שיעור 34: הצלם ושתי הנשמות

תרין רוחין

ערב טוב לכולם, למעשה היום נסיים את מה שהספקנו בענייני הנשמה, כמובן שיש עוד עניינים לעסוק בהם בענייני הנשמה, זה עולם ומלוא ונגענו בהיבטים מסוימים בתוכו. למעשה בעיקר עסקנו בנשמה מצד החיבור שלה למערכת הרוח. כחלק מהרובד הגבוה של הרוח – התפתחות המוחין, וכחלק מרובד העומק של חיי הרוח – כלי פנימי, נשמה, שבעצם מתחיל להיווצר לי עולם פנימי בתוך חיי הרוח שהוא הבחינה של העולם הנשמתי של הרוח. אז יש צורות שונות לארגן את זה. אפשר לארגן את זה בתור מעל הסרעפת ומתחת לסרעפת. אפשר לארגן את זה בתור פנימיות וחיצוניות. אפשר ללכת על פני כל הציר של גוף האדם. אפשר לצייר את זה סביב הראש שהוא משכן הנשמה כמו שמופיע במדרשים. כל אלה הן בעצם אפשרויות שאנחנו יכולים לבחון את השאלה איפה נמצאת הנשמה בתוך מופע חיי הרוח. 

עוד מה שפתחנו בפעם שעברה הוא שיש לנו כפילות של חיי הנשמה. הנשמה מופיעה בשני גילויים – אחד באמת כחלק ממערכת העומק של חיי הרוח, ואחד כגילוי נשמתי עליון שהוא מעל החיים של הרוח. את זה ראינו מצויר, למדנו באר”י את שתי הבחינות של הנשמה, והוא הביא את דברי הזוהר. אז היום לשם הגיוון נראה את מה ששבוע שעבר ראינו בשער מאמרי רשב”י פרשת נח, בזוהר עצמו (זוהר תוספתא בראשית פרשת נח נט ע”ב):

למה נח נח תרי זמני אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין רוחא חד בעלמא דין ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכלהו צדיקי משה משה יעקב יעקב אברהם אברהם שמואל שמואל שם שם בר מיצחק דלא כתיב ביה כמה דכתיב בהו, בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי, בגין דא תשכח דלא יחד קודשא בריך הוא שמיה אלא על יצחק בגין דאתחשב כמת ועל דא רמז קרא ואמר (איוב ז’) הן בקדושיו לא יאמין וגו’…

[תרגום של הרב: כל צדיק יש לו בעולם שתי רוחות, רוח אחת בעולם שלנו, העולם הזה, ורוח אחת בעולם הבא. וכך תמצא בכל הצדיקים, משה משה, יעקב יעקב, אברהם אברהם, שמואל שמואל, שם שם, חוץ מיצחק שלא כתוב בו כמו שכתוב בהם, בגלל שיצחק בשעה שהוקרב על המזבח יצאה נשמתו שהיתה בו בזה העולם, וכיוון שנאמר בו באברהם ברוך מחיה המתים שבה בו נשמתו של העולם הבא, בשביל זה תמצא שלא יחד הקדוש ברוך הוא את שמו אלא על יצחק, בגלל שנחשב כמת, ועל זה רמז הפסוק ואמר הן בקדשיו לא יאמין וגו’…]

ראינו בשפה של האר”י שיש שתי בחינות לנשמה, ופה הזוהר מתאר את זה כשתי רוחות – הרוח של העולם הזה והרוח של העולם הבא. בשפה שלנו, שבנויה על פי המבנים של האר”י, הרוח של העולם הזה מקבילה לגילוי הנשמה בתוך חיי הרוח והנפש. הרוח של העולם הבא זו הרוח שמקיפה מעל האדם, והיא בחינה עליונה שמייצגת מבחינתנו את עלמא דאתי, את העולם הבא, העולם הנשמתי שהוא גבוה מעל הנפש והרוח. אז אם כן, זה חלק ממה שפתחנו בפעם שעברה, איפה אני פוגש את הנשמה? אני פוגש אותה בתוך חיי הרוח, או איפה אני פוגש אותה בתור רובד גבוה שמעל חיי הרוח, שמייצג את העולם הבא ולא את העולם הזה.

גילויי הנשמה ברוח ומעליה

ראינו בתוך דברי נפש החיים שהוא אומר שאין לנו שום יכולת להשיג את הבחינה של הנשמה העליונה. אנחנו כבני אדם, חיינו הם חיי הרוח והנפש, זה המקום שבו אנחנו צריכים להיות, ופה הנשמה תתגלה. איפה היא תתגלה? בתוך ההתנוצצויות שהנשמה תתנוצץ בג”ר, במוחין של הרוח. הזעיר אנפין, פרצוף הרוח, המוחין באים לו בסוד תוספת, שזה הג’ ראשונות שלו. בתוך הג’ ראשונות יש התנוצצויות נשמתיות, שהן היכולת שלנו, אומר נפש החיים, להבין ולהשכיל בסודות התורה. היכולת להבין את הסוד של החיים, להבין את העומק הפנימי של העולם הזה – מגיעה מהנשמה, ה כמו שהיא מאירה אל תוך חיי הרוח.

ראינו גם ברב קוק שבאמת יש שתי רוחות בתוכנו. ויש מלחמה מסוימת בין שתי הרוחות, בין הרוח של העולם הזה, הגילוי הנשמתי שבתוך חיי העולם הזה, לבין הגילוי הנשמתי שהוא מעל העולם הזה. וכשזה שולט אז זה דומם. יש לנו איזושהי תנועתיות בין מצבי החיים השונים, איזה מצב הוא דומיננטי בחיים שלנו מבין שניהם. אבל שניהם קיימים באיזושהי רמה כאופציה למקום שבו מונח הקיום שלנו.

מפגשי נשמה באר”י

כשאנחנו הולכים בעקבות האר”י, אנחנו לא באמת מגבילים את עצמנו רק לנשמה שבתוך חיי הרוח. בהחלט יש לנו אינטראקציות גם עם הרבדים הנשמתיים שעליונים מחיי הנפש והרוח. אלא מה? שהאינטראקציות הטבעיות שלנו, כמו שאמרנו, באופן ההתפתחות טבעי, הן עם הנשמה שמתגלה בחיי הרוח. אבל יש זמנים שבאופן טבעי אנחנו מתעלים אל הנשמה העליונה שמעל חיי הנפש והרוח. מתי זה קורה? כשאנחנו הולכים לישון בלילה, בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה’ אל אמת, כביכול הנפש והרוח חוזרים לעיבור בתוך הנשמה. מה שבזמנו קראנו ‘עיבור שני’. ראינו שאחד המובנים של עיבור שני זה שהאדם הולך וכביכול חוזר לתוך אימו, והאר”י שאל איך זה יכול להיות, הרי האדם לא חוזר לתוך חיי אמו בעולם הזה אחרי שהוא נולד? האר”י הסביר שזו השיבה של הזעיר אנפין בלילה, כשהמוחין שלו מסתלקים ועולים לאמא, נכנסים לתוך הנשמה ומתחדשים שם. ובערות בבוקר הוא חוזר מפותח יותר, עם עירות נשמתית גדולה יותר לתוך חיי הרוח. זה התהליך הטבעי, שהוא תהליך שבו אנחנו פוגשים את הרובד הגבוה של הנשמה באופן לא מודע. דווקא התהליכים הלא מודעים שלנו, תהליכי השינה, מוליכים אותנו לשם.

