שיעור 30: הרוח הפנימית והחיצונית, ייחוד הויה אלוקים

התפתחות החב”ד

נתחילה. למעשה בפעם שעברה המשכנו לעסוק בפיתוח של השכבה הפנימית ביותר של חיי הרוח. השכבה הפנימית ביותר של חיי הרוח זו השכבה של הכלי הפנימי, כלי הבינה. בכלל, מערכת האדם בנויה על שלשה כלים בסיסיים: כלי נפש, רוח ונשמה – חיצוני אמצעי ופנימי. וגם הרוח עצמה כשהיא מתפתחת כמרכז האדם, מתפתחת בשלשה כלים: שכבת החיצון זו שכבת הנפש של הרוח שמרכזה הוא הנה”י והמלכות על גביהם, השכבה האמצעית היא הרוח של הרוח שמרכזה הוא החג”ת, והמרכז הפנימי ביותר הוא המרכז הבינתי. בעצם מתפתח ערוץ בינתי פנימי בתוך חיי הרוח, שהוא בעצם הערוץ הנשמתי שמתפתח בתוכנו ומהווה סוג מסוים של קפיצת גדילה ביחס לחיי הרוח. אם אנחנו לא נצייר את זה על פני ציר העומק אלא נצייר את זה על פני ציר הגובה, אז זה השלב של התפתחות מח חכמה ובינה, גדילת הראש של הילד שבסיסו הוא ו’ קצוות. הראש שלו הוא ראש ילדותי, ינקותי, חלומי, חולמני. שעכשיו בעצם מתחיל לפתח חשיבה הכרתית מסודרת, קוגניטיבית, ריאלית, שמחליפה את צורת החשיבה שלו בתור ילד. זו התפתחות המוחין של השלב הזה, התפתחות החב”ד שמקבלים מרכזיות ועצמאות חשיבתית. במקום שהרגשות יהיו המרכז והראש הוא ראש חולמני, עכשיו הופך להיות המוחא שליט על ליבא, ומתחיל להיות ניהול אחר של האישיות. ניהול שהחשיבה תופסת בו פיקוד בהרבה מובנים, או לפחות נוצר איזשהו ממשק דיאלוגי בין הרגשות והלב לבין החשיבה הקוגניטיבית. 

אני רוצה לחזור לשכבת העובי, השכבה הפנימית יותר שעליה דברנו. למרות שהדברים קשורים אחד בשני. כי היכולת החשיבתית בראש, מח החכמה, הבינה והדעת בזעיר אנפין שמתפתחים בגיל ההתבגרות שלו, מגיל 9 ואילך, בעצם פותחים אותו לעולם של החכמה והבינה, לעולם הגבוה יותר של לחשוב על העולם ולא רק להגיב רגשית. ויחד עם זה, זה לא רק לחשוב על העולם, אלא לחשוב על העולם לא דווקא מנקודת המבט שלי, שבה נעים לי ולא נעים לי, כיף לי או לא כיף לי, אתה משלנו או לא משלנו. אלא אני מתחיל לחשוב באופן יותר אובייקטיבי על המציאות. תהליך שמתחיל להוציא את הסובייקט מהסיפור הפנימי שלו, הרגשי שלו, מהאגו, מהסיפור של מרכז הרוח שהוא סיפור מכוון לחוויה העצמית שלו – אל איזשהו סיפור רחב יותר. אבל ההתפתחות הזאת כלפי מעלה, יכולה להיות מלווה גם בהתפתחות פנימה, התפתחות לעומק. 

ישראל סבא ותבונה

לפעמים אנחנו נראה התפתחות למעלה, לחשיבה הבינתית, אבל בלי מספיק פיתוח של השכבה הפנימית שהיא שכבת העובי שדברנו עליה מקודם. אז יתפתח בן אדם שעד עכשיו היה עם מרכז נפשי, מרכז רגשי פעיל, ועכשיו הוא מתחיל לחשוב באופן אובייקטיבי על העולם, ומתחיל להבין את המציאות ולחשוב על המציאות לאו דווקא סביב האינטרסים האישיים שלו, אלא לחשוב באמת מה טוב לחברה שהוא עובד בה, מה טוב לאנשים שהוא נמצא איתם, ואיך הוא יכול לקדם את המטרות והיעדים שלו באופן יותר אובייקטיבי. הוא מסוגל להבין יותר את המשחק של האנשים שסביבו, ואיך לנהל את עצמו ואת המציאות בצורה יותר נכונה. זאת חשיבה בינתית, היכולת להבין אנשים אחרים ולא רק להבין את עצמו. להבין את הסיפור בצורה יותר גדולה. זו חשיבה תבניתית יותר מפותחת – להבין תבניות עבודה, תבניות של אנשים אחרים, תבניות של עצמו, תבניות של העולם, איך לעבוד איתם. וזו יכולה להיות גם הבנה יותר עמוקה של תפיסה של כללים. אתה יכול לעשות הפשטות יותר גדולות, הכללות גדולות יותר. זה חלק מההתפתחות של מח החכמה שבבינה, מה שנקרא לפעמים בקבלה ישראל סבא – העולם החכמתי שבתוך העולם התבוני שמאפשר לי לא רק להבין אנשים אחרים ותגובות של אנשים אחרים, אלא להבין באופן יותר גדול הפשטות כלליות של העולם שבו אני חי ולייצר הכללות שאני יכול לעבוד איתן. כל הדברים האלה עדיין יכולים להיות תחת החיצוניות של הרוח – הישגים, מטרות, יעדים בעולם החוץ, להיות איש מצליח בעסקים, להבין מה הסטארט אפ הבא וכן הלאה, בעולם הנפש או בעולם החיצוני של הרוח. אני יכול להבין את זה במרחבי היצירה שלי, ליצור באופן יותר רחב וקונסטרוקטיבי, אבל עדיין זה תחת שם אלוקים, עדיין תחת החיצוניות של הרוח. 

ההתפתחות הזו היא תהליך  דרמטי, לא תהליך של מה בכך – היכולת לעזוב את השיפוט הרגשי, האישי, האנוכי, ולהצליח לייצר שיפוט על העולם החיצון ועל העולם החברתי מנקודת מבט יותר מופשטת ומבינה. ביכולת הבנת תבניות, והבנת הכללות והפשטות יותר רחבות, שבתוכן אני יכול לנהל את עצמי בצורה יותר בוגרת במציאות. להסתכל על העולם ועל עצמי, לא מנקודת המבט האישית בלבד, אלא להסתכל על עצמי מנקודת מבט ארכימדית נוספת של עולם התבונה ושל ההכללות וההפשטות שהוא מביא איתו, ולחשוב על עצמי דרכן. 

זה גם סוג של עיבור שני. וגם התפתחות אל החכמה והבינה. מאפשר לי ללכת לתוך העולם הבינתי והחכמתי של ישראל סבא ותבונה, בשפה של הקבלה. התבונה זה סוג של אמא בעולם התבניות, יכולת הבנת תבניות, הבנת אנשים דרך הבנת התבניות של האנשים, הבנת תבניות עבודה, תבניות של עולם הטבע. וישראל סבא זה החכמה של הבינה, היכולת לראות מכלולים, להבנת כללים, להגיע להפשטות רחבות. בתוך כל תהליכי ההבנה האלה לייצר איזשהו דפוס גדול שחל באופן רחב על העולם ועל האנשים, ולא להישאר רק בהבנה פרטית של אנשים ספציפיים ואירועים ספציפיים. זה בעצם המפגש שבין החכמה והבינה בתוך העולם התבוני. 

