שיעור 25: מרחב המשחק והחלום ברוח

תהליכי צמיחה וגדילה

ערב טוב לכולם, אנחנו ממשיכים במסענו בעולם הרוח. בפעם שעברה דיברנו בעיקר על הנושא של תהליכי הצמיחה והגדילה כדינאמיקה יסודית בעולם הרוח. זאת אומרת, אם אני צריך לבחור מה היא הדינאמיקה היסודית של עולם הרוח, זו התפתחות בלתי פוסקת. כשאנחנו רואים את הרוח כמו שהיא מתכוננת בהוויה האנושית שלנו, זה בעצם השינוי בלתי פוסק של תהליכי הגדילה והצמיחה. תהליך ההתפתחות הוא התהליך הבסיסי של הרוח. בהקשר הזה, זה הילד מאז שהוא יוצא כעובר מבטן אמו, והוא כל הזמן עובר תהליכי גדילה וצמיחה. והתהליכים הללו מייצרים חוויה של אושר ושמחה בלתי פוסקת אצל ההורים. כל שינוי, כל וגדילה משמחים את ההורים. הם חווים איזשהו המשך בתוכם, עוברים יחד עם הילד בעצמו תהליכי צמיחה וגדילה של התחדשות שהם חווים מתוך הרפלקציה, וגדילת וצמיחת הילד גורמות להם אושר ושמחה. מה זה התהליך הזה, ומה בדיוק הקשר בין תהליכי הצמיחה וההתפתחות של הילד ובין ההורים, עוד נצטרך לדבר על זה, ונקדיש לזה דיון בהמשך.

תהליכי יצירה ומימוש

עוד דברנו על כך שתהליכי הצמיחה והגדילה האלה, משתקפים במשמעות של הרוח כעולם היצירה. זאת אומרת שכל הזמן יש פה יצירה, היווצרות עצמית בלתי פוסקת של האדם. כאשר התהליכי צמיחה האלה בדרך כלל, הם מהקטנות אל הגדלות. אבל בצורה הראשונית הם קיימים בתוך איזשהו מימוש פוטנציאלי, בין המצב הנוכח עכשיו לבין פוטנציאל ההתפתחות והצמיחה של הילד. והתפתחות הצמיחה של הילד מוחזקת בתבנית הבסיס שלו, שהיא בעצם פוטנציאל הצמיחה שלו. זה בעצם שם אלוקים, שנע בעצם הקיום של הילד. הקיום הזה קיים ברובד הנמוך, ספירת המלכות, עולם העשייה במובן הקונקרטי שלו. והקיום הזה קיים באופן פוטנציאלי בחוויה ההורית, בחוויה הפוטנציאלית של האם שרואה את הילד וכבר חושבת מי יתחתן אתו ומה הוא יהיה כשהוא יהיה גדול, ואיך הוא יצטרף לשירות הצבאי. הוא רק נולד לפני יומיים, והיא כבר מחזיקה את הפוטנציאל שלו נשוי בתוך האהי”ה שלה. 

בין הקיום המוגבל, שם אדנו”ת, לבין החלום, עתיד, פוטנציאל תבניתי שקיים בו שמוחזק כביכול עמוק יותר מפני השטח, שמקביל בהקשר הזה לאם או לעולם הבריאה או לחוקיות התבניתית שעומדת בבסיס הקיום – הרוח מממשת את הפוטנציאל היצירתי. כלומר, אני יכול לקחת את המציאות בצורתה הבסיסית הגולמית, אל מלוא המימושים שיכולים להיות בה ומלוא הכוחות שיכולים להופיע ממנה. אבל בשביל זה צריך תהליך יצירתי – וזה המסע הראשוני של הרוח. זה יכול להיות אל מול העולם החיצון, מהבול עץ אל ארון הספרייה שאני רוצה ליצור, מהנפט אל הנעת המכוניות על הכביש. וזה יכול להיות בתוך העולם של האדם ביחס לעצמו, כמימוש הכוחות שלו. ובהקשר הזה הרוח עדיין נתונה בתוך איזושהי חיצוניות שמכתיבה את הקטבים שלה ואת המסע שלה, וכביכול כשהיא תגיע למימוש הפוטנציאלי היא תוכל לנח, יגמר המסע. והדבר הזה יוצר את מה שדברנו עליו, את התנועה כאמצעי, התנועה כבדרך מX לY, היעד שאותו אני רוצה להגיע ולממש.

ויש רובד יותר עמוק שהולך ומתפתח עם החיים, שקיים כל הזמן בחוויה הפנימית, בחוויה המשפחתית היסודית, שבו יש שמחה בעצם תהליכי ההתפתחות, בעצם תהליכי הצמיחה. וחווית האושר הזאת בתהליכי הצמיחה, וההתפארות העצמית ביכולת שלי לממש את עצמי ולגדול ולצמוח – זה חלק מהמערכת הפנימית של הרוח.

ככה שיש לנו בעצם את הרובד החיצוני של הרוח – המסע שלה בתוך שם אלוקים. ויש את הרובד הפנימי של הרוח שהמסע הזה מהווה אושר, מהווה שמחה, מהווה משמעות, מהווה כח, כוח של יצירה, כוח של עוצמה. כוח של יכולת של הילד להתפאר בתהליכי הצמיחה שלו. זה חלק מהחוויה שלו כשהוא חווה את עצמו מצליח, מסוגל ויכול, והוא מגיע לאמא ואומר לה תראי עשיתי את זה, עשיתי את זה ועשיתי את זה, ואמא קורנת מאושר והוא שמח ומאושר. והוא גם חווה את הרוח היוצרת שלו מגשימה את עצמה ומממשת את עצמה, מממשת את הפוטנציאל האנושי שלה. זה חלק ממהות האדם. ולכן ההתפארות הזאת היא חלק מהמרכז של הרוח. המרכז של הרוח הוא מרכז היצירה, מרכז הבחירה. מרכז הבחירה הוא מרכז היכולת של ליצור, ולבחור איך אני יוצר ומה אני רוצה ליצור וכן הלאה. ושם אני גם חווה את כוח היצירה שלי, את כוח הבחירה שלי, ואת ההתפארות ביכולת שלי לממש את החלומות שלי בתוך המציאות או להוציא אותם מן הכוח אל הפועל. שמה גם נמצא חווית כח, חווית שם אלוקים במובן הזה, שהולכת ומופיעה בצורה מלאה בה. אז זה איזושהי קורת רוח ושמחה שמייצרת תהליכי התקשרות שבין האדם היוצר לבין המציאות החיצונית שבה הוא יוצר. 