זה מתאים למה שאמר נפש החיים והגר”א – שבסוף, המקום שלנו עם הנשמה העליונה הוא בזמן השינה. בעירות אנחנו פעילים בצורה מודעת בחיי הנפש והרוח. ברוח פעילה, מודעת, חושבת ומתפקדת. וכשאנחנו ישנים אז המוחין מסתלקים, נכנסים לעיבור שני בנשמה, מתחדשים שם, ובאים מחדש לכוחות חיים מחודשים בעירות שלנו. אלו תהליכי הלילה.

אבל יש לנו גם נתיבים מודעים כאלה. זה מה שאפשר להבין מתוך העולם של האר”י, שלא רק בזמן השינה, באופן לא מודע, אנחנו חוזרים להיכנס לסוג של עיבור שני, אל העל מודע שלנו כשאנחנו ישנים ומתחדשים משם. אלא למעשה לפעמים גם באופן מכוון ומודע ניכנס לתוך המצבים האלה, של איזשהו איסוף עצמי של עצמנו לתוך המרחבים הבינתיים הגבוהים, עיבור של עצמנו שם והתחדשות שלנו משם מחדש לתוך החיים. הדברים האלה מתוארים באר”י בכמה וכמה מקומות, בעבודה הרוחנית שהאר”י מלמד.

גם בתהליכי ההתכוננות לקראת הלילה, וגם בתהליכי העבודה במשך היום, האר”י מלמד על אפשרות שלנו לשוב אל המקור שלנו, להתעבר שם באיזשהו תהליך איסוף עצמי לתוך המקור. זאת אומרת, הנשמה היא כן בהחלט איזשהו מרחב שאנחנו יכולים להביא את הנפש ואת הרוח לשם, להתעלות לשם. כמו שראינו בשער מאמרי רשב”י, שהנשמה שמעל האדם היא מעין צינור שדרכו הוא יכול לעלות למעלה. כן אפשר להתעלות למעלה, לעשות עליית נשמה, לעלות גם בתוך הנשמה, אף על פי שאנחנו באופן טבעי אנשי נפש ורוח. אז חשוב להבין בהקשר הזה שזאת אופציה שמבחינת האר”י היא בהחלט חלק מדרכי העבודה וההתפתחות הרוחנית שלנו. רק צריך לזהות בצורה טובה איפה ואיך אנחנו מזהים את המצב הזה? מה ההבדל בין מצב שבו הנשמה מתגלה בתוך חיי רוח, לבין המצב שבו הנשמה נמצאת מעל חיי הרוח, ואז הרוח עצמה אוספת את עצמה לשם, למרחבים האלה.

אז כמו שאמרנו האר”י פותח את התהליכים האלה כתהליכים מובנים בעירות, במודעות. אמנם הם תהליכים מאוד גבוהים ועדינים, אבל הם בהחלט מושמים כתהליכי עבודה, כתהליכי התפתחות וצמיחה. אני רוצה קצת לגעת בתצורות של העבודה הזאת, למרות שאלו פסקאות שאינן תמיד קלות לעיכול. יש כל מיני צורות לנסות להבין איך אני מייצר את המרחב הנשמתי הזה שהוא מעל חיי הנפש והרוח, ויכולה להיות יותר מאפשרות אחת, כי יש בחינות שונות לנשמה. יש לה בעולם הבריאה, יש לה באצילות, פנימיות וחיצוניות וכו’…

הנשמה שמחוץ לגוף

אני רוצה ללכת אתכם עכשיו לתורה של המגיד ממזריעטש, שהיא אולי קצת קיצונית, אבל חשוב לי שתבינו את התופעה. זו אולי תופעה שנפש החיים לא היה רוצה שנגיע אליה, אבל היא עניין יסודי בעבודה הרוחנית החסידית. אני פותח את זה, למרות שזו לא האפשרות היחידה שאני רוצה שתהיה לנו על השולחן ביחס לזיהוי של המרחב הנשמה מבחינתנו. אבל אני פותח משם, זה מתקשר לדברים שדברנו עליהם בעבר על הפרובלמטיות שיש לפעמים בתהליכי הפיתוח הנשמתי. אומר המגיד בהנהגות מלוקטות, מובא גם בצוואת הריב”ש:

ידבק מחשבתו למעלה, ולא יאכל ולא ישתה יותר מדאי, רק להפריד עצמו מהגשמיות ולא יסתכל כלל בעניני עוה”ז, ולא יחשוב בהם כלל כדי להפריד עצמו מהגשמיות, כי בהסתכלות בעוה”ז מגשם את עצמו. וארז”ל (מנחות מג ב) ראיה מביאה לידי זכירה ולידי תאוה, וכתיב (בראשית ג, ו) בעץ הדעת נחמד למראה וטוב למאכל, שמחמת הראיה הוא נחמד ויחשוב שהוא מבני עולם העליון, ולא יהיו חשובים אצלו כל בני אדם הדרים בעוה”ז, כי כל העולם כולו הוא כגרגיר חרדל נגד עולם העליון ולא יהיה שוה בעיניו אם יאהבו אותו אם ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אינו כלום.

