שיעור 24: צמיחת הרוח ב’
הכוח לבחור
אנחנו במפגש השלישי סביב הרוח. בפעם שעברה עברנו על הטבלאות הבסיסיות, והתחלנו להיכנס לתוך הטבלה הפנימית של עולם הרוח. דברנו על כך שבעולם של הנפש אנחנו נמצאים במצב עוברי, בתלות מוחלטת. וגם אחר כך במשך החיים, במצב של הנפש יש מאפיינים של נקודת מוצא תלותית. של זיהוי עצמי כלפי חוץ, זיהוי עצמי עם חפצים, עם המרחב ועם האנשים שסביבי, וחוסר האני פנימה, משליך אותי לקרוא את עצמי החוצה. בפנים יש גם איזשהו חלל פנימי שמתמלא ומתרוקן כל הזמן, כתוצאה מתהליכי החסר הבלתי פוסקים שקיימים בתוך המרחב הנפשי.
ברוח כבר מתחיל להתפתח גרעין של אישיות, ונדבר בהמשך איך הוא צומח ומתפתח. ויחד עם התפתחות ההופעה של הרוח, מתחיל להופיע ברוח גם כוח של היכולת לבחור מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. ובמקום הזה של הבחירה האדם מגלה גם שליטה בחייו. היכלות לשלוט בחיים שלנו, לנהל אותם, ולבחור מה אנחנו רוצים בחיים, זה חלק מהאנרגיה של הרוח. ולהפך, היכולת להרפות ולשחרר, ולתת לאנשים אחרים כביכול להחליט בשבילנו או להיות חלק מהבחירות שלנו בחיים – זה הרבה פעמים חלק מהמרחב של הנפש. המוכנות להרפות, לשחרר, ואפילו לדוגמא ללכת לישון, שזה סוג של הרפיה, זה אנרגיה נפשית. אז פה כבר אנחנו מגלים בתוך הרוח איזשהו כח שמתגלה. והכח הזה, הכוח לבחור, לשלוט, לשנות, להגיד מה אני רוצה ומה אני לא רוצה – הולך ומתעצם במשך החיים שלנו, ככל שיכולת השליטה והניהול שלנו הולכות וגדלות.
הכוח לממש
יש עניין נוסף להופעה של ה’כוח’. אתם זוכרים שהרוח נמצאת בין המציאות החיצוניות לבין העולם הפנימי. דברנו על זה שהרוח שייכת לכלי אמצעי משלושת הכלים של האישיות. אז אני בעצם נמצא בין החוץ לפנים, בין המעלה למטה, בין הרצוי למצוי – בין מה שנמצא בחוץ, לבין הפוטנציאל שאני חווה בתוך החלום הפנימי שלי. ובפער הזה שבין החוץ לפנים, בין בין החלום לממשות, נמצאת היכולת שלי לבוא להגשים את עצמי, לממש את עצמי, לממש את הכוחות שטמונים בי, את היכולות שטמונות בי. ואפילו לממש את הכוחות שאני יכול להפיק ולממש מהמציאות החיצונית. כי אני מסתכל על המציאות החיצונית, ובין מה שקיים לי בפועל בחוץ לבין הפוטנציאל של המציאות יש פער שבו נדרש כוח לממש את מה שנמצא במציאות. אני רואה בול עץ ואני חושב על זה שאני יכול לעשות ממנו כסא יפה שאני רוצה לעשות, או ארונית יפה שאני רוצה לנגר, או סטנדר יפה ללימוד. יש פה איזשהו פוטנציאל שאני רואה גלום בתוך המציאות החיצונית, והכוח לממש את הפוטנציאל הזה הוא תנועת היצירה.
במובן הזה היצירה היא בתנועת התיווך עצמה שאדם מגלה כשהוא חווה חווית הצלחה, לבוא ליצור ולממש את החיים מן הפוטנציאל הגנוז אל המציאות הממשית. הרוח מגלה את כוחה ויכולתה בתנועה שבין התבונה, החוק, או הפוטנציאל הגלום – בתוך הממשות או בתוך עצמי – ובין המציאות הממשית כמו שהיא נמצאת בגולמיותה ועדיין טמון בה הכוח הזה, הכוחות האלה. זה חלק מהמסע של הרוח, לגלות מה הכוחות שטמונים בנו, מה היכולות שטמונות בנו, והיכולת להצליח לממש אותם. היכולת להצליח לממש אותם זה חלק מהכוח של הרוח. ואם אני רק אזהה שיש פה פוטנציאל, ואמא שלי תגיד שיש לי פוטנציאל אבל אני כשלעצמי לא אצליח להוציא מן הכוח אל הפועל כלום, אז עדיין אשאר בחוויה עוברית-נפשית, שכולם מספרים לי שאני מסוגל ואני מסוגל ואני מסוגל, אבל אני עצמי לא חווה שום יכולת הצלחה, שום יכולת יצירה, שום יכולת מימוש, וכן הלאה וכן הלאה. אז דווקא פה במקום הזה בא התווך. התווך החיוני כל כך להתפתחות של הרוח.