חב”ד תחת שם אלוקים

אבל עדיין כל זה במרחב החיצוני של מדעי הטבע, במרחב החברתי, במרחב המוסרי. אני עדיין נשארתי בשם אלוקים – איך נכון לי לעבוד ולחיות בתוך העולם שסביבי בצורה מיטבית, שמאפשרת לי ולאחרים לממש את הכוחות שלי בתוך העולם, לממש את עצמי בתוך העולם וכן הלאה. לממש את הכוחות של האחרים יחד איתי ולעבוד יחד איתם בעולם, בפרויקטים שלנו, בעבודה שלנו, במערכות היחסים שלנו וכן הלאה וכן הלאה. אבל לא באמת נפתחתי לציר העומק הנשמתי שלי. זאת אומרת, אני עדיין משתמש בחכמה ובבינה בצורתם התבניתית והמכלולית – באופן חיצוני, תחת שם אלוקים. אבל כמו שדברנו בזמנו על עולם הבריאה, אני יכול להבין מה הם חוקי הפנים, את הקונסטרוקציות הפנימיות של האנשים ושל העולם, ולגייס אותם בשביל להוציא מין הכח אל הפועל את הרצונות שלי, את השאיפות והיעדים שלי, אולי בצורה יותר בוגרת של החברה שאני חי בה ושל העולם שאני חי בו, ולעזור לי ולהם להגשים את המימוש העצמי שאנחנו רוצים לממש. אבל עדיין הכל תחת שם אלוקים, ולכן זה לא מממש את האור של הבינה, את הנשמה של הבינה. זה יכול להיות משהו שהוא עדיין אינטרסנטי, כי אני עדיין משתמש בזה בשביל היכולת להיות מדען או פיזיקאי טוב שמסוגל לקדם את החברה, אבל בסוף עושה את הסטרט-אפ הבא שלו וזוכה פרס נובל, אני זוכה לפיתוחים, קידום אקדמאי. 

הכלי הבינתי

אני יכול פסיכולוג טוב, אני יכול להיות עובד סוציאלי טוב – השאלה מה עומד פה מאחורי הרצון שלי ללכת ללמוד מקצוע שבו אני מבין אנשים ומשתמש ביכולת ההבנה שלי את האנשים במסגרת העבודה הבית ספרית שלי כיועץ חינוכי או כל עבודה אחרת. עד כמה זה חודר פנימה? זאת אומרת עד כמה ההבנה הופכת למשהו שיש בו חיים פנימיים, שהוא לא אמצעי. כל עוד זה אמצעי בשביל הרוח והנפש להתקדם, לשדרג את עצמם בעולם למימוש בוגר יותר, גבוה יותר, שלם יותר, של עצמם. וזה בהחלט נכון, אני יוכל לממש ולהגשים את עצמי בצורה הרבה יותר טובה. אם אני אבין את האנשים שסביבי אני אדע איך להפעיל אותם, אני אדע לזהות את התבניות שלהם ולעבוד איתם בהתאם לתבניות שלהם, ברור. אבל עדיין מכלל חיצוניות העולמות ושם אלוקים – לא יצאתי. אפילו המוסריות הזאת שאני אשתמש בה, היא יכולה להיות מוסריות תועלתנית במובן מסוים, שמייצרת הסכמות חברתיות. ולא שיש בה את ההבנה לשמה, אמפטיה אמתית, וסימפטיה אמפטית שמבינה את האחר ורואה אותו. בשביל זה צריך ללכת שכבה אחת פנימה, מעבר לשכבת הכלי של הבינה, שמקודם דברנו עליו ברמת התבונה. שהיא היכולת להבין תבניות ואנשים והכללות והפשטות, לצאת מהחשיבה הרגשית שתוקעת אותי בתוך עצמי, וחוסמת ומעוורת לי את העיניים מלראות את הסיפור הרחב שבתוכו אני נמצא ולעבוד אתו בצורה יותר נכונה. אני נתקע כל הזמן בקשרים, בבעיה תקשורתית, כי אני לא מבין לא את עצמי, ולא את האחר. אז אני לא מבין איפה אני פוגע בו, ואיפה הוא פוגע בי. למה אני נתקע ולמה הוא נתקע. 

היכולת להבין, ולהבין תבניות, ולהבין אנשים אחרים – מאפשרת לי לחיות יותר טוב, חיים יותר יפים. אבל עדיין נשארתי בחיצוניות העולמות ותחת שם אלוקים. נשארתי בעצם בבינה ככלי ולא כאור. כלי שהזעיר אנפין והנפש, המלכות, מקבלים אותו אל תוכם כחלק מתהליכי הצמיחה והגדילה שלהם. ההורים נותנים להם את הכלי הזה. אמא ואבא נותנים לילד את כלי ההבנה כדי שהוא יוכל להבין את עצמו, כדי שהוא יוכל לממש את עצמו, כדי שהוא יוכל לגדול ולגדל את עולם הרוח והנפש שלו, את מימוש היכולות שלו והכוחות שלו, דרך הכלי הזה, דרך כלי התבונה, דרך כלי ההפשטה. העולם שלנו עובר קפיצת גדילה בזכות הכלי הזה. היכולת של החברה להתפתח בתוך המרחבים האלה היא חלק משמעותי מגדילת האדם. בכל תחומי החברה, המדע והרוח זה חלק משמעותי מתהליכי התפתחות. אבל אתה יכול להיות מאוד אינטליגנט, מאוד אינטלקטואל, בן אדם מאוד נבון, אך חסר אור נשמתי בפנים. זה לא מספיק. אתה יכול להבין אנשים כל היום אבל בעצם מבפנים אין עירות נשמתית שמתפתחת שם, כי זאת עבודה מקצועית אצלך, למדת את זה במסגרת לימודי הפסיכולוגיה, פיתחת יכולות, עבודה סוציאלית לא משנה מה, כל אחד בתחום שלו, אבל עדיין זה חיצוני, זה כלי. 

הארת הנשמה הבנתית

כשאדם עושה את זה כי חשוב לעזור לאנשים פחות לסבול, אז כבר מתחילה להיות פה אמפטיה. אז כבר התקדמנו, אמפטיה שמתחילה להופיע פה אור שבתוך הכלי הזה של להבין אנשים מתוך חווית הסבל של הזולת, והרצון שהוא לא יסבול – פה כבר התקדמנו פנימה, למקום האמהי של הבינה, המקום האמפטי של הבינה, המקום הסימפטי של הבינה. אתה מבין אותו כי אתה רוצה לעזור לו ללמוד לגדול, להתפתח, לממש את עצמו, לממש את היעוד שלו, להצליח לצמוח ליעוד במובן העמוק של גילוי האור הנשמתי של עצמו, את היופי שטמון בו, את הייחודיות הקסומה שלו? אז הגעת כבר להארת הנשמה ביחס אל חיי הרוח. ובכלל האם זה מבחינתך כלי, אמצעי, להבין אנשים, או שזה מבחינתך דרך חיים, שאתה חווה את השפה הפנימית שטמונה שם, את הפוטנציאל הרוחני שטמון בחיים של הבנה? לא רק כאמצעי של בקרה ושליטה, שעליו דברנו בפעם שעברה, כי כשאני מבין אנשים אני יכול לנהל אותם, אני יכול לשלוט בהם, אני יכול לתמרן אותם ולבקר אותם, ולתקן אותם, או לבקר את עצמי או לשפוט את עצמי, וכן הלאה. 

לא ככה, אלא במובן העמוק שהבינה היא רק ספירה וכח, ופנימה לה יש את פרצוף אמא, מקום אמהי שיש בו המון אמפטיה, סימפטיה ויכולת לעבור תהליכי הריון והולדה של הכלה אמתית של האחר, של קבלה של האחר, והאפשרות לעזור לו להוליד את עצמו ולהתחדש. זו היכולת באמת להביא אור נשמתי, שזה הנשמה שהיא האור הפנימי של ספירת הבינה – באמת לראות את האור העמוק, את הראיה הפנימית שמתחדשת בתוכי כשאני מסוגל באמת להבין אנשים אחרים. לא ממקום אינטרסנטי, אלא ממקום שכשאני נכנס להבנה פנימית לתוך הבן אדם במקום עמוק ופנימי, ואמפטי באמת, אני רואה את האור שטמון בשני, את היופי שטמון בו, את החן שטמון בו, את המיוחדות שטמונה בו, ואת הסיפור הפנימי שמבקש להיוולד מתוכו ואני רוצה לעזור לו  להוליד את זה, להצמיח את זה החוצה. אז זה כבר מקום של הארת הנשמה שמאירה בתוך העולם הבינתי.

