שיעור 21: הנפש והעונג – ההתקשרות ליסוד

זמננו הולך ומתקצר, יש עוד שני שיעורים לעיסוק בנושא הנפש. אחרי זה נעבור לרוח. הנפש לא תעזוב אותנו לעולם, אל תדאגו. נספיק מה שאפשר. זה נושא ענק, עסקנו בו מפרספקטיבה מסוימת יחסית. עסקנו בנפש ובמלכות דרך המוקד שלה הן בעולם העשייה והן במרחב העיבור. שתי שפות שהשתמשנו דרכן להסתכל על ההתרחשות הנפשית.

המלכות ושרשיה

אני רוצה להצעיד אותנו צעד נוסף. בשער הכוונות בדרושי ראש השנה, אומר האר”י:

“דע כי ד’ בחי’ יש אל המל’ נוק’ דז”א כנודע אצלנו כי כל דבר של קדושה בכל מקום ששורה נשאר ממנה רושם שם קבוע תמידי לא ימוש משם ואלו הם ד’ בחי’.”
שער הכוונות – דרושי ראש השנה הקדמה :

יש למלכות, בתרגום למישור אחר זו הנפש, ארבעה בחינות. זה נקרא “מלכות נוקבא דזעיר אנפין” הנקבה של הזעיר אנפין, בתרגום לצורה המקבילה בשפת הנרנח”י זה הנפש ומערכת היחסים שלה עם הרוח, כמשלימה ומלווה את הופעת הרוח. יש לה ארבעה מצבים, ארבע בחינות, “ארבעה שרשים” כמו שנראה בשפה של האר”י. כל דבר של קדושה בכל מקום שהוא נמצא, משאיר שם רושם קבוע תמידי לא ימוש משם לעולם. דברנו על זה קצת במסגרת הנפש, אני חוזר להדגשי אותו כי הוא נכון במיוחד בשפת הנפש. גם כשהנפש תגיע למצבים גבוהים, מפותחים יותר, תמיד יישאר לה הרובד או השפה או המקום שלה האחר. זה לא שאם נתפתח לרמות גבוהות יותר של הנפש אז לא נשאר עם הנפש כמרחב של עיגולים, של בית, של עיבור, של עולם העשייה, של השתייכות למרחבי החיצון. גם אם נתפתח לרמות עמוקות יותר ויותר של הנפש, היא תמיד משאירה את השורשים שלה במצבים הקודמים שלה, הם תמיד שם. שכינה לא זזה ממקומה. גם כשהיא זזה היא מוסיפה עוד רובד, עוד פונקציית תפקוד. אבל תמיד נשארות הפונקציות הקודמות והן רלוונטיות. הן פחות דומיננטיות ויותר רצסיביות, והם יעבדו מאחורי הקלעים. או שהן ישמשו אותנו לפעמים בתהליכי רגרסיה – תנועה מקדימה לאחורה. או אפילו לא מתוך רגרסיה. צריכה להיות שלמות של מפגש בין קטבים, בין המצבים השונים של הנפש.

ארבעת השרשים

מהן ארבעת הבחינות האלה?

1. הא’ היא בהיותה בראש הבריאה כנודע כי בימי החול בלילו’ ההם יורד’ היא למטה בהיכל ק”ק דבריאה בסוד מיעוט הירח ושם נשא’ בחי’ א’ שלה תמיד.
2. והב’ הוא תחת היסוד דז”א.
3. והג’ הוא כנגד הת”ת.
4. והד’ הוא כנגד הדעת דז”א.  

ואלו הם ד’ שרשים שיש אליה ונקרא ארבע’ ראשי שנים כי הם ארבעה ראשים שלה:

זו פסקה קצרה, מעט המחזיק את המרובה. האר”י מבאר לנו שלנפש יש נקודות חיבור שונות עם הרוח, זה כמו נקודות חיבור שורשיות שאחר כך אפשר לפתח עליהם שפות שלמות. כל נקודת חיבור כזאת במשך החיים יכולה להתארגן לפרצוף שלם, למערכת יחסים שלמה. יש נקודות התקשרות שהן אופציות חיבור בין הנפש לבין הרוח.

נקודת החיבור הראשונה זה המקום של המלכות בו היא נמצאת בראש הבריאה.

“כנודע כי בימי החול בלילו’ ההם יורד’ היא למטה בהיכל ק”ק דבריאה בסוד מיעוט הירח ושם נשא’ בחי’ א’ שלה” תמיד”.

הציור שהוא מצייר פה זה ציור שנשמע כמו ירידה. מצד אחד זה השורש הראשון שלה, מצד שני הוא מצייר אותו כתהליך של ירידה, של מיעוט הירח. ירידה בימות החול בלילות. היא יורדת לשם, להיכל קודש קודשים דבריאה, זה הציור הראשון.

השני זה כשהיא  “תחת היסוד”, הקשר של המלכות עם היסוד שהוא הספירה הקרובה לה.

השלישי – המלכות שמחוברת ומתקשרת עם התפארת. והרביעי המלכות שמחוברת ומתקשרת עם הדעת. אלו ארבעת המצבים.

מה שמאפיין את שלשת המצבים הגבוהים, זה שהם כבר בתוך המרחב האצילי. בתוך המרחב האצילי, שם יש לנו את עשר הספירות, שם נמצא הזעיר אנפין האצילי כהופעת הרוח, הנפש מתקשרת איתו שם בשלשת הרמות של התקשורת ביניהם. על ציר קו האמצע יש לנו חיבור של יסוד, חיבור של תפארת וחיבור של דעת. שלשת הספירות שנמצאות על קו האמצע.

את הכתר נשאיר בצד. חכמה בינה דעת ; חסד, גבורה ותפארת ; נצח הוד יסוד ; ומלכות.

המלכות יכולה להתחבר לפה ליסוד, לתפארת, ולדעת. או בכלל להיות בקודש קודשים דבריאה, מתחת לקו המערכת, לקו של העולם, של עולם האצילות, היא יורדת ממקומה אל קודש קודשים דבריאה, לעולם שמתחת. אלו ארבעת המצבים.

ש. קודש קודשים בדרך כלל זה למעלה?

ת. דבריאה הוא מתחת. המערכת שצוירה היא עולם האצילות, עולם הבריאה הוא מתחת. נקודת קודש קודשים דבריאה זאת הנקודה הכי גבוהה של העולם התחתון, לשם היא תרד.

1. מלכות בקודש קודשים דבריאה. 2. מלכות ויסוד.                 3. מלכות ותפארת. 4. מלכות ודעת. אלו ארבעת המצבים. 

ארבעת השרשים בעולם העשייה

הפסקה שלנו עוסקת בעולם האצילות, לכן העולם שמתחת הוא עולם הבריאה. אבל אני יכול ברמה מסוימת להעתיק את המערכת הזאת, כמו בפרקטל שלנו, גם למקומות אחרים. המקום השני שאעתיק אותו עכשיו יהיה עולם העשייה.  אני מעתיק את זה לעולם העשייה כי זה העולם שאנחנו עוסקים בו עכשיו: 

אני יכול להעתיק את זה אל מול הרוח, נניח שהיא עולם היצירה. עולם הרוח הוא עולם היצירה, ועולם הנפש הוא עולם העשייה.