לפעמים אנחנו באמת רואים אנשים שנחלשים, שהתווך הזה חסר אצלם. הם אפילו מזהים איזשהו ציור פוטנציאלי, חושבים על הפוטנציאל, מזהים את המציאות הגולמית, אבל אין להם את הכוח, את הכוח לקום ולממש את התנועה הזאת – לממש את התנועה שבין הפוטנציאל לבין המציאות החיצונית. להגשים את החלומות שלהם, ליצור את היצירה שהם רוצים ליצור והם נמצאים במצב של תרדמת הרוח. במובן הזה הרוח היא סוג של שריר של היכולת לקבל כוחות, לפעמים הצעדים ראשוניים בבניית הרוח זה להתחיל מדברים קטנים ולבצע אותם. ואז לאט לאט עוד ועוד ועוד ועוד. וככל שאני מצליח לקבל החלטות ולבצע אותם, לשאוף אפילו לדברים קטנים וליישם את השאיפות שלי, אז אני מתחיל לבנות בתוכי מחדש את הכוח של הרוח. את הכוח של הרוח של ההחלטה, של המימוש, של הבחירה, של הרצון היוצר של הרוח. אחר כך צריך גם להיכנס יותר לעומק, אבל זה משהו שקשור מהותית לעוצמה של הרוח.
כשאנחנו מתארים את הרוח באופן טיפולוגי, אז אנחנו מזהים את הנפש עם המלכות, עם פרצוף נוקבא, ואת הרוח אנחנו מזהים עם הזעיר אנפין, עם הזכר. כי יש פה תנועה זכרית שמצריכה שינוי מהמציאות עצמה – או שינוי מהמציאות עצמה כמו שהיא בצורתה הגולמית, או מהמציאות עצמה כמו שהיא מופיעה לי בצורתה האידאלית שזה הנשמה. אבל גם הנשמה וגם הנפש, במובן מסוים עדיין נמצאות במציאות פאסיבית – או חיצונית, או פנימית, או פוטנציאלית אידאלית. והכח לבוא ולשנות את המציאות, דורש תנועה פורצת, תנועה יוצרת, תנועה דוחפת, תנועה לוחמת, ועם הרבה כוח. לכן בקלאסיקה הזעיר אנפין הוא הזכר, ואם הוא יהיה בתרדמה, אז הוא ילך לתוך מצב העיבור. יחזור להיות נשלט, מובל, סימביוזי, מזוהה עם המציאות מבחוץ, ומאבד את הכח שלו באמת לבא ולהגשים את הרצון, את החלום, את החזון. וזה חלק מהדינאמיקה. זה חלק מהסיבה שאנחנו באופן טבעי רואים ברוח תנועה זכרית יוצרת ומשנה, תוך כדי חווית מימוש כוח פנימית שנאספת בתהליכי היצירה.
מה שאמרנו עכשיו קשור לזה שאנחנו לפעמים נראה את הרוח כשם אלוקים. לא כשם אל”ם של מצב העיבור, שבו הכח פוטנציאלי ורדום, אלא כשם אלוקים פועל, מופיע, שבאמת חווה את עוצמת הכוח הפנימית שבתוכו. או שם הוי”ה – תנועה של התהוות שמופיעה פה בתוך המתח הזה שבין הרצוי למצוי, בין החוץ לפנים, בין הימין לשמאל. כמו שדברנו עכשיו, היכולת לבצע את הבחירה, את השינוי ואת מימוש הכוחות שאנחנו חווים או בתוך עצמנו או במציאות שבחוץ לנו. זה הכח. בפעם שעברה דברנו קצת על ההבדל שבין המופע החיצוני של הרוח שהוא תחת שם אלוקים, לבין המופע הפנימי של הרוח שתחת שם הוי”ה, אבל בואו נתקדם קדימה
גילוי הרוח והעמידה הזקופה
שלב בסיסי – יניקה. בואו נתחיל כבר לדבר על הנושא המסובך הזה של התפתחות הרוח. איך הרוח הולכת ומתפתחת בתוך תהליכי הינקות. אז כמו שכבר דברנו פעם שעברה על העיבור, ברור שכבר בתוך עולם העיבור טמונה רוח. והארכנו בנושא הזה של הרוח שטמונה בטבע, הרוח שטמונה בעיגול, שעדיין לא באה לידי ביטוי. ובפעם הראשונה שהרוח מופיעה כמופע עצמי זה במצב הינוקתי, שבו היא יוצאת מהמצב העוברי, חותכים לה את חבל הטבור כביכול, ומתגלה הרוח שטמונה בה. זה אולי חלק מהסיבה שהרוח החיה מזוהה בתנ”ך עם בעלי החיים, ולא עם הטבע הדומם ולא עם הטבע הצומח. למרות שגם שם וודאי יש רוח ותנועה של התפתחות בלתי פוסקת בתוך עולם הצמיחה של הצומח, בשונה מהעולם העוברי של הטבע האילם הדומם שמוקדם לשלב הצמיחה – אבל עדיין הצמיחה של הצומח כרוכה בחבל הטבור של הסובב. המקום של רוח החיים שמקבל אוטונומיה, מופיע בבעלי החיים, וגם הם עדיין תחת העיגול כמו שראינו שבוע שעבר באר”י. היציאה מהרוח העיגולית אל הרוח העצמית, אל גילוי הרוח כאוטונומית, זה באדם. לכן אמרנו שהזעיר אנפין עיקרו הוא אדם, והרוח זה עיקר האדם, ולכן האר”י מאוד מדגיש את הרוח אל מול העיגולים. תנועת הרוח, תנועת היושר, היא התנועה העצמית.
