שיעור 33: האדם והנשמה

רוחא דעלמא הדין ורוחא דעלמא דאתי

במפגשים האחרונים עסקנו בהתפתחות האחרונה של הרוח, הן בציר הגובה והן בציר העומק. בציר הגובה זה ציר המוחין. בציר העומק זה ציר הנשמה-כלי פנימי-כלי בינה, התפתחות הבינה הפנימית בתוך חיי הרוח. הדבר הזה בעצם מהווה שער מבחנתנו לבוא אל המפגש עם הנשמה. אותה זרימה נשמתית פנימית שזורמת בתוך חיי הרוח, נפתחת לפנינו הן דרך צירי העומק והן דרך צירי הגובה – דרך התפתחות המוחין, הג”ר של הרוח – יכולת ההבנה האמפטית, והיכולת לצאת מתוך הסובייקט אל חשיבה מכלילה, שניהם מהווים חלק מהופעת החכמה והבינה בג”ר של הרוח, והם חלק משכבת הגובה.

היום אני רוצה קצת לדבר אתכם על כפל הפנים של המפגש עם הנשמה. כשאנחנו מדברים על מפגש עם הנשמה הרבה פעמים יש איזשהו בלבול מושגי בנוגע למה שאנחנו מדברים עליו. האם אנחנו מדברים על הנשמה כמו שהיא מופיעה בתוך חיי הרוח, או שאנחנו מדברים על הנשמה כמו שהיא מופיעה במרחב שמעל הרוח, בתור הקומה הבאה במבנה של נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. אז יש בלבול בשפה, כי הרבה פעמים כשאנשים משתמשים ביכולת להתחבר לנשמה שלי, להיות קשוב לנשמה שלי, להיות במודעות לקולות הנשמתיים שבתוכי וכן הלאה – הם בעצם לא מתכוונים לנשמה בתור הקומה הבאה בנרנח”י, כנשמה שהיא מעבר לרוח, אלא הם מתכוונים להופעת הנשמה בתוך חיי הרוח עצמה. המקובלים כמובן זיהו את שני המצבים האלה, הבלבול הוא אצלנו ולא אצל המקובלים. הם זיהו את שני המצבים הללו, ועסקו במפגש עם שתי הצורות, שתי הפנים של הנשמה: הפן שהוא בתוך חיי הרוח והפן שנפתח מעל חיי הרוח. נראה את כפל הפנים הזה בדף “צלם ושתי הנשמות”, במאמרי רשב”י פרשת נח (נח ע”ב):

כי שתי בחינות נשמה יש באדם. התחתונה היא נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צל”ם מקיף על ראשו כמש”ה אך בצלם יתהלך איש כנודע.

אז יש אם כן שתי בחינות לנשמה. אחת נשארת מקיפה, חופפת מעל ראשו של האדם, לא מוכלת בתוך הזהות האנושית של מי אני ומה אני במובן הפנימי, בבחינת אור פנימי, אלא היא נשארת כאיזשהו על-מודע מעל התפיסה האנושית, והיא בעצם מכונה פה בתור הצל”ם שמקיף על ראשו, שעליו נאמר “אך בצלם יתהלך איש כנודע”.

…ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמ’ דאתי היא העליונה שהוא בסיתום למעלה מן החזה וחד לתתא בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקרא עולם הזה וזהו סוד משה משה שמואל שמואל כו’.

אומר האר”י אם כן, שהצדיקים יש להם את הנשמה התחתונה, זו הנשמה ששוכנת בתוך הגוף, ויש להם גם את הנשמה העליונה שהיא הנשמה שעומדת מעל הראש בסוד אור מקיף. ויש זרימה, יש ערוץ מחבר בין הנשמה הפנימית לבין הנשמה המקיפה. הנשמה הפנימית שואבת חיים מהנשמה המקיפה מלמעלה, והנשמה העליונה מביאה חיים אל תוך הנשמה התחתונה ומוריקה אותם לנשמה שבתוכו. זאת אומרת שהנשמה העליונה כל הזמן משפיעה שפע לתוך הנשמה התחתונה, והצדיק זוכה לערות נשמתית פנימית בתוכו מכוח אותה נשמה מקיפה, על מודעת, שנמצאת חופפת מעל ראשו ולא מוכלת בתוכו. ככה שתמיד לאדם יש שתי רוחות: רוח אחת בעלמא דאתי בסוד הבינה, סוד הנשמה, העולם הבא מה שמעבר לתפיסת האדם ולהשגתו. והבחינה השנייה היא הרוחא דעלמא הדין, שהיא זו שנכנסת וקיימת בתוכו בתור אור פנימי, וחיה בקרבו.

יחסי מקיפה ופנימית

אז המושג הראשון שאני רוצה לשים על השולחן הוא שיש לנו בעצם שתי בחינות של הנשמה: הנשמה שהיא בתוכנו, הולכת בתוך קיומנו בעולם הזה. והנשמה שהיא מעבר לתפיסתנו ולהשגתנו כביכול, בבחינת אור מקיף, צלם חופף על ראשנו, והיא הנשמה של העולם הבא. רוחא דעלמא הדין ורוחא דעלמא דאתי.

אם תשימו לב, בתוך הקטע האר”י אומר שזה סוד משה משה שמואל שמואל. מה זה משה משה שמואל שמואל? כשהקב”ה קורא לנביא הוא קורה לו משה משה שמואל שמואל. למה הוא קורה לו בכפילות פעמיים? קודם כל הוא מעורר עליו את הנשמה המקיפה, אותו משה של מעלה, אותו משה בבחינת נשמת משה שמעבר לגוף, ואחר כך הוא קורא לנשמה שבתוך הגוף. אפשר גם לצייר את זה הפוך, האדם פותח את הנשמה שבתוך הגוף וממנה הוא יעלה אל הנשמה שמעל הגוף. זאת אומרת שיש לנו כפל פנים של הנשמה, אחד שבתוך ואחד שמעל. אצל שמואל שמואל, אברהם אברהם, יעקב יעקב, יש בתורה קו מפסיק באמצע לומר שיש איזשהו מסך מבדיל בין הנשמה שבתוך הגוף לנשמה שמעל הגוף. זה לא מחובר כראוי. לפעמים זה זה, ולפעמים זה זה. לא היה ערוץ פתוח כל הזמן בין מה שמעל למה שמתחת. אבל אצל משה רבינו כתוב משה משה ואין קו באמצע, כי אצל משה רבינו הייתה פתיחות, הערוצים היו פתוחים לגמרי, הנשמה שמעל והנשמה שמתחת חיו בהרמוניה ובזרימה ישירה כל הזמן, וזה לא היה תנודתי ותחת איזשהו מסך שקיים בניהן. לפעמים הדבר הזה מחולק בקבלה להבחנה של צל”ם בצורה שה- צ’ נמצא בתוכנו, וה- ל”ם נמצא מעלינו. ה-צ’ זה הצדיק, מה שמצטמצם בתוכנו לבחינה פנימית. וה-ל”ם זה האורות המקיפים, הלימוד (ל’), והמצב הקמאי הסתום שזה האות ם’, הם החופפים מעל ראשנו כשבע מקיפים. ומה שבתוכנו זה האורות הפנימיים. זה הבחינה של צ’ מופנמת ו- ל”ם מקיף.