שכבות בעולם הנשמה

עכשיו בעצם עשינו איזושהי פתיחה לעולם הנשמה. וגם בעולם הזה כמובן יש שכבות – הרבה פעמים אנשים חיים את ספירת הבינה בשכבות החיצוניות שלה בלבד, אנשים אינטליגנטיים אך לא בהכרח מוסריים. ולפעמים הם מוסרים באופן חיצוני ולא קשובים באופן פנימי, ולא מאירים מבפנים את הפרצוף האימהי של הבינה, או את אור הנשמה שטמון בה. אבל כל זה נכון גם על הזעיר אנפין. זאת אומרת, גם הזעיר אנפין כשהוא מתחיל להתפתח לאור החכמה והבינה – אל השלב של התפתחות המוחין בתוכו, שזה קודם כל כניסת המוחין הבינתיים, של החב”ד בצורתם התבונית –הוא הרבה פעמים יכול להישאר בשכבת החיצון שלהם, ולא להגיע עדיין לשלב הפנימי. בשביל זה צריך שהשימוש בבינה לא יהיה אמצעי אינטרסנטי של הנפש, אמצעי אינטרסנטי של הרוח, ללמוד ולהבין כי ככה אני אשלוט יותר טוב בעולם, כי יש לי קושי להשתלט בו, יש לי קושי לשלוט עליו. אם אני אבין כביכול אנשים, אם אני אבין את כל התורה, אז אני אדע להסתדר. אם אני אבין את החוקים של העולם אני אדע לחיות בעולם נכון ולתעל אותו לצרכי. זאת מוטיבציה של עולם המדע. כל עוד זה שם – זה לא נפתח לפנימיות של הבינה, לאור הפנימי של הנשמה. 

אז זאת מין שאלה כזאת פנימית, עד כמה המסע שלנו עם הבינה הוא מסע עמוק? כמה אנחנו נשארים על שכבות החיצון של הבינה וקל וחומר של התבונה, ועד כמה אנחנו עושים מסע פנימה, לחלל הפנימי שעולם הבינה מאפשר לי ליצור בתוך עצמי לחיים שמתחילים להתרחש שם, להקשבה הפנימית שמתחילה להתרחש שם, לזיהוי האור הפנימי שמתחיל להאיר שם, לזיהוי הבקשות הפנימיות שמתחילות להשמע שם. להתחיל לשמוע מה אני מבקש מבפנים, לא מה אני מבקש מבחוץ. אז ההבנה לוקחת אותי למעין לידת אני פנימי שמתחיל להופיע עכשיו מעבר לאני של שם אלוקים. הוא בעצם שם כל הזמן, מסתתר בסתר המדרגה, במקום שאור הנשמה נמצא בתוכנו כל הזמן, רק אנחנו לא קשובים אליו, הוא לא חלק פעיל מחיי הנפש והרוח. סוג של לא מודע בתוכנו, מה הם קולות הנשמה בתוכנו ומה הם מבקשים. אנחנו משתמשים בזה רק בשכבת החיצון, שכבת ההבנה, הבנת הכוחות שלי, היכולות שלי, האישיות שלי, היעדים שלי, החלומות שלי במובן החיצוני האישי המכוון אגו וחוץ. ולא הופך להיות מרחב של אישיות פנימית בינתית.

פתיחת המרחב הפנימי

זה בעצם המקום של משה שדברנו עליו בפעם שעברה. התפתחות משה רבינו כשלב נוסף על פני האבות. לא להישאר רק בתוך מרחב החיצון של האדם, אלא משה בעצם מתחיל לפתוח את האדם הבינתי שבתוך חיי הנפש והרוח. את המקום של האדם שמתבגר ומתחיל להקשיב פנימה בתוך עצמו. עוזב לרגע את העולם החיצוני, עוזב את כל מה שהוא שואף ממני, ורוצה ממני, ואמא רוצה שאני אעשה תואר ולא משנה מה – תניח לכל זה שניה עכשיו בחוץ, לחיצוניות של אמא. בואו נפתח לפנימיות של אמא, מהי, מה עם אותה בקשת עומק פנימית שכשאני עכשיו נמצא לבד עם עצמי, מתבודד כביכול מהעולם החיצון, נכנס פנימה לתוך הבקשות הפנימיות שלי. בלי הצורך בכסף ובהצלחה ובקריירה ובמעמד, בכבוד ויחס חברתי כזה או אחר. מה נמצא שם בפנים? מה הבקשות הפנימיות שאני מבקש? מה הרצונות העמוקים שלי? מה המחשבות הפנימיות שלי שם? מה הרגשות הפנימיים שמתעוררים בי במקומות האלה? מה הוא האני הפנימי שמתחיל להיוולד שם בפנים ולהזדהות לתוך תהליכי הרפלקציה הפנימית הזאת שמתחילות להיעשות כשאני מתבונן בתוך עצמי. 

לפעמים אני מתחיל גם לראות צדדים פחות יפים של עצמי, פתאום אני מתחיל לזהות עד כמה במרחבי החיצון שלי אני בעצם פועל באופן אנוכי, ובאופן יצרי, באופן אינטרסנטי. פתאום פתיחת העולם הפנימי מייצרת גם שיפוט מסוים לעולם החיצון. דברנו על זה קצת בפעם שעברה, שהתהליך הזה כונס פנימה אבל לפעמים הוא גם יכול קצת לשתק קצת לבקר, לייצר סוג של ביקורת חוזרת על מרחבי החוץ. פתאום מה שפעם היה טבעי ונורמאלי הופך בעיניי להיות לא מוסרי, בעייתי, כוחני. פתאום אני מגלה את האלוהים האחרים שמסתתרים תחת שמות האלוקים שלי, מה שלא גילינו עד שהגיע משה רבינו. לא גילינו את כמה העולם הטבעי, יש בתוכו אלמנטים של עבודה זרה, אלוהים אחרים. בספר בראשית זה לא כל כך גלוי על פני השטח. אבל פתאום העולם הפנימי, ההתהוות הפנימית שמשה פותח מתחילה לייצר לפעמים איזושהי ראיה ביקורתית על הרדיפה שלי אחרי העולם החיצון, הרדיפה שלי אחרי המימוש העצמי בעולם. זה שבעצם מה שמתחיל לייצר את בן העולם הבא שבתוכי. בן העולם הבא זה האני הפנימי שמתחיל להירקם שם בפנים. זה משה רבינו וכלת משה שדברנו עליהם בפעם שעברה. משה רבינו וכלת משה זה בעצם האני הפנימי הזה, הקולות הפנימיים הנשמתיים שלי שהם לא במשחק של העולם הזה. מה אני באמת מבחינת בן העולם הבא שלי, אותה רוח פנימית נשמתית שבתוכי פועמת, וגם בעומק הנפש שלי. מה אני מבקש שם בפנים? מה אני רוצה שם לעשות? 

קונטרסט אישיותי

במובן הזה נוצר פה קונפליקט עם האני של העולם הזה. עם הרוח של העולם הזה, עם הזעיר אנפין של העולם הזה בשכבת האמצע שלו ושכבת החיצון שלו. לפעמים נוצר פה שבר בין אני הפנימי לאני החיצוני. בין הרוח הפנימית לרוח החיצונית. בין הרוח שמהדהדים בתוכה קולות העולם הבא שאני שם בתוך ההתבודדויות הפנימית שלי, והכינוסים, הכניסה הפנימית שלי פנימה, לבין העולם החיצון. בין איך שהעולם מבחוץ רואה אותי, לבין איך שאני חווה את עצמי מבפנים. זה לא אותו דבר, ויש פער. רואים בי משהו אחד, ואני חווה בתוך עצמי משהו אחר. 

התהליך הזה הוא סוג של הריון פנימי, הוא גם סוג של תחילת תהליכי העיבור הפנימיים שהזעיר אנפין עובר, כחלק מלידת האני הפנימי שלו. והאני הפנימי הזה הוא מאוד חשוב כי הוא חלק גדול מכל היכולת שלנו להיכנס לתוך מרחבי הנשמה. הוא זה שבא ופותח את הרוח של הנשמה בתוך העולם הזה. עכשיו איך הולכים משם? איך עכשיו מגיבים? איך עכשיו מייצרים יעוד חדש בתוך העולם הזה? איך הרוח של העולם הבא באה בתוך העולם הזה? איך אני עכשיו מתנהל עם הקול הזה בתוך העולם הזה? זה לא פשוט. זה באמת הופך להיות איזשהו דיסוננס בין העולם של הנפש והרוח החיצוני והנמוך, לבין הרוח הפנימית ששואפת למעלה ופנימה. איזשהו קונטרסט בתוך האישיות שלי בין הרובד שהולך פנימה ומעלה, בבחינת בן העולם הבא שלי, לבין הרובד החיצוני שהולך החוצה ומטה. עד כמה אני מוסרי ועד כמה אני אנוכי? אני לא חוויתי את עצמי כאנכי, אבל בנקודת המבט הפנימית, כל העיסוק האנוכי והאינטרסנטי בעצמי הופך להיות מוחין דקטנות בשביל האני הפנימי הזה שמתחיל להביא סוג של מוחין דגדלות – לחשוב מעבר לעצמי, מעבר לעצמי במובן האנוכי. זה פותח עוד שערים שיבואו בהמשך. היכולת הזאת תפתח את השערים גם לחיה, ולא רק לנשמה. היכולת לחשוב באופן יותר רחב על העולם, לחשוב לא מנקודת המבט של הנאת אגו והתאוות שלי, אלא ממקום באמת נותן, מתמסר, משרת, אמפטי, קשוב, מכיל, מקבל. 