זה היה במאקרו בואו נחזור למיקרו. אז הינקות היא ראשית הנעורים. אדם ננער ממעי אמו. הוא מתחיל לפשוט את המצב העגול שלו, תלת כלילן בתלת, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ומתחיל לעמוד זקוף. הזקיפות הזאת היא תנועת הרוח, שמתחילה להימתח, למתוח את עמוד השדרה בין שמים לארץ. גם התינוק היונק לא עושה את זה מיד, לוקח לו זמן אחרי הלידה, בהתחלה הוא עדיין הולך על ארבע ואז הוא מתחיל ללמוד ללכת זקוף, לעמוד על שתי הרגליים, להיות זקוף בין שמים לארץ. אחר כך ישנם גם תהליכים נוספים, הם תהליכי הדיבור. אז תהליכי ההליכה – העמידה הזקופה, ההליכה והדיבור הם ההתפתחויות הבסיסיות שאנחנו רואים בעולם הרוח. כמו שרשמתי בטבלה:
שלב בסיסי: יניקה, פתיחת הו”ק, צמיחה גדילה ותנועה. אכילה רגשית. ביטוי רגשי: קול ודיבור (ו”ק פנימי).
פעילות רגשית – מודעות רגשית – ניהול רגשי.
“פתיחת הו”ק” – פתיחת הו’ קצוות זה מה שדברתי על היציאה מהמצב של התלת כלילן בתלת, והתקדמות לעמידה זקופה. עמידה זקופה שקודם כל היא עמידה של הרוח. זאת אומרת, הזקיפות פה היא עדיין לאו דווקא הראש, כמו שהיא בית החזה. היכולת לזקוף את בית החזה על שתי רגליים בין שמים לארץ, ולא להיות במצב שהחג”ת מקופל לתוך הנה”י. עוד מעט נסביר את זה יותר בהרחבה. תראו לפעמים אנשים שחושבים הרבה שהולכים עם ראש שמוט, כתפיים שמוטות, הם מוטים כלפי מטה. זו היכולת לעמוד. תמיד אומרים לו ‘תזקוף את בית החזה שלך’, ‘תפתח את הידיים’, ‘תנשום נשימה עמוקה’ וזה נפתח. הראש הוא לאו דווקא זה שזוקף את האדם. הראש לפעמים הוא דווקא זה שמוריד את האדם. הזקיפות היא באה מבית החזה והנשימה העמוקה שפותחת אותנו.
חווית התנועה והצמיחה
“צמיחה, גדילה ותנועה” – אז דברנו על תנועת הצמיחה והגדילה הבלתי פוסקת כתנועה בסיסית של הרוח, ועוד נרחיב על זה בהמשך. היכולת לנוע, את הדברים האלה אפשר לראות כל הזמן בילד. חלק מחוויית החיים שכל כך משמחות את ההורים בילד, זה שהוא כל הזמן מתפתח וצומח. וזאת חוויה בפני עצמה, אין פה איזו חוויה תכליתית אלא עצם זה שכל פעם יש משהו חדש, זאת החוויה. בהקשר הזה, כשחקלאי שותל עץ, בסוף הוא רוצה את הפרי. זאת אומרת, המצב של התנועה בין X לY, זו הרוח שנמצאת בתהליך שבין נקודת המוצא לנקודת התכלית. בעולם התוצאות, בעולם החיצוני, התנועה שבין נקודה אחת לנקודה השנייה היא אמצעי בלבד. וכביכול אם היינו יכולים לקצר את הזמן שבין זריעת הזרע לבין קצירת הפרי, היינו שמחים בזה. זה מה שעושים בחקלאות מודרנית לפעמים. אבל בבני האדם לא היינו שמחים בזה, אם היינו יכולים לתת הורמונים שהילד יגדל מיד להיות מבוגר, וזהו, נהיה הורה. את כל הכיף שבילדים היינו מפספסים. הכיף בילד זה חווית הגדילה שלו, חווית הצמיחה שלו, חווית ההתפתחות הבלתי פוסקת שלו, והיכולת של ההורה פשוט לחוות את ההתפתחות הזאת כל הזמן. וכל דבר קטן, כל שינוי קטן של צמיחה, של גדילה, של התפתחות, מוסיף אושר בהורה.
