שיעור 16: הנפש והאילמות

נפש- עיבור- קליפות וחטא

התחלנו להיכנס לתוך השפה של התנועות של הנפש. דברנו על תנועת המילוי והחסר, הפעילות והמנוחה, המוות והחיים, שמאפיינים את התנועה הנפשית. ואיך זה קשור לכל המארג של הנפש.

הרבה מהדברים נקשרו למקום של הנפש כשלב העיבור. יש לנו סדרה של אנלוגיות שקשורות לנפש: נפש, מלכות, עולם העשייה, כלי חיצון, עיבור, בהמשך פרצוף הנקבה. זו מערכת אנלוגיות שדרכה אנחנו מתבוננים בנפש במרחבים שלה. אבל הרבה ממה שעסקנו בפעמים הקודמות היה קשור באופן מיוחד לשלב הראשוני בו אנחנו פוגשים את הנפש, הוא שלב העיבור. הרוח  היא שלב היניקה, והנשמה מתחילה להופיע ככניסת המוחין דגדלות במהלך כל החיים. זה נושא מאוד מרכזי להבין דרכו את השפה של הנפש.

יש בדף קישוריות לתוך השפה של האר”י. כדי שהדברים יקבלו קצת בית אב ולא יישארו תורה שבעל פה:

נפש – עיבור – קליפות וחטא:
“הבן ותראה כי כן כיוצא בזה בהיות האדם התחתון בסוד נפש אז הוא דבוק ונאחז עם היצה”ר שהוא הקליפות בסוד ונפש כי תחטא ובהיותו בסוד רוח אינו כ”כ חוטא בסוד לב טהור ורוח נכון וגו’ ובהיותו בסוד נשמה הוא רחוק מן החטא אך צריך שמירה מן האחוריים ובהיות נשמה לנשמה אז אינו חוטא כלל ועיקר ודי בזה:  ספר עץ חיים – שער ו פרק ב מ”ת :

יש פה מדרג של כוחות הנפש של הנרנח”י – נפש, רוח, נשמה, חיה. לחיה הוא קורא “נשמה לנשמה”, הנשמה של הנשמה – ובוחן כמה אנחנו קרובים אל הקליפות או אל יצר הרע, בהתאם למצבים האלה. המדרגה הבסיסית ביותר היא מדרגת הנפש שהיא המדרגה שהכי קרובה אל הקליפות, כמו שכתוב בתורה – “ונפש כי תחטא”. ר’ חיים ויטל מעיר הערה ששמנו לב אליה כשבחנו את הדברים לאורך התנ”ך, שהנפש קשורה לגוף ולחיוניות הבסיסית, וגם לחטא. הרוח יותר קשורה לפעילות מנטאלית ורגשית גבוהה יותר, יש לה מופעים בעייתיים של מידות, אבל היא פחות זמינה ונכרכת אל החטא כמו הנפש. כשאדם מתפתח נשמתית הוא מתרחק עוד יותר מן החטא. וכשהוא מתפתח לתודעת עץ החיים, חייו הולכים ומתקדשים. 

“ונחזור לענין כי בהיות זו”ן בסוד נפש לבד הוצרכו להיות שם בסוד עיבור במעי האם שלא יאחזו בהם.”

הנפש היא הכי קרובה אל הקליפות, ובגלל זה כאשר זו”ן נמצאים במדרגת הנפש הם זקוקים להגנה של העיבור. העיבור הוא מצב שמגן עלינו. הם הולכים וחופפים בתוך מעי האם, ובזה הם נשמרים מהקליפות שזמינות לאחוז ולהדבק בהם באופן זמין כשהם במצב הנפשי שלהם. יש פה מתח שר’ חיים ויטל מצייר, בין מצב הנפש של הזו”ן כשהם במצב נפשי לא בתוך עיבור, לבין מצב של הזו”ן כשהם בתוך מצב של עיבור. העיבור של אמא מגונן על המצב הנפשי. ניכנס לזה יותר לעומק, להבין מה זו ההבחנה הזאת בין הנפש שעד עכשיו זיהינו אותה כמצב עוברי, לבין ההבחנה שיש מצב שהנפש מוגנת בתוך מצב העיבור של אמא שמונעת מהקליפות כביכול לאחוז בהם, לבין מצב בו הנפש לא מוגנת בתוך העיבור האימהי, ואז באופן טבעי הקליפות מוזמנות לאחוז ולהדבק בנפש. וזה “נפש כי תחטא”, הנפש קרובה מאוד אל החטא.

לפני שאכנס לזה אני רוצה להוסיף עוד קצת מילים למרחב של העיבור.

נפש- עיבור – אלם

שם אלקים

נפש – עיבור – אלם:
“ובזה תבין מ”ש בספרינו כי בעיבור המוחין בסוד אלם וביניקה נשלמו ונעשו אלקים.” ספר עץ חיים – שער כד פרק ב מ”ק :