אולי לי מיצרי אוי לי מיוצרי

אלו כל מיני דברים שמייצרים איזשהו קונפליקט בין האני של שמות האלוקים לבין האני של שמות ההוי”ה. זה חלק ממתח מסוים בין פנים לחוץ, אבל אם נארגן את זה אחרת אז זה גם מתח בין המטה והמעלה. כי החלק העליון הוא זה שהולך למעלה אל העולם הבא ופנימה, והחלק התחתון והחיצוני הוא האני היותר מוחצן שלי, יותר הישגי שלי, יותר מופנה לעולם הזה, ויותר למקום של הביטוי האישי החיצוני והתאוותני, הצרכני שלי. האם צרכים זה טוב או לא טוב? האם יצרים זה טוב או לא טוב? האם אגו זה טוב או לא טוב? פתאום נוצר איזשהו קונפליקט פנימי מאוד חזק שבין הפנים והחוץ ובין המעלה והמטה. זה יוצר את קו הסרעפת, וחלוקת המעלה והמטה. זה הופך את הזעיר אנפין קצת לשני פרצופים. גם בשמועה ראשונה יש לזה ביטויים, אבל אנחנו נראה את זה בשמועה רביעית-חמישית בצורה נורא חזקה, שהאר”י בעצם מדבר על האדם כמחולק לשניים. קו הסרעפת מבדיל בין המעלה והמטה, אבל הוא גם מבדיל בין החוץ לפנים, בין הקנה לוושט. בין הוושט שהיא חוצה והולכת  אל החומר ואל הבטן ומערכת העיכול שהיא מתחת לקו הסרעפת, ובין הקנה שהוא פנימי יותר מהוושט והוא הולך אל הלב והריאה, אל הנשמה, אל הנשימה והרוח הפנימית, הלב הפנימי, ופחות את העולם החיצוני של העולם הזה. 

זה מייצר פה איזשהו קונפליקט שעד עכשיו היה קצת רדום. עד עכשיו זה שיש לנו נשמה וגוף זה “בסדר”, הגוף היה דומיננטי בשלב העיבור, הנפש הייתה דומיננטית בשלב העיבור והרוח הייתה דומיננטית בשלב של עולם היצירה. הרוח וחיצוניות הרוח, בגדילה הרגשית, במימוש העצמי, בהתפתחות האני, בהתפתחות האישיות, במרכז האישיותי העצמי, והחלומות האישיים שלי. הכל היה עד עכשיו סבבה. אבל פתאום נכנס איזשהו סיפור עומק כזה שטורף את הקלפים, שמקשה על החיים. מבגר אותי מאוד, הופך אותי לבן אדם הרבה יותר בוגר מבחינה פנימית, אבל מייצר בתוכי סוג של קונפליקט אישיותי מאוד חזק, עם שיפוט עצמי מאוד חזק, ודיסוננס בין הפנים לחוץ, ובין המעלה למטה שבתוכי. כל המתח שיש בקו הסרעפת, הוא בין השאר הרבה פעמים המתח הזה בין האני הפנימי והגבוה לבין האני החיצוני והנמוך. אני במערכת יחסים של אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, כי הגשמיות, החומר, האוכל והמיניות זה משהו שהוא אינטרסנטי, ונפשית איך אני מכיל אותו יחד עם המיית הנשמה והבקשות הפנימיות שלי? כל הזמן יש איזשהו רצוא ושוב מתסכל בין הבקשות הנשמתיות והזרימות הפנימיות שלהם בתוך חיי הרוח והנפש, שזה הרוח הנשמתית, לבין ההופעות החיצוניות של האני החיצוני של הרוח והנפש של שמות האלוקים. 

המסע לאיזון אישיותי

זה מייצר מסע, שבו ככל שהנשמה הולכת ובוגרת אז היא יותר ויותר מצליחה להביא להזדהות אישיותית עם המרחב הפנימי, וכביכול המרחב החיצוני והאני של שמות האלוקים הולך ונדחה למטה והחוצה. אני מסוגל יותר ויותר להיות בן אדם שמבין ומגיב בצורה בוגרת ופנימית, ואני זקוק פחות להפעלה כוחנית ולנוע מתוך האגו שלי ומתוך הצרכים הנמוכים שלי. הם קיימים, אבל לפעמים הם באחור, לפעמים הם למטה ולפעמים הם החוצה. יותר ויותר אזורים מתנהלים בציר הפנימי-הנשמתי, יותר ויותר שמות הוי”ה נכנסים, ויותר ויותר שמות אלוקים נדחים למטה, החוצה ואחורה. זה נקרא באר”י דחיית מוחין דקטנות. ככל שהמוחין דגדלות נכנסים, ישנם תהליכי דחייה של המוחין דקטנות. אבל מעכשיו זה מאבק בלתי פוסק, וכל אחד נמצא במקום אחר במסע הזה. נניח למי שיש דומיננטיות של העולם הבינתי, אז זה יהיה הרבה יותר מרכזי אצלו. ומי שיש לו דומיננטיות של עולם הרוח והנפש החיצוני, אז הוא תמיד יחיה באיזשהו מתח יותר גדול בין מרחב החוץ שלו, הצורך שלו לטרוף את העולם ולאכול את העולם ולהגשים את עצמו בעולם, וליצור בתוך העולם החיצון, ולדבר בשפה של העולם החיצוני – טבע, פיזיקה, מתמטיקה, מחשבים, הייטק, לבין האני הפנימי שלו. ומי שגם ככה העולם החיצוני הוא לא כל כך עוצמתי ולא דומיננטי אצלו, אז באופן טבעי הוא ינתק ויכנס פנימה, ושם הוא יחיה את הדומיננטיות הטבעית שלו. אז לא כולנו נמצאים במתקלא הפנימית שלנו, במערכות האיזון שלנו באופן שווה בין האלמנטים. יש אנשים שבאופן טבעי נוטים להיכנס פנימה, ויש אנשים שבאופן טבעי נוטים להופיע החוצה. 

גם כשמתפתח העולם הפנימי, הוא ממילא נמצא באיזשהו באלנס אחר אצל כל בן אדם וזה משהו שצריך לבחון אותו. יש עליות וירידות כי אם אני עכשיו מתעצבן ומישהו פגע בי נפשית, או פגע לי באגו, אז יכול להיות ששמות האלוקים בתוכי יציפו את החשיבה שלי מחדש, והמח שלי יחזור לחשוב באופן הישרדותי, באופן של פגיעה באגו, באופן של תאווה ותשוקה, וזהו גמרנו, המוחין דגדלות האלה משתתקים עכשיו. כשהתותחים יורים המוזות שותקות. העולם הפנימי שלי, עולם הרוח הנשמתי מסתלק. אני פתאום לא מבין אף אחד, לא מסוגל להבין אותו עכשיו. עכשיו אני פגוע, לא מסוגל להבין. או שהיצרים והתאוות גורמים לי להיות עכשיו לא מבין. מה לעשות? המח מנוהל על ידי הנפש ויצריה וצרכיה, ואני מבין עד הכיס… איפה שאני צריך לשרוד כלכלית, לסגור את החודש, נגמרת לי ההבנה, וגם המוסריות הולכת ומצטמקת שם. אלו תופעות שנמצאות ברצוא ושוב הרגרסיבי, או  בתנודתיות שבין האדם שמתחיל להתפתח פה של הופעת הנשמה והעולם הפנימי שלה בתוך חיי הרוח והנפש, לבין המופע החיצוני יותר. המופע החיצוני הטבעי יותר, שבו האדם נולד מאמא, מחיצוניות אמא במוחין דעיבור ויניקה, ושם יש לו את האדם של שמות האלוקים של מופעי הנפש והרוח. יש כל הזמן מתח ביניהם, והאדם כל הזמן מנסה ליצור אינטגרציה בתוך הקונפליקט הזה, בתוך הדיסוננס הזה. 