זה חלק מהחוויה המהותית של הזעיר אנפין. פה אתם יכולים לראות איך הרוח עוברת מלהיות אמצעי, ללהיות תכלית. היא לא אמצעי למעבר מעובר למבוגר שיביא ילדים לעולם, אלא עצם הילדות, בתהליכי הגדילה שלה, יש בה אושר. במובן הזה היצירה הופכת לתכלית לעצמה. היא לא אמצעי ליצירת תוצר שאותו אני רוצה, אלא היא עצמה החוויה עצמה. אני חווה את הצמיחה, אני חווה את הגדילה, אני חווה את התוספת. קודם כל ההורים חווים את זה כלפי הילד, ואני עוד לא מודע לתהליכי הצמיחה והגדילה שלי. אבל אני חווה את הרפלקציה של ההורים, כמה הם מאושרים מכל גדילה שלי, כמה הם מדברים על כל גדילה שעברתי, על כל התפתחות שצמחתי, על כל חידוש שהתחדשתי, על כל שן שצמחה לי ובקעה החוצה, אפשר לישון סוף סוף… כמה אושר זה מסב להורים.
אז התהליך הזה הוא בעצם דוגמא להתפתחות של הרוח במעבר שלה מעולם הרוח שבטבע, ובטח כמו שהאדם חווה אותו בצורתו היצרנית, לבין הרוח כמו שהיא נחווית בתוך האדם עם עצמו – הרוח כתהליכי צמיחה וגדילה. עדיין הצמיחה והגדילה של הרוח נמצאים מבחינתנו הרבה פעמים בתוך המופע החיצוני, בתוך השפה החיצונית, בתוך השפה התכליתית כביכול, שהיא רוצה להגיע מנקודה X לנקודה Y בשביל להשיג תוצר. במובן הזה הרוח עדיין משועבדת לעולם החיצון, לעולם האובייקטים, עולם ההישגים החיצוני, והיא לא משוחררת אל תוך הרוח עצמה – להיות עצמה, ליהנות מעצם החוויה, מעצם היצירה, מעצם תהליכי הגדילה, מעצם תהליכי הצמיחה.
תהליכי היצירה העצמית
היצירה עצמה היא מיניה וביה, והיא חלק מהופעת הגדילה של הרוח. ככל שהילד גדל, מתפתח וצומח, הוא עובר תהליכי יצירה שהוא לא בוחר בהם בדווקא, והוא לא מודע אליהם בדווקא. אחר כך כיגיע לגיל שנתיים הוא יתחיל להיות מודע לתהליך היצירה שלו, ואולי אפילו יצור בעצמו ויחווה את ההדהוד של ההורים שלו לתהליכים שהוא בחר, שהוא יצר בהם. זה ילך ויתגבר, עד שבשלב מסוים האדם מפנים פנימה את החוויה שההורים שלו הקרינו כלפיו, והוא עצמו נהיה מסוגל ליהנות מחווית היצירה העצמית שלו, מחווית ההתפתחות, מחווית הגדילה, מהמודעות שלו לתהליכי הגדילה של עצמו כדבר שמשמח אותו, גורם לו לאושר, סיפוק עצמי, וכן הלאה.
אבל על זה נדבר בהמשך, על תהליכים המאוחרים של הגדילה של הרוח, שבו המצב ההורי הופך להיות המצב המופנם לתוך עצמי, ואני נהיה ההורה של עצמי במובן מסוים. שמודע לתהליכי הגדילה והצמיחה שלי, והם הופכים בשבילי לחווית סיפוק וקורת רוח. אבל בשלב הראשוני של הילדות זה קורה בחיק אבא ואמא. הם אלה שמהווים את המראה המתמדת שלי לצמיחה שלי, לגדילה שלי, להתפתחות שלי, לתנועתיות שלי. ואחר כך אני בוחר לבצע את זה בתוך המראה שלהם, לאור התהודה שקבלתי מהם – מה מהווה צמיחה ומה לא מהווה צמיחה, מה מהווה צמיחה ומה מהווה רגרסיה. מתי עשיתי בטיטול או לא בטיטול, מתי ברח לי וחוותי אכזבה מההורים, ומתי הצלחתי וההורים התמלאו אושר מזה שאני כבר שולט בצרכים – גם זה חלק מחוויות מכוננות בחיינו, גם אם אנחנו לא זוכרים אותם. אבל זו חלק מהיכולת שלנו ליצור את הרוח, את ההתפתחות, את הצמיחה, את ההתבגרות, ולעבור שלב. הוא כבר גמול, הוא כבר יכול ללכת לגן. אני חווה מההורים שלי פידבקים גם במה נקרא הצלחה ומה לא נקרא הצלחה, מה נקרא יצירה ומה לא נקרא יצירה, מה נקרא חזרה אחורה ואז אחווה אכזבה. אני חוזר אחורה – ההורים חווים אכזבה, “מה אתה ילד קטן? תתנהג כמו גדול”, כל מיני משפטים שההורים אומרים. בתוך התווך הזה אני עובר תהליכי צמיחה בלתי פוסקים. בהמשך זה כבר יהיה לגמרי בתוך עצמי. אני מול ההורה שבי אני עובר כל הזמן תהליכי גדילה וצמיחה שאני מודע להם וחווה אותם ושמח בהם. וזה עצמי לרוח – זה חלק מהמקום שהרוח מגלה את עצמה, היא נהנית מעצם התהליך. כמו שההורים נהנים מעצם התהליך הזה, והם חווים בזה מעין תהליך לידה בלתי פוסקת של הילד שמתרחשת בתוכם. אז גם האדם בעצמו לומד להפנים את התהליך הזה בתוך עצמו.
