום. אני יכול להיות נביא. אני יכול להיות שחקן כדורגל. כל הדברים האלה הם בסופו של דבר, כולם חלומות כשהאני הפנימי של החיים מתחיל להתוודע לכוחות שגנוזים בו. אני עדיין במרחב הורי עטוף, בחיק אמא, בעולם הבריאה, עטוף בחלומות של מה אהיה כשאהיה גדול, שזה שם אקי”ה, השם של אמא. ואהיה אשר אהיה – אנא זמין לאולדא אנא זמין לאתגלייא. הרבה אפשרויות יש בתוך האקי”ה שלי. והם כולם ברצוא ושוב, בורא עולמות ומחריבן, בעולם החלום.

עכשיו הגיע הזמן לגדול, אני צריך לבחור מה לעשות כשאהיה גדול. צריך ליצור. צריך להירשם לאוניברסיטה. צריך לבחור כח מסוים דומיננטי. איזה כח מתוך כל הכוחות האלה אני לוקח והופך אותו להיות כח יצירתי? אבל אחר כך אני רוצה משהו אחר. בתקופות שונות התמקדתי בדברים אחרים או בכוחות אחרים, ויצרתי אותם במרכז. כשכל כח קיבל את המקום שלו הוא השתלט, נהיה יצירתי, נהיה מרכז כח האני שלי, מרכז האגו שלי, איתו הזדהיתי. ואז התחרטתי, ובחרתי כח אחר, הופעתי אותו. אמא שלי אומרת שכל שבע שנים צריך להחליף מקצוע. להתחיל להתגלגל בגלגולי החיים היצירתיים, שהופכים להיות דומיננטיות של כוחות שונים שמבקשים את היצירתיות שלהם, את המימוש, את הגילוי שלהם. לפעמים כח אחד אני מגלה וכל השאר לא. הוא נהיה האני שלי.

שלב הדיפרנציאציה הזה הולך ומתגשם. גמרתי את השלב של שתים עשרה שנות לימודי רפואה, בחרתי התמחות, נכנסתי למחלקה. קבלתי ספציפיות מסוימת בתחום מסוים בו אני מתמחה. זה נהיה העיסוק שלי, שם אני נמצא. מקבל אנשים ומחלק את הכדורים בתחום הספציפי בו אני עוסק. הגעתי לסוף עולם העשייה. התגשמתי. מאוד מאוד ספציפי. מימוש עצמי, מעשי מושלם, מאוד קטן, מאוד חלקי. יש מלא אנשים מסביבי שמתממשים בדברים אחרים אבל הם אחרים ממני. זה מה שבחרתי, זה מה שהתגשמתי. והיה פה תהליך בו התהליך ההיבראות החיצוני, אין בו את השלמות של הסיפור הפנימי, כי הוא צריך להתגשם באופן חיצוני, פרטי, אישי. שם נוצר גם רוע. זרות וניכור למה שהוא לא אני, למה שאני לא בחרתי. שם נוצר קונטרס, סתירה, שבירה בתוך עצמי – אני צריך לוותר על הרבה חלקים מהעצמי בתהליך הזה. מתוך אינספור האפשרויות האופציונאליות של זוגיות בחרתי אחת, ואיתה אני חי את כל חיי. זה תהליך של צמצום, של בחירה. והוא נמצא בקונטרס אל מול סיפור החיים ההרמוני, האחד, שלא עשה את הבחירה הזאת. שחי את הכל באותה אחדות חיים שלמה. שאין לו את הפיצול, את הניכור, את הזרות הזאת. את ההיכנסות לתוך ההזדהות עם הפרט של האני הספציפי- אני רופא בתחום מסוים.