אם אקח את זה בתוך עולם העשייה עצמו, זה יהיה המלכות בעולם העשייה, והיחסים שלה עם הרוח בעולם העשייה, והנפש בעולם העשייה, יהיה לי ברוח שבתוך עולם העשייה שלושה אפשרויות חיבור: יסוד, תפארת, דעת. שזה ציר האמצע: דעת תפארת ויסוד.

השורש הראשון- מלכות של עולם העשייה

מה יהיה מתחת למלכות שבעולם העשייה? זה דעת תפארת ויסוד דעשיה, שלשת האפשרויות חיבור של הנפש של עולם העשייה עם הרוח של עולם העשייה. לרדת למטה זה המרחב של הכתר של קליפת נוגה. 

זה נקרא רגליה יורדות מוות. היא יורדת לתוך מרחב המוות, המרחב התת-אנושי, תת-מתוקן, המרחב של אדם דבליעל, מרחב קליפת נוגה.

זה הציור של המרחב שלנו, אם ניקח את זה לתוך עולם הנפש בעולם העשייה, בו בעיקר עסקנו. חלק גדול  ממה שדברנו במסגרת הלימוד היה על האופציה של המלכות בעולם העשייה, או האופציה שהיא יורדת לכתר של קליפת נוגה. המצב הטבעי של המלכות כנפש בעולם העשייה, שעסקנו בו רבות, ודברנו על הייחודיות של המרחב הזה. היכולת שלו לרדת למרחב הזה, שתחת המלכות דעשיה, שהוא המרחב של הכתר של קליפת נוגה.

כשהמלכות יורדת לתוך המרחב של קודש קודשים דבריאה, היא בסוג של גלות. זה נקרא גלות או מיעוט הירח. זה מיעוט הירח כי המלכות איבדה את המקום שלה במרחב האצילי והיא בסוג של התמעטות לגלות בתוך מרחבי הבריאה, יצירה והעשייה. אם נשליך את התהליך הזה על כל שאר המרחבים, אז גם בציור האחרון – בכתר של קליפת נוגה, המלכות תגלה לתוך המקום של התת-נפשי.

יש למלכות שתי אופציות: או שהיא מחוברת למרחב המקורי שלה או שהיא גולה מהמרחב המקורי שלה אל מרחבי החוץ.

במרחבי החוץ בצורה המתוקנת (בציור הראשון – של אצילות מול קודש קודשים דבריאה), זה פחות דרמטי לצאת  מהמרחב של החיים הפנימיים שלנו וללכת אל המרחב הזולתי. יצאתי מהעולם הפנימי שלי החוצה אבל אני עדיין בתוך מרחב בריא עם תקשורת טובה. אבל זה כבר עולם חיצון לי. זה יהיה לצאת מעולם האצילות אל קודש קודשים דבריאה. יכול להיות מצב (בציור של עשיה מול כתר דקליפת נוגה) בו אני יוצא מחוץ למקום שלי (הנפש) אבל נכנס למקום תת נפשי (כתר דקליפת נוגה). הנפש גולה למקומות קשים לה, רעים לה, קליפתיים לה. החיצוניות הופכת לזרה ומפרקת. זה המצב הדומה, אבל במערכת הדומינו של המציאות הוא יראה במצב הרבה יותר פרובלמטי .

גלות הנפש

כשאנחנו מדברים על מיעוט הירח, זאת אומרת שמשהו בחיבור שלה למרחב המקורי שלה אבד. לאן המלכות או הנפש יכולה להתחבר בשביל לחזור אל המרחב המקורי שלה? לחזור אל המרחב שהיא אוספת את עצמה מחדש? כי כשאני יורד למצב של גלות הנפש אז אני משליך את עצמי החוצה, כמו בתהליכי ההחצנה שדברנו עליהם. אבל זה לא תהליכי שיוך למרחבי חוץ מקיפים, אימהיים, עוטפים, חותמים, סוגרים, מעברים. אלא זה תהליך של עיבור קשה, אני הולך החוצה למרחב שהוא זר לי. אני כמו עם ישראל במצרים שהם כמו עובר במעי אמו אבל האמא שלו היא הפרה המצרית. אני בעיבור קשה, קליפתי. עיבור שאני עובר בו תהליכים מבררים אבל זה לא בירור נעים, עוטף, מוגן. זה לא עיבור בצורה המתוקנת שלו במרחבי התיקון (בציור האחרון, במלכות – נפש בתוך העשייה). אלא עיבור באם פונדקאית שלא בהכרח הייתי בוחר בה מלכתחילה.

זה שני המצבים של תהליכי העיבור האלה: תהליכי עיבור מתוקנים, חתומים ושמורים (כשהנפש במלכות-נפש שבתוך עולם העשייה) ; ותהליכים שהם סוג דמוי העיבור אבל הם לא עיבור טוב (כשהמלכות גולה בתוך כתר דקליפת נוגה)

התהליך הזה בו אנחנו יוצאים מחוץ לעצמנו וזקוקים לזולת בשביל לברר, להגדיר, לתפוס את עצמנו, הוא חלק אינטגרלי ממצבי החיים שלנו. זה המקום הבסיסי בו הנפש או המלכות צומחת ממפגש עם החיצון. יש מפגש עם החיצון שעטוף במצב המוגן האמהי, וזה המצב האידאלי, אלמלא גורשנו מגן עדן. ויש את המצב של העולם הזה שבו כחלק בלתי נפרד מחוויית החיים שלנו, תהליכי העיבור שלנו הרבה פעמים כמו שדברנו עליהם, נעשים בסוג של השלכה החוצה למרחבי חיצון שהם קשים לנו. אנחנו תופסים ומגדירים דרכם את עצמנו. באיזשהי רמה: בין אם זה חיצון אחר שהוא בריא לי, חברים שלי – מה אתם חושבים עלי? מה הפידבק שאני מקבל ממכם על מי אני ומה אני? ; ובין אם זה תהליכים כאלה שהם פחות טובים, שאני מגדיר את עצמי אל מול הזר, אל מול האחר. זה המצב של מיעוט הירח. אני מקבל את הערכה שלי מבחוץ ודרך החיצון אני גם מברר את עצמי, וגם סופג אל תוכי חלקים להשלמה העצמית של עצמי דרך המפגש איתם. 

ש. מיעוט הירח זה דווקא כשהירח יורדת למטה או שזה בכל ארבעת השלבים שלה?

ת. “לכי ומשלי ביום ובלילה”, שהירח ירד מגדולתו, איבד את הכתר שלו, ועכשיו הוא הולך למשול בלילה, זה הזמן של הירח. הזמן של הנפש, הזמן של הירח הוא הלילה, לא היום. היום זה הזמן של שליטת הרוח, הזכר, ולא של שליטת הנפש, שליטת הנקבה. שליטת עולם היצירה מול עולם העשייה. 