אז יש פה הדרכה של המגיד שקשורה למה שדברנו בזוהר, ככה הוא בעצם מבין את העבודה הרוחנית של הכפילות הנשמתית של משה משה, יעקב יעקב, שמואל שמואל – שיש את הר’ דב בער של העולם הזה ויש הר’ דב בער של העולם הבא, שהוא בחינת הנשמה שהיא מעבר להתפשטות בתוך חיי הנפש והרוח, ובהקבלה זה מעבר להתפשטות בחיי העולם הזה. חיי העולם הזה הם לא רק חיי נפש ורוח, אלא הם חיי נפש ורוח בגוף. בעולם הבא זה חיי נשמה שמעבר לגוף. כמו שהזוהר אומר שבחינת עלמא דאתי שביצחק זה כמו שהוא מת, ואז גם בעולם הזה הוא חי כמו בן אדם מת. כי אחרי העקידה רוחא דעלמא הדין לא חזרה ביצחק, רק רוחא דעלמא דאתי חזרה ליצחק. אז בעצם יצחק חי כמו מת, הוא חי פה אבל הוא בעצם בן העולם הבא. הוא חי בעולם הזה, אבל הוא בעצם בן העולם הבא. אז באמת חלק מהציורים של רוחא דעלמא דאתי עברו במסורת בין השאר כציורי מיתה. מה שנקרא בספרות המקובלים תהליכי ‘התפשטות הגשמיות’. כל עוד אני חי בתוך הגשמיות, אני חי בחיי הנפש והרוח של העולם הזה. היכולת שלי לראות את עצמי מעבר לגשמי, לא בתוך הגוף, מחוץ לגוף, ללא גוף, כמי שמת ואין לו גוף, תבחרו את איך שאתם רוצים להסתכל על זה. עד כדי כך, שגם במובן ההתנהגותי אני בודל מחיי חומר גם מבחינת מוטיבציות, תשוקות ורצונות, מחיים של תאוות ואגו ומרדף הישגי של העולם הזה. כל התהליכים האלה הם חלק מהציורים שהיו משתמשים בהם כדי להגיע אל המרחב הנשמתי. אל המרחב החוץ-גופי במובן מסוים, והחוץ נפשי-רוחי שלנו. להתפתחות הרוחנית הזאת יש היסטוריה, גם אצלנו וגם בתרבויות אחרות, כדרך עבודה של החרגה של האדם מתוך האני הנמוך, האני של העולם הזה, לאני עליון, לאני גבוה, אני נשמתי.

בן העולם הבא

בהקשר הזה, המגיד למעשה מפתח עבורנו את התודעה של יצחק. זה לאו דווקא אם אני מדמיין את עצמי כמת. אלא אפשר להיות חי בעולם הזה 24/7, ובעצם כאילו הסתלקתי. זו המשמעות שאכל הזמן המחשבה שלי דבקה במציאות הרוחנית, דבקה בקיום האלוקי הרוחני, ומבחינה תודעתית אני חי באיזשהו חוסר עניין וחוסר הזדקקות לחיי העולם הזה הגשמיים. כמובן אנחנו לא רוצים להגיע למוות, אבל לא לאכול ולשתות יותר מדי, לא לטפח יותר מידי את חיי הנפש והרוח. ולהפריד עצמו מהגשמיות ולא יסתכל כלל בעניני עוה”ז, זאת אומרת להעתיק את המוטיבציות אך ורק לחיי הנשמה, לחיי העולם הבא, לחיי הרוחניות. כי העולם הזה זה מגשם את הנפש. כשאתה חי ומסתכל בעולם הזה, אתה נהיה אדם מגושם יותר. לאבד עניין בעניינים החברתיים של אנשים בעולם הזה, ולראות את עצמך כאילו אתה בן העולם הבא ולא בן העולם הזה. להפריד תודעתית את השייכות למרחבים של העולם הזה בנוגע למי אני, מה אני, מה הזהות שלי? האני הגבוה, האני העליון, האני שמעבר לעולם הזה. האני הנשמתי הוא הזהות שלי, ולא האני הגופני המזדקק אל החומר ולצרכיו ולתאוותיו.

“כי כל העולם כולו הוא כגרגיר חרדל נגד עולם העליון ולא יהיה שוה בעיניו אם יאהבו אותו אם ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אינו כלום”. זה מושג קלאסי בספרות של המקובלים שנקרא מידת ההשתוות. מידת ההשתוות זה שבמובן מסוים לא אכפת לי מה אנשים חושבים עלי. אם אוהבים אותי, או שונאים אותי. אני מקבל איזושהי אדישות לחיי הנפש והרוח במובן של סיפור האגו. אני חי באיזושהי פרסה, איזשהו חסם מסוים אל מול כל עולם התאוות והצרכים, הגוף והנפש, ואל מול כל עולם המוטיבציות של האגו של הרוח.

לא הארכתי ולא רציתי עכשיו להביא לכם את כל הציטוטים בספרות המקובלים של עבודת ההשתוות. זה גם קיים בתוך מסורות אחרות בתרבויות אחרות על עבודת ההשתוות כעבודת בסיס לתהליך ההתפתחות. גם נושא התפשטות הגשמיות וגם נושא ההשתוות הם שני תהליכים מאוד יסודיים שהשתמשו בהם בשביל להגיע למרחבים הנשמתיים. העתקה תודעתית של האדם לתוך מרחב העולם הבא, מרחבי הנשמה. לראות את עצמך כנשמה ולא כגוף. וזה מוביל אותנו לפסקה הבאה:

וכן לא ישגיח כלל על תאות גופו המטונף שהוא צרעת משכא דחוייא.

גילוי שלם בכל הפרצופים

שלא נתבלבל, את כל זה אני אומר לא כי אני רוצה להזדהות עם זה, שלא יוצאו דבריי מהקשרם. אני מלמד אתכם את זה כי חשוב ללמוד ולהבין את כל התהליכים של ההתפתחות הרוחנית. אבל צריך לעשות תשובה על תשובה. אם הגעתם למצב של תורת המגיד תעשו תשובה על תשובה. זה אומר שנוצר פיצול קשה בין הנפש והרוח לבין הנשמה והחיים שאמורים להופיע. ובסוף, הקב”ה זה י’ ק’ ו’ ק’, הוי”ה, וה’ אחד ושמו אחד, וצריך להיות גילוי שלם בכל הפרצופים, והתלבשות מלאה, והנשמה צריכה להתפשט בתוך חיי הנפש והרוח באופן אמתי, באופן שיש כבוד בחיי הנפש והרוח, מתוך אמון בחיי הנפש והרוח. אמון בקדושה גם שקיימת בתוך העומק של הגוף. ולא רק בתור “תאוות גופו המטונף שהוא צרעת משכא דחוייא”. 