הוא אומר פה דברים פשוטים שקשורים לחיבור של המצבים שאנחנו מדברים עליהם בנפש רוח נשמה חיה יחידה, במצבי עיבור יניקה וגדלות, לשמות הקודש בשפה הקבלית. כי אנחנו אמנם מדברים על המרחבים שלנו אבל שורשי העיסוק של האר”י לא בא בשביל הנפש שלנו בעשיה דעשיה, אלא כחלק מדרך להבין את הסיפור האלוקי, את האדם האלוקי. בשביל זה האר”י מתבונן באדם התחתון, על כל הרזולוציות העדינות האלה, ופותח אותן כסוג של מראה להתבונן במציאות האלוקית. לכל המצבים שאנחנו עוסקים בהם יש מעין שמות אלוקיים שמלווים אותם. המצב של העיבור והיניקה הוא מצב בו האדם נמצא בשלב ההתפתחות הטבעי שלו, כמו שהוא צומח מתוך המרחב ההורי. לכן השמות שמלווים את מצבי העיבור והיניקה באופן טבעי זה שמות  אלוקים. אלוקים זה טבע, “הטבע” בגימטרייה, אלוקים זה “הכסא”, כסא הכבוד, שזה שורש הבריאה. אלוקים הוא הביטוי החיצוני של הופעת אמא, בו הקב”ה הוא מופיע כאמא בוראת עולם, שבורא את העולם על כל מרחבי חוקי וסדרי הטבע שלו, והתנועה התדירה שלו. כל זה חלק משם אלוקים. התפתחות לרובד הפנימי יותר של המוחין דגדלות, בדרך כלל קשור להופעה של שמות חדשים, כי זה כניסה למרחב פנימי ובוגר יותר ומשוחרר מהתבניות הטבעיות באיזשהו רובד. זה שמות הוי”ה ואקי”ה. בשם אקי”ה ושם הוי”ה, נתקלנו בספר שמות. הם פתיחה של מצב עמוק יותר מהמצב הטבעי הבראשיתי של בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. הם משקפים איזשהי התהוות פנימית, וחופש התהוותי שנפתח לפנינו במרחבי הבגרות, הגדלות. אבל השלבים הבסיסיים יותר שלנו הם שלבי הטבע. בטבע יש כוחות, והכוחות האלה הם פוטנציאל שטמון בתוכנו- כוחות החיים שיש בי, שאני רוצה להוציא מן הכח אל הפועל. הכוחות האלה והמימוש הטבעי בהתאם לטבע, לתכונות אופי, לכישורים שלי, הם חלק בסיסי מהמערכת של העיבור והיניקה ושל התפתחות הנפש והרוח בשלב הראשון שלה. לכן אנחנו נמצאים במרחבי העיבור- במרחבי שם אלוקים.

אילמות ואלימות

מה ההבדל בין העיבור ליניקה? גם העיבור וגם היניקה הם עדיין חלק מגדילה והתפתחות טבעית, לפני שנכנסים מוחין אחרים. מוחין שפותחים אותי לחשיבה או למפגש עם משהו שהוא מעבר לטבעי, להתפתחות הטבעית שלי, וכן הלאה. מה ההבדל בין שני המצבים האלה אם שניהם תחת שם אלוקים? האר”י מייצר את החלוקה הבאה: המוחין דעיבור זה אל”ם והמוחין דיניקה זה אלקים. תיקחו את שם אלקים- כביכול יש לו תודעה ערה שם בפנים שזה האותיות י’ק. י’ק משקפים את החכמה והבינה. בשם הקדוש, יקו”ק, אז י”ק זה חכמה ובינה. י’ זה חכמה, ה’ זה בינה ו’ זה התפארת או הו’ קצוות, וה-ה’ האחרונה זה המלכות. אז ה-י’ק זה החכמה והבינה. בתוך המילה אלוקים התודעה הערה נמצאת באותיות י’ק. אם זה שותק, אם זה לא פעיל, אם לא רואים מודעות ערה פעילה שם, אני אקבל השתקה של שתי האותיות האלה. אני אשתיק אותם כאילו הם לא קיימות בתוך השם, ואקבל את המילה אל”ם. לכן המצב העוברי הוא קשור לשם אלוקים אבל בעצם הוא שם אל”ם מכיוון שהאלוקים אילם שם. כוחות החיים הטבעיים עדיין במצב פאסיבי, אין פה תודעה של ילד מתפתח, יונק, הולך, מתחיל לדבר. זה עובר כנוס במעי אימו, אילם שם בפנים, ללא קול, ללא פעילות משל עצמו. הוא פאסיבי וצומח דרך אימו. זה המצב האילם של הנפש. יש צד בנפש שהיא אילמת. 

יש לזה עוד אפשרות, שזה לא אל”ם אלא אַלִים. מה קורה כשאני לא מקבל מה שאני רוצה? ואני במצב של מוחין דעיבור, ואני ממש רעב, ומשום מה עוד לא הגיעה הצלחת, או זה לא בדיוק מה שאני רוצה, והפסטה עפה עם הצלחת על הרצפה, ואני נשכב ובועט עם הרגליים בכסאות. זה שפה אילמת. צרכי החיים באים באופן אגרסיבי. מייצרים אגרסיביות. זה שתי תופעות הפוכות, בין הפסיבי לאגרסיבי, אם תרצו לפעמים זה משתלב ביחד לפאסיב-אגרסיב, של מצב הנפש. זה נקרא שם אל”ם – אילמות של כוחות החיים, אבל יש לפעמים בתוך האילמות הזאת גם אגרסיה, אלימות. זה חלק מהמאפיין הנפשי, נבין אותו יותר לעומק בהמשך.

כשאתה מתפתח לאלוקים אז מתחיל דיבור, מודעות.

צורת ההתפתחות

ש. אז כבר אין אל”ם? 

ת. יש כלל בכל מה שאנחנו לומדים. אין דבר כזה נעלם. יש לך שלשה כלים. כשאתה מתפתח לשלב הבא אתה לא מחקת את השלב הקודם אתה פשוט זזת מבחינת המרכז שלך.

יש כלי חיצון אמצעי פנימי, נפש רוח נשמה, מלכות ו’ קצוות בינה.

בנפש זה אל”ם. ברוח זה אלוקים, ופה יתחיל להופיע שם אקי”ה והוי”ה. 