עד כאן, השורש הראשון. זו לא נקודת המוצא הבסיסית שלי למה זה עיבור. אבל חלק גדול מתהליכי העיבור שלנו בחיים זה עיבור גלותי. או סוג של רצוא ושוב בין החלקים בתוכנו שנמצאים בכתר דקליפת נוגה לבין החלקים שנמצאים במלכות-נפש בתוך עולם העשייה. תהליך בו אני בהיבט מסוים שלי נמצא איתכם, נקרא לזה נפש דנפש, ושאר החלקים שלי נמצאים במרחב עוברי משל עצמי, אני סופג מכם רשמים, ומכניס אותם אל תוכי פנימה, עובר איתם תהליכי עיבור, פולט את מה שפולט, לוקח מה שלוקח, ועובר תהליכי צמיחה.

הנפש- גשר בין החוץ לפנים

ש. הנפש הוא החלק היחידי שעושה את הגישור הזה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני?

ת. הוא החלק המרכזי, אני לא רוצה להגיד את המילה יחיד, אלא המרכזי שמובנה לזה. יש לו את היכולת לעשות את זה, בין אם זה להיות בכתר של קליפת נוגה, ובין אם זה לעשות תהליכים דומים לזה במלכות-נפש בתוך עולם העשייה. גם בתוך עולם העשייה יש לנפש יכולת להכניס אל תוכה חלקים פרובלמטיים, לעכל, לעבד, לפלוט מה שלפלוט, להכניס מה שלהכניס, ולעבור תהליכי צמיחה. ככה זה באכילה. ככה גם בהריון. יש לנו אזור בתוכנו שיכול להכניס אל תוכנו, אל מערכת העיכול, אלמנטים לא מבוררים, לברר אותם, להוציא החוצה מה שצריך להוציא, ולהכניס מה שצריך להכניס. כמו שהאר”י צייר את הרחם ככה זה מערכת העיכול שלנו. זה ייחודי למרחב הנפשי.

היסוד- שפת העונג

הנפש שפונה אל הרוח

אבל לנפש יש נקודות חיבור אחרות. זה המקום שהנפש מתחברת אל הרמות היותר גבוהות של הרוח (הרוח שבתוך עולם העשייה, שיש בה יסוד תפארת ומלכות). אנחנו עכשיו מסתכלים על הנפש לא רק בתוך המרחב הטבעי שלה, מרחב של עובר-אם (מלכות בתוך עולם העשייה) או מרחב תת-נפשי שלה, “האם החורגת” (כתר של קליפת נוגה). כל המעטפת הזאת של הבירורים דקליפת נוגה זאת אנרגיה אמהית. זה אלמנטים שלנו שעוד לא נכנסו בתוכנו ואנחנו בתהליכי עיכול איתם. כעין החשמל, סוג של שכבת אם לא מבוררת שגורמת לנו הרבה כאב וסבל בחיים. זה מרחב שלם, לפעמים הוא נקרא מרחב פרה אדומה, מרחב שהוא מחוץ למרחב המתוקן שלנו, אבל הוא מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים, הוא מרחב לימינאלי של תהליכי בירור. פרה אדומה- פורים תחשבו על זה אחר כך.

עכשיו נעשה צעד ראשון להסתכל על הנפש כמו שהיא מחוץ למרחב שלה (מלכות-נפש) ופונה אל הרוח שמעליה.

הנפש והרוח תמיד קשורים אחד לשני, הם שני צדדים שתמיד הולכים ביחד. דברנו עד עכשיו על הנפש, אבל ברור שגם רוח נמצאת שם בפנים. עכשיו אני רוצה להסתכל מה קורה כשבנפש מתחילה לפעול המרחב של הרוח, המפגש הראשון שלה זה עם ספירת היסוד. זה נושא מאוד חשוב, שלא זכינו עד כה להיכנס אליו.

המפגש עם היסוד – העונג

דברנו עד עכשיו על תהליכי מילוי וחסר של הנפש כתנועה בסיסית שלה. החסר יכול להוביל אותי לתנועתיות מסוימת, לחיפוש מסוים, אבל חיפוש של במה אני אמלא את החסר שלי. עד כאן מילוי החסר יכול להיות רצון להישרדות ולקיום, לא יותר מזה. אם זה אינשור Ensure אז אינשור. אבל יש לתהליכי מילוי והחסר של הנפש צעד נוסף שקורה כשהיא פוגשת את היסוד. תהליכי המילוי והחסר פוגשים שפה נוספת שנקראת עונג.

אני לא סתם אוכל, מתקיים ושורד, אלא אני נהנה מהחיבור הזה. אני נהנה כשאני אוכל, אני מתענג מלאכול. זה רכיב נוסף שהוא כאילו קצת מיותר – מה היה רע אם היינו פשוט אוכלים ומתקיימים ומספקים את הצורך האכילתי שלנו וזהו? לא, יש בנו משהו נוסף שתמיד הולך עם תהליכי ההזנה של הנפש מאז שהיא נולדת, ועוברת תהליכים של אכילה במרחב הינקותי שלנו. כשהילד נולד והוא כבר לא עובר, הנפש ממשיכה לצרוח שהיא רעבה, רוצה לאכול, והיא מתמלאת מלינוק מאמא. היניקה מאמא היא לא סתם מילוי וחסר, אלא מילוי וחסר שכבר יש בו קשר. יש בו גם פנים, אבל יש בו קשר, עונג והנאה. ברגע הזה הנפש גילתה עולם חדש. עולם חדש שקושר אותה לשם.

ש. האם העונג הזה לא קשור לאיזשהו בטחון, צורך של מילוי של חסרון, איזשהו חום? זה לא עונג אמפירי אלא עדיין זה מילוי של חוסר שיתבטא בכאילו עונג? גם אם תתאר את זה כעונג, עדיין בבסיס זה מילוי חוסר.

ת. יכול להיות. מה הבסיס אני לא יודע. יכול להיות שמה שהניע את התהליך זה חוסר. אבל יש פה חוויה שאני לא מנסה לעשות אותה כאילו. אלא יש חוויה של עונג. תינוק חווה עונג כשהוא יונק מאמא. 

ש. כי זה מילוי של גירוי, סיפוק של גירוי…

ת. אז מה, אז גירוי זה עונג. אם הגירוי גרם לי לעונג, אז אני מתענג. לא משנה למה נעתי לגירוי. נעתי כי הייתי רעב, אבל עכשיו נוצר לי גירוי של עונג, הגירוי זאת כניסת היסוד לתוך המערכת. מה שלא היה כשהוא היה עובר.

זו הכניסה של היסוד. לתהליכים שבבסיסם הם מונעים מתוך חוסר, מתווסף צבע נוסף, הצבע של העונג. העונג בצורה המתוקנת שלו, אוסף את הנפש למרכז אחד.

כשהעונג הוא צורה מתוקנת, העונג מאמא, מלינוק מאמא, אז הנפש המפוזרת במצב העיבור, שנמצאת במצב של ריבוי ואוסף כוחות שמוחזק על ידי הרחם האימהית, מגלה את הניצן של המרכז הפנימי, שהוא עדיין לא לגמרי שלה, הוא עדיין במפגש, באינטראקציה שלה עם אמא. אבל המפגש הזה הוא אחד, דמות אחת שממנה היא מספקת את צרכיה, ואליה היא קשורה, וממנה היא מקבלת את העונג שלה. העונג הזה אוסף אותי לתוך איזושהי נקודת מרכז. נקודת התקשרות, נקודת חיבור.