הפער בין חוץ לפנים

זאת דוגמא לפער בין שתי הצירים. הציר של החיה משמר את אנרגיית החכמה ששומרת על תפיסה הוליסטית של ההתרחשות. ציר העץ הדעת טוב ורע נשלט בספירת הבינה, אמא, שתפקדה גם במרחב הפנימי, אבל בתור דיפרנציאציה שעדיין שומרת על ההוליסטיות של החיים, על הדומות, האחדות, האינסופיות הפתוחה שלהם. אבל בציר החיצון הבינה שולטת, לא החכמה שלטת. החכמה נתנה את כח החיים, אבל הבינה עושה איתו מה שהיא רוצה. היא אומרת שהחיים צריכים להתממש באופן פרטי, ספציפי. מימוש שלם, מלא, של כל כח. והוא הכח שבמובן מסוים אין עוד מלבדו עכשיו, הוא צריך להגשים את עצמו עד הסוף, לממש את עצמו. אבל זה מתחיל ליצור שבירות בתוך המציאות, קונפליקטים בתוך עצמי ; קונפליקטים ביני לבין החיצון ; קונפליקטים בין אישיים בתוך המשפחה, אחר כך בתוך החברה; ביני לבין העצמי בין סיפורי החיצון שלי אל הכוחות שלי; ביני לבין מי שהוא בכלל מחוץ לסיפור. אלו תהליכים שנשלטים תחת העולם של אמא. ואלו תהליכים שנשלטים תחת העולם של אבא. בשניהם יש אמא ואבא. אמא ואבא הם חברים, הם “תרין רעין דלא מתפרשין דא מן דא”. תמיד דינאמיקה משותפת של חיים ובריאה, השאלה היא מי הדומיננטי? ההוליסטיות של החיים או ההתפרטות הדיפרנציאלית, האישית שהבינה בסוף מוליכה אליה? ככה נוצרת סתירה דרמטית בתוך עצמי. היא מתקיימת בעצם מבחינת הפרספקטיבה של הקבלה, בעומק, לאורך כל ציר החיים שלנו.

וזה מייצר עכשיו פער שכמו שאמרתי יש לו תנועות פנימה והחוצה. מהסיפורי החיצון שלי לנסות להגיע להרמוניה של חיים. מהרמוניה של חיים להצליח להגשים את החיים האלה בתוך העולם החיצוני מפורט וספציפי.

לדוגמא, בעולם היצירה, האנרגיות הפנימיות האלה של החיים, ידחפו אותי לא רק לאמפטיה, אלא להבין עד כמה שאנחנו שונים, באמת ראוי שניצור מארג חיים משותף, ניצור אקולוגיה משותפת של חיים ביחד, ונתמוך אחד בשני ביצירה ובמימושי החיים של השני. כי כמה שאנחנו שונים, אנחנו שותפים למשחק חיים אחד. למשחק יצרתי שלם אחד, בו כל אחד מגלה סיפור אחר בתוך החיים אבל בסוף אנחנו מארג אחד.

סיפורי החיצון וסיפורי הפנימי יכולים לתמוך אחד בשני. אנחנו לא תמיד חיים את שני הסיפורים בו זמנית. אנחנו לא תמיד מודעים באופן מלא, או נותנים משקל מלא לשני הסיפורים בתוך החיים שלנו. לסיפורי זרימת עץ חיים, וזרימת עץ הדעת טוב ורע. כי מבחינת המיתוס שלנו, מהתנ”ך והלאה, ברגע שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הוא נתן דחיפה מאוד חזקה לסיפורי החיצון. סיפורי החיצון הפכו להיות הסיפור הדרמטי והמרכזי בתפיסת האני שלי, בתפיסת העצמי שלי, בתפיסת החיים שלי. יש אצילות פנימית, גנוז בתוכי עץ חיים, אבל הוא ממש גנוז, והוא בעיקר סגור בתוך עצמי – אני את החיים שלי חווה בהרמוניה. אבל כשאני פונה החוצה, “הזולת הוא הגיהנם”… הזולת מתחיל לזרום בתוך צירי החיצוניות, על כל המנעד של ארבעת העולמות, שלאט לאט זה הולך ותופס יותר ויותר מקצב פרטי, עם יותר אגו, אינטרסנטיות, ובהמשך ניכור וזרות.