אחת ההבנות המתעתעות שלנו, היא שאנחנו חושבים שהתפתחנו מהשלב העוברי ועכשיו אנחנו כבר יונקים, ועכשיו התבגרנו ואנחנו אנשים מבוגרים, אז אנחנו כבר לא יונקים ולא עוברים. נכון, זה המרכז של האישיות, זה החלק הפעיל. החלקים של הכלי הפנימי הבוגרים שלנו נהיו יותר מפותחים ומובילים. אבל תמיד נשארו לך גם החלקים הקודמים. תמיד נשארים בך גם מוחין דיניקה וגם מוחין דעיבור. גם אם אתה עם נשמה מאוד פעילה, יש לך גם רוח, יש לך גם נפש. יש לך גם כלי אמצעי, וגם כלי חיצון. השאלה כמה הם פעילים אצלך באופן מודע? כמה אתה משתף אותם בתוך התהליכים הבוגרים שלך? פה לפעמים יש הבדל בהתפתחות שלנו. אנחנו מפתחים מרכז ולפעמים אנחנו שוללים מרכזים קודמים ומדחיקים ומשתיקים אותם. מהמוחין דעיבור שלנו ששייכים לשלב הנפשי שלנו, אנחנו מתעלמים, לא רוצים אותם, לא יודעים מה לעשות איתם. מבחינתנו הם שייכים לשלבים פרה-היסטוריים שלנו שכבר התפתחנו מהם, אבל זה לא מדויק כי תמיד נשארים לנו גם עיבור וגם יניקה. 

כיוון שהתפתחה לי יכולת דיבור, יכולת דיבור פנימית, אז האילמות שבתוכי מוצאת לעצמה מרחבי ביטוי יותר טובים בדיבור הרגשי שלי (כלי אמצעי) החיצוני, ובדיבור הפנימי שלי (כלי פנימי).

יש יכולת יותר לבטא ולדבר ולשתף. זה וודאי מקל אם אני יכול לתעל את אותם חוויות אילמות שבתוכי לשם. אבל תמיד נשאר גם רובד בתוכנו שהוא רובד אילם. שאנחנו לא קשובים אליו ונותנים לו את היכולת להכיר בו. להכיר בתחושות הלא מילוליות שלנו, הרגשות הלא מילוליים שלנו. לפעמים לוקח זמן עד שזה מצליח להיפתח, עד שזה מצליח לדבר. כשאדם שם לב שהוא בעצם כועס, פגוע. זה היה שם והוא לא הקשיב לזה. תהליכי הקשבה לרבדי הנפש מעלים משם כל מיני דברים שהיו שם ולא באו לידי מילים. 

למה הם לא באו לידי מילים? יש כל מיני סיבות. זה יכול להיות בגלל, שהנפש זה החלק המוקדם שלי, לפני שהדיבור שלי התפתח. הדיבור התפתח בשלב היניקה, ואז עברנו מאל”ם לאלוקים. אז זה שלב שהוא קיום טרום-מילולי של האדם, כמו עובר. איך יוצרים תקשורת בעולם טרום-מילולי? איך מייצרים תקשורת בעולם שהוא לפני אני-אתה? הרי הנפש שייכת לשלב שהוא לפני אני-אתה באיזשהו רובד. בבסיס שלה היא שייכת למצב העוברי, זה מצב סמביוזי בין אמא לילד, ביני למרחב, ביני לעולם שבחוץ. אין מפותחות של אינדיבידואל כמו שיתפתח במרכז של הרוח. איך ייווצר שמה קשר? איזה סוג של תקשורת או העברה קורית בשלב הזה שבו יש קשר חיים אבל אין קשר של אני מודע, מדבר, פונה, עם יחסי אני-אתה. זה וודאי חלק מהמצב האילם שלי. יש לי קושי לבטא את הדבר הזה.

הקשר בין אילמות לתלותיות

יש עוד סיבה למה הנפש היא אילמת- בגלל שהנפש היא במצב תלותי. באופן בסיסי המצב העוברי הוא מצב תלותי, סמביוזי. גם ביחסי הזכר והנקבה הקשר הוא קשר של אחור באחור, זה קשר תלותי של הנפש ברוח והרוח בנפש. אם הנפש תלויה ברוח אז יש לפעמים גם פחד מלדבר. אם אני אדבר אני עלול להפר את אותה מערכת יחסים שאני כל כך תלוי בה. בהורים שלי, אם אני אשתף אותם במה שאני חושב, בקשיים, תחושות שלי. עדיף לשתוק. לשמור על הסטאטוס הבסיסי של הרציפות של הרקמה ולא לעלות את הקונפליקט שיכול ליצור קרע או מתח. עדיף לשמר את המצב הרציף, התלותי הזה, ולא להתעמת ולייצר איזשהו שונות, ניכור, אחרות, נפרדות שתבוא דרך המילים. המילים ייצרו נפרדות וניכור או שונות בתחושה של המצב העוברי, של הילד שהוא עכשיו מחובר לאבא ואמא או בזוגיות והמצב העוברי הוא מצב של רציפות בתוך המרחב, שהנפש והמרחב שלה ברצף קיומי אחד.

בטח אפשר לחשוב על עוד סיבות, למה לנפש יש נטייה להיות אילמת.