אבל לא נוכל להבהיר את כל הדברים האלה עד שלא נגיע לחיה וליחידה, שהם פרצופי עומק שמחזירים את הכול לסיפור שלם אחד. על זה נאמר, כמו שאמרתי לכם פעמים קודמות באר”י בשם ר’ חיים ויטל, שימותו ולא בחכמה. בעצם כל עוד אור החכמה או החיה לא מופיע, אנחנו במצב של התפתחות נשמתית, ואתם יכולים לראות איך יש תהליכי דחיה של הקטנות, דחיה של הנפש והרוח והגוף, ונוצר דיסוננס כבד בין האני הגבוה והפנימי לאני החיצוני והנמוך. יש לו המון פוטנציאל רוחני, יש המון עוצמה בתהליכים האלה, אבל באותה מידה יש להם גם מחירים מאוד כבדים. מחירים מאוד כבדים במובן האמתי העמוק, של שלמות הגילוי של אחדות הפרצופים, והתלבשות מלאה של הפרצופים בכל הרמות ובכל העולמות. כשאנחנו מדברים על האינטגרציה של הפרצופים לאורך כל הסדרה של הנרנח”י, זה לא עניין של מה בכך. אלא זה מתוך הבנה שבסוף יש שם הוי”ה, י’ ק’ ו’ ק’. שורשו הוא ביחידה, ושורשו השני הוא בחיה, זה ה-י’ של שם הוי”ה. ואז הוא הולך ומתפשט בשלושת הפרצופים הבאים: בינה-אמא, ו’ קצוות – זעיר אנפין ומלכות – פרצוף נוקבא, נפש. והוא מתפשט, מתגלה, שורשו הוא באדם קדמון, בעולם הכתרי. גילויו, שורשו השני הוא באצילות. והוא מתפשט בשלושת העולמות, בריאה, יצירה ועשיה. ובעומק שם הוי”ה הוא אחד. ואנחנו צריכים לחתור ללמוד ולהבין איך להגיע לאינטגרציות עומק מתוקנות של כל הפרצופים, של כל כוחות הנפש. להגיע באמת לגילוי שלם של הנשמה בכל חמש שמותיה. ולא לבחור אזור מסוים בצורה עודפת ולא פרופורציונאלית, שתגרום לפעמים לתופעות של נתקים מהחלקים האחרים.

אבל כל זה כמובן באימה ויראה מול המגיד ממזריעטש. קטונתי, מורי ורבי… אבל דור דור ודורשיו, ואנחנו נמצאים בימים שאפשר לבקש גילוי שלם יותר של החיים.

משה משה ללא הפסק

בכל אופן, נחזור לדבריו:

וכן לא ישגיח כלל על תאות גופו המטונף שהוא צרעת משכא דחוייא.

אתם רואים את הדחיה הקשה שהנשמה, מהמקום המוסרי הרוחני הטהור והקדוש שלה, דוחה את הגוף. הגוף הוא מלא יצרים, הוא מלא תשוקות, הוא ‘לגרמיהו’, נוצר איזשהו דיסוננס קשה עם הגוף.

ואיתא בזוהר (עי’ ויק”ר לד, ג) דעבד רעותא במסכנא. ויחשוב שהוא עני, וידבר תמיד בדברים רכים ותחנונים כמו עני, ויתבודד תמיד במחשבתו עם השכינה.

תהליכי ההתבודדות זה חלק מהמאפיינים של הנשמה. תהליכי התבוננות פנימית מתמידים שמכניסים אותי כל הזמן לרפלקציה פנימית, ומכוונת פה בהקשר הזה באלוקות.

שלא יחשוב רק באהבה אותה תמיד, שהיא תדבק בו, ויאמר תמיד מתי אזכה שישכון אור השכינה עמי. ואם יבוא לו תאות עוה”ז ירחיק ממחשבתו, ויבזה התאוה עד שיהיה שנאוי ומאוס אצלו, וירגיז יצה”ט על יצה”ר ותאותיו, ובזה יכניעם. ולא יהיה לו עצבות כלל כשלא יהיה לו תאות עוה”ז, אלא אדרבא ישמח מאוד שהוא זוכה להכניע תאותיו לשם כבוד הבורא ית”ש…

אתם יכולים לראות שזו פסקה לא קלה על איך נראה בחסידות בן העולם הבא – מישהו שיש לו רוחא דעלמא דאתי, והוא שואף שהיא תהיה הבלעדית, במובן מסוים. עכשיו צריך להבין, מה המגיד ממזריעטש לא התלבש בתוך העולם הזה? הוא כן התלבש בתוך העולם הזה. לא נאריך בזה עכשיו. אבל גם כשהמגיד ממזריעטש בא לתוך הרוחא דעלמא הדין, הוא רוצה שזה יהיה מחובר ללא הפסק לרוחא דעלמא דאתי, מונעת משם, ושם תהיה עומק ההתרחשות. זה מה שאתם מכירים בחסידות, שגם כשאני עכשיו פוגש עולם של גוף או יצר וכו’, אני בעצם מסתכל עליו מנקודת המבט הגבוהה הנשמתית, ולא מנקודת המבט הפשוטה הנפשית הרוחית. בין אם אני מקשיב לשיחה של אנשים, בין אם מדבר עם אנשים, בין אם אני אוכל – תמיד להעלות את ההתרחשויות הנמוכות לשורשם, ולחוות אותן ברמה האלוקית נשמתית שלהן, ולא ברמה הרוחית נפשית שלהם.

זה חלק מהיישום של המגיד לזוהר שראינו גם באר”י, על משה משה, שאין קו מפסיק בין משה של מעלה למשה של מטה. גם כשהוא עובד בגשמיות, הוא כולו עובד שם ממקום של רוחא דעלמא דאתי. הוא עדיין רואה את האלוקות בכל דבר. מה אם זה שהעולם הזה הוא עולם מצומצם? לא, הוא לא מצומצם. יש מצב שחיי הנפש והרוח הם חיים שיש להם מסך מפריד, שבעצם שומר על חיי הנפש והרוח שלא יוצפו על ידי הרבדים הגבוהים הנשמתיים והרוחניים. המסך הזה נותן להם את הספייס שלהם, לתהליכי ההתפתחות והצמיחה שלהם. בשביל זה יש איזשהו קו מפריד בין עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא. בין העל מודע, למודע הרגיל והנורמאלי של חיי הנפש והרוח בעולם הזה. אבל בואו תראו מה קורה אם אני אוריד את הקו המפסיק, ויגרום שהרוחא דעלמא דאתי יזרום באופן דומיננטי וכמעט בלעדי לתוך הרוחא דעלמא הדין וישלוט שם – תהיה נחלה בלי מצרים. מה יקרה עכשיו לכל האכילה, והעיסוק בגשמיות, והתקשורת הזוגית, וכן הלאה וכן הלאה? הכל בסוף משתקף דרך העיניים של רוחא דעלמא דאתי. רוחא דעלמא הדין במובן מסוים מתבטלת לה אל מול רוחא דעלמא דאתי, משה משה ללא הפסק, כולו איש אלוקים.

