שיעור 14: הנפש ב’ – התפתחות הנפש ושפת המרחב

אנחנו ממשיכים בשרטוט של קווי המתאר של מה יש לנו בתוך האזור הנפשי. הבאתי לכם מושגי בסיס שאותם עוד נפתח בהרחבה בהמשך, כדי שתהיה לכם את מערכת האנלוגיות שתשב לכם כבר בראש כי זה חלק מתהליכי הלמידה שלנו. הרב קוק כותב: ש”רזין מתבארין ברזין”. בהרבה מובנים ככה אנחנו לומדים. יש לנו מערכות הקשר. אנחנו מבינים את החיים בתוך הקשרם. יש המון רזולוציות ושכבות, אבל האנלוגיות שבתוך כל השכבות האלה וההקשרים שביניהם עוזרים לנו להבין מה הם חיי נפש. אנחנו לא מגדירים אלא מבינים את זה מתוך תבניות החיים שבהם הנפש מופיעה ברמות השונות.

המעבר מספירה לפרצוף- ממלכות לנפש

השאלה האחרונה, בשיעור שעבר, הייתה בקשר לנפש ועולם העשייה. לומר נפש זה לדבר בשפת הנרנח”י – נפש רוח נשמה חיה יחידה. המקבילה של הנפש בעולם הספירות זה ספירת המלכות. אבל מלכות ונפש זה לא אותו דבר. הנפש היא כמו החיים הפנימיים שפועמים בתוך צורת המבטא המלכותית. יש צורת מבטא שהיא תפקוד של מלכות, תפקוד שקשור לגילוי, להופעה, למפגש עם הזולת, שם, הוצאה מן הכח אל הפועל. ונפש זה לדבר על החיים הפנימיים, על החיים שנמצאים בתוך המבטא הזה. הנפש שפועמת בתוך ספירת המלכות ומתגלה דרך ספירת המלכות, הרבה פעמים תיקח את ספירת המלכות ותהפוך אותה לסיפור יותר עשיר. המעבר של המלכות לסיפור יותר עשיר שמספר את סיפורה של הנפש, יהיה מה שבהמשך נגיע אליו, בהמשך ההתפתחות של הסיפור הנפשי, כאשר הוא יהפוך לפרצוף שנקרא פרצוף נוקבא, פרצוף הנקבה, האשה. הפרצוף הנשי כסוג של ארגון גבוה של הופעת הנפש. המעבר הזה הוא מעבר שנקרא בקבלה מעבר מספירה לפרצוף. במקום לדבר באופן פשטני על כח שנקרא מלכות, אני מגלה שלמלכות יש עולם שלם שם בפנים, עשיר, שיש לו פנים, אישיות, המון כוחות שונים שמספרים אותו באופן מגוון ועשיר. זה חלק מהתופעה שבה הספירה הופכת לפרצוף. זה לא קורה ביום אחד. זה התהליך בו הכוחות המלכותיים מתארגנים, מתפתחים, מתעשרים, מתגוונים ומתארגנים לכדי סיפור רב מערכתי, סיפור פרצופי. אבל ברור שבמעבר הזה מספירה לפרצוף גם הנפש תעבור תהליכי התפתחות. גם הנפש שהופיעה באופן שטחי כשדברנו על ספירה, ספירת המלכות כח הגילוי החוצה, תופיע בתור עולם שלם אישיותי, עם עושר של מבעים נפשיים, ומערכות קשר שצומחות כאשר הנפש מתפתחת לשפת פרצוף. זה משהו שנעקוב אחריו.

כביכול, רק בשביל לשבר את האוזן, כשדברנו על העובר שהוא פועם בחודש הראשון עובר עם דופק, שקיק עם דופק של לב פועם, כל מה שיש זה נפש פועמת, בחינת הקיום. יש פה תנועת חיים שהיא עכשיו מונעת בתהליכים לקיום ולהזנה ולהישרדות. ובדגש הנפשי הזה זה מאוד מינימלי. אבל ככל שנלך לתוך ההתפתחות בציר החיים, נראה את הנפש הזאת לומדת לדבר, ללכת, ומודעת לעצמה, ומזהה את עצמה, והופכת למקום באישיות.

סיפורה של הנפש

זה תהליך שלוקח הרבה שנים, כי הוא לא השחקן היחיד בתוכנו – יש גם שחקנים אחרים כמו הרוח, הנשמה, החיה והיחידה. לפעמים הנפש ככח טבעי מודחקת אחורה בעקבות שחקנים חדשים. בעקבות הרוח שמתפתחת וצומחת ותופסת לה את המקום, והאדם מזהה את עצמו עם הרוח ולא עם הנפש. האדם מזהה את עצמו עם האני המתפתח, היוצר, המתחרה, החברתי. מה עם הנפש הטבעית ושפת הצרכים, שפת ההזנה, ושפת הקיום ושפת ההישרדות? טוב, זה משהו שצריך אותו, לא שם אני מונח, לא שם אני מתרכז. אם אהיה במצב שלא יהיה לי אוכל אז רגרסיבית אני אחזור לשם ואהיה עסוק בזה. כמו בן אדם ששכחו אותו בשמירה פעם נוספת, הוא כבר לא ישן מזמן, ויש לו איזשהו רגרסיה לצורך לישון ולתפקד. זה משפיע עלינו, אנחנו נהיים עצבניים, חסרי סבלנות ומגיבים באופן הישרדותי, כל אחד לפי האופי שלו. אבל זה רגרסיה, האדם מבחנתו הוא לא רוצה להתעסק עם זה, לא בהישרדות ולא בהזנה. הוא רוצה להתעסק במה שמעניין אותו – ליצור, לפצח ולקדם. לכן מה שקורה בהמשך שלבי ההתפתחות, זה שהנפש מודחקת אחורה, ואני מספק את צרכי אבל אני לא רוצה להדגיש את זה. לא שם אני מניח את האישיות שלי. יש לי יצרים, דחפים, זה טבעי אבל לא שם אני רוצה להיות מונח, לא מבחינת הרוח וגם לא מבחינת הנשמה שיש לה לפעמים דינים על היצרים והדחפים הטבעיים שלי, שהם חייתיים, בהמיים, יצריים, לא מוסריים בדווקא. לנשמה יש הרבה מה לומר על האזור הנפשי הזה. כשהנשמה משתלבת עם הרוח אז תהליכי ההדחקה של הנפש הופכים להיות יותר ויותר דומיננטיים. הנפש הלכה אחורה ונהייתה האזור האחורי של חיי, החצר האחורית שלי. אני אתבייש להודות בצרכי או לדבר עליהם.