אבל יש עוד יותר פנימה את הרוח שנעה כבר באופן יותר חופשי ויותר חי, שבו היצירה עצמה כתהליך התפתחות אינסופי מהווה מסע אינסופי. שם נמצא האושר של צמיחת חיים בלתי פוסקת, והיצירה עצמה מקבלת את המשמעות שלה בתוך המסע האינסופי שלה. כבר דיברנו על תהליכים שהולכים אל עבר הרובד האצילי של הרוח, הרובד החייתי של הרוח – שעצם תנועת היצירה היא חיים בלתי פוסקים, היא חיים מן העולם ועד העולם, היא חיים של צמיחה אינסופית. אלו קצת הבדלים בין החיצוניות של הרוח לבין הפנימיות של הרוח. ולפעמים זה גם הבדלים, אם תרצו, בין הרוח כמו שהיא בעולם האצילי שלה, לבין הרוח כמו שהיא בעולם היצירה שעדיין נתון בתוך מערכת החיצון. בשפה הקבלית זה בין הזעיר אנפין לבין המט”טרון. הזעיר אנפין שמקנן בתוך המט”טרון, במובן מסוים. יש עוד היבטי תווך, אבל בואו נסתפק בינתיים בדבר הזה.

תקשורת נפש-רוח ביסוד

בפעם הקודמת התחלנו לדבר גם על היחסים שבין הנה”י לחג”ת. אני אחזור על זה עוד פעם לטובת כולנו שזה יהיה מסודר בתוך המערכת שלנו. אז קודם כל כמו שאמרתי במפגשים על הנפש, שהנפש באופן בסיסי מונחת על הנצח הוד יסוד. זה מקומה של המלכות. כשאנחנו באים לתאר את המלכות במערכת הספירות, אז היא יושבת מקו התפארת, אמצע התפארת או שליש תחתון של התפארת או שליש אמצעי של התפארת, היא מונחת אי שם בתוך מרכז התפארת ויורדת עד למטה, עד הרגליים – זה מקומה של הנפש, זה אזור הנפש למעשה. כל האזור הזה הוא האזור שבו הנפש הולכת להתפתח ולצמוח עליו, ברמה הבסיסית של הנפש. זה חשוב לנו עכשיו לא בשביל לדבר על הנפש, אלא בשביל לדבר על הרוח. האזור הזה, של המקום החיצוני, הפונה אל הזולת, שמה הנצח הוד יסוד באים לידי ביטוי. כוחות האכילה, כוחות המיניות, מקומות שבהם הרגשות שלי מתגלים החוצה ופונים כלפי החיצון, זה בעצם האזור של הנצח הוד יסוד. אני יכול להתנצח ואני יכול להודות, איך אני מתעמת עם העולם שבחוץ, איך אני מגיב אליו, איך אני יוצר אתו תקשורת, זה בעצם הספירות האלה. ספירות הנצח וההוד הם תהליכי קבלה או נתינה, השפעה, השפעה אקטיבית, התנצחות, או הודיה. איך אני פוגש את המפגש עם החיצון, קודם כל בתוך העימות הזה הבסיסי. עד כמה אני יוצר איזשהו ריקוד בתוך המצב הזה, תנועתיות נכונה מאוזנת בין הנצח לבין ההוד, הליכה נכונה בין שתי הרגלים, מאוזנת ומווסתת. 

אבל כל זה בסוף קשור למרכז שבין הנצח לבין ההוד, מרכז היסוד, מרכז התקשורת. תקשורת שאנחנו מיצרים בתוך המקום הזה כל הזמן. עד כמה זה תקשורת של התנצחות? עד כמה זה תקשורת של ריצוי? עד כמה אנחנו יוצרים תקשורת של הדדיות ושלום, של שותפות. והפוריות שצומחת מתוך המקום הזה, שהמקבל והמשפיע פוגשים אחד את השני למעשה. הזעיר אנפין והמלכות נפגשים בעצם על המערכת נצח הוד יסוד. המלכות עומדת על ההוד, נקודת המקבל, נקודת ההכרה בסופיות, בגבול, בצורך ובחולשה. הזעיר אנפין  כביכול פה עומד במובן הזכרי של ההשפעה, אוחז באופן טבעי, מקום יותר של הנצח, היכולת לפרוץ לשנות, ליצור את המציאות כאחרת. ופה נמצאת נקודת המפגש והתקשורת ביניהם, וזה היסוד – איך אנחנו מתחילים ויוצרים תקשורת שמין הראוי שתהיה בה התכללות של הנצח וההוד. אם לא תהיה בה התכללות, אז כל הזמן נראה את האחד שכל הזמן מתנצח ואת השני שכל הזמן מרצה, וזה תהליך לא בריא לאף צד בסיפור. בכל אופן מה שאני רוצה לומר הוא שהזוגיות במובן הבסיסי שלה, מערכת היחסים של הזולת עם האדם, נמצאת בתוך האזור הזה של הנצח הוד יסוד מלכות. 