לפעמים היא אלימה בזה שהיא סופגת. היא אלימה במובן הזה שיש פה דברים שמוכלים ומצטברים בחלל הפנימי שלא באים לידי ביטוי, שאין לי מילים להגיד אותם, אז הם מצטברים כאגרסיה. אין לי את היכולת להביע אותם כלפי השני. אני מפחד לומר אותם אבל אני עדיין נושא אותם בתוכי, מכיל אותם. זה חלק מהמצב של האל”ם מצד אחד, מצב שיש בו אלימות מבפנים. לעיתים לא עלינו, את האלים אני לא אוציא החוצה. לפעמים זה יתפרץ. זה יתפרץ החוצה כשזה יגדיש את הסאה, אז הכעס יצליח לבקוע את האילמות, ויבוא זרם של לידה. כל מה שהוכל שם בפנים יצא החוצה. אבל לפעמים האגרסיביות תופנה פנימה, האדם בעצם יפנה את האגרסיה אל תוכו, אל עצמו. לפגיעה בעצמו, לכעס על עצמו. הוא לא מסוגל להוציא את זה החוצה, הוא ייקח את זה אל תוכו פנימה.

שפת הנפש

זה מצבים שקשורים לאל”ם שנמצא פה ועדיין מצריך אותנו שאלה – אז מה כן הדרך של הנפש להתחבר אם זה לא מילים? אם ראינו שמילים זה עדיין לא השפה הבסיסית של הנפש, אז מה יש לנו לפני מילים? מגע, גוף. קשר של תחושות. תחושות גופניות. גם קול, אבל גם זה קצת מאוחר יותר, כי כשהנפש כעובר אפילו קול אין. אבל זה נכון, המצב שהוא טרום-מילולי יכול להתבטא בצעקה כמו עם ישראל במצרים. הזעקה היא סוג של משהו טרום-מילולי שיכול לשקף את המצוקה שהנפש נמצאת בה.

אבל זה באמת בשפת גוף. זה לא שפת מילים אלא זה שפת גוף. תחושות גוף קשות, תחושות פסיכוסומטיות. אבל גם במובן החיובי: מגע, חיבוק. התנועות של העובר, אבל גם אחרי הלידה. ילד זקוק למגע ולחיבוק, זה בין השאר קשור לרציפות של השפה הנפשית. של להיות מוכל בתוך מרחב, בתוך היכל שעוטף ונושא אותו, הוא מרגיש מחובר אתו, אחד אתו. בלי מילים. לא צריך לדבר הרבה. היכולת לחוש את החיבורים הלא מילוליים ודרכם לקלוט את המרחב שסביבי ולשדר את עצמי למרחב שסובב אותי – שייך לשפה של הנפש. לכן לנפש יש לה כישורים יותר גבוהים לתקשורת לא מילולית. אבל יש לה גם כישורים גבוהים יותר לתקשורת לא מילולית. היכולת שלי לשבת בטבע ולשתוק, ולחוש אחד עם הכל, שייכת לרובד הנפשי. זה שייך לתקשורת של הנפש כיכולת להתחבר ללא מילים אל המרחב שסובב אותי ולהיות אחד אתו. כמו כל דבר פה, הוא נושא המון קשיים אבל גם המון פוטנציאל – היכולת שלנו להרגיש מחוברים בתדרים שלנו הלא מילוליים, בנוכחות, בתחושות, במגע הפיזי שלנו, בהיות ביחד. עצם ההיות ביחד בלי מילים. היכולת להתחבר ולחוש אחד את השני בהיות ביחד זה שייך למרחב הנפשי. השם אל”ם.

נפש- עיבור – אלם – צדק

תלת כלילן בתלת

אז בואו נקרא עוד קצת על זה: 

נפש – עיבור – אלם – צדק:
“והנה כבר נתבאר אצלינו, כי גם בזמן העיבור, יש מוחין אל העובר, אלא שהם בבחי’ ג’ אותיות אל”ם מן אלהי”ם פשוט, ולכן אין כח הדבור בעובר.” שער ההקדמות – דף עט עמוד ב:

הדיבור מתפתח בשלבי היניקה. הציור של האר”י מופיע לפניכם בקטגוריה השנייה בדף של מפת הנפש (מערכת ספירתית: נצח – הוד, יסוד ומלכות (נהי”ם). האר”י מצייר את העובר כפנקס מקופל על פי הגמרא במסכת נידה, שזה נקרא “תלת כלילן בתלת”. מה זה תלת כלילן בתלת? הדמיון הוא שהראש לא מתפתח אלא בשלב ההתבגרות, בשלב המאוחר של ההתפתחות של השלב השלישי (כלי פנימי). אחרי שלב היניקה הבסיסי מתחיל שלב הבגרות, אז מתחיל להתפתח הראש. מה מתפתח בתקופת היניקה ובתקופת העיבור? מרחבי הנפש והרוח. אז נצייר אותם על הספירות – אז יש שתי אפשרויות לצייר את זה. אפשרות אחת שנפש זה מלכות ורוח זה ו’ קצוות (כמו שבציור), זה אפשרות נכונה. אבל יש אפשרות אחרת לצייר את זה, שהרבה פעמים היא זאת שתראו – שמחלקים את זה לפלג גוף תחתון ופלג גוף עליון. 

פלג גוף תחתון זה ספירת הנצח הוד יסוד מלכות, נהי”ם – שני רגליים יסוד ומלכות. ופלג גוף עליון זה החסד גבורה תפארת. בשלב היניקה מתפתחים החג”ת, ובשלב העיבור הוא שלב הנהי”ם. השלב של נצח הוד יסוד ומלכות. אם ניקח את הרוח ונחלק אותה לשניים, יש בה את הרוח של הרוח ואת הנפש של הרוח. פלג הגוף העליון הוא הרוח שברוח. פלג הגוף התחתון הוא הנפש שברוח – האוכל, המיניות, התנועה המוטורית, הם תנועות נפשיות. אמנם זה חלק מתנועת הרוח, אבל עדיין זה תנועות שהם בסיס נפש. הרגשות הגבוהים, העמוקים, הפנימיים, המודעים, התבוניים שלי, שייכים לפלג הגוף העליון – זה כבר מרחב החג”ת.