מובן שזה לא תהליך כזה פשוט, כי עדיין נשאר המופע החיצוני של הרוח. המופע החיצוני של הרוח הוא הוא תנועה מנקודה X לנקודה Y. הוא תנועה שבה היצירה היא אמצעי לתכלית, למימוש. אז גם אם אני חווה הצלחה וכוח, בסוף אני רוצה תוצאות, אני רוצה את ההישג בסוף התהליך. אני לא מספיק נהנה מהדרך עצמה, מחוויית ההתקדמות, מחוויית ההתפתחות, מחוויית הצמיחה. אני עדיין בסוף, וחווית ההתפתחות היא כביכול משנית לתוצאה.
תנועת פנים ותנועת חוץ
בשלב הראשון הרוח מתפתחת בתוך המסגרת החיצונית, או האידאה הפנימית ההורית שלה שמוטבעת בתוכה – מה זה אומר גדילה, מה זה אומר צמיחה ומה זה האידאל שלי. כי הרי דברנו על זה שבאופן בסיסי הרוח היא תנועה של מימוש, מימוש פוטנציאלי. אז מה הוא המימוש הפוטנציאלי שאליו הרוח נרתמת? יש איזושהי מציאות גולמית או אידיאל חיצוני שאליו אני רוצה להגיע. זה יכול להיות אידאל פנימי וזה יכול להיות אידיאל שההורים מנחים לי, איזה בן אדם אני אמור להיות ומה אני אמור לעשות. זה יכול להיות המורים שלי בבית הספר – מה אני אמור לדעת ומה אני לא אמור לדעת. ובתוך הפער הזה אני מגייס את כוחות הרוח, בשביל לבצע את ההגעה ליעד. ואני חווה את הפידבק מההצלחה שהצלחתי – לעמוד במבחן, לקבל ציון גבוה, להצליח בהישגים, לשפר הישגים בספורט, לא משנה מה.
ובאמת פה הרוח יוצרת פער בין חוויית הפנים לחוויית החוץ. בין חווית הפנים שבו כשהיא הייתה ילדה קטנה ההורים שמחו בכל תהליך גדילה שלה, והייתה שמחה לשמה. בכל שן שבקעה ההורים היו מאושרים, כל פעם שהוא התחיל ללכת הם היו מאושרים. הוא לא היה מודע לזה, זה היה מיניה וביה. וזה לא לתוך תבנית הורית ידועה או חיצונית, או חברתית ידועה, שאליה הרוח רתמה את עצמה. אלא זה היה תהליך שהיה ספונטני לתנועה הטבעית של החיים. כשהוא למד להגיד את המילה אבא, הם היו מאושרים עד השמיים, למה? מאיפה זה הגיע? זה כאילו נולד מיניה וביה מעצם תהליכי הגדילה והצמיחה של הרוח. אבל יש גם את הרוח החיצונית, שבמובן מסוים היא עדיין מזכירה קצת את הרוח הנפשית. רוח חיצונית שנמצאת במערכת החוץ של הרוח, ששם הרבה יותר דומיננטית התנועה של הרוח בין הקטבים. בין המצוי לרצוי והצורך להגיע לתוצאה שתחשב להישג. ואם אני לא משיג את ההישג, אני חווה כישלון. ואני חווה את הכישלון הזה גם בפידבק מההורים שלי, מורים שלי, החברה שסביבי, שנכשלתי כי לא השגתי את ההישג, גם אם השקעתי את המאמצים לפעמים. ופה נוצר איזשהו פיצול בין שתי תנועות של הרוח: בין תנועת הפנים לתנועת החוץ.
אתם יכולים לראות את זה בטבלה שלפניכם בקטגוריה שנקראת “פנים וחוץ ברוח”:
חוץ: שליחות, שירות, יעוד לתיקון או קידום. פנים שבחוץ: יצירה טהורה, יופי, אסטתיקה, הרמוניה, ניגון שיר ריקוד.