חיבורי נפש רוח בנה”י

בעצם הסברנו את זה בשתי רמות: גם במובן התקשורתי וגם במובן של מערכת יותר אינסטינקטיבית יותר, של דחפים ויותר יצרים, צרכים, אוכל, מיניות. וגם קשרים שנבנים מתוך המקום הזה, מתוך המקום הפיזי, שהוא חלק מהמפגש החושי יותר עם הזולת. אז המפגש הממשי, החושי, הגופי, הנפשי, הגוף-נפש, בא וניזון מתוך המערכת הזאת. מתוך המערכות של האוכל ושל המיניות הוא יוצר חיבורים בין אנשים, חיבורים שהם בין הנפש לבין הרוח. כשיושבים לאכול זה חיבור רגשי, אבל חיבור נפשי-רגשי שקורה דרך אוכל, דרך האזורים הנמוכים יותר של הרוח שמאפשרים לחוות חיבור עם אנשים מכוח אכילה משותפת. כך גם מיניות זה חיבור שיוצר קשר ומביא אתו בהמשך את כל מערכת הרגש, אבל הוא יושב על מערכת מתווכת בין הנפש והיצר לבין הרגש. זו נקודת מפגש, נקודת חיבור, שיש בה גם את השותפות בשפת הגוף לשפת הנפש והיצר, ויש בה גם חיבור לשפת הלב, לשפת הרגש, והיא בתווך, בממוצע המחבר שבין שני האזורים האלה. 

אז גם בזה אתם יכולים לראות את הנצח הוד יסוד כנקודת מיצוע של הרוח עם הנפש. וגם כמו שאמרתי מקודם, הבלעתי את זה במילים, אני אגיד את זה בצורה יותר חדה – יש את האזור העליון, אזור הרגשות הגבוהים, אהבה, שנאה, יראה, פחד, במובן הרגשי שאני כבר חווה את הרגשות האלה ואני יותר מרגיש אותם ומודע אליהם בתוך עצמי פנימה. מול האזור התחתון שהוא יותר אזור של אינסטינקט, שם הפחד יתבטא לא בחוויה של ‘אני מפחד’, אלא פשוט בתגובה של לברוח. שם הכעס לא יתבטא ב’אני כועס’, אלא בזה שאני ארצה לתת מכות, שאני ארצה לבעוט בבן אדם, שאני ארצה ללכת מפה, שאני אגיב בזה שאני אלך לחדר, או שאני ארצה לתקוף בן אדם. אז זה הביטויים שאנחנו מגיבים רגשית ובאופן אינסטינקטיבי, באופן לא חושב ולא מודע ולא פנימי בדווקא. ובמקום להביע מילולית את מה שאנחנו מרגישים, שזה יהיה הקשר בין בית החזה לדיבור, אז אנחנו נגיב פיזית למה שאנחנו מרגישים. אנחנו נגיב באופן גופני, אינסטינקטיבי, מוטורי, למה שאנחנו מרגישים. אמוציונאלי – גם אמוציה זאת תנועה, אבל זאת תנועה של גוף, תנועה של פלג גוף תחתון. אז דברנו בעצם על שלשה חיתוכים שונים למה הנפש יושבת על הנצח הוד יסוד באופן בסיסי.

רוח מזינה ורוח יוצרת

היסוד מזין את הנפש, דברנו על זה כשדברנו על חווית ההנאה, חווית העונג, חווית החידוש שהנפש זקוקה לה. כשהיא חווה בתוך עצמה את העונג של לאכול, של ליהנות, והיא מחפשת גירוי חדש שיזין את החלל הפנימי שלה ויתן לה איזושהי נקודת ריכוז של עונג שאליה היא נאספת כל פעם. במובן הזה היסוד נותן לנפש את חווית החידוש הזאת. אבל זה לא חידוש שיש בו יצירתיות, אלא חידוש שיש בו טעם חדש, גירוי חדש. הוא מספק סוג של הזנה רגשית, הזנה מענגת, מהנה, מסקרנת לפעמים. אבל לא בהכרח שיהיה שם באמת משהו שמקדם אותי, משהו שגורם לי ליצירה חדשה, להתפתחות. זה לא משהו שגורם לי ליהנות באופן יצירתי, אלא זו הנאה מזינה. הגירוי הזה לא מצמיח אותי לשום מקום, אבל הוא ממלא את השעמום הנוכח שיש לי עכשיו. אז כל חוויות השעמום שנפתרות דרך גירויים בסיסיים, שייכות ליסוד ברמה הבסיסית שלו. אבל זה יסוד שהולך אל הנפש, והוא לא מחובר דווקא לרמות הגבוהות. אבל יש רמה אחרת של הרוח, שנעה ממרכז התפארת, שבה אני חווה את הסיפוק בחיי מתהליכי התחדשות יצירתיים שאני חווה. והיצירה משמחת אותי, מסיבה לי אושר ומביאה לי חווית משמעות ומימוש עצמי. זה מעלה את הנפש למקום אחר, למקום גבוה יותר. 

בציורים של האר”י זה תלוי איפה המלכות עומדת. האם המלכות עומדת על היסוד או המלכות עומדת על התפארת. עם איזו רמת גובה אני מתקשר עם הנפש שלי, באיזה רמת עומק אני מאיר אותה, אני מעיר אותה וממלא את הנפש. בדיבור הזה אנחנו כבר קצת גם מבחינים בהבדל שבין היסוד לבין התפארת, בין חווית עונג וגירוי שהיא עדיין נמוכה ועל גבול החושית, ובין חווית לב, חווית קשר משמעותי יצירתי, בחירי, מודע ואוהב. שם יש רגשות פנימיים, יש איכויות של חווית יצירה, וכל פעם אני מביא את העצמי שלי בצורה יותר עמוקה – מה שלא כל כך קיים באזור התחתון של הגוף, ובהמשך נדבר למה. אז הרבה פעמים בחיים שלנו זו שאלה מאיזה קומה של הרוח אנחנו נעים, האם אנחנו נעים מהנפש שברוח או מהרוח שברוח, מהאזור התחתון של הרוח או מהאזור העליון של הרוח. ובאמת צריך את שניהם, התקשורת המלאה עם הנפש מזקיקה תנועה מלאה של הקומה, שיוצרת שילוב של הרובד הגבוהה עם הרובד הנמוך של הרוח. הרובד הגבוה פה זה הרובד האמצעי, מרכז הרוח, תנועת היצירה, שמחת היצירה וחדוות היצירה והמשמעות של הביטוי האישי במימוש העצמי, בגילוי העצמי שנעשה דרך תהליכי היצירה, ולא רק הגילוי החיצוני של טעם חדש, של הנאה חדשה, של סקרנות חדשה, שקיימת באינטראקציה שבין היסוד למלכות. 