בעובר, בשלב העיבור, מה ששולט ודומיננטי זה מערכת הנפש, והנפש שברוח – שזה מלכות נצח הוד יסוד. בשלב הבא של היניקה תתפתח הרוח שברוח – חסד גבורה תפארת, ויכולת הדיבור, הם יהיו המרכז של השלב הבא, שלב היניקה. העובר בשלב העיבור נמצא בחלק התחתון של אמא הרחם. ובחלק השני, ביניקה, הוא מתקשר עם החזה של אמא, שזה היכולת להרגיש את הרובד הגבוה יותר. זה הנפש והרוח.

בשלב העיבור הכל מקופל. הנצח הוד יסוד מכסים על החג”ת. לא רואים את קומת החג”ת מפותחת. עובר מקופל שם בתוך הרחם, ואין לו את מלוא הסיפור שלו. של הופעה שלמה של רוח, גם נפש שברוח וגם רוח שברוח, וגם נפש – כל הסיפור הזה יפתח רק כשהעובר יצא מהבטן של אמא. אז נראה את המרחב שמעבר לנפשי. נראה את המרחב של הרוח כעומד בזכות עצמו. הנפש תתפתח לכדי הגמר שלה, והרוח תתפתח לכדי הגמר שלה- זה יקרה בשלב היניקה. אז נראה התפתחות של ההליכה,  הרגליים יקבלו את מלוא התנועה שלהם. נראה התפתחות רגשית שמתחילה להופיעה. נראה דיבור שמתחיל לצמוח, שזה בעצם ראשית המודעות של שלב היניקה, היכולת לדבר. בשלב העיבור הכל כמו כנוס ומכוסה על ידי השלב הנפשי.

המילוי של אלם- צדק

“והנה המוחין של הנקבה, היו אז כלולים שם במלוי אותיות אלם שהם בגימטריא צד”ק”

המילה אל”ם משקפת את המוחין של העובר, אבל אם נחפש מה המילוי של המילה אל”ם – אז אל”ף זה – ל’פ. למ”ד זה – מ”ד. ומ”ם זה – ם. האר”י אומר: יש לי את הכח, ויש את הגלום בתוכו. הגלום בתוכו זה אותיות המילוי. אם ניקח את אותיות המילוי של המילה אל”ם נקבל – ל,פ,מ,ד,מ.

 

אם נעשה את החשבון של כמה האותיות האלה יוצאות בסך הכולל שלהם. המילוי של האותיות הם בגמטריא – צדק. זה חשבונות של מקובלים. מה שהוא רוצה לומר זה שבתוך האילמות הזאת גנוז, וזה המח של הנקבה, של העובר הנפש מהצד הנשי שלו, תביעה לצדק. 

“שהם בגימטריא צד”ק, כי הנקבה נק’ צדק כנודע. וזהו סוד פסוק, האמנם אלם צדק תדברון, כי המוחין שלו נק’ אלם, ושלה נק’ צדק. וכל זה בזמן העיבור, וכשיבואו בזמן היניקה, אז ידברון, ויהיה בהם כח הדבור בפה, שנגמר בהם שם אלהים כלו, שהוא בגימטריא פ”ה. והרי זה זמן הב’ של זו”ן, אבל בבחי’ התקון, זהו זמן הראשון שלהם:

אם תיקחו את המילה “פה” עם הכולל זה 86. כששם אלוקים שלם יש לי גם את הכח לדבר. נדבר את מה שהיינו אילמים. כשהיינו אילמים היה בנו בסיס אילם מצד אחד אבל בתוכו, במיוחד ברובד הנשי שלו, כמו שאתם רואים פה הוא מחלק את זה לעוברות הזכרית ולעוברת הנקבית, גנוזה תביעה לצדק. 

ש. איזה צדק?

ת. צדק. יש לילדים חוש לצדק. חוש לצדק. למה הוא קיבל יותר ממני? לעולם לא תצא מזה, הם יחשבנו איתך את כל מתנות ימי ההולדת… החוש לצדק הוא חוש טבעי. עכשיו יש צדק מעודף ויש צדק מחוסר. צדק מעודף זה גם כשטוב לי אני רגיש לחוסר צדק. וצדק מחוסר זה כשטוב לי יותר מאחרים אני לא בוכה אבל כשרע לי יותר מאחרים אני בוכה, כי אמור להיות פה צדק בעולם הזה…

האר”י שם פה דבר מאוד מעניין. בעומק של העיבור, עומק שפת הנפש, יש תביעה לצדק. וממילא אם לא יהיה צדק אני אחוש אלימות, תסכול, פגיעה.

זו שאלה מאוד מעניינת- למה אנחנו מצפים לצדק, אבל זאת מין ציפייה יסודית של הקיום שיהיה פה צדק. האר”י מניח את זה כבר בשלב העיבור. בשלב הכי ראשוני של הנפש יש בנפש בקשה לצדק. למה זה קשור למצב העוברי? ולמה זה טמון שם בפנים, כשאנחנו אילמים, אנחנו חווים תסכול אל מול חוסר הצדק הזה. איך זה קשור למצב הזה? לפוזיציה העוברית הנפשית של המלכות? לפני שאגיד את זה, אומר גם שכשאנחנו חווים חוסר צדק, אנחנו גם חווים במובן מסוים פחד ממחסור. שזה קשור לנפש נכון? כי דברנו על מילוי וחסר, והחסר זה הפחד מהמוות שטמון בנפש. מה אני חווה כשאני מקבל פחות ממשהו אחר פחות ערך. אני פחות מוערך. פחות שווה. פחות קיים במובן מסוים. הרצון שלי להיות שווה ערך במרחב המשותף של החיים, כהנחת יסוד שטמונה בנפש. אז אני כל הזמן מודד את עצמי על פני הסביבה ורוצה להיות במצב של השווייה איתם, של חלוקה הוגנת של משאבי החיים.