פנים: התהוות אישיותית וצמיחה פנימית.
יש פה כל מיני ניואנסים שצריך לפתוח אותם, אבל קודם כל נבין את מה שאמרנו עכשיו – בין הרוח בביצועיה החיצוניים לבין הרוח בביצועיה הפנימיים. המעסיק רוצה תוצאות, זה שתגיד לו ‘אבל התפתחתי מזה ואני צמחתי מזה ואני חוויתי חווית גדילה והתפתחות’, אם התוצאות לא היו כמו שהוא רצה והעסק חווה כישלון, המעסיק לא יהיה מאושר, לקחתי אותך בתור יזם בשביל לקבל תוצאות. אבל יכול להיות שברובד אחר ובמישור אחר זאת חוויה משמעותית שעברת, אפילו אם נכשלת במישור החיצוני. אז יש פה איזשהו פער שנפתח בין שפת החוץ לשפת הפנים של הרוח. זה פער מובנה שאנחנו נצטרך להבין אותו ולהעמיק בו.
זה משמר את התבנית הקצת כפולה של הרוח – בין הרוח שבעיגולים, הרוח של מערכת החוץ, החיצון, לבין הרוח הפנימית. זה לא הרוח שבעיגולים במובן הזה שאני לגמרי נע בתוך הטבע, ותלותי, וכל היצירה שלי משרתת אך ורק את המציאות החיצונית הטבעית. יכול להיות שיש פה גם הישגים פנימיים שאני רוצה להשיג, הישגים רוחניים שאני רוצה להשיג. אבל כל עוד לא השגתי את ההישגים הרוחניים, אין לי מנוחה ואני לא חווה שמחה. אני חווה תסכול, ואני כל הזמן רוצה להיות שם, ומתוך הרצון להיות שם אני לא פה, וגם לא שמח בתהליך שאותו אני עובר בחיים שלי. למעשה אני כל הזמן מתוסכל, כל הזמן בסטרס ובתסכול עצמי. זאת אומרת, זו לאו דווקא רוח עגולה, אבל זו רוח שהיא מפנימה תבניות חיצוניות גם לתוך עולמה הפנימי. גם בתוך עולמי הפנימי, אני חושב על עצמי כאובייקט, אני רוצה להיות שם, ביעד האידאלי של המימוש הפנימי העצמי שלי – יש איזשהו “פדיה” שצריך להתממש, ואני שואף להיות ה”פדיה” ההוא, ואני עכשיו כולי מגייס אנרגיות בשביל זה. ועכשיו אני מתוסכל שאני לא שם, ואני כל הזמן חווה כישלונות ואני לא שמח בעצם תהליכי היצירה והצמיחה שאני עובר.
זה חלק ממערכת החיצון של הרוח. זאת אומרת יש גם בעולם הפנימי שלנו חיצוניות ופנימיות. בוודאי בעולם העסקים זה מאוד ברור, בעולם ההישגים בבית ספר זה כביכול ברור גם כן, שזו השפה היותר טבעית. וגם בדרישות החיצוניות של ההורים שלנו לפעמים זה ככה נראה. בסוף אני מתפתח, מתפתח ומתפתח, אבל מתי אתה מתחתן… גם ההורים בסוף רוצים תוצאות וזה גם כן יכול להיות נחווה בצורה מתסכלת.
תהליכי שחרור הרוח
אז יש איזשהו פער בין הממדים, בין השפות. וחלק מההתפתחות של הרוח העמוקה, זה החופש לצאת מתוך התבנית הסוגרת הטבעית שבתוכה היא נמצאת. ובצעד השני לצאת מתוך התבנית הסוגרת הרוחנית – ההורית או החברתית, שסוגרת אותי בתוך איזשהו יעד הישגי שאליו אני אמור להגיע. עכשיו השאלה איך אני ממשיך לנוע הלאה? אז או שאני אציב לעצמי את היעדים שאני חושב שהם הפוטנציאל שלי, שאני אבחר מה אני רוצה להיות ומה אני לא רוצה להיות. לא ההורים שלי יגידו לי, לא החברה שלי תגיד לי, לא העולם הטבעי החיצוני יגיד לי כביכול – וזה צריך עיון גדול מה קורה שם בשלב הזה. ואני בעצם מציב לעצמי יעדים חדשים, שאני בוחר אותם. אבל היעדים האלה נלקחים ממקום מסוים, גם אם אחליט לקבל איזשהו יעד אידאלי חדש שבחרתי אותו, אני עדיין ינוע בין הרצוי למצוי, בין הממשי שלי עכשיו, הגולמי, לבין האידאל שאני בחרתי אותו, שהוא בדיוק ההפך מכל מה שההורים שלי רצו שאני אהיה. עכשיו אני חופשי באמת, אבל בסוף אני לכוד בתוך אותה שפה שבין הרצוי למצוי. הרוח עדיין נעה בין הרצוי למצוי, בין הפוטנציאל שעכשיו אני זיהיתי אותו, לבין הממשי שלי. בעצם אני עדיין נמצא בתוך אותה תנועה שלא מעניקה לרוח את החופש העצמי שלה, או את המקום העצמי של תנועת הרוח כתנועה יוצרת בלתי פוסקת. אני עדיין נמצא בחיק אותם דפוסים הוריים, אבל פשוט עכשיו אני ההורה. אבל לא בהכרח שזה שינה את הדפוס של תנועת הרוח, כנעה בתוך המלכודת הזאת.