תראו במאמרי רשב”י, שיש פה שתי וורסיות של מה זה הנשמה שמעל ומה זה הנשמה שבתוך. הקטע מופיע בשני נוסחים בתוך מאמרי רשב”י. בנוסח הראשון הרוחא דעלמא דאתי באופן מפתיע נגמרת בקו הסרעפת של האדם, ורוחא דעלמא הדין היא מה שמופיע מקו הסרעפת ולמטה עד סוף הגוף. לפי הנוסח השני, רוחא דעלמא הדין זה מה שזורם מקדקוד הראש עד כפות הרגליים ורוחא דעלמא דאתי זה מה שמעל הראש. שתי אופציות ארגון של מערכת היחסים בין הנשמה הפנימית לנשמה המקיפה, של היחס בין הנשמה של עלמא דאתי לנשמה של עלמא הדין. בואו נראה את הוורסיה השנייה דווקא, בואו נתחיל ממנה. אני קורא בפסקה השניה:

דע כי אין לך צדיק בעולם שאין לו שתי נשמות כנז’ בס’ הזוהר ריש פ’ נח בתוספתא על פסוק אלה תולדות נח נח וכן משה משה שמואל שמואל כו’ תרין זמנין. וזה ביאור התוספתא ההיא דע כי לכל אדם יש ב’ בחינות נשמה האחת היא נשמה פנימי’ שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם. השני’ היא נשמ’ בבחי’ צלם הנקראת אור מקיף וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא.

פה מסביר לנו האר”י שיש את הנשמה המקיפה, והחיבור שלי אליה הוא דרך הנשמה הפנימית, היא בעצם הסולם שלי למה שנקרא ‘עליית נשמה’. היכולת שלי להתחבר לנשמה החופפת והמקיפה עלי, שהיא הבחינה הגבוהה של עצמי, היא דרך הבחינה הנשמתית של קיומי הממשי הקונקרטי, הרוחי והנפשי בתוך העולם הזה, בתוך הגוף. זאת אופציה אחת.

אופציה שניה זה מה שקראנו בקטע הקודם. כמו שאמרתי, בחינת הנשמה של העלמא דאתי זורמת עד קו הסרעפת, ומקו הסרעפת ומטה זה הרוח של העולם הזה. אני קורא עוד פעם את הפסקה הראשונה:

כי שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה היא נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צל”ם מקיף על ראשו כמש”ה אך בצלם יתהלך איש כנודע … ואמנם הצדיקים נשמתם התחתונה שוכנת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף ומשם שואבת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו ויש לו תמיד תרין רוחין חד בעלמ’ דאתי היא העליונה שהוא בסיתום למעלה מן החזה וחד לתתא בעלמא דין מן החזה ולמטה במקום הנגלה אשר שם בנין הנקבה מלכות הנקרא עולם הזה וזהו סוד משה משה שמואל שמואל כו’.

תשימו לב להפתעה. בשורות הראשונות זה נשמע בדיוק כמו הנוסח השני, הנשמה העליונה שוכנת ומקיפה על ראשו, אור מקיף, שואבת לו חיים מלמעלה ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו. אבל כשמסתכלים בפרטים אנחנו רואים שהנשמה העליונה נגמרת בקו הסרעפת, בחזה, והנשמה התחתונה כביכול שוכנת בפלג גוף תחתון, מתפשטת תחת לקו הסרעפת. 

הנוסח הראשון מאד מובן, הנשמה שבתוך הגוף, ירדה לגוף, חיה בתוכנו, בתוך חיי הנפש והרוח, היא האור פנימי. מה שלא נכנס בתוכי, הרובד הנשמתי, העל מודע, זה הנשמה המקיפה, זה העולם הבא שלי. בעולם הזה אני בתוך הגוף, ובעולם הבא אני אהיה מעבר לגוף לצורך העניין, או שהגוף ילך בעקבות הנשמה, אבל מה שמעבר לפיזי, הרובד הנשמתי הרוחני הוא וודאי זה שיהיה שולט ופעיל. 

הנשמה שבחיי הרוח

אבל מה זה הנוסח השני? הנוסח השני הוא בעצם שתי מדרגות בתוך הנשמה שפועלת בתוך חיי הרוח. הנשמה כשהיא נכנסת בתוך הרוח היא מבצעת שתי תנועות. אני נושם נשימה ראשונה ואוויר ממלא את הסרעפת. אני לוקח נשימה יותר עמוקה, אז הנשימה לא תהיה רק כנשימה חזית, אלא הנשימה תכנס ותנפח את הבטן התחתונה עד תקרת האגן. זה בעצם שתי פעימות של הנשמה, נשימה, נשימה קצרה ונשימה מלאה. נשימה חזית ונשימה ביטנית. התנועה הבסיסית של הנשמה היא לזרום עד קו הסרעפת, כי זה האזור הרוחני שבתוכי, זה המקום הטבעי של הנשמה שבחיי הרוח, ניצבת על קו הסרעפת. המוחין, הדיבור, הרגשות הגבוהים – כל אלו שייכים לבחינת הנשמה שבחיי הרוח, עד כאן נמצא פלג גוף עליון. החלק התחתון זה אזור האוכל, אזור המיניות, אזור התנועתיות שבתוך העולם הזה הפיזי, חלק יותר מגושם, שנמצא מתחת לקו הסרעפת, אם אני אקח נשימה עמוקה ומלאה אז הנשמה תחדור מתחת לקו הסרעפת ותיצור איזושהי זרימה מלאה אל תוכו. זו בעצם התגלות הנשמה, לא רק בחיי הרוח הגבוהים, אלא בחדירתה לתוך חיי הנפש במובן מסוים, והאזור הרוחי שהולך אל תוך חיי הנפש. 

איך אנחנו מבטאים את זה בשפה של הקבלה? הנשמה היא שם ס”ג, שזה שם הוי”ה המשקף את האור האמהי, האור הבינתי הנשמתי. אני לא נכנס עכשיו לחשבונות למה זה דווקא שם ס”ג, אבל הוא שם הוי”ה שממלאים אותו בצורה כזו: יו”ד, את הה’ ממלאים בי’ – ה”י, הו’ נפתחת ל – וא”ו עם א’ בתוכה, וה’ אחרונה גם היא עם י’ בתוכה – ה”י. אז השם הזה משקף את האור של הנשמה, זו המסורת של הקבלה, והוא בגמטריא 63. ה63 זו הבחינה של ההתפשטות בשלושת הספירות העליונות ובשלשת הספירות האמצעיות, הרובד של כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד וגבורה, זה 6 ספירות = 60. ועוד שליש עליון של תפארת עד קו הסרעפת זה יוצא לנו עוד 3, סה”כ 63. ההתפשטות המלאה של זה נקראת הב”ל, הב”ל ועוד ס”ג יוצא 100 בגמטרי”א, שהם 100 אורות של הנשמה בתוכנו. 