אז בכוונה אני מציג שתי עמדות קיצון: העמדה של הליטאים, של נפש החיים, בפעם שעברה. והעמדה של המגיד, שבמובן מסוים כולו עלמא דאתי, וגם כשהוא בעלמא הדין הוא בבחינת עמלא דאתי. תמיד הוא בהתפשטות מהגשמיות, גם כשהוא אוכל וגם כשהוא שותה, בסוף גם את זה הוא יעשה מתוך התפשטות הגשמיות. וכנ”ל כשהוא יאהב וכן הלאה. אני לא רוצה לצטט פה ציטוטים קשים, “אדם צריך לאהוב את אשתו כמו התפילין שלו וחלילה לא כמו…” לא רוצה להיכנס לתוך כל העניינים האלה. אבל צריך לכבד את ההורים, המגיד ממזריעטש בכל אופן, כולנו ילדיו בהקשר הזה, וזכינו לינוק מתורתו רבות. אבל זה משהו שצריך להבין, את המתח הזה בין שני העולמות, בין שתי השפות. המחיר של מה קורה אם אני פותח את השערים והעולם העליון משתלט על העולם התחתון במובן מסוים. ולהפך, ומה קורה אם אני מצמצם ומשאיר אותנו רק בתוך העולם הזה, ומוכן להסתפק בהתנוצצויות של הנשמה. זה מין דילמה קשה בין שני המצבים.

פרוש עלינו סוכת שלומך

ויש את המצב הבריא, ופה אני חוזר לרב קוק. יש רוחא דעלמא דאתי ויש רוחא דעלמא דהדין, ויש איזשהו מסך עדין ביניהם, פרוש עלינו סוכת שלומך, שעושה צל, עושה סכך שנותן לנו אור דרך צל. לא מפגע ישיר ובלתי אמצעי כל הזמן, ולא איזה פרסה חזקה כזאת ששום דבר לא יצליח לחדור. אלא יש לנו איזושהי תקשורת מעודנת של סוכת שלום. ואני חושב שגם על זה גם הנפש החיים היה חותם, במובן מסוים.

עכשיו יש לנו זמנים. זמנים שאנחנו נותנים יותר מקום לרוחא דעלמא דאתי, וזמנים שאנחנו נותנים יותר מקום לרוחא דעלמא דהדין. אבל לא מתוך שלילה, לא מתוך מצב שבו אני לא קשוב אל היופי של הרוחא דעלמא הדין, שגם הוא גילוי אלוקות, גם הוא חלק מהסיפור השלם של המימוש של החיים האלוקיים בתוך חיי הנפש והרוח בתוך העולם הזה. אני חושב שהמצב הזה, השאיפה ההרמונית הזאת, היא בסוף השאיפה שהרב קוק פותח לנו. בהקשר הזה, בסופו של דבר כולנו תלמידיו. כשאיפה לכבוד לשני הסיפורים שלנו, גם לרבדים הגבוהים וגם לרבדים הנמוכים.

וצריך לחשוב ממילא עכשיו איך אנחנו נפתחים למרחבים האלה, גם בצורה יותר מעודנת. לא רק בצורה הקשה שהמגיד פה מציע. או בתהליכי התפשטות הגשמיות שהמקובלים הציעו, שגם בהם יש איזשהם אלמנטים של עזיבת הגוף והעולם הממשי. אלא למצוא את הדרך לתהליכים יותר מעודנים ויותר מכבדים. שפותחים את ציורי העולם הבא שלנו בתהליכים של שלום, ויוצרים איזושהי הבנה של הסיפור הכפול והסיפור המשלים של שני הרוחות. אתגר. זה אתגר.

התפתחות עצמאית של מרחב הבינה

בואו נתקדם הלאה. אני רוצה לחזור קצת אחורה, לדבר על המצבים האלה בצורה פחות דרמטית ממה שעסקנו עכשיו. מה שמאפיין את הבינה כשהיא חלק מחיי הרוח, זה שכתוצאה מכך היא עדיין נתונה בתוך עולם של רוח. זאת אומרת שהיא נתונה לתוך חשיבה רגשית, חשיבה יצירתית, של אני שפועל בתוך העולם הזה, וכן הלאה. כל זה חלק מהמאפיינים של עולם הרוח, שהבינה בתוכו. ברגע שאנחנו ניקח את הבינה ונהיה במקום של חשיבה שהיא מעבר למוטיבציות הרגשיות של האני הרוחי או הנפשי, וכביכול תעמוד כמדיום עצמאי לגמרי בחיינו, אז יהיה בזה מעין התפתחות עצמאית של פרצוף הבינה, לא רק כתהליכי פנים של הרוח אלא כמדיום בפני עצמו. לדוגמא, אם אני שואף לתהליך התבוננותי, עכשיו אני רק מתבונן, מוותר עכשיו על הצורך או הרצון ליצור, מוותר לגמרי על הצרכים שלי ועל האגו שלי בתוך הסיפור הזה. נכנסתי לוויכוח עם בן אדם, אני עכשיו יכול לדבר על הצרכים שלי, אני יכול לדבר על התקשורת ועל האגו שלי הרוחי שלי בתוך הסיפור, ואני יכול שניה לשים את עצמי בצד לגמרי ורק לנסות להבין את האחר. רק לנסות להבין את עצמי ולהבין את האחר, מתוך מוכנות לשחרר לגמרי את כל המוטיבציות שלי. להתעלות כביכול באופן ארכימדי מעל הצד שלי בסיפור, ולנסות להסתכל על הסיפור הזה באופן אובייקטיבי, רק כמתבונן. 

חלק מתהליכי ההתבוננות האלה, זה להבין לגמרי את השני: להיכנס לראש שלו, להבין אותו, לחוש אותו, להרגיש את מה שהוא מרגיש, להזדהות איתו, להבין את הצרכים שלו. להיות אמפטי באופן מוחלט, מתוך וויתור על עצמי לגמרי ועל הסיפור שלי, או על הצרכים שלי ועל הרצונות שלי. רק באמת להבין את האחר. שום דבר חוץ מזה. ואותו דבר לעשות לעצמי. רק להבין אותו. להיות מיכל גמור להבנה, שבו אני מקשיב. כולל אותו דבר לעצמי, רק להתבונן ולהבין את עצמי מתוך איזושהי רגישות שחוסמת עכשיו את המוטיבציות של האגו שלי להוציא את עצמי טוב כזה או אחר, או לשרת מוטיבציות ומטרות בתוך היעדים, ההישגים או הצרכים שלי. לנסות להגיע להבנה נקייה. בהקשר הזה, זה כביכול נטרול של המוטיבציות הנפשיות והרוחיות, ושקיעה לתוך עולם החשיבה שנפתח פה באופן כביכול טהור. והוא עכשיו המקום שבו האני שלי מונח. ברגע הזה הבינה כביכול משתחררת לה מתוך חיי הרוח, ומקבלת מבחנתי כובד משקל מוחלט. עכשיו, אם אני אהיה במצב הזה, זה סוג של חירות. חירות מהסיפורים האישיים של האגו והצרכים שלי, שאני מסוגל להגיע אליה בחיים שלי. ויחד עם זה, אני אוכל להגיע למצב של הכלה, הבנה ואמפטיה מאוד גבוהות של האחר, של השני. זה יכול להיעשות עכשיו לגבי כל בן אדם. להניח את עצמי לגמרי בצד, ולנסות להבין אותו. ורק להבין אותו, להיכנס לזה לגמרי, גם מבחינה הבנה פנימית וגם מבחינת הבנה מכילה ומקיפה, גם כאור פנימי וגם כאור מקיף, לתת לכוחות הבינה יכולות התפתחות מאוד מאוד חזקות ובלעדיות במובן מסוים. במצב הזה למעשה פיתחנו מעין פרצוף בינה.