ואז מגיע השלב שהנפש לאט לאט צומחת מאחורה, מתפתחת ומתעשרת ומתגוונת. לא תמיד בצודה מודעת, כי יש לי צרכים נפשיים פיזיים, יש לי צרכים נפשיים חברתיים, יש צרכים נפשיים רוחניים. ככל שהתפתחתי הנפש עקבה אחרי הרוח ואחרי הנשמה וגם שם מתגלים גוונים נפשיים. לנפש יש גילויים גם ברמות גבוהות יותר. אבל אני לא בהכרח אוסף את הכל לכדי ישות אחת, זהות אחת, אלא אני עדיין מתייחס לנפש כמו בילדות. חלק מהתהליך ההתפתחותי שלנו זה להכיר ולזהות את הנפש. להבין שהיא לא רק משהו שאנחנו נלחמים בו ומדחיקים אותו אלא הוא משהו שהוא שותף לחיים שלנו בצורה עמוקה ומשלימה.

חלק מהפיתוח של השפה הזאת זה כשאנחנו עוברים לתוך שפה זוגית. בשפה זוגית המקום הנפשי מקבל מקום אחר. מקום של שיתוף ודאגה לצרכים, דאגה לילדים, סיפוק צרכים אחד של השני, שותפות בצרכים אחד עם השני, הנאה מהצרכים אחד עם השני. זו שפה שלא הייתה לנו קודם. היא הופכת להיות חלק מאינטראקציה אישיותית מלאה ושלמה שמעשירה ומחוברת להמון רבדים בתוכנו. זה שאלה אצלינו כמה נפתח אותה? כמה נעמיק אותה? כמה נבקר אותה? וכמה נאיר לה פנים? וכמה נדע לעבוד איתה נכון? זה השלב הזה, שהוא השלב הזוגי ואחר כך השלב ההורי, שפתאום הנפש מקבלת מקום ענק, אחר. האדם עסוק בלספק את הצרכים הנפשיים של ילדיו באחוז גבוה כהיותו הורה, בין אם זה אבא או אמא. אנחנו גם נהנים מזה, זה נוכח בחיים שלנו ומשמעותי לנו. השאלה עד איזה עומק נוכל לקחת את השפה הנפשית? אבל ברגע הזה אתם מבינים שזה לא הכח הקטן הזה והמודחק הזה שנמצא אי שם למטה, אלא זה הפך להיות משהו שהוא קומה שלמה.

במרחב הזוגי – מערכת היחסים שבין הגבר לבן האישה. הנפש נפתחת למרחב שלם שצמח במקום שבו הגבר הפסיק כביכול להדחיק את נפשו, הצליח לתת לה מקום ולפגוש אותה במרחב זוגי. הרוח, בייצוג הזה, הפסיקה להדחיק את הנפש. זה נכון גם בתוך עצמנו כמו בשפה הבין אישית. הנרנח”י ומה שאנחנו לומדים קיים גם בפרקטל האישי וגם בפרקטל החברתי. גם בתוכנו, הרוח הפסיקה להדחיק את הנפש, והתחילה ללמוד להכיר אותה, לתת לה מקום ולהבין את תפקידה בחייה בצורה חיובית. גם בהקשר הזוגי, נוצרת שפה שלמה ומפותחת מאוד של בית, כלכלה, מגע גופני, חיים נפשיים, מנוחה. המון שפות שקשורות לנפש, חוזרות אלינו בחיים בשלב המאוחר שלהם, בשלב הזוגי וההורי. באמצע, הנפש עוברת את “שלב החביון” של הדחקת הנפש. ההתפתחות שלה נדחקת אחורה למען התפתחויות של רבדי האמצע, רבדי הנשמה והרוח. אבל כשמגיעים לשלב של יצירת החיים, שזה השלב הזוגי וההורי שמתחיל לנשוק אל החיה, הנפש חוזרת להופיע בדרך חדשה. זה הרעיון של נסירת האשה מהזכר. בהתחלה היא הייתה אחור באחור. האישה פה מייצגת את הרובד הנפשי. זה לא כל הרבדים הנשיים, יש רבדים שבהם האשה תייצג את הנשמה או רבדים אחרים. אבל אנחנו עוסקים בהיבט מסוים במפגש הזוגי שקשור למקום שבו האשה פותחת את שפת הנפש אל מול הרוח, אל מול הזכר. התהליך הזה מיוצג פה כזכרי ונקבי, אבל הוא נכון גם ביחסי נפש ורוח שבתוכנו, אותם תהליכים צריכים לעבור. בהתחלה היא זנב אחר כך היא צלע היא עדיין אחור באחור, ואז מתרחשת הנסירה, ואז היא מתפתחת וצומחת אל מולו, והוא מכיר בה ואומר: הו! הפעם לזאת יקרא אשה, “הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה”. זה מה שנקרא פרצוף נוקבא. אתם יכולים לראות איך הכח הנפשי התפתח עד המצב שהוא הגיע למצב שהוא פרצוף אישיותי שלם שמייצג מפותחות ומורכבות של שפת נפש, שלא הייתה מפותחת בתוכנו לפני כן.

זה המעבר, מספירה, ממלכות, לפרצוף. המעבר הזה מספירה לפרצוף מעורר בנו את ההקשבה שספירה היא לא רק ספירה, אלא היא מרחב חיים. מרחב חיים, יש בה נפש.