לאחוז במטה האלוקים

יש הרבה מצבי אינטגרציה – לפי כמה המוחין הפנימיים נכנסו, ומה מצב המוחין דקטנות שלו, וכמה הוא מסוגל לייצר הרמוניה ביניהם. כמה אני מסוגל לברר את הקטנות שלי שתהיה גם היא גדולה – זאת אומרת שאהיה מסוגל לפעול במרחבי החיצון אבל במקום מבין. מסוגל לדבר על הצרכים שלי, אבל אני מסוגל גם לראות את הצרכים של האחר. אז זה לא שכשמגיעים לכסף אני לא מסוגל לדבר על זה כי המקום הנשמתי שלי חסום ומודחקת בו היכולת לדבר על הצרכים ועל הכסף. לא. אבל זה נעשה ממקום בוגר. לא שכשזה מגיע לכסף אני  לא לראות את האחר ולא רואה שום דבר חוץ מהצרכים שלי, ואם נפגעתי שם אז אני לא מסוגל לדבר על זה בכלל, ואני נכנס למצב של אל”ם, מוחין דעיבור של אל”ם או אלימות, כשפגעו לי בכיס. זה חלק מהדינאמיקות של תהליכי הבירור האלה. כמה עכשיו העולם הפנימי והעולם החיצוני הם בדיסוננס, בהכחשה הדדית בתוכי ובמלחמה מי שולט? או שיש לי יכולת לייצר יותר ויותר מרחב אינטגרטיבי שבו המוחין דהוי”ה מסוגלים לפעול ולזרום בתוך שמות האלוקים ולבגר אותם, לברר אותם שיהיו יותר מוסריים, שיהיו יותר נכונים, שיהיו יותר טובים, שיהיו יותר מוצלחים וטובים לכולם, ורואים את האחר, ומבינים את האחר, מתוך מקום עמוק שבאמת רוצה להטיב, ושיהיה לו טוב, גם לו וגם לאחרים. ממקום שבאמת רוצה להבין, אבל להבין לא רק בעולם הפנימי אלא להבין גם איפה שאנחנו מגיעים לכסף ומגיעים לצרכים של האחר ולאגו של האחר. לכבד גם את הצורך בכבוד של הזולת, אפילו אם זה כבוד חיצוני, לצורך העניין. להבין את הצרכים של הזולת, לכבד אותו שם. ולא להגיד אה זה מוחין דקטנות ושמות אלוקים, זה אגו, אני בכלל לא רוצה להתעסק עם זה, מי שנמצא שם אני לא מדבר איתו בכלל על הדברים האלה. זה אחור באחור בתוך עצמי ואחור באחור עם הזולת. 

זה כבר עוד שלב בתהליך ההתבגרות של הרוח במפגש הזה – האם משה מסוגל לאחוז במטה האלוקים אשר בידו או שהוא מפחד ממנו כי זה נחש, והוא לא רוצה להתעסק עם זה בכלל. זה המוחין דקטנות שלו, הוא פעם היה כזה, הוא היה בן אדם אנוכי, הוא היה בן אדם תאוותני, עכשיו הוא התבגר משם, הוא נפתח לעולם הרוח, לעבודה פנימית, לטוהר פנימי. הוא רוצה להיות בן אדם טהור, הוא לא רוצה להתלכלך בכל הדברים האלה, הוא מדחיק אותם לגמרי. או שהוא אומר – לא, יש צורך לדבר, יש צורך לתקשר. לתקשר בין שמות האלוקים של העיבור והיניקה, של האני החיצוני שלי, עם האני הפנימי שלי. צריך ליצור סינרגיה ביניהם. צריך לאחוז במטה האלוקים, וללמוד לדבר אל הסלע ולא להכות אתו את הסלע. אז היכולת הזאת היא חלק מתהליכי ההתבגרות, ובשלב מסוים אני אניח את המקל, אני אניח את המטה ואני רק אדבר. אני אצליח להביא את עצמי ואת העולם החיצוני לסוג של בגרות שגם במרחב החיצון אני אהיה מסוגל לנהל תקשורת בוגרת. 

מעבר יב”ק

כל זה נקרא תהליכי האינטגרציה של האדם הפנימי עם האדם החיצוני. האדם של השמות אלוקים עם האדם של השמות הוי”ה. במילים אחרות זה נקרא יחוד הוי”ה אלוקים. יחוד הוי”ה אלוקים זה יחוד שתי פני הזעיר אנפין. יחוד האדם החיצוני עם האדם הפנימי, או האדם העליון עם האדם התחתון. שזה נקרא בקבלה מעבר יב”ק. הוי”ה אלוקי”ם בגימטרייה זה 112, 86 זה שם אלוקים, ו26 זה שם הוי”ה, שזה בגמטרייה יב”ק. שם יעקב אבינו צריך להתמודד עם שרו של עשו, להפסיק לפחד מהמוחין דקטנות, , להסתכל להם בפנים ובעיניים ולהצליח להתמודד איתם. לא לברוח מעשיו, לא לברוח מהצדדים שמתמודדים עם חיי הקטנות ועם הפחדים שלו בעצמו. ולהצליח לשוחח. לא לברוח מהחלקים האלה, ולהצליח להיות ישר עם א-ל, “כי שרית עם אלוקים ותוכל”. הרבה פעמים כשאנחנו בורחים מהחלקים האלה, אנחנו מייצרים בסוף תגובות של up’s and down מוסריות. זה לא ה up’s and down של הנפש, זה לא ה up’s and down של הרוח, שדברנו עליהם בעבר. אלא זה ה up’s and down של המצבים הנשמתיים שלנו, בין האדם הפנימי והגבוה לבין האדם הנמוך, החיצוני והקטן. אנחנו מתנהגים בצורה מאוד מאוד מאוד בוגרת, ופתאום החלקים המודחקים שלנו, של האני הקטן והחיצוני, פתאום שולטים עלינו ואנחנו מגיבים בצורה ממש אינפנטילית.. נהיים קטנוניים, שאתה לא מבין מה הקשר בין האדם הבוגר הזה שאתה מכיר לבין ההתנהגות הכל כך קטנונית שהוא מתנהל עכשיו. זה החלקים שהם בעצם נמצאים שם באחור למטה או החוצה, ושבדרך כלל לא נמצאים במרכז השליטה כשאדם נמצא בשליטה עצמית ומוסרית גבוהה, עם רפלקציה עצמית גבוהה שמשם מתנהלת החשיבה הבינתית שלו. וכשזה מגיע לשם, פתאום אתה מגלה את האחוריים.

זה לא חייב להיות בתת מודע שלנו, זה סוג של הדחקה עצמית שאנחנו לפעמים מנהלים בתוך עצמנו. ולפעמים זה אפילו לא הדחקה, אלא זה נמצא שם אבל אנחנו בוחרים לכבוש את זה תחת מעטה הניהול הבוגר התבוני שלנו.אלה החלקים הילדותיים שלנו שאנחנו מעדיפים להתכחש אליהם. אבל בחלקים הילדותיים יש הרבה אמת, יש הרבה אור, יש הרבה שמחת חיים, יש הרבה עצמי, ביטוי עצמי, ביטוי אישי, שלפעמים מאבד את עצמו בתוך הפיתוח של האני הפנימי הבינתי. אז יש צורך כביכול ליצר אינטגרציה בין האני הבוגר לבין האני הילדותי. אבל זה לא רק סיפור בין המוחין לבין הזעיר אנפין והמלכות, אלא זה בתוך הזעיר אנפין עצמו. בין החלק שלו שהולך למעלה ופנימה ונפתח בו בגילאי ההתבגרות הפנימיים, המאוחרים, גילאי ה18 והלאה, לבין האני החיצוני של הרוח והנפש של השמות אלוקים. 