נשמה מקיפה ונשמה פנימית

מי שהחשבון הזה היה מסובך לו שישים אותו בסוגריים, זה לא חשוב כרגע, ואני אסביר את זה בצורה אחרת. כשאני לוקח נשימה, יש גם הבל שיוצא אחר כך בעקבות הנשימה. השאיפה היא הנשימה, והנשיפה זה ההבל. כביכול כשאני נושם (שואף) נשימה מלאה ועוצר, , אז יש איזושהי חיות שהנשמה לוקחת אל תוכי פנימה ומפשטת אותה בכל הגוף דרך הלב. הזרימה המלאה הזאת של הנשמה דרך הלב, בתוך כל כפות רגליים, כפות ידיים, מלאות של חמצן בכל העורקים – זו המלאות של הנשמה בתוך חיי הנפש. ולא רק נשימה קצרה שנעצרת בקו הסרעפת, אלו שתי הבחינות שהמקובלים דיברו עליהן: נשימה חזית ונשימה מלאה שגם מאירה לתוך הנפש, נספגת לתוך כל מכלול הגוף, לתוך פלג גוף תחתון, ואז נוצרת שלמות מלאה של גילוי נשמתי. לעניינו די לנו בכך, אלו הן שתי הבחינות שהאר”י מסביר בהן מה זה רוחא דעלמא הדין ורוחא דעלמא דאתי. 

אז כמובן אם נעשה מדרג, אז הפירוש הנמוך יותר זה הפירוש הראשון, שבו כביכול הרוחא דעלמא דאתי היא זו שנעצרת בסרעפת, ורוחא דעלמא הדין יורדת לתוך הנפש ומחיה אותה באור נשמתי. ורובד יותר גובה של פרשנות זו האופציה השנייה, שהרוחא דעלמא הדין היא כל הנשמה שבאה בתוך הגוף, בתוך חיי הנפש והרוח של העולם הזה. והנשמה שמעבר, המקיפה, מה שמעבר לתפיסת האדם החומרי והגשמי, זה רוחא דעלמא דאתי. אבל חשוב לי שתשימו לב שיש פה שתי פרשנויות לאיפה שאני אזהה את הרוחא דעלמא דאתי שלי. איפה אני קשוב לעולם הבא? איפה אני קשוב ומתחבר לרובד הנשמתי? יש פה ציור אחד בקו סרעפת, פלג גוף עליון, הנשמה שברוח. היכולת שלי להקשיב לעולם הבא שבתוכי. ויש בחינה אחרת שזה לא העולם הבא שבתוכי אלא זה העולם הבא שמעליי, מעבר לתפיסתי, מעבר להשגתי, הנשמה שמעבר. עד כאן נתונים בסיסים למחשבה, בואו נתקדם הלאה.

חשוב לי שנשאל את עצמנו בכלל, כשאני מחפש אורות נשמתיים, חיבור נשמתי, היפתחות לנשמה שלי, “שימו לב לנשמה”, על איזו נשמה מדובר? על מה אני מדבר? באיזה סוג של התחברות לנשמה אני עוסק?

תסתכלו בשער הגלגולים הקדמה לח:

ועתה אבאר מציאות נשמתי

ר’ חיים ויטל מדבר על עצמו.

דע, כי אין לך אדם שאין לו נשמה בחי’ אור פנימי, ובחי’ אור מקיף. והאור המקיף, דוגמתו היא דוגמת הצלם שעל ראש ז”א כמבואר אצלינו, וזה האור המקיף הוא סוד אך בצלם יתהלך.

כביכול האורות המקיפים שמאירים על פרצוף הרוח האלוקי זו הנשמה האלוקית המקיפה, ועליה נאמר סוד אך בצלם יתהלך איש. כמובן יש גם בחינת אור פנימי, שזו הנשמה שתיכנס פנימה ותתפשט בתוכי. ואלו שתי הבחינות שאנחנו בינתיים מציבים לפנינו.

מלחמה של שלום

אלו נתונים מאוד יסודיים בכל הסדר שאנחנו זקוקים לו בכל העולם הזה של הנשמה, מה היא בכלל, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים נשמה? מאוד מאוד בסיסי להבין את המרחבים השונים של הגילויים הנשמתיים. אני רוצה לקצת להעמיק בדבר הזה דרך פסקה של הרב קוק באורות הקודש (ג, צד). הרב קוק פותח קודם כל בקלאסיקה של התניא שיש שתי נפשות, נפש קדושה ונפש טמאה. דברנו על זה בזמנו, אדם דבליעל ואדם דקדושה:

אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות. 

זה הצורך להבין בכלל את הנפש הקדושה והנפש הטמאה. אנחנו פתחנו את זה במסגרת הנרנח”י לכל מערכת היחסים שבין האדם דקדושה לאדם דבליעל, תחזרו למבוא, דברנו על זה שם.

אבל, ממשיך הרב קוק, לא פחות מזה חשוב להבין את מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, את הכפילות של חיי של חיי הנשמה.

ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה, ששתי רוחין הוו, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי. וראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם, אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחברו. אבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר, ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז רוח דעלמא דין להמשיך כל כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם. ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים, להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים.

אז הרב קוק לא כותב עכשיו על המלחמה שבין הסטרא אחרא לקדושה שבתוכי, בין הפנים היפים, הטובים והקודשים שלי, לצדדי הצל האפלים. אלא יש גם מלחמה עדינה ופנימית, “מלחמה של שלום” כמו שהוא מתאר אותה בצורה יפה, “מלאה אהבה וכבוד”, בין שתי הרוחות. מהם שתי הרוחות? רוחא דעלמא הדין ורוחא דעלמא דאתי. יש איזושהי דילמא קיומית, או מתח קיומי בין הפעילות שלהן. כי בדרך כלל כאשר רוחא דעלמא הדין פועלת, אז רוחא דעלמא דאתי שותקת, וכשרוחא דעלמא דאתי פועלת אז רוחא דעלמא הדין שותקת. איזה רוח פעילה בתוכך? הרוח של העולם הזה או הרוח של העולם הבא? כאשר רוחא דעלמא הדין פועלת אז שאיפות העולם הזה הן מה שמניע אותך. הרצון בתוך העולם הזה להתממש בתוך חיי הרוח, לממש את חיי הנפש, לפעול פה בתוך המציאות. ברגע הזה החיבורים שלך לעולם הבא לא פעילים כל כך, והנשמה לא מאירה בך כראוי, והיא מתרחקת ממך. הרוח של העולם הבא מתרחקת מהאדם, הנשמה הופכת להיות משהו יותר מקיף מעל ראשנו, ורק התנוצצויות קלות יבואו בתוכנו מידי פעם מאור הנשמה. וגם זה במצב הטוב, שהנשמה ממשיכה לתקשר אתנו ולהאיר לנו את הדרך בזמן שאנחנו חיים פה בתוך העולם הזה. נוכל לשמוע איזושהי הדרכה רוחנית פנימית, קולות נשמתיים יפתחו בתוכנו ויאירו לנו את המחשבה, את הרצונות, את הדיבור, את הקולות הפנימיים שבתוכנו כמו שאמרתי, תוך כדי שאנחנו מפוקסים על העולם הזה, על שליחות, עשיה, פעילות חיובית בתוך החיים של העולם הזה. 