יש צעד נוסף שבו הרוח באמת משנה עמוקות את הפרספקטיבה שלה, ומבינה שבאמת המסע הוא אינסופי, והחיים אין סופיים, והמסע הזה הוא צמיחה בלתי פוסקת ויצירתיות בלתי פוסקת. במובן הזה יש ערך לצמיחה הבלתי פוסקת וליצירה הבלתי פוסקת יותר מכל גבול פוטנציאלי דמיוני שאותו אני מציב לעצמי, אותו אידאל רצוני של מי אני ומה אני שאני צריך להיות אותו. כל אידאל שאציב, מוגבל ככל שיהיה, הוא עדיין חלק ממסע אין סופי של הרוח. שהמסע שלה הוא בעצם מסע של חיים יצירתיים עד אינסוף. ברגע שהגענו למקום הזה, הרוח השתחררה מהתבניות האמהיות של האידיאל הפוטנציאלי, שגלום כביכול בתוך הקיום. אז הקיום נפתח למסע אינסופי. פה אתם יכולים לראות את השחרור של הרוח משם אלוקים לשם הוי”ה במובן העמוק שלו – כמסע של התהוות אינסופית, של חיים שהם התהוות אינסופית, והם לא מכוונים אפילו לאיזשהו ציור אידאלי של מי אני בציור האידאלי ביותר של עצמי, איזשהו דמיון כזה של מה הוא פדיה האידאלי, שאותו אני רוצה לממש. לא, אלא גם זה נכלל בתוך הרוח היוצרת. היצירה היא חופשית ואינסופית, והחיים נעים ביצירה עד אין סוף.
תנועה אין סופית
כשהגענו למקום הזה, הרוח בעצם הגיעה אל החיה ואל היחידה. הרוח הגיעה למקום שהיא פשוט חיה את הרוח, היא חיה את היצירתיות כתנועה עצמית יוצרת שלה עד אינסוף, וזה עצמו מסע. מסע בלתי מוגבל. ואני יכול לייצר כל הזמן אידאלים שאותם אני רוצה לממש ולהשיג, אבל כל האידאלים האלה שאני רוצה לממש ולהשיג, הם עדיין חלק מהמסע האינסופי. ברגע הזה אני לא נע מנקודה X לנקודה Y. אלא אני נע באסימפטוטה אינסופית ויש המון נקודות Y שנמצאות על הציר של האסימפטוטה האינסופית, וכולן הן חלק מהמסע וזה בסדר גמור. עכשיו יש כאלה שיהיו בסטרסט חדש, כי הם צריכים להגיע עד לאינסוף, אז הם לא השתחררו מהסטרס שלהם. אבל זה יכול להיות שהרוח בעצם מקבלת חופש ליצירה האינסופית שלה.
פה אתם יכולים קצת לטעום את טעמו של הזעיר אנפין במובן האצילי שלו, במובן הקדוש של הרוח. התנועה הקדושה של הרוח, שבסוף, בעומק שלה היא פתוחה עד אינסוף. גם אם היא עוברת דרך אמא, דרך אבא, דרך סבא וסבתא, בסוף היא נפתחת לה עד אינסוף, זה העומק שלה. אז זה חלק מהמסע של הרוח, שהוא לא מסע פשוט, הרבה פעמים קשה לנו. כשאנחנו מגדלים את הילדים שלנו, או עם האנשים שאתנו, קשה לנו לא לתעדף, במודע או שלא במודע, את הרוח החיצונית. את הרוח שתביא לכך שהמציאות תהיה כמו שאנחנו רוצים שתהיה, כמו שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות, כמו שהיא נראית לנו באידאל שלנו. וזה גם נכון – אי אפשר לקחת את השלב הזה ואת החשיבות שלו, שיש בו הרבה כח להניע, לתנועה של הרוח. אם אני נע על תנועת חיים יצירתית אינסופית, יש חולשה בכוח של הרוח. אין לי הישגים ברורים, אין לי יעדים ברורים, אין לי מטרות ברורות, אין לי סימנים ברורים איך אני מתקדם, ואני לא חווה את הכוח שחוויתי בזה שמימשתי יעד. אני באיזשהו ים שאין לו סוף, והרוח בסוף יכולה לקבל איזושהי חולשה בתוך המסע האינסופי הזה. היכולת ליהנות מהמסע ולחוות בו מלאות ושמחה ואושר וסיפוק, היא הרבה פעמים מגיעה לשלמות טובה יותר כאשר יש גם את הפידבק החיצוני. השאלה אם הוא עבד לפידבק החיצוני.