תהליכי הסתרה והדחקה

אז איך מתקשרים? כי לפעמים אדם מנסה להיות מוסרי וגבוה ובשליטה עצמית, והחלק המודחק של היצרים והתשוקות שנמצאים בתוך הצל ובתוך החלק האפל שלו, בשלב מסוים באים ורוצים את שלהם, ואז הם מפילים את השאלטר והוא מתחיל להתנהל בצורה התמכרותית אפילו. וזה לא מתאים לו, זה משהו שכל כך מזעזע את החלקים המוסריים הבוגרים שלו. כי זה כל כך לא מוסרי, זה כל כך לא ראוי, זה כל כך לא מתאים, והוא מלקה את עצמו שבעתיים עכשיו. אבל זה חלק מהצורך לטפל בחלקים האלה, שהם יכולים להיות גם חלקים נפשיים מודחקים שבאופן טבעי הרוח מדחיקה אחורה. אבל גם חלקים רוחיים מודחקים. גם את המקום העצמי של הרוח, היצירתי של הרוח, החלקים האלה יכולים בעצם לשתק. וכל היצירה מכוונת לתוך היצירה הפנימית, לפיתוח העולם הפנימי, החשיבה הפנימית, הרוחניות הפנימית, המוסריות הפנימית, הבגרות הפנימית, וכן הלאה וכן הלאה. אבל מה עם החלקים האלה? אז יחוד הוי”ה אלוקים זה לא רק שהשמות ההוי”ה באים ודוחים את הקטנות ומנסים להחליף את החשיבה שלי, החשיבה הילדותית בחשיבה בוגרת, את החשיבה האנוכית בחשיבה נותנת ורואה את האחר – זה וודאי נכון אבל זה רק הצעד הראשון, של דחיית שמות האלוקים על ידי שמות ההוי”ה. אבל יש צעד נוסף שקורה, שזה תהליכי בירור, תהליכי יחוד, ששם הוי”ה מתייחד עם שם אלוקים. הקטנות והגדלות מתייחדות אחת עם השנייה, והגדלות מבררת את הקטנות כל הזמן. להקשיב לעומק ולאמת העצמית שלי שקיימת ואני זקוק לה בתוך חיי הרוח. היכולת שלי לעמוד ולומר מה אני רוצה, לומר מה אני צריך, ולא להתבייש מזה. כי לפעמים זה מושתק אצלי, אני לא מסוגל להביא את האני החיצוני. פעם הייתי מסוגל היום אני לא מסוגל כי הוא כביכול מושתק ונהיה לא לגיטימי מנקודת המבט של המרחב הבינתי פנימי.

ש. המקום הזה של לא לשכוח את החלקים התחתוניים נשמע כמו  ‘סור מרע’.. כאילו ה’עשה טוב’ נמצא דווקא למעלה. האם זו הכוונה בכך ש’הגדלות מבררת את הקטנות’?

ת. לא, אני לא אומר את זה רק במובן של סור מרע. אלא במובן העמוק, יש שם הרבה עומק, בילדותיות שלנו. ברגע שאני קורא לזה ילדותיות זה כבר נשמע מילת גנאי נכון? אז לא. יש הרבה עומק באנרגיה של הילד שבי. בחלום של הילד, בכוחות של הילד, במימוש העצמי שלי. שמות האלוקים. שמות האלוקים אלו שמות קדושים. והם יכולים להיות עם המון עוצמה ויופי, וגילוי אוטנטי של העצמי נמצא שם. זה משהו יותר כנה, היכולת שלי להביא את הצרכים שלי, לדבר על הצרכים שלי, לדבר על הצורך שלי ברמת הנפש והצורך שלי גם ברמת הרוח, זה בסדר. זה משהו יותר שלם אם אני לא אתחבא מאחורי טהרנות מוסרית, אלא אני אהיה מסוגל לייצר איזושהי סינרגיה בין המקום הטהור של הלב לבין המקום הכנה של הילד. עכשיו אני לא יכול להיות כנה כי אני מתבייש להגיד את זה, שיש לי צורך בהכרה ובכבוד, ויש לי צרכים נפשיים – אני מתבייש להגיד את זה. אז הטוהר שנפתח מייצר לפעמים חוסר כנות בחלק האחר של הזירה. ואני שואף להיות טהור כמה שיותר אבל לא כנה, מה לעשות… ולא ישר במובן של היושר של הביטוי האמתי של מה שאני. גם במקום, כן, שנפגעתי… “לא, לא, נפגעתי” אני רק מבין, אני מבין את כולם, אני מבין את עצמי, אני מבין את הזולת, אני לא נפגע, להיפגע זה משהו ילדותי. סבבה אתה מאוד בוגר, לא נפגע, אבל אתה לא שם לב שאתה מתנהג כמו ילד. בסדר? זה דוגמאות למקומות שבהם יש צורך לייצר מפגש ואינטגרציה בין הטוהר של הלב ובין הכנות, האומץ והיושר של הלב שלפעמים הם מתפספסים בתוך המקום הבוגר הזה. 

לכן אני תמיד צוחק ואומר, במילתא דבדיחותא, שענווה מכילה בתוכה את המילים עוון בה. בתוך הענווה יש עוון נסתר, כי אתה כל כך עניו אבל אתה לא מסוגל לפעמים להסתכל למציאות בעיניים, או לפגוש את המציאות באמת, או להתמודד עם המציאות באמת. ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את בית מקדשנו. ואתה גם מתנשא מעל החלקים הילדותיים בשם הענווה, בשם ההבנה, בשם הבגרות. “מה אתה לא מתבייש לדבר על כסף?”, זה מין משפט כזה… כי אנחנו אנשים נותנים, מוסרים את הנפש, אלטרואיסטים. סתם דוגמא, אפשר לקחת את זה בהרבה צורות. 

אבל זה חלק מהמסע שצריך לעשות במקום הזה, מסע שהוא סיפור בפני עצמו. אני לא עכשיו הולך לסקור את כל תהליכי ההשתלשלות של המסע של השמות אלוקים עם תהליכי הדחיה שלהם, ותהליכי האינטגרציה שלהם. אבל חשוב לי לשים את זה על השולחן, להבין שהשלב הזה שבו הנשמה מתפתחת הוא  נפלא וקסום ועמוק, שפותח המון שערים והמון חופש פנימי מהעולם החיצוני, מהשעבוד החיצוני, מהמשחקים של החברה, ממשחקים של אגו, המשחקים של תאווה. אבל יחד עם זה יש לו לפעמים גם מחירים של שיתוק מרחבי החיצון, של הדחקה, של הסתרה. שיוצרים דמוניזציה, וחלקים יותר אפלים כשהחלקים האלה נדחים לתוך החושך, ואני בעצם לא כנה עם עצמי, ולא מסוגל לראות אותם גם בזולת. אני לא נותן להם מקום לא בתוך עצמי ולא באחר. אובדן של מרכזי חיים טבעיים שלי. כי אני עכשיו נע מהבנה, וזה לא תהליך טבעי, זה לא התהליך המולד שלי. אלא זה תהליך שאני רוכש בבגרות המאוחרת שלי. אבל זה מאבד את הטבעיות של החיים, את הספונטניות, את הילדותיות, את השמחה. אני כל הזמן ברפלקציה עצמית בלתי פוסקת, שיפוט עצמי בלתי פוסק, ביקורת עצמית בלתי פוסקת, חוסר אמון בעצמי ללא הפסקה. וכל הזמן שלילה שהכל אינטרסנטי, והכל יש “חשבונות”, ואיפה האינטרסנטיות הסמויה שלי, איפה אני בעצם מתנהל באופן לא נקי ולא טהור. ולטהר ולהגיע לאיזשהו נקיות פנימית טהורה מוחלטת של טהרנות בכל מיני רמות, בין אם מבחינת טוהר הכוונת ובין אם טוהר האנוכיות ובין אם זה טוהר התאוות והתשוקה. אבל בסוף זה איזשהו אובדן של הבריאות הטבעית שהייתה. לכן יש מחירים גם לשלב הזה. 