בינה ללא נפש ורוח

עכשיו, מה עושים עם זה? אני לא יודע בהכרח מה עושים. אז מי צודק? יש עשרה אנשים בחדר ואני יכול להבין עכשיו את עמדתו של כל אחד לחלוטין. מה הוא חושב, איך הוא מרגיש, איך דפוסי החשיבה שלו, מה ההבנה שלו, אני יכול להבין אותו לגמרי. אני יכול להבין את עצמי לגמרי. אני יכול להבין עוד עשרה אנשים כמוהו לגמרי. יש חמישים שערי בינה, יש לי 49 אפשרויות להבין את המציאות באופן שווה, במובן מסוים. השתוות נפשית לסיפורים. כי אם אני חוזר לסיפור מתחילתו ועד אחריתו, יש לי מובנות שלמה של איך הוא מסתכל, איך הוא חושב, איך הוא מרגיש, ויש לי אמפטיה לסיפור שלו, והזדהות עם האפשרות לספר את הסיפור הזה בצורה הזאת. אבל מה שעכשיו אני אאבד, זה את היכולת שלי לפעול בתוך חיי הנפש והרוח. זה חלק מהמחירים של המצב הזה. אני כל כך אמפטי, כל כך מבין, שאני אאבד את היכולת ליצור שיפוט ממקום של הזדהות, של מעורבות. אני אהיה מאוד מבין, אולי מאוד אעזור לאדם להבין את עצמו, להבין את הסיפור שלו, אבל האם אני אוכל עכשיו לשפוט את ההתנהגות של האחר, כמו שנהגתי מקודם לשפוט באופן מצוין כשהייתי בתוך חיי הנפש והרוח, והייתי מסוגל להיות בעל אמביציות אישיות בתוך הסיפור? במידה מסוימת המצבים האלה עכשיו הושתקו. הדבר הזה גורם לשיתוק של חיי הנפש והרוח. ומה אתה חושב? מה אתה מרגיש? מה הצד שלך בסיפור? הדברים האלה בעצם ילכו ויפגעו.

עכשיו, התהליך הזה לא תמיד קורה באופן כל כך דרמטי, כי אנחנו לא תמיד מקדישים את כל תשומת ליבנו ליכולת להבין את האחר, להרגיש את האחר, להזדהות עם האחר, ולהצליח לצאת מהכלים האישיותיים של הנפש והרוח. לכן אנחנו הרבה פעמים מבינים ומפתחים את היכולת הזאת באופן מוגבל. אבל אם היינו מתמסרים לזה עכשיו שלשה חודשים, חצי שנה, רק להבין אנשים. רק להיכנס לתוך הנעליים שלהם. רק לפתח את היכולת להבין את דפוסי העומק שלהם, ולהזדהות ולפתח אמפטיה ושקיפות של עצמנו כלפיהם, שאני יכול באמת להיכנס לתוך הנעליים של האחר, ואנחנו נתרגל את זה יום אחר יום אחר יום במשך תקופה ארוכה, אז בעצם ייווצר לנו סוג של אני בינתי ששותקו בו מערכות הנפש והרוח.  זה דבר שיכול לקרות, ויש אנשים שבאופן טבעי זה קורה להם. הם באופן טבעי אנשים מבינים, אנשים בינתיים, באופן טבעי הם נוטים לתוך הדפוסים האלה, עם תהליכי ההתפתחות הרוחנית שלהם זה קרה להם, ונוצרה איזושהי התנהלות עודפת במרחב הזה, והיא באמת שיתקה להם את חיי הנפש והרוח. זה כמו למדן בישיבה שצריך להבין את רש”י, משקיע המון זמן בלהבין את שיטת רש”י, ואז להבין את שיטת תוספות, להבין איך הרשב”א קרא את הסוגיה, איך הראב”ד קרה את הסוגיא, איך הרמב”ם קרא את הסוגיא. ואחרי כמה שנים הוא כל כך מצטיין בזה שהוא יכול להסביר כל שיטה איך היא מבינה מה. אבל מה אתה חושב? הוא כבר לא יודע להגיד. מה אתה חושב בסוגיא? איך אתה מבין את הסוגיא? לפעמים גם את זה הוא יוכל להגיד, אבל הוא לא יודע מה לפסוק, כי אלו ואלו דברי אלוקים חיים, “אני גם עוד אחד מהסיפורים, אז למה להעדיף את הסיפור שלי על סיפור של מישהו אחר”? ואז נוצר מצב של נטרול האני הנמוך, נטרול האני של הנפש והרוח. נטרול האני היצירתי ששם את האני במרכז ויוצר מתוך האני האינטגרטיבי שלי בתוך חיי הנפש והרוח, בתוך חיי העולם הזה. זה מנטרל אותי. וזה מנטרל את היכולת שלי להביע גם את הצרכים שלי. למה להעדיף את הצרכים שלי על צרכי האחר? לך יש צרכים וגם לי יש צרכים, תבין אותו כמו שאתה מבין את עצמך, למה הצרכים שלך צריכים לקבל עדיפות? הרי חלק מהתהליך הזה של להבין את האחר, אני צריך באמת כמו שאמרתי להניח בצד את הצרכים שלי ואת האגו שלי. כשאני באופן כרוני מניח בצד את הצרכים שלי ואת האגו שלי, אז אני נמצא בעמדה אמפטית ומבינה וממילא רוצה לתת, ורוצה לסייע, ורוצה לעזור, מתוך מקום קשוב, מתוך מקום חומל, מקום מבין. ואז קורים תהליכי השתקה של הנפש וצרכיה. תמיד הצרכים שלי נמצאים בסדרי עדיפויות אחרונים. כמו אמא שעושה הכל בשביל הילדים, מבינה אותם, מרגישה אותם, חווה אותם, מטפלת בהם, אבל מה עם הצרכים שלך? אין. סוף שרשת המזון, תאכל את השאריות.