ש. זה סוג של מודעות עצמית דרך החיבור?

ת. זה סוג של דעת. דעת זה חיבור. דעת שמופיעה ביסוד. פה היסוד מופיע בתור הפה. ברית הלשון והפה שאני נהנה מהחיבור הזה, מהאכילה הזאת, מההתקשרות הזאת, זה אוסף אותי. אוסף אותי אל נקודת העונג.

אותו דבר אחר כך זה יבוא בקשר ביחסי אישות בין גבר לבין אשה. גם אחר כך בקשר בין איש לבין אישה, – הנפש שיכולה להתפזר לריבוי, והיא הכלה של המון כוחות שמוכלים בתוך מרחב אחד, או לפעמים אפילו מתפרקים לתוך מרחבי חיצון, נאספת דרך נקודת העונג אל הברית, אל הקשר האחד. הוא עכשיו כונס אותה באופן עמוק ועצמי. חוויה עצמית של הנאה וחיבור שהיא חווה אותה בתוך המרכז שלה. יש נקודת ריכוז שאוספת אותה. ברגע הזה עברנו מהמרחב המרובה, המצב הנפשי, המפוזר, ויותר רחוק מזה מפורק, אל נקודת אמצע. היה לנו מלא צדדים, התגלה לנו הצדיק שבתוך הנפש. נקודת ריכוז שאוספת אותי. זה יהיה שער לבאות.

ש. לכן העונג כל כך מסוכן? שאם אתה לוקח אותו לכיוונים שליליים, אז בעצם אספת את הכל וזרקת את זה?

ת. יש פה בגידה. אני לוקח את אנרגית הברית והולך איתה למישהו אחר. אז התהליך הזה שאסף וחיבר אותי, הופך להיות מסוכן יותר. כל עוד הילד או הילדה היו במצב נפשי שהברית לא התגלתה, ונקודת הריכוז לא התגלתה בתוך מרכז האני שלהם, אז הפירוק תפס אלמנט מסוים אלמנט אחר, אבל זה לא לוקח את כל האני למקום אחר. פה זה מצב שיכול לקחת את כל העצמי שלך למקום אחר. 

המנעד של העונג

ש. במרחב הזה שציינת מה שונה האדם מהבהמה? אם אתה מנתק את כל התוספת הרוחנית שאתה עוטף אותה, אז לכאורה זה נראה אותו דבר?

ת. אני חוזר עוד פעם לבסיסים של הלימוד. מה שאנחנו לומדים זה רצף בן האדם לבהמה. אנחנו מתחילים את הנפש מנפש החיה, ולאט לאט התהליכים נתקנים. אצלנו יש תהליך עונג שהוא מאוד נמוך, עונג של גירוי שקושר את העובר לאימו, את היונק לאמו. זה קיים בשאר היונקים ברמה מסוימת, זה לא יוצר באמת קשר עמוק ארוך טווח. אצלנו הקשר הזה בונה בנו איזושהי נקודת ריכוז שתמשיך איתנו הלאה. אנחנו לא נשאיר אותה ככה במצב של אחור באחור, אלא נכיר בנקודת הריכוז הזאת וננסה לקחת אותה לקשר של פנים. לא נשאיר אותה רק בינקות, אלא נביא אותה לתוך הזוגיות. היכולת שלנו לקחת את אנרגית הבסיס הזאת, לעבד אותה, להמשיך איתה, וליצור איתה תהליכים ארוכי טווח. לחשוף אותה אל  נקודה מכוננת, ארכימדית בקיום שלנו, כי המקום בו אני מסוגל לקחת את כל מנעד הגירויים שיש לי בעולם, מנעד הצדדים שיש לי בעולם, את כל החלקים השונים שלי, ולחבר אותם לברית עם ה’, להכיר בו את מקור הברכה שלי, זה תהליכי מטמורפוזה של אותה אנרגיית בסיס בה היסוד מתפקד כמשהו שיוצר נקודת מרכז בתוך החלל הנפשי, אוסף את המרחבים השונים של הצדדים השונים לתוך נקודת האמצע, יוצר שם איזה גילוי עצמי של חווית עומק ועונג שהיא מעבר לעצם הקיום והחיים, שפותחת אותי לנקודת חיפוש חדש. זה בסיס, לאן ניקח את זה בעצם ההבדל בין הבהמה לבין האדם. אם נשאיר את זה רק בנפש דנפש או אפילו נוריד את זה למקומות הקליפתיים, אז לא עשינו הרבה. אבל אם נדע לעבוד עם הכח הזה, וניקח אותו מקטנות לגדלות, מאחור לפנים, ונחבר אותו לרמות הגבוהות יותר של הנפש, נפש רוח נשמה חיה יחידה, אז תחשוף בזה אופציות חדשות לגמרי. אבל קודם כל תבין את המנגנון הבסיסי איך הוא עובד בקטנות שלך, כדי שתדע לעבוד עם הקטנות שלך אחר לגדלות שלך. אם ישר נדלג למרחבי הגדלות שלנו, אז לא נבין את הרצף שקיים בין מצבי הקטנות למצבי הגדלות.

מרחב היסוד- ברית, איסוף ובירור

זה הצעד הראשון – הצעד של היסוד, יש לו צד אחד בו הוא יכול להיות כמעט דומיננטי, ורק הוא מספיק. יש חוויה של הקשר של המלכות עם היסוד. השמחה והעונג מלהיות מחובר, חיבור מטיב, שממלא את החוסר שלי. החלל הפנימי של הנפש מתמלא מנקודת החיבור, מנקודת ההתקשרות, והעונג שבהתקשרות. זה בין אמא לילד, בהמשך זה יהיה בתוך הזוגיות. זה אוסף את הכל, יוצר אני חדש, שמתחיל להופיע פה. ביניקה זה כל מה שיש, אין אוכל אחר. זה כמו  האינשור Ensure, אבל ברמה אחרת לגמרי, כי יש פה עונג של חיבור וקשר ינקותי שכל הזמן נמשך.

הצעד הנוסף או הצעד הבא שלנו הוא שאנחנו נשתמש במרחב הזה כדי לברר את מרחבי החיצון שלנו אליו. כל הצדדים השונים שלי הולכים ונחתמים או נקשרים בנקודת המרכז הזאת של הברית, ההתקשרות, החיבור. אני מביא את כולם לתוך חווית העונג, הקשר הזאת. לתוך חווית העונג מהאחדות, העונג מלהיות מחובר, מלהיות קשור. ההנאה מלהיות מחובר וקשור. זה סוג של בירור מסוים של מרחבי החיצון, מההשלכה של הנפש החוצה, שמתאזנת על ידי נקודת הברית החדשה, נקודת האחד הפנימית, העונג הפנימי שנפתחת בתוך המרחב של החלל הפנימי.

צעד נוסף זה לברר את מרחבי החיצון אל מול נקודת הקשר. מרחבי החיצון מביאים חלקים מפורדים, מפורקים, והם מוכנסים פנימה ומתבררים לתוך נקודת הקשר. העונג של החיבור קושר גם אותם לתוך הברית, לתוך ההתקשרות של הנפש עם המרכז האחד.