אם זה יהיה מצב הפוך, אם העלמא דאתי הוא זה שיהיה פעיל, אז השאיפות של העולם הבא הן מה שיתפוס אותי. המוטיבציות לא יהיו להשקעה בתוך העולם הזה, לא בשליחות ולא בפעילות בתוך חיי החומר וחיי הרוח שבחומר. הרוח הולכת אל העולם הבא, שאיפות רוחניות נשמתיות שקצת לוקחות אותי מהמוטיבציות של העולם הזה, הן אלה שפעילות בתוכי וממלאות אותי בכל גובהן. ואז הרוח של העולם הזה משותקת קצת, לא יכולה כל כך להמשיך את מעשיה, גם לא מעשים חשובים ומעולים כי התודעה הרוחנית שלי הולכת קצת למקום אחר, הולכת אל העולם הבא, הולכת אל חיי הנשמה הגבוהים ואל תודעות העומק הפנימיות שלהם, והפעילות בתוך חיי העולם הזה נכנסת למצב קצת רדום. 

הנשמה חודרת או מתנוצצת 

זאת היא מלחמה, מלחמה של שלום, כמו שתיארתי את זה קצת מקודם בקלאסיקה. זה בעיני המקף המפסיק הזה בין שמואל שמואל, אברהם אברהם, יעקב יעקב. שאתה צריך לבחור איפה אתה מניח עכשיו את כובד המשקל של הפעילות הרוחית שלך, האם הרוח ההולכת אל העולם הזה או הרוח הנפתחת אל הנשמה של העולם הבא?

איך להבין את הרב קוק? על איזה מהמערכות הוא מדבר עכשיו? במערכת של הרוח עד החזה והרוח שמעל החזה, או על המערכת הראשונה שהרוח המקיפה בכלל מעל הראש? יותר נראה שהרב קוק מדבר פה על המערכת השנייה, זאת אומרת שהאורות המקיפים חודרים אל תוך הנשמה שבחיי הרוח וממלאים אותם, ולוקחים את הרוח איתם אל המקיף – זו האופציה הראשונה. והאופציה השנייה היא הרוח שהולכת בתוך העולם הזה, התודעה מכוונת לעולם הזה, אבל בכל אופן הנשמה המקיפה תתנוצץ מעל ותשלח את האורות שלה לתוך החשיבה שלנו ותאיר את הרוח של העולם הזה. נראה שככה הרב קוק מבין את הדברים, תראו את זה במילים בפנים, שהוא כותב: “ובזמן שהאחד מתגבר, ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן”, זה הזמן שהרוחא של העולם הבא חודרת פנימה וממלאת את ליבנו, ובזמן הזה הרוח הולכת ונפתחת למעלה. ובצד השני כשרוחא דעלמא הדין מתגבר, אז הרוחא דעלמי דאתי קצת מסתלקת מתוכנו, עומדת לה מרחוק, לא שוכנת בתוכנו ורק שולחת אורות והתנוצצויות מלמעלה. נראה שזה הציור שהרב קוק מצייר. בינתיים די לי בכך, ואני רק מניח פה שהרב קוק מדבר על יצחק אבינו שיש לו רק רוחא דעלמא דאתי.

זה רק בשביל לפתוח קצת לעצמנו את השפה ואת ההבנה הדינאמית של עד כמה הנשמה פעילה בתוכי, ועד כמה הנשמה פחות פעילה אבל אני כן זוכה שהיא תדריך אותי, שהיא תשלח לי ניצוצות של אור, תפתח לי את המודעות למעבר, אבל לא שזה יהיה משהו ששם נמצא האני שלי, שהאני שלי מונח ומזדהה עם האני הנשמתי, בין אם הוא נמצא בחיי הרוח ובין אם הוא מונח ומקיף מעל ראשי.

עיקר האדם הוא נפש-רוח

נחזור אחורה בדף, לנפש החיים. אחרי שהצגנו באיזשהו ציור בסיסי תחנות שונות ואופציות שונות של מערכת היחסים שלנו עם הנשמה, שכל אחת זה סיפור, זה רמת ספיגה שונה או רמת עירות ורמת פעילות שונה של הנשמה בתוכנו. אני רוצה קצת להציג את הגרסה שהזכרנו בעל פה, הגרסה הליטאית של נפש החיים. איך הגר”א ותלמידיו קראו את הסיפור של הנשמה, אל מול הקריאות הקבליות והחסידיות שהלכו למקום אחר. זאת נקודה מעניינת להציג דרכה את הפערים של זהות האדם. אני אפתח בעל פה בהקדמה כללית לקונספט שנראה עוד מעט.

הקונספט כבר שדברנו עליו בזמנו, שבחלק מהמסורות הקבליות עיקרו של האדם הוא הנפש והרוח. זה עיקר הזעיר אנפין, זה עיקר האדם, זה הזכר והנקבה שנבראים בצלם אלוקים ויקרא את שמם אדם. וזה הזו”ן, זעיר אנפין ונוקביה, הנפש והרוח, הם עיקר האדם. מה זה נשמה, חיה ויחידה? אלו רבדים מקיפים, עלמא דאתכסיא. האדם הוא עלמא דאיתגליא, המודעות הפעילה, הערה בתוך העולם הזה, זה האדם. הרבדים האחרים הם אורות מקיפים, שייכים לעולם הבא, והם לא עיקר האדם. זה עולמות השכר, עולמות התענוג, המקיפים של העולם הבא. ואולי אין לנו בכלל יכולת לגשת באמת לאזורים הללו, של הרבדים המקיפים של הנשמה, חיה ויחידה, אלא מכוח מה שהם הולכים ומאירים בתוך חיינו. מאירים בתוך חיינו. אין לנו באמת יכולת תפיסה שלהם, בוודאי כמות שהם במרחבים שלהם. הנסתרות לה’ אלקינו והנגלות לנו ולבנינו. הנסתרות לה’ אלקינו, אומר הזוהר, זה הנשמה-חיה, ה-י”ק, והנגלות לנו ולבנינו – זה ה-ו”ק. ואז התפיסה במובן הזה היא תפיסה מאוד מפוקסת, שעיקר האדם זה עבודה בתוך חיי הנפש והרוח, תיקון המידות, עבודה בתוך העולם הזה. וכל החיבור הזה אל הנשמה והיומרה לטפס למרחבי נשמה, חיה ויחידה כשלעצמם הוא ב’צריך עיון’. ובאמת אם אני מדבר על חיבור לנשמה, אין לי יכולת לדבר על חיבור אלא מצד מה שהנשמה תתנוצץ ותאיר את חיי הרוח וחיי הנפש. וזה היעד שלנו, כשאנחנו מדברים על פתיחות לנוכחות הנשמה בחיינו. מעולם אין הכוונה להתחבר לנשמה המקיפה במובן שהולך אל המעבר, גם לא לנסות שהנשמה תהיה בתוכנו בנוכחות עצמית בתור זהות העומק של עצמנו. אנחנו כבני אדם נפש ורוח, ולמה אנחנו יכולים לצפות? להתנוצצות והדרכה רוחנית של הנשמה בחשיבה הפנימית שלנו, במודעות הפנימית שלנו, בהבנה הפנימית שלנו וכן האלה. זאת היא הגרסה הליטאית לנרנח”י, וזה מאד חשוב להבין את הקונספט הזה. עכשיו אקרא אתכם בנפש החיים (א, טו) מהתחלה.