המעבר משפת הספירות לשפת הפרצופים

מה החידוש במה שאני אומר? הרבה פעמים נפגוש את המונח ספירות, המונח ספירות מתואר בתור כלים. כאילו יש לקב”ה, לאור אינסוף ברוך הוא, עשר ספירות, עשר מידות, שבהם הוא משתמש בשביל להנהיג את עולמו. הוא יכול להשתמש בספירת הכתר, ספירת החכמה, ספירת הבינה, ספירת התפארת וכו’. זה מין כלים שהאור האלוקי משתמש בהם בשביל לפעול בעולם. תפיסה כזאת של המלכות זה כח פעולה. אבל התפיסה הזאת לא משהה אותנו בתוך הספירה ומקשיבה לעולם הפנימי שלה. זה כמו שאני אשתמש בכוס בשביל לשתות. יש עשר כלים שמשתמשים בהם. זה מין שימוש כזה. כח שאני משתמש בו. התפיסה של ספירה ככח שאני משתמש בו לא מאפשרת לי לשהות מספיק בתוך הספקטרום הנפשי שמתרחש בו. כי זה אותו אני כביכול שמשתמש בעשר הספירות שלי. אני יכול להתבונן, להכיר, להיות מודע, לאהוב, לשנוא, אני יכול לנסות ליצור איזשהו להתפייס, אני יכול להתנצח, אני יכול להודות, אני יכול להתקשר, ואני יכול לרצות להתבטא בפני כולם – שזה ספירת המלכות – אבל זה אותו אני. לא אותו אני שהייתי בתוך עשר הספירות, מה העולם הפנימי שמתארגן בתוך צורות הביטוי האלה? זה כבר לא אותו אני אלא זה אני שונה. זה אני נפשי, אני רוחי, אני נשמתי, אני חייתי, אני יחידתי. היכולת הזאת קשורה למעבר משפת הספירות לשפת הפרצופים. כי אני מבין שהספירות הם מצבים ראשוניים של כוחות שצריכים להתפתח לשפה פנימית. אם אקח את המלכות לשפת הנפש ופרצוף הנקבה. אם אדבר על הו’ קצוות, זה לא רק – אני מפעיל את כוחות הרגש שלי, אלא לכוחות הרגש יש סיפור פנימי, הם מספרים את הסיפור של הרוח, יש להם פנים- פני הזעיר אנפין. זה סוג של אישיות, רובד שלם של התארגנות אישיותית בתוכי שמתארגנת בתוך המרחב הרגשי, ויש לה את האינטראקציות שקשורות למשחקי כוחות שלה, אבל מעבר להם היא הוויה פנימית עם רוח של יצירה, של מבטא רגשי, עם מרכזים מסוימים. גם אם יהיו לה עשר ספירות, זה מה שיהיה דומיננטי. כשאני מדבר על ספירת הבינה זה לא רק להתבונן. יש שם עולם שלם פנימי. עולם של אמא, כשאני מדבר נשמה. נשמה זה אישיות, זה לא כח שאני מפעיל, הכח להתבונן. הכח להתבונן זה לחשוב על הספירה ככח, זה לא ממצה את העומק שלה. הבינה מתפתחת, והיא צריכה להתפתח לכדי שפה אישיותית עם מרחב חיים משלה- עולם שלם של חיים. אמא זה הרבה מעבר לבינה. אמא זה הכל, זה כל החיים. מה זה אמא? מאז שנולדנו עד שנמות, יש לנו מרחב שאליו אנחנו שייכים, שמקבל אותנו, מכיל אותנו ואוהב אותנו ללא תנאי, בעומק הוא קשור אלינו, הוא האדמה שמתוכה צמחנו. זה משהו שמונח שם והוא עבר איתנו כל כך הרבה תהליכים בחיים. תהליכי עיבור, יניקה וגדלות. הוא מלווה אותנו בהמון שכבות ועומקים שונים. אחר כך הוא גם מופנם בתוכנו פנימה. הוא עובר לסיפור אמהי, אנרגיה אמהית שאני נושא בתוכי. אני לוקח אותה אל החיים הזוגיים שלי ואל החיים ההוריים שלי. זה עולם שלם. יש לו חיים, והוא מספר את סיפור התפתחותה של הנשמה. זה הנרנח”י של הנשמה.

השאיפה שלנו בתהליכי ההבנה זה לא להישאר בשפת הספירה. למרות שיש המון מה ללמוד משפת הספירה. שפת הספירה היא גם אזור שלם שצריך להתבונן בו. בהרבה מובנים המרחב הפנימי, הפרצופי האישיותי המרחב הנפשי של כל רובד ורובד בתוכנו, של כל עולם אישיותי בתוכנו, וודאי קשור לפונקציות בהם הוא משתמש בעולם, לדרכי הביטוי שלו. אם הדרך של הנפש להתבטא בעולם קשורה בפרצוף למרחב הנשי, קשורה בספירות לספירה המלכותית, אז יש המון קשר וחייבים להתבונן – מה בשפה המלכותית כל כך קשור לנפש, כל כך קשור למרחב הנשי? זו נקודה קריטית, כדי להבין את זה, לא נוכל להסתפק בהבנה חד ממדית של המלכות. נצטרך לאסוף את כל המבטאים של ספירות המלכות בכל הרמות השונות של החיים שלנו ולארגן אותם יחד לכדי סיפור. ואז נתחיל להבין את המורכבות של מה זה אומר חיים מלכותיים. יש מלכות כדיבור וביטוי; ויש מלכות ככח גילוי חיצוני; ויש מלכות ככוחות הפוריות של הגבר ושל האשה – כוחות הביטוי החוצה של החיים ; יש מלכות של פה ; יש מלכות של כפות ידיים – גם זה סוג של מלכות, אנחנו פוגשים את העולם דרך הידיים ; יש מלכות שהיא עור – כל העור הוא סוג של מפגש שלי עם החיצון, זה גם סוג של מלכות. יש המון שפות מלכות. יש מלכות של נפש של הגוף שמשתקפת אולי בצורך בהזנה והישרדות. יש מלכות חברתית – הצורך בהנכחה עצמית במרחב החברתי, ובכבוד ובהערכה. יש מלכות נשמתית – וכיסופים וערגה פנימית וחוסר פנימי בוער בתוכנו שגורם לנו לאי שקט נפשי, שמחפש משהו שלא קיים בעולם כל כך, גם זה סוג של מלכות. יש איזשהי בקשת חיים עמוקה בתוכנו זה גם סוג של מלכות. אנחנו צריכים לארגן את שפת המלכויות השונות – ולהתחיל להבין שהכל זה מערכת הקשרית אחת, שיש לה פרצוף. אפילו בתור פרצוף יש לה המון פרצופים שונים. יש לה עולם שלם. עולמות שלמים שקשורים במבטא הזה. המפגש שלכם עם המלכות הוא כבר אחר. זה לא כמו בקבלת הראשונים – שיש כח קוראים לו מלכות, יש לו כך וכך כינויים והקב”ה משתמש בו וגם אני אשתמש בו אם אני רוצה ללכת בדרכי ה’.