הרבה פעמים זה השאלה של הרוח – כמה אנחנו חיים את חיי הרוח ברמה הגבוהה. אם אין לנו רוח מפותחת, ואנחנו לא מצמיחים את חיי הרוח שלנו, לא נותנים לרוח את הביטוי הגבוה שלה כפי שאנחנו מדברים עליה עכשיו, אז יש נפילה של הרוח לרובד הנמוך. ואז הרוח חיה ברמת הנצח הוד יסוד, ושם אנחנו מוצאים את התנועתיות של הרוח. אז זאת מעין נפילה של הרוח, הרוח נופלת מהלב ליסוד. ובמקום ליצור תקשורת מהלב, תקשורת מהמרכז, תקשורת מהאני היוצר, התקשורת הופכת להיות נמוכה, תקשורת שיוצרת חידוש והנאה וסיפוק, אבל זו הנאה שבסוף לא מצמיחה אותי בתהליכי החיים שלי, ולהפך לפעמים אני מרגיש שהיא מנמיכה אותי בהרבה מובנים. זה חלק מהשאלה של התפתחות הרוח, היכולת שלנו לפתח את המרכז של בית החזה של הרוח, ולא רק את המרכז התחתון.

צריך לזכור שקשר מלא צריך להיות על שתי הקומות. קשר מלא הוא גם קשר תפארת מלכות, וגם קשר יסוד מלכות. בסוף אנחנו לא מוותרים בהקשר הזה על השלמות המלאה. אבל לפעמים יכולים להיות מצבים שאדם יניח לקשר הנמוך וידאג רק לקשר האמצעי, רק לחוויית הקשר הגבוה של הרוח עם הנפש. לדוגמא, קשר של ההורים והילדים אחרי הלידה של הילד.  אז בזמן העיבור הילד נמצא בתוך הרחם של האמא, שזה יותר בכיוון של פלג גוף תחתון. ואחרי שהוא נולד אמא מחזיקה אותו על בית החזה, ושם היא מניקה אותו ומעניקה לו. שם נוצר הקשר הגבוה של תקופת היניקה, שהיא בעצם קשר אל בית החזה, קשר של אזור הדיבור, של הקול, של הקשר הרגשי, של הפנים בפנים. וזה יוצר איזושהי קומה נוספת של הרוח. ואם אנחנו הולכים לקשר עוברי, אז אנחנו הולכים יותר למטה. מקשר ינקותי  עם ההורים, אנחנו אמורים ללכת יותר למעלה ונתחיל לפתח את הקשר הגבוה ביחס למערכת הנמוכה.

אפשר להסתכל ולראות שהאבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, הלכו בארץ ישראל שהיא כנגד ספירת המלכות, כנגד הנפש. והם יצרו את הקשר של האבות עם הנפש על מרכז התפארת. “א-ל שד”י יתן לכם רחמים” (בראשית מג, יד), זה היה הקשר של האבות הקדושים. קשר של הורים עם ילדים לאחר שהילד נולד, והילד מתפתח ועובר תהליכי ינקות, ילדות וגדילה, אז האזור התחתון של הקשר נסגר. אין יותר מקום לאינטראקציה של פלג גוף תחתון בין הורה לילד, גמרנו. כל האינטראקציה היא אינטראקציה של פלג גוף עליון, של חיבוק נישוק, של מבט, של דיבור, של אכילה דרך הפה. אנחנו נמצאים באזור הזה, באזור של פלג גוף עליון. פלג גוף תחתון של יחסי נפש יחכה לזוגיות, ובזוגיות הוא יפתח מחדש. בילדות הוא נכנס לחביון, לכן מובן שלא תמיד בחיים אנחנו מפעילים את שני המרכזים, גם את הברית של הלב וגם את הברית התחתונה. זו נקודה למחשבה, ואם זה היה לכם קצת לא מובן, אז שימו את זה בסוגריים.

ריצה אופקית וריצה אנכית

התחלנו להבחין בין הנה”י של הזעיר אנפין, הנה”י של האדם, הנה”י של הרוח, שזה בעצם מקביל לנפש שברוח, לבין החג”ת שזה הרוח שברוח. המרכז הרגשי נחווה יותר שם, בחג”ת, כי בפלג גוף תחתון הרגשות עדיין לא מתפתחים לגמרי, אני מרגיש תוקפנות אבל אני עדיין לא מצליח לומר שאני כועס, אני מרגיש רצון בקשר אבל עדיין לא מצליח להגיד שאני אוהב אותך. אתם יכולים לראות את זה בילדים קטנים, שהם אפילו עוד לא מדברים, והם חוזרים אחרי תנועת הגוף אחד של השני ולא יכולים להגיד אני אוהב אותך, אני שמח בך. חלק מההתפתחות תהיה שהרגש שחבוי בתוך תנועת גוף יצליח לומר את עצמו, יצליח לדבר את עצמו, ואז אנחנו יודעים להגיד את מה אנחנו מרגישים, ואנחנו בעצם מתחילים לשוחח. לכן במובן הזה, המימוש של השלב הזה, של השלב הינקות של הילדות, הוא בהתפתחות החג”ת. דווקא התפתחות החג”ת, ולאו דווקא הנה”י. הנה”י צריכים לדעת ללכת, צריכים לדעת לפעול – להצליח להביא את עצמם לכדי מימוש תנועתי. אבל לא התנועה היא ביטוי הרוח, התנועה היא דינאמיקה שחשובה לרוח, אבל היא כמו משטח האצה למטוס. כי כשאני רץ אז זה פתח ליכולת שלי לעוף. אז ילד לומד ללכת, ילד לומד לרוץ, והריצה נותנת איזשהו דרייב לתנועה היצירתית, לתנועת הרוח, לחווית הרוח, חווית העוצמה, חווית היכולת. התנועתיות הזאת בסוף צריכה ללכת למרכז היצירה. אם אני רק רץ רץ רץ רץ ואני נשאר על הקרקע ואני לא מצליח להפוך את התנועה הזאת ליצירה בחיים שלי, לצמיחה, להתפתחות, לגדילה, אז נשארתי רק בנה”י. אני כל היום רץ, אבל אני בעצם לא מצליח ליצור את התנועה שאיננה רק אופקית, אלא תנועה אנכית, תנועה יצירתית, תנועה התפתחותית, תנועה שנעה כלפי השמיים ומהווה תהליכי גדילה. 