נפש רוח ונשמה בנפש החיים

וכי יפלא. הלא שם נשמה פירושו הוא נשימה. והרי נראה לעין שנשימת האדם הוא ההבל העולה מהלב ממטה למעלה. וגם כי הרי הוא בחי’ אור חוזר ואינו בחי’ עליונה.

הוא קורא את הנשימה בתור הנשיפה.

אמנם הענין שנקראת בלשון נשימה. אין הכונ’ בחי’ נשימת האד’. אלא כביכול נשימת פיו ית”ש.

כשאנחנו אומרים נשמה מלשון נשימה, זו לא הנשימה שלי, אלא זה הנשימה שלו, של ה’ יתברך שנושם אל תוכי כאדם ובורא אותי.

כמ”ש ויפח באפיו נשמת חיי’. וכבר המשילו רז”ל (בר”פ חלק) ענין השתלשלו’ הרוח חיי’ באדם לעשיי’ כלי זכוכית לענין תחיי’ המתים ואמרו ק”ו מכלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם כו’ ב”ו שברוחו של הקב”ה עאכ”ו. וכ”ה בש”ט (תהלי’ מזמור ב’) ע”ש. כי הנדון דומה לראיה. שכשנבחין בנשימת פי האומן בכלי הזכוכית בעת עשייתו. נמצא בו ג’ בחי’. בחי’ הראשונה הוא כשנשימת ההבל הוא עדיין תוך פיו קודם באו לתוך חלל השפופרת החלולה. אין לקרותה אז אלא בשם נשימה. והבחי’ השנית כשנכנס ההבל ובא לתוך השפופרת ונמשכת כמו קו.

אז נוצרת התנועה הראשונה בתוך גוש הזכוכית החם עם הצינור.

אז נקרא רוח. והבחי’ הג’ התחתונה הוא כשיוצא הרוח מהשפופרת לתוך הזכוכית ומתפשטת בתוכה עד שנעשית כלי כפי רצון המזגג אז מכליא רוחו ונקרא אז נפש לשון שביתה ומנוחה.

אז בדימוי של נפש החיים, מה זה נפש, רוח ונשמה? הנשמה היא הנשימה האלוקית שעוד גנוזה בפיו של הקב”ה, הרוח זה הצינור שנכנס לתוך הגוש זכוכית, שהאומן מביא אל תוך החומר, ומביא לתוכו רוח נשמתית ופותח אותו, מזרים אותה אל תוכו. וכשהרוח הזאת יוצאת מהצינור וזורמת לתוך הזכוכית, מתפשטת בתוכו, ויוצרת את החלל הפנוי של הנפש, אז נוצר תהליך של יצירת הרוח את הנפש. כשהזגג עוצר להזרים את הרוח, מפסיק, אז מתגלית הנפש, אז “נקרא נפש לשון שביתה ומנוחה”. זאת היא ההבנה הרציפה של מהי תנועת נשמה, רוח ונפש בגוף האדם. נשימה, נשמה – הרוח הגנוזה בפיו של ה’ יתברך. הרוח – התפשטות הנשימה, הרוח, בתוך הצינור, בתוך גוף החומר. הנפש – הנוכחות של זה בתוך החומריות, פתיחת הגוף, והתפשטות הרוח בתוכו, עד שלב העצירה. וממילא תהיה תנועה חוזרת של הסתלקות באור חוזר, וזו השביתה והמנוחה. זאת היא התפיסה של נפש החיים את שלושת המושגים. יש מה להתבונן בזה, אבל בואו נתקדם קדימה.

כן בדמיון זה. הוא ענין הג’ בחי’ נר”ן שמושפעי’ כביכול מנשימת פיו ית”ש. שבחי’ הנפש היא הבחי’ התחתונ’ שהיא כולה בתוך גוף האד’.

זה המקום שהרוח שזורמת בקני הנשימה יוצאת ומתפשטת בתוך כל הקיום, עד שהיא עוצרת וחוזרת באור חוזר.

ובחי’ הרוח הוא בא דרך עירוי מלמעל’. שחלק וקצה העליון שלו קשור ונאחז למעל’ בבחי’ התחתונ’ של הנשמה.

במלכות של הנשמה מתחיל שורש הרוח, ומשם הוא משתלשל בתוך הגוף וזורם ויוצר בסוף את הנוכחות הנפשית.

ומשתלשלת ונכנסת גם בתוך גוף האד’ ומתקשרת שם בבחי’ העליונה של הנפש. כמ”ש (ישעיה ל”ב) עד יערה עלינו רוח ממרום. אשפוך את רוחי וכו’ (יואל ג’). שהוא מושפע באדם דרך שפיכה וערוי כנ”ל. וכמו שיתבאר עוד להלן אי”ה ענין התקשרותם באורך.

אלו הנפש והרוח.

התנוצציות נשמה בחיי הרוח

אמנם בחי’ הנשמה. היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו ית”ש. שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם.

הנשמה בכלל, עצמותה, לא מתגלית בתוכנו, לא נכנסת בתוכנו, ונשארת תמיד אצל ה’ יתברך.

ואד”הר קודם החטא זכה לעצמותה.

רק אדם הראשון קודם החטא זכה לעצמותה של הנשמה. לנוכחות עצמית של הנשמה.

ובסיבת החטא נסתלקה מתוכו ונשארה רק חופפת עליו.

ולכן מאז חטא אדם הראשון הנשמה לא באה בתוכנו. עוד מעט נראה מה כן נוכח מהנשמה בנו, אך מאז חטא אדם הראשון אנחנו רק חיי נפש ורוח.

לבד משרע”ה שזכה לעצמותה תוך גופו. ולכן נקרא איש האלקים.

משה רבינו הוא זה שזוכה למדרגת אדם הראשון, שעצמות הנשמה, האור העצמי של הנשמה, הופך לזהות עומק בתוכו, ולכן נקרא איש האלוקים. וזה מתחבר למה שדברנו באר”י שמשה זכה לבינה, זכה לזהות עומק עם הנשמה העצמית שנוכחת בתוך הקיום. מבחינת נפש החיים זוהי מדרגת משה בלבד, מלבד משה רבינו כל בני האדם לא זכו לגילוי נשמתי עצמי אלא לחיי נפש ורוח, מאז חטא אדם הראשון.