כשהמקובלים מסתכלים על התמונה השלמה של האדם, הם רואים את הדרמה הזאת, והם חווים את הדיסוננס הזה. אבל הדיסוננס הזה הוא גם דיסוננס שיש בו אמת. כי כשהחיים נמצאים רק בתוך הסיפור הפנימי החי שלהם, עד כמה שהם משמרים את ההוליסטיות, יש משהו שעדיין לא ממומש בהם. הדרך שלנו לממש את החיים, את הפוטנציאל שגנוז בהם, מצריך שהחיים הפנימיים יזרמו לתוך מרחבי החיצון. זה גלות, צמצום, קטנות מוחין, אבל זה חלק אינטגרלי מהתממשות של החיים, ומהיכולת שלהם לברוא את עצמם ליצור ולעשות את עצמם. לכן במובן מסוים האדם האצילי, האדם החי, זקוק, נצרך, במובן מסוים, סליחה על הביטוי, לרדת למרחבי אדם דבריאה יצירה ועשיה ולהגשים אותו שם. כי אחרת משהו לא שלם בסיפור. להצליח לפתור את הקונפליקט, ולאסוף מחדש את האדם דבריאה יצירה ועשיה שלו אל תוך האדם החי, ברצוא ושוב.

מרחב האצילות

איך זה נראה בציור הקבלי? נצייר את מרחב האצילות: 

אני אקפל בו את כל הסיפור הזה של האני החי. תזכרו, אנחנו בערכים. זה לא באמת שאני מדבר על האדם האצילי. אני מדבר על האדם האצילי שנמצא בעשיה דעשיה בתוך האדם שיושב פה על הכסא. אבל הוא מהדהד ריתמוס משותף לדינאמיקת המקור.

יש לי במרחב האצילות- חמישה פרצופים: י’ ק’ ו’ ק’. חיה, נשמה, רוח, ונפש. רוח מקביל למרחב היצירה, נפש למרחב העשייה, נשמה למרחב הבריאה, חיה לחיים אצילות. 

אתם עכשיו במרחב האצילי שלכם, הופעת חיים. גנוז בכם פוטנציאלית כוחות בריאת חיים, יצירת חיים ועשיית חיים. יש לכם י’ ק’ ו’ ק’. יש פה עולם שלם, עם חמישה פרצופים. הפרצופים האלה – בריאה, יצירה, ועשיה, הנפש רוח ונשמה שלי הם בתוך המרחב האצילי, חווית חיים אחת הוליסטית בלתי מוגבלת, שעוד לא צמצמו אותה.. אני עדיין לא רב בישיבת הסדר. משוחרר, פתוח, חיים פתוחים חופשיים. האם הכוחות האלה (הנר”ן באצילות) יכולים לממש את עצמם כשהם בתוך המרחב האצילי? במובן מסוים לא.

גילוי המרחב אצילי

כי בשביל לברוא, ליצור, לעשות, שהנשמה תוכל לגלות את כוחות הבריאה שטמונים בה, ושהרוח יכול לממש את כוחות היצירה שגנוזים בו, ושהנפש תוכל לממש את כוחות העשייה שגנוזים בה, הם צריכים ללכת למרחבים שהם כבר לא אחדות חיים אחת אצילית. להתחיל לייצר ניגודים, שוניות, פרטים, מימושים, קטבים, ובתוך הקטבים נוצר קונפליקט, והקונפליקט מחייב אותי ליצירתיות. עכשיו אני יכול באמת ליצור. ליצור בתוך מים זה לא עובד. כשיש קונפליקט יצירתי בו החיים מתחילים לייצר את הניגודים שלהם, והניגודים מתחילים לייצר שונות, ומשחקים ומושכים אותי לכל מיני כיוונים, ואני צריך ליצור את האחד בתוכם, אז אני מתחיל לשחק באמת. זה לא יכול לקרות בתוך המרחב האצילי. שמה היצירה היא אינסופית, אבל היא יצירת חיים מיניה וביה. ולכן רק שייווצרו המרחבים הבאים- בריאה יצירה ועשיה, הכוחות האלה (הנר”ן שבאצילות) יוכלו לממש את עצמם.