זה מושגים מאוד בסיסיים באר”י שקשורים למהפכה שהוא עשה. אנחנו הרי לומדים את תורת הנפש לאור האר”י, לא לאור המקובלים הראשונים. חסכתי לכם את השיעורי מבוא על המעבר מספירה לפרצוף. אז אני עכשיו מסביר לכם את זה תוך כדי הנפש. כדי שתבינו את החשיבה של האר”י- איך הוא משתמש בשפת הספירות, איך הוא מארגן אותם מחדש בציר התפתחותי בו הספירות שואפות להתפתח למשהו יותר מתוחכם, מפותח, לשפת אישיות ולשפת נרנח”י. זה הדבר הבסיסי שהאר”י שינה מקודמיו. הוא אמר- קודמי דיברו בשפת הספירות ואני רוצה ללמד אתכם את שפת הפרצופים. שפת הפרצופים קשורה בקשר הדוק לשפת הנרנח”י. 

המעבר הזה “הלכה למעשה”

תתחילו ללמוד איך עושים את זה. זה חלק מהעבודה שלנו. כשאנחנו מדברים על “הלכה למעשה” של מה שאנחנו לומדים עכשיו, מה שתיארתי עכשיו זה תהליכים שתצטרכו לעשות אם תרצו לעבור את מה שאנחנו לומדים בפועל בחיים. אתם תצטרכו לדעת להפעיל את מערכת ההקשרים, מערכות האנלוגיות האלה, ולהתחיל לבנות לעצמכם שפת עומק יותר גדולה. יכול להיות שאבוא לאדם ואנסה לגשש- איך נראה אזור הנפש שלו. האזור הנפשי שלו יודע להגיד לי משהו שקשור לספירת המלכות. זה כח אצלו, זה משהו מאוד ראשוני, עוברי, מפותח. מה שארצה לעשות זה להתחיל לפתוח את זה – להפוך את זה מנקודה לספירה, ומספירה לפרצוף, ומפרצוף לעולם. שהמפגש שלך עם האזור הזה הוא עשיר, מגוון, עמוק, רב ממדי, ומתקשר עם המון אזורים בך, ויש לך יכולת לחיות אותו בהמון עומקים. אתה כבר מתחיל לחיות אחרת. כי כשהכח הזה היה קטן ונמוך וחיצוני ושטחי אז גם ככה התנהלת אתו וככה הוא הגיב אליך. לא הייתה לך יכולת לחיות אותו בצורה עמוקה, משמעותית, מכובדת, לא מודחקת, בצורה מקודשת. לא הייתה לך את האפשרות בכלל. כי הנפש הייתה “הצורך שלי בכבוד”, מלכות, הצורך שלי למלוך, לשלוט, להתבטא. זה חלק מהעבודה. התהליך הזה הוא סוג של תהליכי התפתחות הנפש. תהליכי התפתחות הנפש מהשפה הראשונית שפת הספירות, לשפה של פרצופים, נרנח”י ועולמות. מה שהאר”י לימד זה מה שאנחנו לומדים בכיתה ועושים בכיתה. התהליכים האלה הם תהליכים פוטנציאלים לצמיחה עצמית שלנו. 

אתה צריך לעבור מספירה לפרצוף, ואחר כך בעצם לנרנח”י, ולעולמות. צריך מערכת יותר מורכבת, יותר מפותחת של מה זה אומר מלכות. צריך לאסוף את כל המלכויות שלך לתוך הפרצוף הזה. כי יש המון סוגים, מגוונים שונים. זה לא רק מלכות. יש כתר שבמלכות, חכמה שבמלכות, בינה שבמלכות וכו’. זה משמעות של פרצוף – יש לי מורכבות, עושר, גיוון. יש גם מלכות לנפש, יש מלכות לרוח, יש מלכות לנשמה, יש מלכות לחיה, יש מלכות ליחידה. יש מלכות בארבעת העולמות. כולם זה מלכויות וכולם קשורים בקשר סמוי למלכות באשר היא. הכל זה עליותיה וירידותיה של המלכות.

שאלה- האם ההדחקה של הנפש היא מובנית?

ש. הרב, דברת על איזשהו שלב של מודחקות של הנפש כדי שהרוח תתפתח. זה משהו שהוא מהותי? נגיד, לפעמים אני גדל בהקשר מסוים שנותן פחות כבוד לנפש, גדלתי במקום של תלמדי חכמים לצורך העניין, אבל אם אגדל במקום אחר אז… או שזה באמת צריך להיות מודחק כי אחרת זה יפריע לשלבים אחרים להתפתח?