כידוע שכל ג’ עולמות בי”ע. מבחי’ הנשמה דלהון ולמעלה הוא אלקות גמור. כמ”ש בע”ח (שער הצלם פ”א). ובריש שער ציור עולמות אבי”ע בהקדמת הרח”ו ז”ל. ובשער השמות (פ”א)…

וזולתו לא זכה אליה שום אדם. רק בהירות נצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דילי’.

אין לאדם יכולת אלא לקבל התנוצצויות במוחין שלו, בראש האדם, מהנשמה. הנשמה המקיפה, “ניצוצי אור מתנוצצים ממנה על ראש האדם הזוכה אליה. כל אחד לפי מדרגתו ולפום שיעורא דיליה” – כמה נוכחות של נשמה ערה בתוך האדם, בתוך חיי הרוח שלו. כמה הרוח שלו פתוחה אל המעבר, זוכה לאורות מקיפים שנוכחים בתוכו כקולות פנימיים, כמחשבות רוחניות, כהמיות ערגה נשמתיות שרוחו עורגת, כיסופים פנימיים, געגועים פנימיים, רגישות פנימית – כל הדברים האלה הם חלק מאותן התנוצצויות נשמתיות – הדרכה רוחנית של אינטואיציות פנימיות שנפתחות בתוך המוחין. כל הדברים האלה, הם בלבד מה שהאדם מסוגל לקבל בתוך העולם הזה.

וע’ רע”מ (נשא קכ”ג ב’) ויפח באפיו נשמת חיים דא איהי דיוקנא דעל ב”נ כו’. ובז”ח (רות ס”ד ע”ג) ואי זכי כו’ כדין נחתא עלי’ רבו יתיר מלעילא כו’.

אם אדם זוכה, יורד עליו יותר מלמעלה, גדולה באה אליו מלמעלה, של גילויים נשמתיים. אבל שוב מדגיש נפש החיים, זה מעליו, זה לא בתוכו. זה אור שמופיע, אם אתה זוכה, בך.

אתער עלי’ דב”נ וסחרא לי’ מכל סטרין. וההוא אתערו דשריא עלי’ מאתר עלאה הוא ומאי שמי’ נשמה שמיה ע”ש.

זה מתעורר על האדם ומקיף אותו מכל צדדיו. ואותה התעוררות ששורה עליו מהמקום עליון הוא, שמה נשמה. זו התעוררות עליונה. יש לך ערות פנימית בתוך חיי הרוח אל איזשהו מעבר, אל איזשהו רצון עמוק להיות טוב, להיטיב, לתת, להיות איש שהוא נותן, משרת, עוזר, מסייע. כל הדברים האלה יכולים להית גילויים נשמתיים בתוך חיי הרוח, כמו שתראו עכשיו את ההגדרה של נפש החיים.

והיא הנותנת להאדם בינה יתירה להשכיל השכליות הפנימים הגנוזים בתו”הק.

היכולת שלנו להבין את הסוד, את תורת הסוד, מגיעה מכוח אותה הארה נשמתית בחיי הרוח שפותחת לי יכולת הבנה, יכולת לימוד של תורת הסוד. בסוף העבודה הליטאית של הגר”א ותלמידיו, היא עבודה של לימוד, של הבנה יתירה, של השכלה, של השכלים הפנימיים הגנוזים בתורה הקדושה. כל זה מגיע מתוך ערות ונוכחות של התנוצצות נשמתיות בראש של האדם. הנשמה מתנוצצת בתוך המוחין, פותחת את המוחין של חיי הרוח וגורמת לאדם את היכולת להבין הבנות נשמתיות.

וכמ”ש בס”ת (לך לך ע”ט ב’) נשמה אתערת לאינש בבינה. ובז”ח (רות ס”ד א’) ואתער בי’ בחכמתא עלאה כו’.

וכמו שכתוב בסתרי תורה, נשמה מתעוררת לאדם בבינה. מה זה הבינה? זה לא ספירת הבינה שמעל, זה לא שהוא זוכה ללכת אל הנשמה שמעל הרוח. אלא הכוונה היא שהבינה שבחיי הרוח נפתחת. זה פתיחה של בינה יתירה, בינה נשמתית נפתחת בתוך המוחין של הרוח בג’ ראשונות שלו.

ועיין בע”ח (שער מוחין דקטנות פ”ג) ז”ל אמנם לא כל אדם זוכה לזה. ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו’ אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו’ ויתגלו לו רזי התורה כתקונן ע”כ. וע’ להלן הענין בשורשו העליון. ותבין.

אומר נפש החיים, מהי התכלית שלנו בהשגת הנשמה? לימוד תורה, היכולת ללמוד את רזי התורה, היכולת לפתוח את הסוד, להבין את הסוד של העולם הזה כמו שהוא מובן מכוח ההבנה הנשמתית שמאירה בתוכנו.

וז”ש הכתוב (איוב ל”ב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ר”ל שבחי’ הרוח הוא משתלשל ומושפע ונכנס בתוך האדם. אבל הנשמה שהיא נשמת שדי ר”ל נשימת פיו יתב’. אין עצמותה מושפע ומתגלה בתוך האדם. כי היא מרומים תשכון בתוך פיו ית’ כביכול רק שהיא הנותנת לו בינ’ בנצוצי אורה עליו להשכילו בעמקי מצפוני התו”הק:

ומ”ש בזוהר והמקובלים ז”ל שבחי’ הנשמה משכנה במוח האדם. כוונתם ז”ל על הנצוצי זיו אורה המשכלת מוחו ושכלו. לא עצמותה ממש. ועיקר כוונתם ז”ל על בחי’ ג”ר של הרוח סוד המוחין. שהן פעמים מתנוצצים פעמים מסתלקין ובאים בסוד תוספת למי שזוכה לזה כידוע. לא על בחי’ הנשמה העקרית.

זוהי המשמעות של התגלות הנשמה במוח. לא הנשמה בעצמותה שוכנת בתוך האדם. הנשמה היא נשמת פיו יתברך, היא מקיפה מעלינו. רק יש לנו תוספת בג’ ראשונות, תוספת דהתנוצצות אור בסוד המוחין של הרוח. הרוח יכולה, בג’ ראשונות שלה, לזכות לנוכחות ופתיחות נשמתית שתופיעה בתוכה. לפעמים זה יבוא, לפעמים זה יסתלק, הכול לפי הזכות שלנו, האם אנחנו זוכים לאותה ערות נשמתית בתוך חיי הרוח. לא על בחינת הנשמה העיקרית.

וכ”כ רבינו הגדול הגאון החסיד מוהר”א ז”ל בביאורו על ההיכלות בהיכלא תניינא. והכל א’. שבחי’ התחתונה של הנשמה המתנוצצת בדעו ושכלו להשכילו. הוא היא הג”ר של הרוח במוחין שלו כמ”ש לפנינו אי”ה.