זה חשוב, מישהו שמרגיש שהרוח שלו תקועה, כל היום יושב על הכורסא, או בבית המדרש יושב על הכסא. הוא מפעיל את הראש, הוא מפעיל את הבטן, אבל הרוח שלא לא זזה – אז שיתחיל לרוץ, חשוב. הריצה פותחת  את הרוח, היא מייצרת את התנועתיות שאנחנו זקוקים לה בשביל חווית התנועה בחיינו, כדי שאנחנו לא נהיה שקועים במקום הזה שאני רק מפעיל את הראש ואני שקוע במקום אחד, אני רק מפעיל את הבטן ואני שקוע במקום אחד. הנפש והחשיבה פעילות, ואין רוח שנעה שם בפנים. ואז מה שקורה זה שקיעה בתוך בוץ, לפעמים דכדוך, או שקיעה, או עצבות, או עצלות, שמתחילה להתפתח בתוך הנפש כי אין תנועה. אין תנועה, אין חיוניות, אין משחקיות. יש איזושהי כבדות שנמצאת באגן ונמצאת בראש. ואין כל כך את התנועה של הרוח. כשאתם רצים אז יש הרבה תנועות, סיבולת לב-ריאה, הלב מתחיל לפעום, הריאות נושמות ונושפות, כל המרכז הזה מתחיל לנוע מעלה ומטה, ואתם יכולים להבין את התנועתיות שמתחילה לזרום אנרגתית בתוככם. זה חשוב לדינאמיקה הזאת.

כל זה היה גדי לפתוח קצת את הזיהוי שנמצא בטבלה:

מערכת ספרתית: חג”ת. חג”ת כמרכז.

פתיחת הו”ק, צמיחה גדילה ותנועה

התנועה יותר שייכת לנצח הוד, לרגליים. אבל כשהרגליים מתחילות לרוץ, שהילד מתחיל ללכת, אז הוא מגלה את התנועה שלו על פני המרחב, הוא מתחיל להניע את הרוח שנעה מX לY. אבל בעומק התנועה היא לא מX לY אלא התנועה היא על פני ציר הY, היא תנועה ממטה למעלה, היא תנועה שהופכת להיות תנועת התפתחות, צמיחה, יצירה ומסע אישיותי בתוך התנועה שלנו בתוך החיים, בתוך המרחב.

המשחקיות של הרוח

נמשיך עכשיו לדבר על המרחב המשחקי:

התפארת והחלום: כתר (ת”ת של אמא) ותפארת בלב הז”א. 

המרחב המשחקי: בין הנפש לנשמה בין החוץ לפנים, תהליכי יצירה ומשחק.

התפארת והחלום , המרחב המשחקי. זאת נקודה מאוד מאוד חשובה בהקשר שלנו. קודם כל תזכרו שהדינאמיקה שמניעה את הרוח בין השאר, נובעת מקוטביות. מפער שאני חווה בין הרצוי למצוי, בין החוץ לפנים, בין המעלה למטה, בין הימינה לשמאלה, בין האוהב לשונא. ואני חווה שהקטבים האלה זה אחד ואני חווה את עצמי כאחד, אני מזדהה עם המציאות שבחוץ ואני רוצה לגשר על הפערים האלה. אני לא יכול פשוט להתפרק לתוכם, אני לא מזדהה באופן מפוצל, אלא אני מנסה לייצר איזה ‘אני אחד’ בתוך כל הסתירות האלה. איך אני עושה את זה? אני עושה את המסע הזה דרך תהליכי היצירה, אני צריך ליצור את המציאות כל הזמן. זה לא כמו הנפש, שאני מקבל את העובדות, ומה שיש יש ואני מזדהה עם המציאות החיצונית. בנפש אני מזדהה עם העובדות, עם העולם העובדתי. דברנו הרבה על נושא העבד והעובדה, עולם העשיה כעולם העובדא. אבל ברוח אני חייב כל הזמן ליצור תהליכי יצירה. תהליכים שיעזרו לי לגשר על הקונטרס, על הפער, ויביאו לי את היכולת לחוות את  האחד – את האחד בתוך עצמי ואת האחד במציאות שמחוץ לי. אז במובן הזה זו תופעה אופיינית, שלרוח קשה לקבל את המציאות כמות שהיא, קשה לה. בשונה מהנפש שבאופן טבעי הולכת אל המציאות החיצונית ומזדהה אתה. בשונה מהחשיבה הקוגניטיבית, האנליטית, המדעית הטהורה, שפשוט קולטת דרך החושים את המציאות ומנתחת אותה ומנסה למצוא מה היא ומי היא. הרוח באופן טבעי היא מזהה ומנסה ליצור, מנסה לגשר על הפערים. לספר סיפור אחיד ויצירתי על חווית המציאות. 