אם זה אמא זה היכולת להביא את מה שעשיתי בגן ולהראות גם לאמא שלי. הבסיס של הקשר היה החיבור הינקותי של האכילה בין האמא לילד, אבל עכשיו אני אביא הרבה דברים אחרים ואספר ואשתף עם אמא. אמא מהווה נקודת מרכז, אחר כך אמא ואבא, נקודת מרכז בחיי של איזושהי נקודת איסוף, חיבור, התקשרות, שאני אוסף את כל מרחבי החיצון שלי, גם את מרחבי הפירוד שלי לתוך נקודת הקשר. זה יקרה בזוגיות ברמה אחרת. ברמה שתפתח את היסוד לא רק בפה אלא גם בפלג גוף תחתון, ותחבר את כל החיים אל תוך נקודת ברית וקשר. זה צעד נוסף במרחב הזה.

ש. כלומר אחרי שאני מגיע לאיזשהו עונג ויש לי חיבור עם משהו אחר, אז אני יכול לברר עכשיו את שאר הדברים שלי… אז זה לא קורה בשלב העונג, או קשור אליו?

ת. השלב הראשון של העונג שלב היניקה, אם אנחנו לוקחים את הינקות עכשיו בתור המלכות והיסוד כנקודת מוצא, אז יש תקופה שהיא רק ינקות, רק התקשרות. התכנסות בתוך החוויה החדשה של לאסוף את עצמי אל נקודת ברית, אל נקודת קשר. אחר כך זה מאפשר לי גם לאסוף את הצדדים שלי ; וגם את הפיזורים שלי לתוך נקודת הקשר.

זו המשמעות של הציצית, כמקום שמתמודד עם הפיזור שלנו. “לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר אתם זונים אחריהם”. אנחנו תרים, שטים, מפוזרים לכל מרחבי החיים, ונאספים לתוך נקודת קשר. הקשר הראשוני היה הקשר עם האמא – הטלית, הקשר השני הוא הקשר בתוך הברית, הקשר הזוגי. הוא אוסף אותנו לתוך נקודת ברית. זה נכון לנפש גם של הזכר, וגם לנפש של הנקבה. אנחנו אוספים את נפשנו, מתוך המפגש עם הזולת, אל תוך נקודת קשר, ברית. גם מארגנים את הגוף שלנו אל תוך המרכז הזה. וגם מארגנים את הפיזור שלנו לתוך המרכז הזה, את הפירוקים שלנו, ואת הבירורים שלנו לתוך המרכז הזה. 

חווית האחדות והחיבור אל האחר

במקום הזה יש רובד עומק שנחשף שהוא מעבר לקיום. האדם חווה חוויה שהיא מעבר לעצם הקיום, ההישרדות, וזו חוויה חדשה, חוויה של המפגש עם הזולת, החיבור איתו, וההתייחדות איתו. חווית אחדות שהיא פנימית לי אבל גם חיצונית לי –יש משהו מבחוץ לי שאני חווה איזושהי אחדות איתו. אחדות של חיבור, של פנים, לא רק הקיום עצמו שאסוף בתוך מרחב העיבור.

ש. יש לי את הצורך להביא את זה לאמא ולהראות לה, בשלב הבא שכבר יהיה לי את הרוח אז אני כבר פחות אצטרך את הקטע הזה להביא אל אמא? 

ת. כשזה יפסיק ללכת לאמא זה יתחיל להיפתח כלפי הבת זוג. או תקשורת עם חברים, זה גם סוג של חיבור. חבר טוב שיש לי קשר איתו. זה בסיס שתמיד צריך להיות. יש ארבעה שרשים, זה לא יזוז אף פעם. השאלה רק איפה זה יהיה? איפה נקודת היסוד שאוספת וקושרת.

לכן האר”י מתייחס אל נוכחות היסוד בתוך המלכות, כנקודה שפותחת את אפשרות הבירורים. כי עכשיו אני יכול לברר את עצמי אל מול נקודת הצדיק, אל מול נקודת הברית, אל מול נקודת חווית העונג שלי והשמחה שלי באחדות, ובגילוי האחד הזה בתוכי שמברר אותי אל מולו.

הגירוי של היסוד

הדבר הזה מייצר אם כן חיפוש חדש בתוכנו. אני לא מחפש רק להתקיים ולשרוד, אני לפעמים מחפש בעומק גם להנות, להשתעשע, זה נותן צבע חדש לחיים. החיים כבר לא סתמיים. יש לחיים נקודת התרגשות חדשה – החיבור, והעונג שבהתקשרות. החיבור הזה לא נשאר רק בחוץ הוא נחווה גם בתוכי פנימה – בתור ההנאה שלי מלאכול. בשלב מסוים, אני מתקדם עוד צעד, הנפש לומדת את חווית העונג, ומחפשת אותה כבר לא רק בתוך הקשר. כי כבר נוצר בתוכה ארגון חדש. ארגון של חוויה שלקיום יש גם חווית עונג, ואפשר להנות גם מהחיים. זה מעניק לי חיים חדשים שהם אפילו יותר משמעותיים מסתם לאכול. עכשיו אני מחפש את זה, את הגירוי הזה של היסוד.

לצורך העניין, ילד שבהתחלה אכל מלפפונים ועגבניות, יום אחד גילה את טעמי הממתקים של פורים. בהתחלה זה עוד התחרה עם המלפפון, אבל בשלב מסוים מלפפון או חטיף שוקולד? שוקולד. למה? כי מלפפון עושה אותי בריא ומזין ומקיים אותי ומבטיח לי לשרוד אולי, אבל ממתק נותן לי את הלמה לחיים. חווית עונג והנאה שלוקחת אותי מעבר לעצם הקיום. זה סוג של משהו שכבר נחווה בגרון ולאו דווקא במילוי של הבטן. זה מעתיק אותנו לאזור חדש, אזור הפה, באוכל. לא האם אני שבע מזה וזה מזין את מערכת העיכול שלי, ומערכת העיכול שלי שמחה במה שאכלתי. אלא האם אני נהנה מזה? האם אני נהנה מהחיבור הזה עם האוכל? יכול להיות שאני אוכל את המנה של השווארמה עם הצ’יפס והטחינה, ואני איהנה מאוד, למרות שהבטן שלי צועקת גוואלד כי המטוגן בפעם העשירית במשך היום בפלאפליה זה כבר רעל לכל בן אדם נורמאלי, אבל זה לא משנה בכלל. נוצר לנו ארגון חדש של חווית עונג, שהנפש מחפשת אותה. כי אמא כבר לא נמצאת באזור, את שלב היניקה אמא כבר הפסיקה. ההזנה כבר נגמרה. האוכל הקפוא במקרר פחות מעניין מהחטיף במזווה. אנחנו כבר חיים בעולם שאין קשר נוכח, אבל את חוויות העונג שבגירוי אני רוצה, שאת חווית העונג שבהתקשרות אני מחפש. עכשיו היא לוקחת אותי לחפש את העונג שחוויתי במקום אחר. לא תמיד החיפוש של חווית העונג הוא בתוך הברית ההדדית של הפנים בפנים עם הזולת. אלא יש כבר חווית עונג שהיא חווית עונג של אחור באחור. לא סתם אחור באחור, אלא אחור באחור בסוף קליפתית – בה אני מחפש עונג לא מתוך רצון בקשר, אלא אני מחפש עונג כי אני רוצה להתענג, כי זה עושה לי טוב, כיף, עושה לי חיים, מהנה, מענג, משמח אותי. מכיוון שאין פה כבר את הדמות האחת שאליה אני קשור, אז זה נפתח לעולם ומלאו שיכול לתת לי עונג. מי יכול לתת לי עונג? יש בסופר מרקט מלא אופציות באזור החטיפים שיכולים לענג ולשמח אותי. אחר כך זה המון קשרים אנושיים פוטנציאליים. אחר כך המון חלומות ופנטזיות פוטנציאליות. כולם בסופו של דבר נתנו לנפש משהו שלא קיים אצל בעלי חיים. 