ש. אולי זה נסיון ליצור תשתית מוסרית בעולם? אמירה שאולי יש מקום שבו אנחנו יכולים להתאחד? 

ת. כן. אבל אתה כבר מקדם את הנפש לרמות גבוהות יותר. תרד לשפה הכי בסיסית. צדק ברמה הנפשית שלו. מנגנון טבעי שקיים בתוכנו של בזמן השלב הנפשי.

ש. יש גם סוגים שונים של צדק. דברת על צדק ממחסור או צדק מעודף. יש גם מי שמתעורר אצלו כאב כשהוא מופלה והוא היה רוצה להיות דווקא יותר מכולם ולא פחות מכולם, ויש מי שחוש צדק מתעורר כשהוא רואה משהו אחר מופלה והוא רוצה להיות רק שווה ולא מעל.

ת. נכון. זה קשור למה אמרתי. לצדק מעודף וצדק מחוסר. כשחסר לי אני מתלונן אבל אני לא מתלונן כשיש לי ואין לאחרים. כשאני יותר אני לא מתלונן כשאני פחות אני מתלונן. יש כאלה שמתלוננים כשגם פחות וגם יותר. ויש כאלה שמתלוננים כשחסר לאחרים אבל הם פחות מתלוננים על עצמם. זה טיפוסים שקשורים לצדק. אבל זה קשור כבר למה שיקרה כשהנפש מתחברת לרוח ולנשמה. אז נכנסים עוד שחקנים לתמונה והם מייצרים לשפת הצדק רמות בגרות יותר.

אבל הצדק פה הוא ברמה הכי בסיסית של הנפש. אם נרצה להבין את זה לאור ההתבוננות במצב העוברי, לזה שהנפש מושלכת החוצה באופן בסיסי, וחווה את עצמה כחלק מהמרחב החיצון. לכן היא כל הזמן מנטרת את עצמה אל מול המרחב הכללי, ושואפת להיות במצב הרמוני, אחדותי, שווה איתו. דרך זה היא גם מתקיימת. דרך זה שהיא מקבלת במידה שווה מההורים. לצורך העניין ההורים פה זה המצב העוברי שנמשך גם אחרי הלידה. יש פה שלשה ילדים וכל ילד רוצה עדיין בתוך שפת העיבור שלו, לקבל מההורים באופן שווה וצודק את משאבי הקיום. ככה הוא חווה את עצמו גם כשווה, שווה עם המרחב הסובב אותו. שווה ערך מצד אחד וגם שווה קיומי מבחינת הזנת החיים שלו ודאגת ההישרדות שלו, בדרך הצדק למעשה. בהקשר הזה הצדק נקשר בנפש. לא כל צדק נפשי הוא דבר בוגר. לפעמים הצדק הזה הוא צדק קטנוני. אני מדבר בשם הצדק אבל אני רואה רק את עצמי, ורק כשזה חסר לי. אני לא מצליח לקחת בחשבון פרמטרים משתנים או כל מיני דברים אחרים. לכן הרבה פעמים הצדק שייך למרחב הנפש אבל הוא יכול להיות גם צדק נורא קטן. כשהמדרגות הבאות יבואו הם ינסו לפתח את מושג הצדק הבסיסי שלנו. אבל שפת הבסיס של הצדק מונחת בשלב הנפש. צדק של שוויון וזכות, ולא של מוסר.

הצדק הזה יכול להיות מידת סדום אם הוא הופך להיות קליפתי. זו לא שאיפה צדק לכולם. אלא שאני אקבל כמו כולם. זה הבסיס פה עכשיו. הצורך שלי לקבל כמו כולם ולהיות שווה ערך במרחב הסובב. אנחנו סוחבים את זה בכל הגילאים שלנו, וזה מלווה אותנו בכל מיני סיטואציות. רק שפיתחנו עוד שפות או קומות חוץ מהשפה של הצדק האילם שלנו. אבל זה אינסטינקט. צדק זה סוג של אינסטינקט. לפעמים אנחנו מאבדים אותו בגלל הקומות הבאות. זה סוג של ניטור של האני במרחב, דרך שפת הצדק. של הקיום שלי במרחב, אפילו לא האני.

שני מצבי הנפש

העוברות האידאלית

אפשר עוד לחשוב והלאה, קצת יותר להעמיק בהיבטים החיוביים והשליליים של הצדק הזה, של האילמות הצודקת הזאת, הצדק היחידי עלי אדמות. הדבר הזה קשור בין השאר להנחה יסודית, מאוד בסיסית, שאני מניח פה בהמשך הדיון: יש לנפש שתי פוזיציות, פתחנו את זה קצת מקודם בהערה של ר’ חיים ויטל, הפוזיציה העוברית האידאלית שלה, והפוזיציה הדמויית עיבור הלא אידאלית שלה. כשהעובר במעי אימו הוא מצב נפשי אבל בתוך הרמוניה, תקינה, אידאלית, טבעית, רציפה. מה קורה לו כשהוא נולד? הנפש כבר לא נמצאת במקום שלה. היא עדיין משמרת שפות נפש, אבל היא לא נמצאת במקום שלה. אם היא נמצאת במרחב ההורי אז ההורים מנסים לשמר את המצב הזה שהוא מעין המשך הרחם הגדולה שנקראת משפחה, בית, הורים, עוטפים את הילד, הוא בתוך המרחב מוגן, מוכל, שממשיך הרמוניה של שייכות. 