שעשועי אלוקים

אני לא באתי עכשיו לבאס את התהליכים האלה, אלו תהליכים קסומים שכולנו צריכים לעבור אותם. רק צריך להבין שמשה רבינו זה שם הוי”ה, אבל דור הארבעים זה הוי”ה אלוקים, הוי”ה אלוקיכם אמר אלי. הכניסה לארץ ישראל מצריכה אינטגרציה, מצריכה לחבר את שם הוי”ה עם שם אלוקים. שם הוי”ה כשלעצמו הוא טוב לעולם הרוח המדברי, אבל הוא לא שלם לחיים ארץ ישראליים. והמסע הזה לא יכול להיגמר בשלב הזה של פיתוח העולם הפנימי. יחד עם זה, זה המקום שבו אנחנו נמצאים. לא באתי לבאס עליו עכשיו, צריך לדעת להבין אותו, לדעת לעבוד אתו, להבין את הפוטנציאלים שלו, ולהבין גם את הסכנות שטמונות בפיתוח יתר שלו בצורה לא מאוזנת שלא קשובה לחלקים הילדותיים שלנו, הטבעיים שלנו, שמבגרים גם אותם בחלק מתהליכי הצמיחה. יודעים גם להשתמש בהם בצורה מבוררת ובוגרת. ואפילו אם דוחים אותם, לדעת עדיין להשתמש בהם. אחרי כל תהליכי הדחיה, לדעת להשתמש בהם  וביופי שלהם. היכולת שלי גם בתור בן אדם בוגר לחזור לילדות ולשחק עוד פעם כמו ילד, ולצחוק כמו ילד, ולהשתעשע כמו ילד. ולא שהבגרות תסרס את היכולת שלי להיות ילד ולהשתעשע. זה המקום של שמות האלוקים של השעשועים של הילדות. אז אולי אני אדחה אותם לאזורי החיצון שלי, אבל באזורי החיצון אני אדע גם לצחוק. לשחוק. אני אדע גם לא להיות כל כך רציני וכבד וטהרני לפעמים. אתם מבינים? זה חתיכת מסע, אבל בואו נשים אותו על השולחן.

אז בואו נסכם מה למדנו היום. דבר ראשון חזרנו והמשכנו את הציר של פיתוח האני הפנימי הנשמתי. העמקנו יותר בהבנת ההבדל בין בינה ותבונה חיצוניים, שזה מתפתח אצל הרבה מאוד אנשים בשלבי גיל ההתבגרות המאוחרת – היכולת להבין תבניות, לעבור למערכות הפשטה, להבין אנשים, את חוקי העולם והחברה והאנשים. אבל בסוף זה לא מתחבר פנימה לאור הפנימי ולחיות הפנימית הנשמתית שצריכה לזרום שם בפנים, וזה לא מתקן את פרצוף אמא הפנימי. זה נשאר בינה חיצונית. אתה יכול לזהות את ההבדל עכשיו בין אם אתה מסוגל להבין מה שאני אומר, להבין מה הוא רוצה, להבין מה הוא צריך, אבל באמת לא להזדהות איתו, ובאמת הכוונה שלך היא בשביל לנהל אותו באופן אינטרסנטי? אתה יכול לראות את האפשרות הזאת? או שאצלך לא קורים דברים כאלה?

ש. כן, בסדר. קורה, אני בן אדם.

ת. סבבה, אז זאת שכבת החיצון של הבינה. באיזה גיל התפתחה אצלך היכולת הזאת?

ש. בטח בגיל ההתבגרות.

ת. יופי, מצוין. עכשיו, זה לא מספיק. כי אתה יכול להישאר בתוך המרחב הזה וכל ההבנה שלך נשארת חיצונית. גם הספרים שאתה לומד נשארים חיצוניים כי אתה מבין את הכל מבחוץ בשכבת הבנה חיצונית. אתה מסוגל להבין מה הרשב”א אמר, ומה הריטב”א אמר ומה התבניות שעומדות מאחורי זה, אתה מסוגל גם לעבוד עם זה, וזה בסדר, זה עובד זה נוסע, אבל זה נשאר בחוץ. אין בזה אור הנשמה. אתה מסוגל להבין את הילדים שלך, את בת הזוג שלך, אבל זה לא באמת מייצר אצלך אמפטיה אמתית וסימפטיה אמתית של באמת להרגיש אותם, ולראות את האור ואת היופי ואת החיות ולכבד אותם מתוך המקום. אתה יכול לראות את שני ההבדלים בין הבנה שעושה חצי דרך, לבין הבנה שעושה את המסע השלם?

ש. כן, זה כן. 

ת. מעולה זה שלב מספר 2. וזה קורה לא רק ברמת התפתחות המוחין אלא גם ברמת התפתחות הרוח עצמה. זה חלק מההבדל בין הופעת התבונה והבינה בשכבת החיצון של הרוח, שהיא עדיין כלי בלי אור, לבין המקום שבו היא מביאה אתה גם את האורות שלה במובן מסוים. מקום שבו אתה מסוגל להתבונן פנימה ולייצר הבנה פנימית של מה חיי הרוח שלך רוצים. מה חיי הרוח שלך הפנימיים רוצים. בשביל זה צריך לפעמים, כעקרון, להתבודד ממרחב החיצון שלך. להפסיק לחשוב על הקריירה, או על הצרכים הגשמיים, או על שאלת המשכורת, או על שאלת ההצלחה שלי בחיצוניות של העולמות ולשאול את עצמי מה אני נעם מבפנים מבקש? בהנחה שאני עכשיו שוכח מהסיפור החיצוני מבחינת התביעות שהעולם תובע ממני, והתביעות שלי לממש את עצמי מבחינת הכוחות החיצוניים שלי בעולם. מה אני הפנימי רוצה? להתבונן פנימה בתוך הסיפור הזה. אתה יכול לראות את ההבדל בין שני הפונקציות? אני שם אותך – אתה צריך משכורת של 12 אלף 15 אלף שקל בחודש, בו תשיג לי את זה, ואיך אתה מוציא את זה בכוחות שלך. או אני צריך להצליח להשיג את המימוש העצמי שלו מבחינת חיצוניות החיים, להיות בן אדם שיכול להגיד עשיתי משהו, השגתי משהו, הספקתי משהו בעולם הזה. לבין אני שאומר לא מעניין אותי עכשיו כסף, לא מעניין אותי כבוד, לא מעניין אותי עכשיו התשוקות, לא מעניין אותי ההשלכות החיצוניות, אני רוצה להביא משהו אמיתי פנימי בתוך עצמי שמביא משהו מהנשמה שלי שרוצה להביא את עצמה לידי ביטוי, במקום שהוא משוחרר מהמשחק החיצוני הזה. מה אני שם מבקש? לבד. סע, כך את עצמך, אשתך משחררת אותך, יומיים צימר בצפון, שב לבד תחשוב. לך לנועם אלימלך שב שם דבר אתו, מה אתה מבקש שם בפנים? מה הנשמה שלך רוצה להביא בעולם? אתה יכול לראות את ההבדל הזה?

ש. כן בוודאי.

ת. יופי. אז זה ההבחנה בין הזעיר אנפין בחיצוניות שלו, שבחיצוניות יש גם עיבור וגם יניקה, גם כלי חיצון גם כלי אמצעי, יש שם הארות אמא אבל בינתיות חיצונית, עדיין בבחינת כלי פחות אור, שמעניקים לזעיר אפנין את השמות האלוקים שלו, היכולת לפעול בעולם, ולהגשים את עצמי בעולם, וסיפוק הצרכים והאגו שלי והמימוש שלי וההתפתחות שלי, והחלומות שלי מה אני יכול לעשות. לבין הפיתוח של האני הפנימי, והמסע שהוא מתחיל להוליך אותך. אתה יכול לראות?

ש. נכון.

ת. יופי. עכשיו, אתה יכול לראות את הקונפליקט שמתחיל להיווצר בין הנעם הפנימי הזה לבין הנעם החיצוני?

ש. בוודאי, כן.