לכן הרוח בעצם מספרת סיפורים, שלפעמים הם בין מציאות לדמיון. הילד כל הזמן נע בין מציאות לדמיון, והדמיון הזה מאפשר לו לתווך את הפער ולהשלים את הסיפור, לחוות את עצמו בתוך הסתירות של המציאות. והוא גם מאפשר לו לשחק עם המציאות. היצירה משחקת עם המציאות. אני יכול לשחק אתה, אני יכול ליצור אותה בצורות אחרות. אני יכול ליצור אנשים בצורה אחרת, אני יכול ליצור את העולם בצורה אחרת, אני יכול ליצור את עצמי בצורה אחרת, אני יכול ליצור את ההורים שלי בצורה אחרת לפי מה שאני רוצה. הדבר הזה הוא בעצם תהליך מתמיד שקיים במרחב הזה, שכל הזמן אני משחק עם המציאות, כל הזמן אני יוצר את המציאות. אז כמו שדברנו קודם, זו חוויה שהיא גם מוחצנת, אני כל הזמן מנסה לספר את המציאות לפי החוויה שלי, לפי התפיסה שלי, לפי הרגשות שלי. ולפעמים מישהו מבחוץ מתוסכל: “אתה כל הזמן מספר את הסיפור שלך, ואתה לא מצליח לראות אותי”, “אתה רואה כל הזמן איזשהו סיפור שאתה יוצר אותו”, “אתה מספר לעצמך סיפורים כל היום”. הרבה פעמים אנשים נפשיים או אנשים בינתיים מסתכלים על איש הרוח ואומרים לו “אתה כל הזמן מספר סיפורים לעצמך, יש לך איזה נרטיב שאתה בונה לעצמך שהוא לא בדיוק המציאות, אתה מספר סיפורים כל היום”. אבל זה חלק מהרוח, חלק מהרוח כיוצרת וכמדמיינת, כמשחקת, כמרככת. הדמיון בהקשר הזה מרכך לרוח את המציאות כמות שהיא, ומאפשר לה להגמיש אותה, לעשות אותה אחרת. הדמיון חיוני ליכולת שלה ליצור את המציאות בצורה אחרת, והוא גם מתווך על הפערים.

אז זה חלק מהחוויה של הילד כמשחק. גם כיוצר וגם כמשחק. גם כיוצר את המציאות מבחוץ כל הזמן, וגם חווית המשחק, משחק עם המציאות. לשחק כל הזמן, להמציא בעצמי את החוקים ולשחק איתם. ליהנות מחוויית שעשוע, מחוויה משחקית. חוויה שבה מצד אחד יש חוקים, ומצד שני אני משחק בתוכם, ואני נהנה לפעמים גם ליצור אותם בצורה אחרת ולחוות את חווית הסינתזה שייצרתי, את חווית ההרמוניה שאני גיבשתי, שאני הצלחתי ליצור, שאני יצרתי משהו דמוי עולם, וציירתי את המציאות שבחוץ באופן הרמוני. היכולת שלי לייצר הרמוניזציה של המציאות היא חווית האינטגרציה של הלב, של התפארת, שבעצם חי בתוך הו’ קצוות של הזמן, של המרחב ושל האישיות, ומאפשר לעצמו תהליכי יצירה שנותנים לו לחוות את היכולת שלו לשכון באופן אחדותי בתוך העולם שבתוכו הוא קיים. אם הוא לא יצליח, אז או שהוא יתפרק או שהוא יפצל. אז פה אנחנו נראה תהליכים של פיצול, שהם תהליכים שהרוח קשה לה איתם, ובהמשך עוד נחשוב ונדבר על התהליכים הללו של הסיטרא אחרא שלה, שהרוח כביכול תיצור את מה שהוא ‘אני’ ואת מה שהוא לא ‘אני’, את מה שאני אלחם בו, או אשלול אותו, או לא אכיר בו. אבל בינתיים אנחנו מדברים על צעד בסיסי שבו היצירה והמשחקיות היא חוויה שמאפשרת לאני האחד שמזדהה עם העולם, לחוות את העולם בתוך האחדות שלו.

תווך בין חוץ לפנים

אני מדייק את עצמי. אם היינו נמצאים עכשיו בבינה, באני פנימי, עוד צעד אחד פנימה של התפתחות האני, אז האני הבינתי לא חייב להזדהות עם המציאות החיצונית. המציאות היא שבורה, המציאות היא מרוסקת, אבל אני, אני משהו אחר. אני זה אני. יש לי איזשהו עולם פנימי שאני חווה את עצמי בתוכו, ואני לא זקוק לשנע את המציאות החיצונית שתתאים את עצמה לחוויה שלי. אבל זה טוב לשלב הבא, ברגע שהבינה תייצר את העולם הפנימי, ואני אתחיל להפריד את עצמי מהמציאות החיצונית, אז אני אגיד “בסדר, אז המציאות החיצונית היא ככה או ככה או ככה, אבל אני לא… אני לא מתפדח מההורים שלי, בסדר, אז זה ההורים שלי, אני מישהו אחר”, אני לא אנסה להנדס אותם, או את הסיפור חיים שלי שיהיה הרמוני ויפה, שיסתיים כל פעם כמו סיפור ילדים, והם חיו באושר ועושר עד 120 שנה. אני לא צריך את זה, כי אני בעצם יכול לייצר הפרדה שיש מרחב חוץ ויש מרחב פנים, ואני שייך למרחב הפנימי ושם יש אני פנימי אחר, אחר מהעולם, והוא חווה אחדות בתוך עצמו. ברוח זה לא ככה כי הרוח היא נמצאת על התווך שבין החוץ לפנים. כמו שאתם זוכרים, הרוח שייכת לכלי אמצעי. ובגלל שהרוח נמצאת בתווך הזה, אז אני מאוד מזדהה עם החברה, אני מאוד מזדהה עם החברים שלי, מאוד מזדהה עם ההורים שלי. אני מזדהה עם העולם שבחוץ, אבל אני גם חווה את עצמי כאישיות אינדיבידואלית. איך אני מגשר על הפער הזה? פה מתחילים תהליכי משחק ותהליכי יצירה. גם על עצמי – אני רוצה לראות את עצמי בצורה מסוימת, ולפעמים בעולם החיצוני אני מקבל פידבקים אחרים, אז אני אבחר מה לקבל ומה לא לקבל בשביל שהסיפור שאני מספר לעצמי, ואני ארצה שאחרים יספרו לי אותו, יהיה בצורה מסוימת. 