העוברות הלא אידאלית

אבל מה קורה בכיתה שלו בבית ספר? עולם הרוח כבר הרבה יותר דומיננטי עם המריבות והתחרותיות והייחודיות של כל אחד. אבל יש לו גם נפש, והוא רוצה להרגיש גם מחובר למרחב, להרגיש אחד עם כולם, להרגיש בחברת השווים, הוא רוצה להרגיש יחס צודק והוגן מהחברים שלו, וזה גם בלי מילים לפעמים. זה מצב של תחרותיות, רצון של כל אחד להתייחד, להתבלט. לכל אחד יש את הבחירות שהוא בוחר מי כן משחק איתו ומי לא משחק איתו, מי חבר שלו מי לא חבר שלו. אבל יש לו גם שפת נפש, הוא רוצה להרגיש שווה, מוכל, אחד עם כולם, הוא רוצה להרגיש מקובל בחברה. זה דברים ששייכים לשפת הנפש. הרבה פעמים גם בלי מילים. הוא רוצה להרגיש באותו יחס צודק והוגן.

הנפש לא תמיד תישאר בתוך הרחם. הרבה פעמים נמצא את עצמנו במקומות שאנחנו משתמשים בשפת הנפש, אבל לא במקום הראשוני שלה. שפת הנפש יכולה להיהפך לרצון להיות מקובל בכיתה, במרחב בו הרוח כבר פעילה, של תחרותיות והתייחדות וכוחות הנהגה ומי מוביל, זה ללכת עם מלכת הכיתה נגד מישהי דחויה שתישאר שם בחוץ. או לעשות כמו כולם שמתנהגים בצורה לא ראויה או לא נכונה, אבל אני לא רוצה להיות בחוץ, להיות מחוץ להתרחשות הכיתתית. אם כולם בגיל הנעורים עושים שטויות אז אני גם רוצה לעשות שטויות כמו כולם, אני לא רוצה להישאר מחוץ להתרחשות. זה חלק משפת הנפש שרוצה להרגיש מקובלת ועם כולם. אבל זה לא הרחם. זה לא הבית של ההורים. זה כבר מרחבים אחרים. ופה הרצון להיות מקובל זה לפעמים גם הצורך שלי להיות לפעמים גם לא צודק ולא מוסרי. לפעמים זה לשקר לעצמי. לפעמים זה להיות חנפן, להחניף לאחרים כדי שיאהבו אותי. לפעמים זה לרצות אנשים כדי שיקבלו אותי ולהרגיש טוב בתוכם. אתם רואים את הצורך שיעריכו אותו. זה לא אבא ואמא שמעריכים אותי וחושבים שאני הכי טוב בעולם וכל ציור שלי הוא הכי יפה שיש בגן, הכי יפה לילד בגילי. זה כבר לא, אבל אני זקוק להערכה ולתחושת שייכות וחיבור לסובב שלי. איזה התנהגויות זה מוליד מתוכי? אתם יכולים לראות בין השאר את המצב הקליפתי שמתחיל להופיע על מצבי הנפש. עכשיו המושלכות של הנפש החוצה למרחב הסובב שלה בסימביוזה עוברית, הופך להיות השלכה שלי לחברת הנוער בה אני מסתובב, ההזדהות שלי איתם והרצון שלי לחקות אותם בשביל להרגיש מחובר, שייך, מוערך, מקובל ורצוי. הקליפות יתחילו לאחוז בשפת הנפש. צריך להיכנס לתוך הרזולוציות ולהבין את ההתרחשות, אבל זה כבר לא אותו מצב. פה לפעמים הנפש בעצם נמצאת ברחם חדשה, שהחליפה את ההורים. קוראים לזה החבר’ה בגיל ההתבגרות, שבה הם מרגישים מוכלים, שייכים, מוערכים, אבל זה כבר לא זה. הרבה מכירים לפעמים בערך האמיתי של עצמי. ובחיבור של עצמי לרמות יותר גבוהות של עצמי, לרוח, לנשמה שלי, שלפעמים יכולים ללכת לאיבוד בתוך הסיפור הזה. לכן במובן מסוים אני יכול להיות בעיבור אבל בעצם להיות בגלות. חז”ל מדמים את עם ישראל במצרים כמו עובר במעי אמו, כמו עגל בתוך פרה. אבל העיבור הזה הוא למעשה גלות. גלות הנפש. הנפש הולכת לגלות, והיא המרחב הגולה שבתוכנו כל הזמן. הוא המרחב שלא במצב המוגן האימהי הינקותי, אני מרגיש כל הזמן זקוק וחסר.

ש. כמו שימוש בסמים בזמן הריון? שזה בעצם רחם שמזיק. זה מצב עוברי שיונק מהחוץ גם את הרעל?

ת. הוא נותן לי גם דברים אחרים, דברים שעוזרים לי, תומכים אותי. אבל יכול להיות בהחלט גם הרבה דברים בעיתיים ופוגעים בעצמי. אבל עוד לפני שאני יונק דברים שפוגעים, עצם המצב הזה בו אני מושלך החוצה כדי לרצות, להחניף, לקבל הערכה על חשבון ה”סלף” העצמי שלי,  במרחב שהוא לא הרמוני איתי, לא חלק מרקמת חיי, כמו ההורים שלי, כבר פה יש בעיה. זה מזמין הרבה התנהגויות והשפעות לא טובות שיחדרו דרך המערכת הזאת.