האני המוסרי והאני היוצר

הדבר הזה הוא תהליך מקביל לתהליכי ההתפשטות מחיי הנפש והרוח שאנחנו עושים על בסיס עבודה של פיתוח עומק של ספירת הבינה. המשקפיים הבינתיות מקבלות פה העצמה ובלעדיות בתוך מרחב האני שלי. זאת דוגמא, וגם אם אני משתמש קצת בדוגמאות קיצוניות, זה עדיין יותר מעודן מהמגיד ממעזריטש. אני משתמש פה בדוגמאות קיצוניות כדי שתבינו את איך זה נראה בדמות קצה. לא שזה לא קיים, לא שזה לא ישנו בתוך המרחבים שלנו. אבל בהרבה מובנים זה גם תהליך תרבותי שלם. חברה שעוברת לחשיבה של הבנה, חצי כדור מטפלים וחצי כדור מטופלים. יש המון סיפורים והמון נרטבים, וכולם אפשריים. אז מה עושים? אז איפה הצדק? מה אתה רוצה? בסוף ישנו איזה אובדן תפקודי של עוצמות החיים של הנפש והרוח. הנפש והרוח נכנסים למין מצב של עיבור, של שתיקה, של אילמות. ואני לא באמת מסוגל לתעדף אותם, לתת להם מקום, לאני שלי היוצר, לצרכים שלי. כי זה לא מוסרי, זה אנכי, זה נמוך, זה לא מתחשב, זה לא מבין. אתם יכולים להגיד לעצמכם עוד כמה מילים ביקורתיות וזה יהיה בהחלט חלק מהתפקוד שלכם בחשיבה הבינתית.

אני יודע שאני נשמע מבאס לפעמים בעבודה הזאת ובתהליכים שלה. מה שנקרא, את כל הטעויות למדתי על עצמי… אבל זה חלק מהעבודה שאנחנו צריכים להבין בתהליכי האינטגרציה – איך יחד עם הפיתוח של האני הבינתי, האני האמהי, אנחנו עדיין מכבדים את החשיבות של השימוש בצורה מושכלת ושלימה יותר גם עם המוחין דקטנות, גם עם האני של הנפש והרוח, גם עם המרכזיות שלו, גם עם לתת לו את המקום שלו, ולהאיר את הנשמה לתוכו. עכשיו זה לא הזמן שבו אתה במקום של ההבנה, עכשיו אתה בן זוג. גם בן זוג צריך הבנה, יש הבנה גם בתוך חיי הרוח, אבל אתה לא נמצא עכשיו בתור הפסיכולוג של הילד או של בן הזוג. אתה דמות מעורבת, דמות אכפתית, דמות פעילה, דמות שיש לה מה לומר. ולא דמות שהיא “כן כן אני מבין אותך מאוד”. שבהקשר הזה זה לא תמיד מה שנצרך. יש מקומות שזה מה שנצרך, סוג של עיבור שני שיאפשר לידה והתחדשות, וצמיחה והמון דברים ותהליכים חשובים, שבעצם בשבילם הגענו לתוך המרחב הבינתי. 

אבל יחד עם זה, צריך לדעת מתי המרחב הבינתי הוא הפעיל, ומתי עדיין יש צורך לחזור לרוחא דעלמא הדין, לאני של הרוח והנפש, שהבינה צריכה להיכנס לתוכו פנימה, ולעזור לו לחיות יותר עמוק. להיות עם אני מעורב ויצירתי ואכפתי ומבין ומתחשב. מכבד, אבל עדיין פרטנר, פרטנר שותף לדיאלוג של שיוויון, לדיאלוג של שיח הדדי, לדיאלוג שגם מביא צורך ומביע קושי, ומאתגר ומאותגר במפגש ההדדי שצריך לקרות. זה קצת ההבדל שיש בין איך שנראית התפשטות הבינתיות, מתודעות הנפש והרוח.

אני פנימי ואני מעורב

כל זה, לסיכום, בעצם מייצר תהליך של אני נמוך ואני גבוה. יש לנו גם אני חיצון ואני פנימי, דברנו על זה בתוך מערכת הרוח. כשמתחיל להתפתח הציר הנשמתי הפנימי אז נוצר אני פנימי, עולם פנימי. כל התהליכים האלה של התפתחות ספירת הבינה והפרצוף הבינתי מייצרים אני נמוך ואני גבוה. האני הנמוך זה האני של הנפש והרוח, והאני הגבוה זה האני הנשמתי, האני המתבונן, האני המבין, אבל לפעמים הלא לגמרי מעורב. מאבד את יכולת המעורבות של חיי הנפש והרוח, שבה אני כן שם את האני שלי במרכז ההדדי, התקשורתי, היוצר. אני באתי ליצור פה, אני לא באתי עכשיו להבין כל שיטה ושיטה, להבין כל אדם ואדם. יש פה אינטגרציה, יש פה סיפור מורכב, צריך להיכנס לתוך הסיפור ולבחור בחירה יצירתית. בחירה שתחשוף לפעמים את העצמי שלי, יותר מאשר את האני הבינתי. כמו שהרב קוק כותב בפסקה מופלאה, ש”חרשו נותן לו דמי כולו”. לפעמים אדם כל כך מבין את כולם וקשוב לכולם, שהוא כבר לא מסוגל לשמוע את עצמו. הוא עצמו הולך לאיבוד בתוך תהליך ההבנה. ודווקא מי שעשה אותו חרש, כך שלא ישמע אף אחד ולא יהיה מסוגל להקשיב לאף אחד, למעשה הביא לו את הגאולה שלו – סוף סוף הוא מסוגל להקשיב לעצמו. לחזור למה שהוא שכח ואיבד בתוך תהליכי הבינה. 

אבל, עדיין, אחרי כל מה שאמרתי, יש חשיבות של תהליך פיתוח של האני הבינתי. האני הבינתי, האני הנשמתי שלנו, שעוד לא סיימנו להגיד את כל תהליכי הפיתוח והצמיחה שלו. הוא חלק חשוב מהיכולת שלי להתחדש, להיוולד מחדש, להבין מחדש את עצמי ואת העולם, ולברוא מחדש את עצמי ואת העולם דרך הנקודה הארכימדית הזאת של ההבנה. רק כזכור לכם, ההבנה היא לא סוף פסוק ומעליה יש עוד רמות. אבל היא בהחלט שלב מרתק ביכולת הצמיחה והלידה של עצמנו מחדש, שלב שהאר”י קרא ‘עיבור שני’.