ת. זו שאלה טובה. בסוף עכשיו אתה לומד תורת נפש יהודית נכון? אז ברור שהעם היהודי מעצב את תהליכי התפתחות הנפש לאור היעדים והדינמיקות שלו. אם היית סיני אולי זה היה נראה אחרת, אם היית הודי זה אולי זה היה נראה אחרת, אם היית אפריקאי אולי זה היה נראה אחרת. תהליכי ההתפתחות היו קורים אחרת. אבל ביעדים ובמבנה תהליכי הצמיחה היהודיים שלנו, שבסוף רוצים להוציא אותך מהקיום הפשוט, הסתמי, הממלאי, הטבעי, ויש בהם חתירה יסודית אל נקודת מעבר שפורצת מהטבעי אל מה שמעבר לטבעי, ושולטת על הטבעי באיזשהו רובד, וכחלק מאותו מעבר מסוגלת לשלוט על הטבעי, ולנהל אותו, לארגן אותו, לפרוץ אותו, ליצור מעבר אליו, ולהתפתח לאופקים שמעבר לעולם הטבעי הגשמי, אל הרוח ואל הנשמה, ולהיפתח אל איזשהו נקודת מעבר של חיים קדושים, – אז כאילו מובנה שהנפש תודחק למען התפתחויות של רמות גבוהות יותר. זה לא רק יהודים. אלא כל אדם מודרני מובנה שגומלים אותו מלעשות צרכים איפה שהוא רוצה כמו כלבלב ברחוב, ולהשקות כל עץ שהוא רוצה. לאט לאט עם הגיל זה קורה.

זאת הדחקה של הנפש. כולנו בחברה שלנו מדחיקים את הנפש. ללכת ללמוד רפואה זאת הדחקה של הנפש. ארבע, ויש כאלה שמונה שנים מהחיים, שתים עשרה שנים, בשביל מקצוע, בשביל לעבוד. איפה הנפש שלי בינתיים? כמה סדרות יכולת לראות בינתיים? כמה יכולת לטייל? חלק ממשמעות האדם של התפתחות האדם ויציאתו ממרחב החיה או ממרחב הטבע, היה קשור לרובד של הרוח שהדחיק את הנפש. זה מינונים ואיזונים. אצלינו כיהודים התהליך הזה לא נגמר כדי שאוכל לשרוד יותר טוב בסוף. לכן אני אהיה רופא ויהיה לי הרבה כסף, או סטאז’ בעורכות דין ואני אפתח משרד, אז אני אעבוד על זה עכשיו בתור סטז’ר עד שבע בערב אבל בסוף אני ארוויח בוכטה של כסף ואני אוכל לחיות חיי נפש טובים יותר, ולטוס לחו”ל עם אשתי מתי שאני רוצה. זה רוח שכבשה את הנפש בשביל להשיג יעדי נפש ממומשים ומסופקים יותר עם הרוח. בעם היהודי החריגה מהנפש אל הרוח היא חריגה ששואפת לחריגה עצמית, ערכית, טוטאלית. היא באה לפתוח אותי מעבר לסיפור של הטבע והנפש. לפתוח אותי לאור אינסוף ברוך הוא. מעבר לחיים שאל מולו אני מתכוונן. לנקודה ארכימדית שהיא מעבר לטבע, מעבר לאמא אדמה, ומעבר לאמא טבע. מעבר לשם אלוקים, להיפתח לשם הוי”ה שזה הרוח. זה מובנה בסיפור שלנו. לכן אצלינו אותו תהליך שקיים בכל אדם באשר הוא אדם, באיזשהו רובד, ככל שהאדם מתפתח זה יותר נוכח בו, מועצם עוד יותר בגלל היעדים שאליהם אנחנו שואפים. יכול להיות שהיעדים האלה לא מספרים את מלוא הסיפור. כי השלב הזה בו הרוח מדחיקה את הנפש הוא שלב של שליטה, של הדחקה, של אחור באחור. זה לא סוף הסיפור. הסיפור צריך להימשך הלאה, ואז יש חזרה אל הנפש, אל המפגש איתה, לפנים בפנים איתה, ושחרור השליטה באיזשהו רובד, ומפגש מקודש איתה, ומפגש מפרה חיים איתה. להבין שבסוף יכול להיות ש”אשת חיל עטרת בעלה” – שיש רובד שהנפש מתעלה מהרוח. פותחת אותו אל האינסוף. מה שקורה תרבותית שלפעמים התרבות עוצרת באחד מהשלבים. או ברוח החיצונית ששולטת בנפש. או בנשמה שיש לה מה לומר כל היום לנפש. והמקום הזה של השיבה אל הפנים, והיכולת לפתוח את עץ החיים הנפשי, ולחזור לאיזשהו מפגש פורה איתה, ומקודש איתה לא קורה בתהליך ההתפתחות החברתי. אצלינו זה נקשר קצת למצב הגלותי. בגלות הרוח והנפש נמצאים אחור באחור. השיבה אל ארץ ישראל קשורה לתהליכי מעבר מאחור לפנים, ותיקון פרצוף הנקבה, תיקון פרצוף הנפש. ברמה הבסיסית הדחקת הנפש אל הרוח קורית בכל החברות המפותחות, בכל הציוויליזציות המפותחות שלא לחיים רק כילדים בטבע. זה קיים בכולם, והאדם באשר הוא אדם צריך לשרוד מעבר ללחיות רק עם הטבע, הוא פיתח רוח. אבל היכולת לפתוח את זה לתנועה עצמית, חורגת של הרוח, שלא רק נועדה לשרת במעגל את הנפש, זה מאפיין יותר מפותח של תרבויות. זה מובנה לעמידה שלנו אל מול שם הוי”ה ברוך הוא, מול הברית עם המעבר. אבל הברית עם המעבר לא בהכרח אומרת שליטה, היא יכולה להיות זוגיות. 

המרחב והתנועה של הנפש

רציתי להפגיש אתכם היום עם הבנת המעבר מספירה לפרצוף, לאישיות. להבין את התהליכים האלה על הנפש, ככל שנעמיק את הסיפור שלה, נכיר אותה אחרת. היא תשתנה, ופתאום גם ייווצרו מעגלים. יש קשר בין השלב המאוחר שלנו והחזרה אל המפגש עם הנפש ברמות גבוהות יותר.

בפרצופים, זה היה פרצוף הנקבה. בעולמות- עולם העשייה.

עכשיו נדבר על מרחב ותנועה: 

מרחב: היכל, בית, רחם, תלותיות, כבוד, סביבה, קהילה, מקום, חפצים/אוביקטים, קניינים, טבע.  