ת. יופי זה שלב ג’, מתחיל להיווצר הקונפליקט. קונפליקט שהוא גם קונפליקט בין הפנימה והחוצה וגם קונפליקט בין המעלה והמטה. כי האני הפנימי הזה הוא בן העולם הבא, ואני החיצוני הזה הוא בן העולם הזה. האני החיצוני, המוות דופק בשעון שלו, מה הספקתי, מה עשיתי, מה, אני בן ארבעים ו… חמישים ו… עוד לא מנהל, עוד לא עושה שום דבר בעולם, מה עשיתי. איפה אני מבחינת קריירה מקצועית, מבחינת הישגים כלכליים. מול האני של העולם הבא שזה לא מעניין אותו. מה זה מה שאני אקח לעולם הבא? את כמה הרווחתי, מה אני אביא תלוש משכורת… כמה בתים יש לי, כמה רכוש יש לי, כמה הצלחות חיצוניות יש לי, כמה מסעדות יפות וטובות עשיתי, כמה טסתי בעולם וראיתי, מאה מקומות שאני יכול לראות עוד לפני שאני אמות. לא מעניין אותי. אז אתה יכול לראות את הקונפליקט שמתחיל להיווצר. שהוא גם קונפליקט פנימה והחוצה והוא גם קונפליקט מעלה ומטה. עד כאן?

ש. כן.

ת. איפה ייווצר המתח בין המעלה והמטה? פה בקו הסרעפת, באזור הזה הקונפליקט הזה כל הזמן הוא נוכח ויוצר הרבה פעמים מתח באיזה הזה. מתח בין הרובד הגבוה והפנימי והרוחני לבין הרובד החיצוני והנמוך. בסדר?

ש. למה, לכאורה צריך להיות קצת יותר למעלה, סביב הלב? לא?

ת. האזור של הלב נפתח החוצה, זה אזור מפתח הלב. המקום שהלב נפתח אל עולם החיצון זה האזור הזה ושם נוצר המתח הבסיסי. זה התכווצות. זה גם האזור שבו קו הוושט חותך את הריאה והלב ופונה החוצה. לכן זה גם אזור של מעבר שבין הפנים לחוץ, ולא רק בין המעלה והמטה. כל האזור של אולקוס גסתריתיס, נמצא באזור הזה. שמה מתחילים התסמינים.

עכשיו, הקונפליקט הזה יכול להוביל אותי לביקורת מוגברת על העולם החיצוני. אז הקונפליקט הזה יכול לגרום לשיפוט ביקורתי גבוה יותר על החיצונית, וראיית יותר צדדים שליליים שנמצאים בה. לזהות בה יותר את האינטרסנטיות, ואת האגו, ולצבוע אותם בצבעים יותר שליליים. את התאוות שלנו כמניעים את מערכת החיצוניות שלנו. ולזהות את יותר ברגישות את האחוריים של החוסר רגישות המוסרית שלנו. אתה יכול לזהות את זה? קורה?

ש. כן, בוודאי.

ת. יופי, אז זה השלב של התפתחות המרחב הפנימי והגבוה שמתחיל לשלול את המרחב החיצוני והנמוך. ואז מתחילה מלחמה. המלחמה הזאת היא בין השאר גורמת להדחקה לפעמים של החלקים האלה. אני מדחיק אותם למטה, החוצה, ואחורה. כי אני לא רוצה אותם. אני לא רוצה את שמות האלוקים שלי. אני לא רוצה להיות בן אדם קטנוני, אני לא רוצה להיות בן אדם תאוותני, אני לא רוצה להיות בן אדם אנוכי. לא רוצה. אני רוצה להיות בן אדם גדול, עם שאר רוח נשמתי, הבנה, מוסריות גבוהה. אבל מה לעשות שיש את החלקים האלה? אז אני מדחיק אותם. דוחה אותם. משתק אותם. נכון? אתה מבין?

ש. כן.

ת. וזה מתחיל ליצור דיסוננס וקונפליקט מובנה בתוך האדם. זה גם משתק את הפעילות שלי במרחב החיצון, כי אני כל האנרגיות שלי שמכוונות החוצה עם מוטיבציות ואמביציות חיצוניות, מושתקות עכשיו. מכניס אותי לתוך העולם הפנימי. עכשיו, החלקים האלה בעצם כמו שאמרתי, ככל שהם מבקרים יותר את החיצון, הם מוצאים בהם יותר ויותר אלמנטים שליליים. הם נהיים יותר רעים ממה שהם היו רעים בעיני כשחייתי באופן פשוט בחיים הטבעיים החיצוניים, מוקף במקיפים של אמא. זה לא היה נראה לי כזה נורא להיות עם אגו שרוצה לממש את עצמו בעולם. ופתאום זה נראה לי בעייתי להיות בן אדם מוחצן, הישגי באופן נמוך, עוסק ב”קאסקס”, חושב שכבוד זה מה שיביא אותו לאושר.

עכשיו מגיע השלב הבא.

אז אפשר עכשיו להישאר במצב הזה ולייצר את ההדחקה הזאת, ואת ההנמכה הזאת, ואת דחיית שמות האלוקים וכניסת יותר בוגרת של שמות ההוי”ה. וזה תהליך ההתבגרות שלי. כמה שיותר להצליח להכניס שמות הוי”ה ולכבוש כמה שיותר אזורים שתחת שמות האלוקים. עכשיו יהיו לי תנודות, כי מה לעשות שלפעמים שמות האלוקים יגברו וינצחו ונפגעתי, ונעלבתי והתשוקות שלי עולות לגרון, וכל המוחין דגדלות שלי מסתלקים, ואני חוזר ומתנהג באופן ילדותי. ואז יש u’ps and downו בשלב הזה בין המרחבים. אתה יכול לראות את המצב הזה, שמצד אחד אתה מגיע מהתפילה כולך במוחין דגדלות, ומכניסים לך בקטנה ואתה מתחיל להתנהג באופן ילדותי וכמו ילד קטן, לענות משפטים ה’ ישמור, אתה יכול לראות את המצב, חלילה…

ש. כן.

ת. כן, סבבה. אז זה חלק מהu’ps and down של המעברים. זה לא הu’ps and down של הנפש של מילוי וריקון. זה לא הu’ps and down של הרוח שהיא תנודתית בין אהבה ושנאה, בין המעלה והמטה, ובדרך לייצר איזשהו ביטוי אינטגרטיבי של האישיות. אלא זה u’ps and down שבין הנשמה ושמות הוי”ה, מוחין דגדלות, לבין המוחין דקטנות. וזה עכשיו מתחיל להיות חלק המסע של הבן אדם שלפעמים הוא באמת חושב שככה צריך לעשות – רק שמות הוי”ה, לדחות את שמות האלוקים לגמרי ולבטל אותם, כי הוא לא רוצה אותם. ואז הוא מתחיל לייצר טהרנות במובן מסוים, רוחנית. שואף לטיהור רוחני, שהכל יהיה מתוך גדלות, והכל מתוך הבנה, ותמיד הוא יענה בנועם ובשקט, וכל החלקים האלה יושתקו.

מה שאמרתי הוא שהצעד הבא זה להבין שזה לא שלם באמת. זה שלב חשוב בהתפתחות האישיות אך לא שלם באמת. למה? כי חלקים משמעותיים בחיים שלך שיתקת. שמות האלוקים שלך. מוחין דעיבור ויניקה שלך. כוחות היצירה של הרוח והנפש. חיצוניות ההופעה של החיים הושתקו עכשיו. אין להם ביטוי ואין להם מקום. עכשיו צריך להבין את היחוד בין הוי”ה אלוקים. זה השלב הרביעי. להבין את החשיבות של תהליכי יחוד בין הוי”ה אלוקים. ושאם אתה רק מדחיק את שמות האלוקים אז הם חוזרים לך בדלת האחורית ומעלים לך את השתן לראש, ואתה מגיב כמו ילד קטן, ובאופן התפרצותי אימפולסיבי. ואתה מבין מה הקשר בין האדם הבוגר לתינוק שמגיב עכשיו. כי אין לך אינטגרציה בין החלקים האלה. ולך אין יכולת לבגר את המקום הזה. אז אתה אולי מאוד טהור ומאוד בוגר אבל לא כנה ולא ישר, כי אתה לא מסוגל לדבר בכנות על הצורך שלך, ועל הפגיעה שלך, ולהביא אותם. “מה פתאום, אני רק מבין, אני לא נפגעתי, אני לא צריך כלום”. זאת עבודה של יחודי הוי”ה אלוקים, מעבר יב”ק. בסדר?

ש. כן.

ת. זאת חתיכת עבודה, לא ניכנס לכל הרזולציות, אבל צריך להבין את כל השלבים האלה של השיעור. כל ארבעת השלבים האלה, שכל אחד נמצא בשלב אחר בתוך התהליך הזה. עבודה לכל החיים.