אני מתכוון לחלומות. חלימה של חיפוש עונג שהוא כבר לא ממשי. האדם מתנהל בעולם ווירטואלי של עונג שבסוף מכוון לתוך עצמו, הוא מזיק לו ופוגע בקיומו. זה לא קיים בטבע בצורה כזאת. זה קיים בתנאי מעבדה, אם ניתן לחולדות אפשרויות להתגרות שוב ושוב. אבל זה לא תהליך ברמת האינטנסיביות של בני אדם, כמו שאנחנו מענגים את עצמנו במזון ובגירויים אחרים בצורה שפוגעת בבריאות שלנו, והופכת להיות תהליך אובססיבי בתוכנו. תהליך כזה אובססיבי באופן לא נורמאלי לקיום הבריא, לקיום הנפשי, לקיום הטבעי שלנו, אין בחיות בטבע. רק בבני אדם. ובבני אדם שלקחו לאחריותם חיות מחמד, גם שם זה לא קיים כמו אצלינו. זה תהליך בו הנפש מועתקת מהאזור הטבעי שלה ונפתחת לחיפוש שהוא מעבר לשפת הנפש הבסיסית, הטבעית. אצל האדם הוא לוקח אותה למסע חדש. בהקשר שלנו מפרק לפעמים, כי עכשיו מקורות העונג שלי הוא עולם ומלאו. אני הולך ומתקשר אליהם מתוך חווית עונג אבל מפוזרת ומפורקת שמפרקת אותי לחתיכות.

ש. ברמת המחקר, אני יכול לומר שלפרה, או לבעל חיים, אין אפשרות למצוא תחליפים מלאכותיים כמו שהאדם יוצר, אבל אם תשים לה שק שעורה, היא תאכל אותו ותמות. אין לה את ההזדמנות הלא טבעית להיחשף, אבל אם היא יכלה היא הייתה מתמכרת לכל דבר שהיה גורם לה עונג. 

ת. יכול להיות. לא כל בעלי החיים הם פרות. רוב בעלי החיים הם לא כמו פרה. פרה היא מקרה יחסית יוצא דופן, שאין לה את הורמון השובע של הגרלין שיעצור את תהליכי העיכול שלה. אבל זה לא רווח ברוב חיות הטבע. פרה היא יחסית יוצאת דופן, מעניין לבחון את זה בבעלי חיים דמויי פרה בטבע אם זה גם נמצא שם. פרה היא חיה מבויתת. האם התאו בטבע סובל מאותו סינדרום של פרות? אני לא בטוח. הפרה היא זן מבוית ואין לה הורמון גרלין שמפסיק את התהליך. הורמון השובע הנורמאלי. גם לנו היה אמור להיות תהליך כזה, כי יש לנו עקרונית את הפוטנציאל הזה. אבל משהו בוויסות שלנו משתבש. אפשר לראות את זה על ילדים שככל שהם גדלים ונחשפים ליותר ויותר גירויים שמשהו בנקודת האיזון של הנפש משתבש.

הפיזור של היסוד

אני חוזר לתהליכי הפיזור. הפיזור הזה הוא פיזור של היסוד. היסוד עם הנפש מתפזרים. היסוד כבר לא עוזב את הנפש, כי היא כבר טעמה את טעמו של המתוק של היין ההונגרי, את טעמו של העונג בחוויית ההתאחדות וההתקשרות, אבל עכשיו זה כבר הופך להיות סוג של זנות, “תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם אשר את זונים אחריהם”. החיפוש הזה הוא חיפוש של פיזור של חווית עונג שמתפזרת על פני כל מרחב הבירורים הפוטנציאלי, אבל עם נקודת התקשרות נוספת שקיימת פה עכשיו.

בעיבור יש מצב שהנפש יורדת לגלות וממילא היא מתפזרת ומזדהה עם הזולת ועם החיצון ורואה בו סוג של שיקוף של הכלה של עצמה והיא יכולה לספוג ממנו חלקים באופן טבעי כתוצאה מההזדהות שלה. זה תהליך גלותי של הנפש. אבל הוא תהליך שהוא עדיין במסגרת הנפש. פה לתהליך הזה נוסף עוד רכיב, אני יוצא אל המסע הנפשי שלי, יורד לגלות, כי אני מחפש את הגירוי בחיצון שחסר לי, של חווית ההתקשרות וההתאחדות שאין לי אותה בתוך נקודת הברית האחת של הפנים והשיתוף, והיא מפזרת אותי החוצה, לחפש גירויים שהם לא רק גירויים שנובעים מירידת הנפש אל החיצון והזדהות עם החיצון, אלא חווית התקשרות עם החיצון מתוך חיפוש של נקודות סיפוק לצורך החדש של הנפש בגירוי של עונג, בגירוי של התאחדות והתקשרות, מעבר לסיפוק של הקיום, של התמיכה, של היציבות, של ההתחברות אל החיצון.

יחד עם זה, יש פה תהליך שגם כשהנפש עוברת את התהליך הזה, משליכה את עצמה החוצה, משהו בשפת הברית הפנימית שלה נסגרת. זו לא אותה רמת קשר נורמאלית, ואותה עוצמת חיבור של ברית. כשאני מתפזר אני מתפזר לנקודות גירוי. אני כבר לא נמצא באותו מרכז מחובר של עוצמת התאחדות והתקשרות. יש הרבה גירויים קטנים, חיצוניים שאני חווה, אבל אין להם את העוצמה המקבילה של החיבור האינטנסיבי שהיה עם אמא או אבא, או החיבור הזוגי. זה גירויים שנשארים קליפתיים.

ש. אפשר לדמות את זה למגנט. יש לך מגנט, ויש לך מלא דברים מפוזרים. ככל שיש לך פיזור, אבל הפיזור קרוב אליו, אז זה מתמרכז. ככל שיש לך יותר פיזור על יותר שטח, אז חלקים מסביב כבר לא מסוגלים להתמגנט לשם. 