זאת המשמעות שהו’ קצוות של הרוח זוכה לג”ר – הוא זוכה להיפתח אל חיי הנשמה והחיה, אל נשמת החיים שמאירה בתוך חיי הרוח. לעולם לא מעבר לזה. מעולם לא עלה אדם למעלה מעשרה ולא ירדה שכינה מתחת לעשרה. לעולם אין הליטוואקים עלו מעל קומת הרוח.

שוב אני לא מתווכח. אתם יכולים לראות שמה שהרב קוק כותב באורות הקודש במדרגה של רוחא דעלמא הדין, הוא בעצם דומה מאוד למה שתיאר פה הנפש החיים בתור הפסגה של האדם. אני עוד פעם חוזר לרב קוק:

ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים, להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים.

התנוצצויות קלות. לעומת זאת, ישנו מצב גבוה שבו

“שאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן”

ואלו מצבים משתנים בתוכנו.

  1. זהות נשמתית עמוקה

אז נפש החיים הוא לא הפשט של האר”י. וודאי שמה שהוא אומר בשם האר”י כתוב גם באר”י. וודאי שהמצב הזה שהוא מצייר הוא מצב קלאסי, ושהג’ ראשונות של הרוח מתפתחות כתוצאה מנוכחויות והשפעות מוחין מאבא ואמא, מהנשמה והחיה שמאירות את עומק חיי הרוח. פותחות את החשיבה ואת המודעות הפנימית של הרוח. אבל זה לא הכל, לא כל זה הסיפור. יש גם רבדי עומק של זהויות פנימיות של הנשמה שבתוכנו, כמו שהאר”י דיבר ולמדנו בפעמים הקודמות על הבחינה של הכלי פנימי של הנשמה שזורם בתוך חיי הרוח. זה לא רק התנוצצויות, אלא זה מעין זרימות נשמתיות שחודרות ונוכחות בתוך חיי הרוח, ומהוות את היכולת שלי להיכנס לשכבת עומק שפועמת בתוך חיי הרוח. ושם נמצאות זרימות פנימיות של הנשמה, שאני יכול להיות מרכבה אליהן, אני יכול להזדהות עם תנועות העומק הנשמתיות האלה בתוכי, וקצת ליצור זהות כפולה. זהות של הרוח החיצונית שלי, שהיא רוח של העולם הזה, ורוח פנימית שהיא רוח נשמתית, שהיא התפשטות הנשמה שבתוך חיי הרוח. אותו דבר אני יכול להיפתח לנשמה הזאת שבתוכי, ואני יכול ללכת ולנסות להיפתח לנשמה שמעבר, לנשמה המקיפה, ולהתעלות איתה אל הרבדים הרוחניים. אלו אופציות שנמצאות מעבר לאופק של החשיבה הליטאית.

החשיבה הליטאית מאמינה ורוצה שזה יהיה האדם. מבחינתה אם מישהו עכשיו ילך לאופציה אחרת, הוא חוטא למהות קיומו כאדם, הוא חוטא לתפקידו ההיסטורי כאדם. תפקידך להיות זעיר אנפין. מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור – ראוי לו שלא בא לעולם. באת לעולם הזה, נועדת לחיות פה בחיי הנפש והרוח. תפסיק לנסות לחפש לחיות בעולמות לא לך, תשחרר את הפנטזיות מלחיות בחיים נשמתיים בעולם הבא כשאתה נועדת ונבראת לחיות בעולם הזה, לעבוד פה את ה’ יתברך בתורה ומצוות, שזה חיי הרוח והנפש. תורה זה רוח ומצווה זה נפש. ופה נמצאת הברית. תחיה פה, תעבוד פה, תזדכך פה, תתקן את המידות שלך פה. הנשמה תבוא להאיר לך פה, זה מה שאתה יכול. תזכה יותר, תהיה כמו משה רבינו, הנשמה בעצמותה תשכון בתוכך כבוד, ותהיה כסא כבוד לה’ יתברך. עד אז, כולנו יחד עם אדם הראשון מאז החטא, זה עניינך, זה תפקידך, זו האמת שלך, אל תתבלבל ואל תנסה להיות במקום אחר. 

זו בגדול הקריאה הליטאית, שהיא אמירה מאוד חזקה ומאוד יסודית. עדיין ישנן אופציות נוספות, שמבחינת החשיבה הליטאית עליהן נאמר שה’ אמר לשכון בערפל. זה לא אזורים אנושיים בשבילנו, חוץ ממשה רבינו שבא אל תוך הערפל, אנחנו לא אמורים לבוא למקומות האלה, להתחבר אל אותם רבדים שמעבר לאדם באשר הוא חיי נפש ורוח. בחיי תורה ומצוות, בחיים של תיקון מידות, בחיים של פעילות ערה בתוך העולם הזה, מודרכת על ידי אורות הנשמה, והתורה הפנימית שמדריכה אותנו בתוך התורה הגלויה.

אבל זאת לא האופציה היחידה כמו שאמרתי, ויש לנו עוד מנעד אפשרויות רחב מעבר לזה. בין אם זה ללכת פנימה ובין אם זה ללכת למעלה, וללמוד לפגוש את הנשמה בערוצים נוספים. זה הפשט של כתבי האר”י וגם בחסידות, ישנן גם את האופציות הנוספות, והשאלה האם, באיזה, עד כמה ומתי, אנחנו באים לתוך האופציות האלה.

מניעים להתחברות אל הנשמה

עוד לא ענינו לכל השאלות, אבל מאוד חשוב לי היה לעשות את החיתוך ואת הסדר הזה, של ההבחנה היסודית בין רוחא דעלמא הדין לרוחא דעלמא דאתי, בין הנשמה המקיפה לנשמה הפנימית. ואת מנעד האפשרויות של טיפוסים שונים, עד כמה בכלל הנושא הזה של התחברות לנשמה, פתיחות לנשמה, הוא בכלל אופק מבחינתם? עד כמה אני בכלל אמור לחפש את זה? יכול להיות שאנשים ששייכים לחיצוניות העולמות, הנשמה מאירה להם בגרסה הליטאית. אנשים שבאים לתוך הרבדים הפנימיים יפתחו לערוצי העובי, או לערוצי העומק שדברנו עליהם. וחלקם לפעמים יחפשו את היכולת ללכת לפלג גוף עליון, ואפילו למקיפים, לחיבורים לנשמה שמעל העולם הזה. 