הנשמה, הארת פרצוף אמא, תוכל להופיע במרחב שלה שנקרא מרחב הבריאה, ולגלות את הממלכה שלה, וליצור את החיים מהפרספקטיבה שלה, כשהיא משוחררת מהשליטה של ההוליסטיות האחדותית. הרוח יכולה ללכת למרחב היצירה, ולייצר חיים של יצירתיות, של משחקיות קופנליקטואלית בתוך הניגודים, בתוך הרגשות הסוערים השונים שיש לי. יש לי רגשות שונים, מרחב היצירה זה מרחב הרגש, וכל רגש מושך אותי לכיוון אחר ובין האהבה לשנאה אני צריך לייצר את הרחמים, את השייכות, את המודעות לאהבה. איך אותו בן אדם שהוא הכי מעצבן, והכי אהוב בו זמנית מתקיים אל מול עיני, והוא סיפור חיי. זה מרחב יצירתי, מרחב קונפליקטואלי, שם הרוח יכול לממש את עצמו. הנפש תגשים את עצמה בתוך עולם העשייה. מרחב שבו כל כח קיים ויש לו את הסיפור שלו והוא נע במלאות וחסר, ויש בו צורך והשתוקקות. בתוך הצורך וההשתוקקות הזאת הנפש נפתחת לחיים. והחיים מופיעים במלא תשוקתם, במלא הופעתם. הסיפור הנפשי של החיים מתחיל להופיע במלא כוחות חיים שכולם רעבים על הבוקר, ומבקשים את המילוי של החיים שלהם, את החיסרון שלהם. ואני מרגיש את החיסרון נפתח בהמון המון מרחבים בתוך חיי. אני מתמודד עם הרבה צרכים נפשיים של הרבה זאטוטים, בבית. וממשיך הלאה בצרכים נפשיים במרחבים שונים. מרחב העשייה שלי נהיה גדול יותר מאשר כשהוא היה בתוך הנפש הפנימית שלי. זה המרחב של הילדים, ומרחב הזוגיות, ומרחב רמי לוי, ומרחבי כל הסידורים האנושיים שאני צריך לסדר, ומרחבי הנפש של החברים שלי, והמכרים שלי, ומדינת ישראל וכן הלאה – כולם הם מרחבי נפש שלי. זה כבר עולם. עולם העשייה. שם הנפש יכולה לחיות ולפתוח את המרחב שלה.

זה נקרא בקבלה גלות השכינה. המרחב הפנימי צריך כביכול לספר את עצמו במרחבים החיצוניים. אבל זה גם אמיתי לו, הוא צריך את זה בשביל לספר את הסיפור המלא שלו.

זה נקרא בקבלה “אמא (נשמה) מקננא בכורסיא (עולם הבריאה)”. מקננת בעולם הכסא. מקננת כמו ציפור שמקננת בקן שלה. “זעיר אנפין (רוח) מקננא במט”טרון (עולם היצירה)” זה עולם היצירה. והנפש, “השכינה מקננא באופן” שזה עולם העשייה.

הם נמצאים במרחבי החיצון. ובו זמנית יש איזשהו מימוש אבל גם קונפליקט. זה מממש אותי, אבל גם קשה לי עם זה, קשה לי לחיות. זה גם מגביל אותי, מצמצם אותי, חסר לי, קשה לי, שובר אותי, כל מיני דברים. אבל זה חלק נצרך ברצוא ושוב של סיפור החיים. אני צריך את המרחבים האלה, אני צריך לצאת מהפרקטל של החיים, לתוך הפרקטל הגדול של העולמות, והמימושים של עצמי בתוך כל המרחבים האחרים. יחד עם זה, יש פה מתח מפרה, שמייצר את האינטראקציה המתמדת בין סיפורי החוץ לסיפורי הפנים. בין הסיפור האצילי לסיפורי הבריאה היצירה והעשייה שלי. בין סיפורי הפנים כמו שאני עצמי בתוך עצמי מיניה וביה לכשאני מתחיל לצאת אל הזולת, אל הזולת המשפחתי, היצירתי, החיצוני המעשי, הצרכני, ומחוצה לו.