תנועה:  עיגול. 

מילוי וחסר, פעילות ומנוחה, מוות וחיים.

שעמום גירוי ועונג, סקרנות, התחדשות, ושעשוע שבסתמיות. 

דפוסים חוזרים והרגלים, תבניות מוטבעות.

הנפש התהומות והבירורים.

מרחב הנפש- העובר

כשאני בא לפגוש את הנפש היא באמת אזור תת-קרקעי מבחנתי כי היא מופיעה בשלב העיבור. אני מזהה את עצמי עם הלידה, שזה ראשית היניקה, שזה כבר הופעת הרוח. בשלב העיבור יש דחף לחיים, להזנה ולקיום, אבל יש נקודה מאוד חשובה ומאפיינת של הנפש, שמשתקפת דווקא בשלב העוברי – בזה שהקיום תלוי ממשהו שמחוץ לי, ואני בלתי נפרד ממנו, ואני מתפתח כחלק ממה שמחוץ לי, שהוא חלק ממי שאני. 

הוא מתפתח כחלק מהרחם, מהשליה, מאמא. אז מי אני? אני עובר או אמא? עובר ירך אימו או לא ירך אימו? המצב הזה הוא מצב תלותי מוחלט. אין מצב יותר תלותי מאשר עובר ברחם. אין לו שום יכולת ניהול עצמית, הוא תלוי במרחב שסביבו, הוא קיים מכוחו וקשה לשים את הגבול איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר. הקיום שלי נשען על מה שמחוץ לי. שם ההזנה שלי, הנשימה שלי, החמצן שלי, החיבור הרגשי שלי, הפעימות לב של אמא, זה מונח שם, כל הזמן אני מחובר למרחב ואני חווה את עצמי כחלק מהמרחב. אחד הדברים שיתאפיינו בהופעת הרוח, זה שמתחילים לחתוך את חבל הטבור, יש נתק בין העובר לאמא, והוא מתחיל לקבל ישות עצמית. אחר כך הוא ילמד ללכת, ולדבר, ואז יגיע “טרבל 2” הוא יגיד גם “לא” ו”לא רוצה”, יתחצף, יברח ויפתח אינדיבידואליות. ואז נתחיל לראות את המקום של הרוח כאינדיווידואציה של האדם. זה יפתח לנו את מה שנקרא בשפה המדוברת שלנו – אגו. סוג של אני אישיותי. אבל בשפה של המקובלים זה בעצם התפתחות הזעיר אנפין, שפת האני הבוחר, היוצר, החולם, שפוגש את המציאות ומשחק איתה. אבל בינתיים אני לא שם. הנפש לא שם. הנפש שייכת לשלב סימביוזי של הקיום. זאת נקדה דרמטית והיא תשתקף בעוד הרבה מערכות חיים ונראה את הקו המנחה של המצב העוברי חוזר. נצטרך לחדד את ההקשבה לכל התנועה, איך השפה הזאת הולכת ומופיעה בהמון ניואנסים ובמצבים שונים. 

שפה עוברית

מהי שפה עוברית? מהי שפה נפשית?

אני אתחיל צעד אחד אחורה. דברנו על האמא ברחם ואני אעבור אחורה לטבע. דברנו פעם שעברה שבמובן מסוים הנפש משותפת לנו ולטבע, לבעלי החיים לבהמות ולכל היצורים החיים, נפש החיה. בשלב הטבעי הקיום הוא עדיין חלק מהמרחב העגול שסביבי. אין נפרדות שלי מהטבע. אני ניזון, מתקיים מהטבע, אני גם רוצה לשרוד בטבע, אבל אני גם חלק מהטבע. אין לי עדיין זהות אחרת. ההתפתחות של האדם כאחר מהטבע, שזה פרק ב’, בו מתפתח האדם כמעבר לטבע, זה מבחנתנו הופעת הרוח. הופעת הזעיר אנפין. האדם בצורתו העוברית הוא עדיין חלק מהטבע. כמו שאמרתי על הפסוק בבראשית רבה פרשה יא על “תוצא הארץ נפש חיה – זאת נפשו של אדם הראשון. “ותוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה”. האדם עדיין כמו עובר במרחב הטבעי. הוא חלק, הוא אנרגיה נפשית אדמית אבל בהמית. זה המצב הקמאי שלנו. אחר כך התפתחה איזשהי אחרות של הרוח הבוחרת היוצרת המתעמתת עם הטבע, הנפרדת מהטבע. זה יהיה הופעת הרוח מבחינה אנתרופולוגית. כמו ניתוק חבל הטבור, ותחילת התפתחות האינדיווידואציה של האדם.

אבל השלב הראשוני של העובר ברחם, הוא שלב שדומה במערכת הגדולה האקולוגית למונחות שלנו בתוך הטבע במובן מסוים ברצף אחד. כשאני במצב הזה, וכשאני עובר, אחת ההשלכות של זה, זה שבסוף אני בפנים ריק. למה אני ריק? כי אין לי אני. אין לי זהות, אין לי מודעות עצמית, אין לי בחירה חופשית. אני באופן סמביוזי זהה ומחובר לסובב שלי, במצב העוברי. אז בפנים יש חלל.