ת. או שיש מגנוט קל שקורה. יוצר גירוי קל, הגירוי קל הזה נגמר מהר. הוא לא יוצר את אותו אפקט עומק בנפש, והוא גם מסיים את טעמו בטעם של מוות, כי הוא לא יצר חיבור אמיתי. הוא לא יצר חיבור עמוק. הוא לא סיפק את עומק הצורך של הנפש. זה התהליך שאנחנו חווים בתוך תהליכי ההתפזרות שלנו. הגירוי הזה הוא בסוף שטחי, חיצון, קליפתי, הוא מונע מהצורך שלי לקבל סיפוק, הוא לא יוצר חיבור שמוציא את עצמי אל נקודת קשר, נקודת אחדות, לכן העונג שלו הוא שטחי, מפזר, מפרק. עצם חווית הפירוק שחוויתי בתוכו היא רעה לי – כי להתפרק זה דבר שהוא רע לחוויית הנפש ולמוטיבציה שלה להגיע לנקודת התאחדות. אלה אוסף התקשרויות מפוזרות, חיצוניות, שטחיות ומרובות שפוגעות בחוויית האחדות הפנימית שהנפש מחפשת. בסוף התוצר הסופי שלי לא טוב לי, הוא רע לי. 

אחור באחור של העונג

ש. בהתחלה הגדרנו עונג כחוויה שאתה מרגיש שיש איסוף ברגע מסוים, בנקודה מסוימת.

ת. זה העונג המתוקן, המקורי, שדברנו על אמא או בן זוג או בת זוג. יש מצב בו העונג כבר נחתם בתוכנו ונשאר בי איזשהו לגרמיהו של עונג. אני יוצא לחפש אותו בעולם, כי אין בן זוג או בת זוג או אבא ואמא, או הקב”ה, אם נדבר ביותר גדול על הנפש, שאיתו אני בברית, אז לאן אני מתפזר? להמון חוויות התקשרות ועונג מפוזרות, מפורקות, שטחיות וקליפתיות.

ש. מה היחס בין העונג שאני מרגיש כשאני יונק לעונג שאני מרגיש כשאני אוכל שוקולד? האם כשאוכל שוקולד זו אשליה שהצלחתי להתאחד לרגע אחד? האם זה סוג של עונג אחר שיש לו אותו מילה? האם זה לא באמת עונג ורק אני חושב שזה עונג? או שזה אכן עונג אבל בגלל סיבה אחרת? או הוא עונג עם אשליה של התאחדות?

ת. הוא עונג עם חווית אחדות מסוימת שמתעוררת בתוכי. אחדות שקשורה להתאחדות שלי עם השוקולד, באיזושהי רמה. זה גם סוג של אחדות, אחדות בפה. תינוק שינק חווה אחדות חיצונית ופנימית כאחד. האחדות הפנימית היא מה שקרה לו בתוך עצמו בחוויית ההנאה של הפה, החיצונית זה היה מפגש עם אמא והיו שם פנים, הארת פנים, שמחה, חיבוק, חום, מגע. הייתה חוויה פנימית של מילוי מחוויית עונג והתקשרות. עכשיו אין חיצון אין פנים, אין הארה, יש סוג של חווית עונג אבל היא אחור באחור, סתמית. זה סוג של הארת יסוד באחור באחור.

בכל קשר שאנחנו יוצרים יש גם את האלמנט הזה. כשהתינוק ינק, הוא גם יצר את חוויית היציאה מעצמו למפגש, להתקשרות, לחוויית עונג, שהעניקה ריכוז שלו אל מחוץ לעצמו, וחווית התאחדות של הבפנים עם הבחוץ עם אמא, או אבא או מפגש אחר כך עם בת או בן הזוג. לכל פנים יש גם אחור. האחור, זה שבסופו של דבר נחוותה בתוך הקיום חווית עונג, התאחדות, שמחה, נרשם באחוריים שלנו. הפנים הסתלקו. החוויה חוזרת כי היא נרשמה באחור. אני רוצה עוד פעם את החוויה הזאת. אבל במקום לעודד קשר, זה מעודד את זה באופן מפורק, כי זה נשאר אצלי באחור, בלגרמייהו של זה, ברצון שלי לחזור ולחוות את אותה חוויה. אבל החוויה עכשיו היא אחור באחור, סתמית, בלי פנים, היא לא מוציאה אותי מעצמי באמת, היא משקיעה אותי בתוך עצמי יותר ויותר ובצורה מפורקת.

ש. זה לא רק שזה לא מעודד קשר, אלא מונע קשר, כי האדם הופך להיות קצת נרקיסיסט בסיפוק  צרכים של עצמו. 

ת. נכון. כי העונג הזה הוא סוג של התנתקות של היסוד מהקשרו. היסוד הוא נקודת חיבור עם משהו שהוא מחוץ לי, ועכשיו הוא מתנתק מהקשרו. הוא מתנתק מהאם, מהאב, מהבן זוג, והוא נשאר סוג של נוכחות שנשארה חתומה בי. האר”י קורא לזה בזוהר שהיסוד לא שביק מן בירא לעלמין, היסוד לא עוזב את הבאר לעולם, וגם כשהנפש תרד לגלות היסוד ימשיך ללכת איתה לגלות. יוסף נשאר גם במצרים. ויש איזשהי נקודת חיבור שקיימת שאוספת אותי גם שם, סוג של חיבור, אבל לאיסוף הזה עכשיו יש אחוריים שיכולות להיות מאוד בעיתיות במצבי הפיזור, והפירוק של הנפש. עצם זה שיש בתוכי חווית חיפוש של עונג שהיא סתומה, לא בתוך ברית, לא מתוך קשר. אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע. זה סוג של נגע עכשיו. העונג הפך לנגע בתוכי, במובנים מסוימים.

הפוטנציאל של הפיזור של היסוד

נעשה עוד צעד קטן. יש לדבר הזה גם פוטנציאל חיובי ולא רק שלילי. גם כשיש לי את הפיזור הזה של היסוד, הוא לא רק נגע, הוא פוטנציאל להשתמש בו בתהליך הבירורים. כי כשאנחנו מתפזרים לחוויית עונג מכל מרחב הטעמים שבעולם, אנחנו אוספים אותם מחדש לתוך הנפש, מבררים את העולם החיצון, מה הוא מוסיף לחוויית ההתקשרות שלי, לשמחת החיים שלי. אם אני חווה את כל העולם וטעמיו כשפע החיים שאלוקים נותן לי, אז כל אוסף הטעמים הופך להיות סוג של חיבור שלי עם בורא עולם, עשיר, מהנה, מספק, משמח יותר. אני מברר מתוך מרחב העונג החיצון, הוא לא נשאר סתום, אלא נותן לי עוד יותר עונג וברכה לחוויית ההתקשרות והברית שלי עם ה’.

היכולת שלי לא רק לינוק מן, לאכול מן מבורא עולם, שזה שלב הינקות שלנו בו יש עונג קבוע ואחיד עם משה רבינו, כאשר יישא האומן את היונק. נוצר מרחב טעמים ארץ ישראלי – מלא טעמים, מלא עניין, עושר גדול של טעמים. הוא יכול להעמיק ברית, והוא יכול לסגור ברית. הוא יכול להיהפך להיות עבודת אלילים, עבודת הבעלים, והוא יכול להיהפך להיות חיבור מעמיק ועשיר ומבורך שלי של ברית, של קשר שהעונג שלה הוא מבורך, עשיר מהבירורים של אופציית העושר והברכה של הטעמים שקיימים בתוך החיים, שמעניקים שעשוע יותר גדול וגיוון אל תוך הברית עצמה, לתוך הקשר עצמו, וחושפים בתוך הקשר עצמו עוד ועוד ערוצים של אפשרויות התקשרות.