בסדר, תם ולא נשלם, יש עוד הרבה מה לעשות בתוך המרחבים האלה. בסך הכול הסדרה של הנרנח”י השנה עסקה באופן מסוים בתוך הנפש, הרוח והנשמה. לא סיימנו עם ענייני הנשמה, ועדיין לא נגענו בחיה וביחידה. זה דברים שעוד צריכים המשך, וכל הסדרה הזאת היא בעצם עדיין סדרת מבוא במובן מסוים ויש עוד הרבה שאלות פתוחות. גם מבחינת תהליכי האינטגרציה בין הרבדים השונים, מה הדינאמיקות שמתחילות להתרחש בין המרחבים האלה? איך הנפש נתמכת במצוקות שלה על ידי הרוח ועל ידי הנשמה? מה הסיפור הזוגי שלה במערכת היחסים עם הרוח, הנשמה, החיה והיחידה? איך נראה מעשה המרכבה? איך נראה התהליך האינטגרטיבי שבו יש לי ממדים שונים, פרצופים שונים, שמתלבשים אחד בשני, פועלים אחד בשני, ומעצימים אחד את השני? מהם הרבדים הגבוהים של הפרצופים? מהם הרבדים הגבוהים של הרוח? מהם הרבדים הגבוהים של הנפש? של הנשמה? יש הרבה שאלות והרבה עניינים שעוד לא באמת עסקנו בהם. אבל ניסנו… כל הסדרה הזאת היא סוג של פתיחת שערים לעולם של האדם והנפש האנושית מהקבלה, דרך העיניים של תורת האר”י.

מעשה בראשית ומעשה מרכבה

ש. אני מבין את השכבות כעבודה של זיהוי, ואתה הרבה פעמים מדבר על האינטגרציה. אז השאלה היא האם אינטגרציה זה פשוט וויסות מבחינת הווליום של השכבות השונות, או שיש איזושהי עבודה שהיא יותר חורזת את השכבות? אני יכול להבין את הזיהוי בחתכים שונים, אבל האינטגרציה פחות מובנת לי מהזיהוי.

ת. כן, ברור. זה שאמרתי היום בסוף השיעור, שהשנה היתה סוג של מבוא שבו אנחנו רק  מבינים מעשה בראשית – מבינים את השכבות השונות, את הפנים השונות של האדם, ומבינים את תהליכי ההתפתחות הטבעיים וגם את המחירים של תהליכי ההתפתחות האלה. את היתרונות והחסרונות של תהליכי ההתפתחות האלה. אבל להבין אינטגרציה זה להבין אינטראקציה יותר עמוקה. אבל חלק מהאינטגרציה צריכה גם הבנה יותר רחבה של האדם, וזה חלק ממה שאנחנו עושים השנה. עצם זה שאני מבין שיש לי נפש ויש לי רוח ויש לי נשמה, וצריכים ללמוד לחיות איתם ביחד, לייצר איזשהו סנכרון כי כולם חלק מהשלם שלי, זה כבר מייצר את הנחת היסוד לאינטגרציה. ברגע שאני לא בוחר צד, אני לא בוחר להיות או נפש או רוח או נשמה, להיות ספירה מסוימת, כוח מסוים, פרצוף מסוים, ברגע שאני מחויב לאיזשהו סיפור שלם יותר, אז אני כבר מניח את הנחות היסוד לאינטגרציה. כי עכשיו אני מבין שאצטרך לתת מקום גם לסיפורים הנשמתיים הגבוהים שלי, גם לסיפורים הנשמתיים שבחיי הרוח, גם לחיי הרוח עצמם ולחלומות שלהם וליצירתיות שלהם, וגם לנפש וסיפוריה. כי לכל אחד יש את העומק שלו, את היופי שלו, את מה הוא תורם בתוך סיפור החיים, מה הוא יכול ללמד אותי שהשני לא יכול ללמד אותי, מה היא תיבת התהודה של כל אזור. ויש תהליכים שיכולים לקרות רק בנפש, שיכולים לקרות רק ברוח, שיכולים לקרות רק בנשמה. 

אז עצם זה שהבנתי את זה, זה כבר מניח את המחויבות שלי לסיפור השלם, ולמחשבה של היציאה מהקופסא. לא לזהות את הנכון והאמתי בפרצוף מסוים בלבד. אני צריך לשאול את עצמי – מה כל אחד נותן לי? ברגע שאני מבין מה הנפש נותנת לי, ומה הרוח נותנת לי ומה הנשמה נותנת לי, אני כבר מבין באיזושהי רמה מתי להשתמש בכל כח, מתי שאני רוצה יותר הבנה אז אני אלך לנשמה. מתי שאני רוצה יותר יצירתיות אני אלך לרוח. מתי שאני רוצה יותר הקשבה של צורך ואמפטיה וחיבור אל הסובב באופן פשוט, באופן נפשי וסמביוזי, אז אני אלך לנפש. לקהילתיות, אני אלך לנפש. לבירורים ברמה מסוימת, אני אלך לנפש. למנוחה, אני אלך לנפש. לאורות המקיפים, אני אלך לנפש. לעיגולים, אני אלך לנפש. להיכלות, אני אלך לנפש. לחלומות, לחזונות, ליצירתיות, לביטוי העצמי של האני האינטגרטיבי היוצר, למשחקיות – אני אלך לרוח. להבנה, לנשמה, לחיבור לעולם הבא, ליכולת לחיות מעבר, לנהל ולהיות יותר יציב על אף חיי הנפש והרוח שלי – אני אלך לנשמה, אני אלך לבינה. היכולת לחדש את עצמי, להוליד את עצמי, לשנות דפוסים בתוך עצמי – אני אלך לנשמה, אני אלך לבינה. 

אז כבר אם הבנת מה כל חלק נותן וגם מה הבעיה של כל חלק, אז אתה יודע מתי תלך לכל אזור ומתי תשתמש בו, ומתי פחות נכון להשתמש בו. המקום שבו אני רוצה להיפתח לאורות המקיפים, למעבר, אז אני צריך לדעת לתת מקום לנפש, ואם אני אסגור אותה, אז אני לא אקבל את זה ואני אהיה סגור בתוך עצמי, חסום מהיכולת לתקשר עם המרחב שבחוץ, הכל נהיה אחר, הכל נהיה זר. יש כל מיני מדדים שאפשר לחשוב עליהם, אבל עצם ההבנה הזאת, היא כבר שער לדבר הזה. 

אחר כך יש עוד שאלות שלגבי ההמשך, על מה אני מניח את השלם? החיה והיחידה יניחו הנחות יסוד יותר גדולות על צירי עומק שעליהם יתארגנו שאר הפרצופים. שכולם מספרים סיפור חלקי על השלם שלי. גם לנפש ולרוח יש סיפור חלקי עם הנשמה. וגם על זה צריך עוד לדבר, ולא דברנו באמת כראוי. 

טוב יקירי, שנזכה לאהבת חינם. לתיקון של שנאת החנם. מי שירצה שיסתכל ברב קוק שהבאתי לכם. שנאת חינם שורשה בכוח של הבינה שיוצרת את השוניות ואת האחרות בחיים. והרב קוק אומר הגיע הזמן לתקן גם את השנאת חינם, לא רק לאהוב.

טוב יקירי כל טוב, קשה עלי פרדתכם אבל אין מה לעשות, צריכים…