המילוי של הנפש

זו הסיבה שהנפש, בהקשר הזה המלכות, רגליה יורדות מוות. דברנו במרחב החברתי, אבל באותו מובן במרחב של הצורך והחסר הנפשי. הנפש לא רוצה להיות בחסר, היא לא רוצה להרגיש ריקה, חסרה, מתה. היא זקוקה למילוי. המילוי בא מבחוץ. אבל מקודם הבחוץ היה הכי טוב שאפשר בעולם, זה אמא שהייתה הרחם, אחר כך היא הייתה, הניקה אותנו וזה היה הכי טוב שבעולם, הכי מדויק למערכת שלי, למערכת החיסון שלי וכן הלאה. עכשיו אני כבר בן 4,5 ואני זקוק לנוחם. לנוחם שהיה במזון של אמא. אבל הפעם זה הקרואסון במקרה הטוב, או החמצוץ במקרה הפחות טוב. יש מלא כזה בעולם שיכול להזין אותי בהזנות נפשיות שימלאו את החוסר שלי, אבל לא סתם חוסר אלא חוסר שהוא גם מנחם, הוא מחזיר אותי לחוויית שקט נפשי שבא עם הפחמימה או עם המתיקות.

או עם כל הרכישות, הקניה האובססיבית. זה ילך להמון תחומים בהם אני אפצה על החסר שאני חווה דרך דברים שינסו לייצר מצב דמוי ההרמוניה המקורית, אבל במקום שהוא כבר לא ההרמוניה המקורית, אלא שהוא מטה אותי, מסלף אותי, משליך אותי החוצה וגורם לי לנסות להישען על חיצוניות פרובלמטית, והזנות קלוקלות בתוכה. זה מה שטריקי במצב הזה.

זה הקליפות. זה קליפת נוגה. זאת מערכת החיצון התומכת שהיא תחליף אם, אבל היא לא בדיוק אמא, וממנה כבר יש הרבה השפעות נוספות ששייכות למערכת הזאת שיכולות לבוא. במובן הזה הנפש קרובה אל החטא.

המצבים האלה הם מצבים שנדחפתי אליהם. זה היה שלב של דחף, של יצר, של צורך – זה הנפש. לא היה “אני” בוחר שם, “אני” מודע שם. לכן הרבה פעמים אנחנו נעשה את הדברים האלה כמו ברחם: נדחפים, יצרים, לא מודעים, אילמים. אילמים לעצמי. כל מיני התנהגויות והתמכרויות שמפצות על אותו חסר שאני מרגיש באיזשהו רובד אבל זה לא מודע לי אלא זה נדחף לי, אילם לי. אבל אני נזרק לשם וקשה לי להתמודד עם זה, כי האני הבוחר שלי הוא השלב הבא, הוא השלב של הרוח. הדחף של המרחב הזה הוא דחף מסוג אחר, דחף מוקדם יותר, ששייך לשלב מוקדם יותר. לכן יש לי קושי לנהל אותו הרבה פעמים. כל עוד האני הבוחר הפועל תופס, שולט, סבבה הוא יכול לנסות לנהל את הנפש לא ללכת אל המרחבים האלה. אבל ברגע שהאני שלי הבוחר, הרוחי, נרדם בשמירה או שהרדימו אותו בשמירה, אז הנפש הרבה פעמים מוצאת את עצמה גולשת למרחבי החיצון וסופגת השתייכות למרחב התקשורת החיצוני הקליפתי שממלא אותה בגירוי והנאה או סיפוק או הערכה או כבוד או מחמאה או לא משנה מה, אבל זה לא זה. זה לא מעניק לה חיים שהיא זקוקה להם. זה לא מחזיר לה באמת את חווית השייכות המקורית ההרמונית שבתוכה היא הייתה.

עוד נחזור לנושא הזה. זו בעיני הבחנה יסודית. להבחין בין מצב הנפש במצב עץ החיים, או המצב הבריא, שהיא מונחת בתוך מצב של בריאות חיה. לבין מצב שהנפש כבר נולדה החוצה לעולם שהוא כבר לא עטוף בגן עדן של הרחם המקורית, והוא נמצא במרחב אחר, תחליפי, שאני עדיין נמשך אליו הרבה פעמים כעובר, להיות שייך אליו, להזדהות איתו, להזדהות עם מה שחוץ לי, לזהות את עצמי דרך החוץ לי, לקבל אישור על מי אני דרך החוץ לי, אבל זה לא, זה לא אמא ואבא, זה כבר משהו אחר.

ש. איך אני מתמודד עם הקליפות האלה?

ת. שאלה טובה. הוא אמר בפסקה הראשונה שלמדנו שבשביל זה הם נכנסו לעיבור באמא. כדי להגן על עצמם מאחיזת הקליפות. היכולת להבין שיש בנו את השפה הזאת. אם יש לי בית ומשפחה ושייכות למערכת קשר בריאה ואוהבת אז הנפש שלי פחות תמצא את עצמה בתוך המרחבים האחרים. אם אין לי מרחבי שייכות בריאים שעוטפים אותי, אז הנפש באופן טבעי תחפש. היא זקוקה לזה, והיא תימשך למרחבי החיצון האלה. זה לא פותר את הבעיה לגמרי, אבל קודם כל רק בשביל להבין את שתי השפות שקיימות בתוכנו.