באמת, כמו שהתפיסה הליטאית אומרת, יש לזה לפעמים מחירים. לפעמים אנשים הולכים אל הנשמה שמעל או אל הנשמה הפנימית, לא כי הם התפתחו מבחינה רוחנית, אלא כי יש להם סוג של פוסט טראומה כלשהי שגורמת להם לברוח מהעולם הזה. קשה להם בחיי הנפש, קשה להם בחיי הרוח, רע להם פה אז הם בורחים אל הנשמה, הם בורחים לעולם הפנימי, הם בורחים למצבים הנשמתיים שמחוץ לגוף, ושם הם מוצאים את החיבורים למעבר או לפנים. ואיפשהו כל התהליך הזה הוא קצת מונע מסם המוות של הפגיעות שקרתה במערכת הנפש והרוח. פגיעות טראומתיות שמבריחה אותם מפלג גוף תחתון, מבריחה אותם מחיצוניות החיים, ודוחפת אותם פנימה ולמעלה. זה נושא רציני – עד כמה ומדוע אני בכלל נפתח לחיי הנשמה? עכשיו, לפעמים זה שזה הגיע ממצב של טראומה, טראומה אישית, או טראומה כוללת של אדם הראשון בגן עדן, שכולנו בפוסט טראומה אחת גדולה וכולנו בורחים קצת מהעולם הזה כי העולם הזה לא מאיר כמו שהוא אמור להיות, ומתוכה אנחנו מחפשים איזשהו מעבר בחיינו. איזשהם כיסופים לעולם יותר טוב, לעולם יותר מאושר, עולם יותר שמח, עולם יותר מתוקן, כי פה לא גן עדן, יש אומרים. יש אומרים שזה הגיהינום בעצמו. אז מי שחושב שזה הגיהינום בעצמו, בטוח הוא ילך לאופציה השניה, פנימה ולמעלה, ויחפש להתחבר לנשמה, כי העולם הזה זה הגיהנם בעצמו. 

אסטרטגיה של בריחה

חלק מהיחס שלך לעולם הזה, היחס שלך לחיי הנפש והרוח, הרבה פעמים יהיו חלק מהשאלה מה ידחוף אותך לחיי הנשמה? האם זה נובע מצמיחת עומק, או מבריחה לרבדים הפנימיים והגבוהים? הבריחה היא חלק מהחיים לפעמים, משה הגיע להר סיני כי הוא ברח מפרעה. הוא לא הגיע לשם כי הוא הלך לטיול לראות את נפלאות הבורא במדברות מדיין, לא. הוא ברח. הוא ברח כי הוא ברח כרוצח לעיר מקלט. יש מצבים כאלה ויש מצבים כאלה. ואנחנו צריכים מאוד לדייק בתוך עצמנו, למה ומדוע הגענו לתוך איורי הנשמה? ויש בזה צורך להקשיב עמוק לסיפור שלנו. יש אנשים שחיים בתוך חיי הנפש והרוח וטוב להם שם, כי איפשהו לא רע להם עם חיי הנפש והרוח, הם לא מרגישים צורך ללכת אל הנשמה. די להם בנשמה שנפתחת להם בתוך חיי הנפש והרוח, זה מה שהם רוצים, זה ולא יותר מזה. הם לא צריכים יותר מזה. ולפעמים אלה שהולכים לשם לנשמה, זה בבחינת בעלי תשובה שמקום שצדיקים גמורים עומדים, בחיי הנפש והרוח, בעלי תשובה אינם עומדים… והם צריכים לברוח לתוך חיי הנשמה. ובמקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים, כי בעלי התשובה בורחים לחיי הנשמה הפנימיים והמקיפים, ואילו הצדיקים נמצאים להם שם למטה בחיי הנפש והרוח, בחיי תורה ומצוות, מסתפקים ביהדות פשוטה של עלמא הדין, מוארת בהבנה של תורה ורזי תורה, ולא צריך יותר מזה. וגם זה לפעמים יותר מדי, גם נגלה טוב מספק אותם. אבל נניח שזה פתוח להבנות פנימיות, ללימוד של הסוד שבנגלה, או של הסוד של רזי תורה, די בכך, אין להם את הצורך לפרוץ וללכת אל מה שמעבר לעולם הזה. 

זאת שאלה מאוד רצינית שצריך לשים אותה על השולחן שלנו, והיא השאלה מה הדינאמיקה ומה הסיבה, מה דחף אותי ודוחף אותי בחיים אל תוך אזורי הנשמה? האם זאת התפתחות או בריחה? בריחה זה לא תמיד רע. אם זה נובע מסוג של טראומה, סוג של בריחה שלקחה אותי לאזורים הנשמתיים, אז חשוב למרקרק את זה, כי זה אומר שהחלקים התחתונים שלי של חיי הנפש והרוח פגועים, חסומים, ולא זורם שם האור כמו שצריך. וחלק מהעבודה דווקא של אנשים כאלה, היא ללכת למטה. לא ללכת עוד לחיי הנשמה, אלא ללכת למטה ולהתחיל ללמוד איך לטפל באזורים הפגועים בחיי הנפש והרוח שלהם, וליצור אינטגרציה בריאה יותר ושלימה יותר של איזון ואז זרימה מלאה של חיי הנשמה עם חיי הנפש והרוח. כי אלמלא זה, יש לזה המון המון בעיות רוחניות וגופניות שיכולות להיווצר כאשר תהיה ערות מוגברת של תנועות נשמתיות שיושבות על טראומה של בריחה מפלג גוף תחתון, של בריחה מרבדי חיצוניות, של בריחה מהעולם הזה. והרבה מהאנשים הרוחניים הגיעו לשם, לא מתוך תהליכי התפתחות נורמאליים כמו שלמדנו בתחילת שנה, כד אתיליד בר נש יהבין לי נפשא, זכי יתיר יהבין ליה רוחא, זכי יתיר יהבין ליה נשמתא. לא, הם לא הגיעו לשם כך. הם ברחו מהנפש והרוח אל הנשמה. וזה משהו שצריך לשים אותו על השולחן, הוא מאוד מאוד יסודי להבנה של הסיפור הנשמתי.

בסדר, יופי חיים יפים, שאלות.

לילה טוב וחיים יפים.

account android arrow-alt-circle-down arrow-alt-circle-left arrow-alt-circle-right arrow-alt-circle-up arrow-down arrow-left arrow-right arrow-up author bars behance blogger buffer caret-down caret-left caret-right caret-square-down caret-square-left caret-square-right caret-square-up caret-up cart-menu-1 cart-menu-2 cart-menu-3 cart-menu-4 categories chevron-down chevron-left chevron-right chevron-up clock close comments cookies copyright coupon-discount date-modified date-published discord double-arrows-down double-arrows-left double-arrows-right double-arrows-up dribbble envelope-open envelope eye facebook fax flickr foursquare github gmail google-drive grid-view hashtag hollow-ring homepage instagram ios level-down-alt level-up-alt line link linkedin list-view login logout long-arrow-alt-down long-arrow-alt-left long-arrow-alt-right long-arrow-alt-up medium messenger mobile-menu mobile phone pinterest place qq quote-left quote-right quotes reading-time-hourglass reading-time-stopwatch reddit rss scroll-to-top search shazam shopping-bag shopping-cart side-panel-opening-2-left side-panel-opening-2-right side-panel-opening-left side-panel-opening-right skype slack small-arrow-down small-arrow-left small-arrow-right small-arrow-up sms snapchat soundcloud spinner spotify stackoverflow sync telegram tiktok times-circle tinder trello tripadvisor tumblr twitch twitter viber vimeo vine vkontakte website wechat whatsapp windows wishlist xing yelp youtube zoom
×
דילוג לתוכן