אלו תהליכים שהם חלק מהשלב הזה של הרוח, שלב שהוא בין החוץ לפנים. אישיות שמתפתחת בין החוץ לפנים, ויוצרת כל הזמן את העולם שבחוץ בהתאם לחלום הפנימי שיש לי, על איך שהעולם הזה צריך להיות, או קודם כל בהתאם לחוויית האחדות שאני רוצה לחוות. אני רוצה לחוות סיפור אחד, אני רוצה לחוות מציאות אחת. לפעמים לא תהיה לי ברירה ואני אעשה תהליכי הדחקה, או אזרוק החוצה חלקים שמפריעים לי, שיפריעו לסיפור, ואשמור על הסיפור שלי כסיפור הרמוני. אני לא אזהה, ולא אראה בתוך עצמי דברים לא נעימים שאני לא רוצה לראות אותם שיפריעו לחוויית הסיפור שלי על עצמי כאישיות כזאת וכזאת וכזאת. אז אני אספר סיפור שהוא מתאים ליכולת שלי  לשכון עם עצמי בשלום, ולחוות טוב את האני האחד שלי. ואת כל הסתירות האלה בתוך האישיות שלי, אני לפעמים מדחיק החוצה. ‘אז אם זה לא אני, זה הילד הרע שנכנס בי בפנים’, זה חלק מהתהליך הזה. אבל בסוף שמתי בחוץ חלקים של עצמי, במובן מסוים. ואני מתכחש לאזורים ההתמכרותיים שלי, לאזורים הלא יפים שלי, הדברים הפוגעניים שלי, הדברים הפגיעים שלי וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. כך גם ביחס להורים שלי זה יכול לקרות, לטוב או למוטב, איך אני מספר לעצמי את הסיפור על הילדות שלי, איך אני זוכר את הילדות שלי, איך אני זוכר את ההורים שלי.

זיכרון האחדות

כל זה הוא צעד חשוב ומשמעותי להבין בעולם הרוח, בעולם היצירה, אבל יש לזה רובד נוסף. הקטבים של הרוח הם לא רק קטבים שקיימים בו’ קצוות – כלומר שאני חווה סתירה במציאות החיצונית והצורך שלי להיות אני אחד בתוך העולם הזה שבתוכו אני מתקיים, על הסתירות שלו, על המתחים שלו, גורם לי ליצור את מרכז התפארת כל הזמן כמרכז פעיל. וגם בוחר איך לספר את הסיפור, איך לייצר את הדרמה שלי. אבל יש פה עוד רובד כמובן, שהוא קשור למתח שבין הנשמה לבין העולם שבחוץ. כלומר, לאט לאט עם התפתחות הרוח, היא צומחת וחושפת בתוך עצמה את האני הפנימי שלי. וזה יקרה בתהליכים קצת יותר מתבגרים, לא בינקות של השנתיים ראשונות, לא בילדות הראשונה, אלא בשלב יותר מאוחר של הילד, באזור גילאי 8,9,10 מתחיל להתפתח אני פנימי. אני פנימי שלפעמים השתקף עד עכשיו בעיניים של ההורים, ועכשיו הוא הפך להיות משהו שאני מזהה בתוך עצמי. ויש לי פער – פער בין האני הפנימי הזה שאני מחזיק בתוך עצמי, שההורים שלי החזיקו בשבילי עד עכשיו, לבין המציאות החיצונית. והפער הזה עצמו הוא הפער בין הפוטנציאל שלי, פוטנציאל של מי אני ומה אני ומה אני יכול להיות, ומה אני יכול להיות מסוגל, לבין מה שאני בפועל. הדבר הזה עצמו הוא מהווה קונטרס שדוחף אותי, כמו שדברנו, ליצור. 

אבל בשביל זה צריך להגמיש את המציאות, ולייצר את המציאות אחרת כל הזמן. אז אני כל הזמן חייב בעצם לשנות את המציאות, וגם לשנות את עצמי כל הזמן. לשחק כל הזמן עם האפשרויות, איך אני יכול לשנות את המציאות? איך אני יכול לעשות את זה אחרת? איך אני יכול ליצור את המציאות ככה שאני אגשים ואממש את אותם ציורים פנימיים שיש לי, את אותם רצונות – אם זה מוחזק בתוכי; או לממש את החלומות של ההורים שלי שהפנמתי לתוכי פנימה, או שההורים שלי החזיקו בשבילי איזשהו פוטנציאל צמיחתי הרמוני של אושר ושמחה וחדווה שחוויתי דרכם, שאני רוצה לממש אותו  עכשיו בחיים שלי – גם זה יכול להיות. זאת אומרת, יכול להיות שאני חוויתי בילדות שלי עם ההורים איזה סוג של הרמוניה, של אושר ושמחה, ועכשיו אני מתבגר, ומה לעשות שמערכת היחסים עם ההורים לא נראית ככה? זה מייצר פער. מה לעשות שהמערכת הזוגית לא נראית ככה? שמהערכת החברתית שלי לא נראית ככה? אני נמצא באיזשהו פער בין החלום הפנימי והחוויה העמוקה שמופנמת בתוכי פנימה, הנשמתית שמופנמת בתוך הרוח, איזשהו אושר של אחדות ושל הרמוניה ושל שמחה, לבין החיצוניות. בין אם זה הילד המתבגר שרב עם ההורים, בין אם זה העולם החיצוני של החברים, או המערכת הזוגית שבתוכה הוא נמצא באיזשהו פער שהוא זקוק לתווך אותו. עכשיו, אם אני אאמין למציאות שבחוץ, אם אני אאמין לחברים, אם אני אאמין לעולם שבחוץ לגבי מה שהוא אומר עלי, אם אני אאמין לפידבק החיצוני בעולם העשייה, יכול להיות שאני אקרוס מזה. אם אני אאמין למה שבן הזוג או בת הזוג אומרים עלי בעתות קשים של כעס, יכול להיות שאני אקרוס מזה. יש איזשהו צורך של הרוח לינוק מהאחדות, לינוק מהאמון שלה באחדות הפנימית שבתוך עצמה ובאחדות הפנימית שלה עם המציאות החיצונית. זה שייך לאינטראקציות העמוקות שנמצאות בפוטנציאל, באמון שלי בפוטנציאל שלי להיות בהרמוניה, ולהיות עם העולם בהרמוניה. 