על זה עוד לא דברנו, רק רציתי שתבינו את אותו תהליך שדברנו עליו של הנפש והירידה שלה לבירורים. בירורים שגם קשורים לאנרגית היסוד שבנפש שהיא גם סוג של מגנט לבירורים, בירורים שמענגים אותי, אני יכול לברר- האם זה עונג ממית? עונג קליפתי? האם יש בעונג הזה משהו שבאמת משמח אותי ומטיב לי, שאני רוצה להכניס אותו לתוך החיים שלי כחלק מהעומק של חווית התקשרות שלי או חווית הברית שלי או חווית ההתאחדות הפנימית בתוך עצמי, ובאמת אני רוצה להפוך אותו למשהו שהוא חלק מהקשר, או חלק מהמרכז הפנימי של הקשר.

עשינו היום איזשהו מסע מהיר סביב השורש השני, שגם הוא תמיד נשאר שורש היסוד, היסוד של המלכות.

העונג- פתח למסע חדש של חיבור

ש. אפשר להסביר על הציר הזה, מה קרה בעצם כשאנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצרא דעריות?

ת. העולם נעצר. כי זאת נקודת חיבור בסיסית. גם בבעלי החיים קיימת איזושהי נקודת יסוד. בחלק גדול מהם. ביונקים ובחלק מהציפורים, וגם חלק מהדגים יש אלמנט של יסוד. אבל בדרך כלל זה מוגבל לזמן הייחום. אצל תרנגולות זה רץ מהר יותר. זה הישרדותי אבל נמצא שם. זה נמצא שם באיזושהי רמה מוסתרת אבל היא עדיין גלומה בתוך תנועת הנפש הבסיסית הטבעית הבריאה. זה שם נמצא.

מה שקורה אצל בני האדם, זה שזה נחשף, זה הפך להיות נקודה מכוננת, נקודה ארכימדית, נקודה שמניעה ומעתיקה את המרכז של הנפש לחפש את זה. זה תהליך שקרה בבני האדם מעבר אפילו לבעלי החיים בטבע. זה בעצם מנוע חיפוש חדש בעולם של בני האדם. לא רק חיפוש של בטחון וקיום והמשכת צאצאים, אלא מנוע חיפוש חדש של חיפוש של התקשרות ועונג שבהתקשרות, ואחר כך חיפוש של עונג וסיפוק עצמי של עונג, אחר כך התפרקות מהעונג ובירורים מתוך תהליכי עונג. כל הסיפור הזה פותח פתח חדש בעולם האנושי. יש לו שורשים בעולם הטבע, אבל בעולם הטבע זה רכיב משני. רכיב שהוא חלק ממעגל הקיום וההמשכיות וההישרדות של בעלי החיים, ולא קיים באופן עודף כמו אצלינו. זה נשמע קצת בעייתי תהליך העודפות הזה, אבל הוא חלק מאוד מהותי מהמסע שלנו כבני אדם. כי החיפוש שלנו את ההתקשרות וחווית ההתאחדות של הנפש מעבר לעצמה, זה המקום שאחר כך ייהפך להיות הפתיחה שלנו אל מעבר לעצמנו. המקום בו האדם יוצא ממערכת העיגולים אל תנועת היושר, לחוויית החיפוש של המעבר. היכולת לצאת מהמעבר של הקיום וההישרדות ולהיפתח לתהליכי יצירה מתחיל בצעד הזה.

הצעד הבא יהיה המלכות על התפארת – חיבור של רוח יצירתי. אחר כך זה מלכות על הדעת – חיבור של מודעות עצמית. אבל הצעד הראשון של היצירה והאי שקט האנושי והתזזיתיות האנושית שכבר איבדה במובן מסוים את השפה הטבעית וכוננה את עצמה מחדש אל שפה שמוציאה אותה מעצמה לחיפוש של התייחדות התקשרות והתענגות, מתחיל במסע שלנו פה.

מה הייתה האופציה האחרת? זה שהחיבור לא נע מההתקשרות שבגוף והעונג של ההתקשרות שבגוף, אלא יש לזה גם שורשים גבוהים יותר. יש לנו התקשרות רוחנית, התקשרות נשמתית, גם שם יש שפות של התקשרות. כל המערכות שאנחנו עוסקים בהם עכשיו, על הנפש ועל המלכות, אנחנו עוסקים בה כמו שהיא עדיין יושבת בתוך הרובד התחתון, פלג גוף תחתון. גם אם זה בפה, זה עדיין קשור סביב אוכל ומיניות, זה מרחבי ההתקשרות הבסיסיים. אחר כך יש רמות גבוהות יותר של זה שקשורות לדיבור, קשורות למחשבה. גם שם יש התקשרויות ועונג של חיבור והתקשרות שמעבר לעצמנו. גם שם יש תהליכי הזנה אבל עדינים ומופשטים יותר. השאלה אם אנחנו יכולים להעתיק את המרחב אך ורק לשם, ומה התפקיד של המרחב התחתון במשך החיים כולם. אפשר היה לחשוב על תהליך העתקה של החיבור מחיבור היסוד של הגוף לחיבור היסוד הנשמתי, אבל בסופו של דבר יש תהליכים חשובים לחיבור הזה גם של היסוד התחתון, היסוד של הגוף, והוא הבסיס שלנו – יהודי נולד עושים לו ברית מילה, כאן מתחילים, להסיר את העורלה, להסיר את קליפת הנוגה שיושבת על היסוד, ולהתחיל לפתוח לחיבור התקשרותי מתוקן.

המנעד של העונג

ש. זה נגד ההסתגפות? יש כאלה שמסתגפים ומחפשים ההפך, כמה שפחות להתענג…

ת. בואו נתפוס פרופורציות. לא אמרתי שכל שימוש שלנו בעונג בעולם הזה הוא שימוש טוב. זה סיפור שלם שתכליתו טובה, הוא נפתח כלפי החיצון, נפתח לקליפות, וחוזר ובונה את עצמו מחדש. זו חתיכת דרמה, המפגש הזה של היסוד. הוא מלווה את האדם בכל החיים שלו. הוא אחד המקומות העוצמתיים ביותר שיש. אבל הוא גם גלגל בעולם, אין למעלה מעונג ואין למטה מנגע. יש לו רבדים מאוד גבוהים ורבדים מאוד נמוכים ומאוד בעיתיים. צריך להבין את השימוש הנכון והמושכל בו. גם שהוא רק התחלה –אם אנחנו נשאר פה זה משהו בעייתי. אנחנו צריכים להתקדם אל החיבור של התפארת, חיבור הלב חיבור הרגש ; לחיבור הדעת – חיבור המודעות, חיבור הרצון, חיבור הנשמה. ואז גם אותו עונג תחתון יקבל עומק הרבה יותר גדול. אם נשאר רק ככה, אנחנו לא במצב טוב.