כשאתם מדמיינים את עצמכם, בפנים יש גרעין. לא בטוח שכולם פה בכיתה מרגישים ככה. בפנים יש גרעין של אני. “יש אני שפועל בגוף”. את המשפט הזה – במצב העוברי יהיה קשה להגיד. כי האני של העובר ברחם הוא ריק. מי אני? אני זה אמא שלי, הסביבה שלי, החברים שלי, העולם שסביבי, אני זה הטבע. זה גורם למצב הבסיסי של הנפש שהיא בבחינת “לית לה מגרמא כלום” מבפנים. היא מושלכת החוצה כל הזמן. כי העובר מושלך החוצה כל הזמן להזנה, לקיום, ואולי גם לשייכות ולהזדהות שלו. זה מצב מורכב שבו האני שלי ניזון, תלוי, קיים, מזדהה כל הזמן עם המרחב שסביבו ומשם אני שואב את ה”מי אני”. לכן אתם יכולים, להבין את המשמעות של הצורך שלי כמצב הנפשי, עכשיו אני מדבר לא רק כעובר, חתכנו כבר חבל הטבור אבל שפת הנפש עדיין ממשיכה, ואני בראשית הילדות שלי עדיין לא יכול להגיד את המילה אני. אני עדיין במצב הנפשי מזדהה עם ההורים, עם הסביבה. מזדהה עם החפצים שלי, עם הקירות של הבית שלי. כי אני מושלך החוצה, אני מבפנים ריק, אין, אין אני פנימי. אין גרעין של אני. אין אני עצמי. המשפט “אני עצמי” הוא משפט מופרך, עוד לא קיים בשלב הזה. הקיום הרעוע הזה של המצב העוברי צריך לקיים את עצמו על ידי הישענות על המרחב הסובב אותו כל הזמן. זה יכול להיות המרחב ההורי; זה יכול להיות המרחב החפצי – האובייקטים שסביבי, זה יכול להיות קירות הבית שבהם אני חי ; האנשים הקרובים אלי בני המשפחה, שהם חלק מה”מי אני”. הנפש כאילו מושלכת החוצה ומקבלת את כוחה, את קיומה, את משענה, את זהותה, את אנרגיית החיים שלה כל הזמן מהסובב, ומזה היא מתקיימת.

שפה עוברית בבגרות

זה יאפיין את הנפש גם ברמות יותר מאוחרות, מבוגרות, בצורך שלנו בהערכה, בכבוד. למה כל כך חשוב לי מה אנשים חושבים עלי? והאם מעריכים או לא? כי הנפש שלי באופן סמביוזי, מובנה, תלויה במרחב שסביבה, וממנה היא מקבלת את החיים, הקיום, ההערכה, הבטחון, ההזנה שלה. ברמה הרגשית, הנפשית, החברתית, הרוחנית, כל הזמן היא מקבלת את זה משם. המצב הזה מלווה אותי לאורך כל החיים.

יכול להיות שאני מדחיק אותו, אני לא צריך אף אחד, מסתדר לבד, לא צריך שיעריכו אותי, שיכבדו אותי. יכול להיות, כי יש לי אני עצמי, והעולם לא מעניין אותי. אחלה הדחקה. זה נכון מנקודת המבט של הרוח והנשמה והארת היחידה. אבל זה לא שפת הנפש, כי הנפש “לית לה מגרמה כלום” קיומו של האני, קיום החיים נשען החוצה. משם אני מקבל את הבטחון, את ההישרדות, את ההזנה. עכשיו זה טבע; אחר כך כעובר זה אמא ; אחר כך זה הבית והמשפחה ; ואחר כך זה החברה והקהילה. ההזדהות שלי עם הקהילה, הצורך שלי בתמיכה קהילתית, הצורך שלי בלהישען על הקהילה, ההזדהות עם אנשים כמוני זה חלק משפת הנפש. ה”פינגיונית האנושית” קשורה לשפת הנפש. אני מקבל מזה תמיכה, ביטחון, הזנה של קשרים חברתיים, שמזינים את הנפש שלי. יש אנשים יותר קהילתיים, יש אנשים פחות. יש אנשים שיותר חשוב להם מה אחרים יגידו עליהם ויש שפחות. זה קשור או למצב הדחקה נפשית, או למפותחות של הרוח, או לדומיננטיות – מה יותר דומיננטי אצלי שפת הנפש או שפת הרוח. או הנשמה, או החיה או היחידה, לא נכנס עכשיו לרבדים האחרים. שפת הקהילה קשורה לשפת הנפש. היכולת שלי להיות מחובר, קשור לסובב, כצורך נפשי, הוא חלק מהשיקוף של המצב של העובר, בשפות מבוגרות יותר שלנו.

הצורך במקום

מקום – חשיבות המקום בשבילי. הצורך שיהיה לי מקום. הצורך לנוח בתוך מקום. להיות במצב של מנוחה, מצב של אי פעילות. מצב שבו אני לא צריך ליצור, להשתדל, להתאמץ, רק נח. נח ועוגן בתוך ההוויה. זה מצב עוברי שלנו. השאיפה שלי לבית בו אני יכול לנוח. שאוכל לנוח בבית שלי, לעגון בו, פשוט, בלי להתאמץ עכשיו, ליצור לחשוב. לנוח בתוך הקיום, לעגון בקיום. ללכת לטבע ולשבת בוואדי או על ההרים או ביער, להיות בשקט ולעגון במרחב שסביבי, ולקבל מזה איזה הרפיה ושחרור ואיזושהי הזנה עמוקה. איזשהו קיום טוען ממלא של הטבע, זה המצב העוברי שדברנו עליו, כמו שהוא קיים ביחסי אדם וטבע. המאמץ של להיות כל הזמן אדם זה מעייף. אדם בוחר, יוצר. איזשהי טעינה עוברית ביכולת שלנו להיות בדממה, שתיקה, של מצב מחובר וכנוס בתוך ההוויה הטבעית שסובבת אותנו. זה מצבים עובריים.