הדבר הזה בעצם נמצא בחלום. בחלום שאני חולם על המציאות כהרמונית בתוכי, חולם על עצמי כהרמוני בתוכי. יש לי איזה ציור עומק כזה פנימי, והוא עוזר לי במציאות החיצונית של הרוח ובהתמודדות שלי עם העולם החיצון. אז מה זה הדבר הזה? מה זה הדבר הזה? מה זה אותו מקום שבו אני שומר את הזיכרון הזה של ההרמוניה עם עצמי ואת ההרמוניה שלי עם החיצון, עם ההורים שלי, עם המציאות החיצונית שלי? הדבר הזה הוא בעצם סוג של נקודת הכתר של הרוח. המקום שהרוח נושאת את חווית האחדות בתוך עצמה. חווית היחידות והאחדות בתוך עצמה, מעבר לכל הדיסהרמוניה שקיים במציאות החיצונית. שם הכל היה אחד, שם הכל אחד, ושמה יש לי את היכולת לעזוב את המציאות החיצונית, ולסגת אל העולם הפנימי, לסגת אל האמון הפנימי, לסגת אל הלב הפנימי, ולהאמין שם, ולהתחדש שם באמון שלי באחד. באחד עם עצמי, באחד ההרמוני של עצמי, באחד עם המציאות החיצונית, באחד במערכת היחסים. ולקבל מזה כוח להביא אותו מחדש אל עולם היצירה.

התפארת והחלום

עכשיו אדייק את זה עוד פעם. בתוך הכתר הזה כביכול, יש פרח שנפתח. יש פרח של הרמוניה, פרח של תפארת. אני חי בתוך המרכז של הרוח, שם נמצאת התפארת שלי ששואפת להרמוניה – למרכז שישא את כל הקטבים. אבל המציאות החיצונית קשה, אני צריך ג’אגלינג בלתי פוסק כדי להצליח לשאת חיים של הרמוניה. כי אני צריך לסדר את עצמי גם עם העבודה, גם עם הזוגיות, גם עם הילדים, גם עם ההישגים האישיים, התפתחות אישית, וגם עם הבנק וגם עם לא משנה מה, אלף ואחד דברים. איך בתוך כל זה אני מנהל את הסתירות הפנימיות יחד עם עצמי, עם הרצונות והשאיפות שלי, ורוחניות ותשוקות וכו’, בקיצור בלגן שלם. אבל יש בעומק של הלב איזושהי נקודת אמון שמחוברת לנקודת החלימה שלי, שיש אפשרות כזאת ושיש לי את השייכות ושהעולם יכול להיות הרמוני ואחד. אז בעצם הכתר שלי נושא את הפוטנציאל התפארתי של ההויה. מהו הפוטנציאל התפארתי של ההויה? זו התפארת הנשמתית שלנו, סוג של חווית נשמה שהרוח חווה בתוך עצמה. חולמת ומאמינה בעומק שלה שיש את האפשרות הזאת. לפעמים מי שנשאו את זה בפעם האחרונה היו היחסים של הרוח כילד עם אמא שלו, עם ההורים שלו, שם הוא חווה את הגן עדן האחרון שהיה לו, שם הוא חווה את ההרמוניה האחרונה שהייתה לו, לפני שהוא גורש מהגן לבית הספר, לפני שנולד האח הבא.. שם הוא חווה איזושהי הרמוניה שהוא נושא אותה בתוך הלב. 

לכן אתם יכולים להבין את הדימוי שהכתר של הזעיר אנפין הוא התפארת של אמא, וכל כתר הוא תפארת של רובד גבוה יותר. כי כשהרוח הולכת לישון בלילה היא חולמת על ההרמוניה הפוטנציאלית היצירתית שבאמת נמצאת מחוץ למשחק, ואפשר ליצור את העולם אחרת, ואפשר לברוא את העולם אחרת, ושהמציאות יכולה להשתנות ולהיות שונה, ואפשר להפוך את העולם הזה לעולם טוב,  עולם של אושר, עולם של שמחה, עולם של הרמוניה. החלום הזה שהוא קצת תמים, מגיע מנקודת העומק הזאת. וזה הקשר בין כתר לתפארת. זה מה שכתוב בטבלה:

התפארת והחלום: כתר (ת”ת של אמא) ותפארת בלב הז”א.  

לפעמים אנחנו גם מאבדים קשר עם הנקודה הזאת. עם הנקודה של היכולת שלנו להאמין בהארת היחידה של היצירתיות. אנחנו מאמינים בחיי יצירה, הם נותנים סיפוק, הם נותנים משמעות, אבל היכולת להתחבר לאמון באחדות החיים, באחדות היצירה, ביכולת להתמודד עם הקטבים, להתמודד עם הסתירות, ולעשות את המסע היצירתי של גילוי האחד, לא תמיד נוכחת. גילוי האחד הוא גם גילוי הנשמה, זה חושף איזו נקודת אושר וסיפוק של הרוח לא רק מזה שהיא יוצרת, אלא כי היא חושפת את העצמי שלה כביכול, בתוך תהליכי היצירה. היא חושפת את חווית האחדות העצמית, שהמציאות היא באמת אחת איתי, ואני אחד איתה, ואני אחד עם עצמי. אני חווה את האחד העצמי בתוך כל תהליכי היצירה. 

זה הקשר שבין הכתר ללב, בין הארת היחידה ללב, ובין נקודת האמונה של הרוח ללב, ובין התפארת של אמא לתפארת של הז”א.

עד כאן להיום, נראה לי שזה מספיק לנו.