גם ילד שבא ומתכרבל על אמא או על אבא, ופשוט יושב בשקט ונרדם שם, זה גם סוג של חוויה עוברית. שיהיה לנו מקום, חשיבות המקום. המקום זה משהו שהוא מחוץ לי, מה איכפת לך מהמקום שבו אתה נמצא? למה המקום חשוב לנו? הרי אני אדם חופשי, יוצר? לא. למקום יש שפה. מקום זה מרחב, היכל, שאתה מוזן בו, עוגן בו, מונח בו, מתקיים בו, שורד בו. יש למקום שפה. זה קשור לשפת הנפש. מרחב המקום שהכיל אותי בעוברות והתקיימתי מכוחו. למקום יש אנרגיה של שפת הנפש. אבל עכשיו צריך לדייק בין שני היבטים של הנפש:

הנפש החיצונית והנפש הפנימית

יש את הנפש כמו שהיא פועמת בתוך העובר, נקרא לזה אור פנימי וכלי ופנימי. ככה זה יקרא בקבלה. ויש את הנפש כמו שהיא בבחינת כלי חיצון ואור מקיף, וזה הנפש כמו שהיא נמצאת במרחב של אמא. כשהילד מונח במרחב הביתי, במצב נפשי, בחיבור סימביוזי להורים שלו. זה ממלא אותו מבפנים, מרגיע, משקיט, מזין, עוגן אותו מבפנים. אבל זה קשור גם למערכת היחסים שלו עם מה שקורה בחוץ – צורת הארגון של המרחב שסביבו, של הבית שבו הוא חי, של היציבות של הבית, היציבות הרגשית של הבית. יש לו סנסורים פנימיים לחוש את עצמו בפנים, ויש לו סנסורים חיצוניים שקולטים את המרחב שמסביב, ואת השדר הנפשי, ואת האנרגיות הנפשיות שהוא נותן לו, ומזינות את השלב הנפשי שלו. יש פה שפות שונות של נפש. יש את הנפש כמו שהיא במרחב הפנימי שלה – עובר, ילד, אדם. יש את הנפש כמו שהיא במרחב הסובב. יש את כלי הקליטה הפנימים שלי, של הצורך הנפשי שבתוכי, ויש את כלי הקליטה החיצוניים שלי של הארות הנפש שבאים אלי מבחוץ, האורות המקיפים. אני לא רגוע, יש לי אי שקט פנימי, יותר מידי עבדתי, יצרתי, עמוס בעבודה, בפנים רע לי, רע לי נפשית, לא רק ברמת הרוח, אין לי מנוחה פנימית, הסנסורים הפנימיים שלי מרגישים מצוקה נפשית. אני יכול לנסות לפרוק אותה באוכל, בסיפוק יצרים, זה אנרגיות נפשיות, לא תמיד מזון משהו, לפעמים ג’אנק פוד. אבל נניח שהלכתי לטבע, משהו יותר איכותי, ואני יושב בטבע, מרפה ומניח את עצמי במרחב הסובב, מסתכל סביבי, חווה את מה שמקיף אותי וקולט אותו דרך חושי, ומשהו בתוכי מרפה ונרגע, ובלי כל הרעש האנושי, ההיפר-אקטיביות האנושית, משהו מונח ונח כעובר במעי אימו, זה מזין אותי, אני יוצא רגוע יותר מהסיפור. מה שקרה פה זה שהכלי פנימי אור פנימי שהיה במצב חסר, זכה לאיזשהו מפגש דרך כלי חיצון אור מקיף שאיזן אותו מבפנים והשקיט אותו. זה להתחיל להיכנס לרזולוציות. אנחנו מדברים פה על שפה עוברית אבל צריך להסתכל על הרזולוציות האלה ולהבין את היחסים בין הנפש המקיפה והחיצונית אל הנפש הפנימית וההתרחשויות שקורות בתוכה. לפעמים הנפש הייתה בסדר, ומה שערער אותה לא הגיע מבפנים אלא מבחוץ. המריבה של ההורים ערערה את הילד. הוא דווקא היה שקט ורגוע עד עכשיו, אבל המריבה של ההורים ערערה את הילד ויצרה לו אי בטחון ואי שקט, כי הקרקע שמתחת רגליו התחילה להיטלטל, והוא עם הסנסורים הרגישים שלו, שהוא כל כך מזדהה עם מה שקורה מבחוץ, כי אין לו עולם פנימי, נורא קולט את מה שקורה מבחוץ, קלט את המרחב החיצון ונהיה היפר-אקטיבי. לא היפר אקטיבי, הוא רק חולה במחלת חורף קלה, מסיבות רגשיות, מחלת סטרס. הסטרס עבד עליו. סטרס זה מצב של אי שקט נפשי, מצב הישרדותי. זה כבר רגישות. לאט לאט נכנס, נפתח ונדייק יותר בתוך השפה הזאת.

קניינים

הצורך של האדם בלקנות דברים, ושיהיו לו חפצים שהם שלו, זה צורך מוזר. לא תמיד הוא רק פרקטי. יש גם חפצים בעלי ערך סנטימנטלי. הדבר המוזר הזה שאנחנו יכולים להנכיח את עצמנו דרך חפצים, ולהביע את עצמנו דרך חפצים, ולתת לחפצים כאילו לשאת אותנו, לשאת רשמים, זיכרונות. זה מוזר. רואים את זה בצורה הכי קשה בחיים שלנו, בביגוד שלנו, בבית שלנו, והחפצים שאנחנו קונים ורוכשים, ובחוויית ההתקשרות שלנו איתם. זה קיים נורא חזק בילדים קטנים, בהתקשרות שלהם לחפצים שלהם ולמרחב הביתי שלהם. זה קיים אחר כך גם בצורה רגרסיבית לפעמים בצורה קשה כשאדם נפטר. כשהאדם נפטר, פתאום החדר שלו והחפצים שלו נהיים נושאי קיום שלו. זה חזרה למצב רגרסיבי, בהם האדם כאישיות פעילה נעלם, אבל הנוכחות שלו שנישאה והושקעה במרחב החפצים שלו, במרחב הבית שלו, כאילו משאירה שם את רושמה, את חותמה, את קיומה, באיזשהו רובד. היכולת הזאת קשורה למקום שהנפש היא לא סגורה בתוך קופסה. הנפש מושלכת החוצה, ומזהה את עצמה עם החיצון. מזהה את עצמה גם עם עולם האובייקטים, החפצים, הקניינים, ועולם הטבע. ופה גם נמצאת נקודת מלכודת של הנפש. כי אם אני מזהה את הנפש עם חפצים, הנפש יכולה ללכת לאיבוד ולהיהפך להיות חפץ בעצמה, ולחשוב שהיא חפץ. לחשוב שהיא חפץ. להפוך להיות אובייקט. להפוך להיות עבד. זה מצבים נפשיים נפולים.