אז יש שאלות קשות לגבי המשך התפתחות התהליכים של הגדילה והצמיחה של הרוח. אבל מה שהיה חשוב לי להגיד עכשיו זה שמאפיינים מרכזיים בתנועה של הרוח זה צמיחה וגדילה. צמיחה וגדילה מלווים בעצם בתנועה, בשינוי. כל הזמן להשתנות, כל הזמן להשתנות, כל הזמן להשתנות. זה חלק מהתנועה של הצמיחה והגדילה של הרוח. וזה מייצר גם חווית התחדשות, כל הזמן יש משהו חדש, יש התחדשות בלתי פוסקת שנחוות. וזה עצמו מייצר איזושהי חווית אושר, חווית שמחה בהתחדשות הבלתי פוסקת, ושמחה בחוויית ההתקדמות הבלתי פוסקת, ובשלמות ההולכת וגדלה.
מילה שעוד לא שמנו פה בתוך המילון של הרוח זה שהיא בשלמות הולכת גלדה. כיוון שאני נע עכשיו מהמצב הגולמי למצב הפוטנציאלי האידאלי שכשאני מממש אותו אני חווה שלמות, אני חווה השלמה. הייתי חסר – מצב נפשי. והייתי חסר גם כרוח, לא רק כנפש. הייתי חסר כרוח כי הרוח נפתחת לחוסר מסוג חדש. לא רק לחוסר בזה שאני חסר כי אני רעב, כי אני חסר גירוי. לא, אלא אני חסר כי אני רואה את האידאל ואני לא שם, אני לא ממשתי אותו, אני לא הגשמתי אותו. כי יש איזשהו אני פוטנציאלי שלא מימש את עצמו. או אני חיצוני שיכולתי להיות, ואני לא שם. או שהמציאות החיצונית יכלה להיות במקום אחר ממה שהיא נמצאת, והיא לא לשם. ואל מול זה נפתח חוסר מסוג חדש – חוסר של הרוח. והחוסר הזה של הרוח, גם מביא אתו לפעמים חווית חוסר שלמות. וממילא, מימוש הרוח הוא גם חוויה של שלמות.
אז בעצם חוץ מחוויית ההתחדשות, ההתקדמות, הגדילה והצמיחה שאני חווה בתוכה את השמחה ואת האושר שבצמיחה ובגדילה ובהתחדשות הבלתי פוסקת, שהיא עצמה ממלאת אותי בכל רגע או בכל שלב בחידוש, משהו חדש קורה בחיים. אתם זוכרים את הצורך בחידוש שדברנו עליו במקום שהנפש פוגשת את היסוד, אז פה זה מגיע במקום של הרוח שחווה תהליכי התחדשות מתוך השינוי של המסע של תהליכי הגדילה שלה, הצמיחה שלה וההתפתחות שלה, ועם התחדשות בחוויה שלה העצמית. מעבר לכל זה, זה גם חוויה של שלמות – אני הולך ונהיה שלם יותר. ואני רוצה להיות שלם. אני חווה איזשהו ציור דמיוני של שלמות, שאותו אני רוצה להשיג.
עצירת היצירה, הכעס והתסכול
אם אני תקוע הרוח תקועה, סטגנציה, ואז הרוח מתוסכלת. יש תסכול כי היצירה נתקעת, וכשאני מתוסכל אני כועס. לכן כל כעס, הרב קוק מדבר על זה גם באורות הקודש, כל כעס הוא יצירה תקועה. מימוש של עצמי שתקוע. סליחה על הדברים שאומר עכשיו, אבל מי הכי תוקע אותנו בחיים אותנו לממש את מה שהיינו רוצים לממש באופן חופשי ויצרתי? אז זה או המציאות החיצונית, אפשר להאשים את כל העולם שהם תוקעים אותי, או ההורים שלנו. ההורים הרבה פעמים חוסמים את הילד. זה אסור לך, זה אסור לך, פה אל תלך, פה לא תעשה, אל תצא לסניף, אל תלך לזה. ההורים שמים גבולות לילד, חלק מחינוך של ילד זה גבולות. כשהילד מקבל את הגבולות האלה, הוא חווה חסם מסוים. הוא צריך לגדול לתוך תבנית שההורים מטביעים לו – להיות ילד חמוד, מחונך, בן אדם טוב, דתי. אז זו התוויה לעץ לאיפה הוא צריך לגדול. הדבר הזה לפעמים יכול לייצר תסכול. אז היצירתיות חווה כעס.
בהמשך כמובן גם אנחנו תוקעים את עצמנו. כמו שאמרתי, תזכרו את זה תמיד, בשלב מסוים ההורים מופנמים פנימה. ההורים זה אנחנו. כל מה שאמא שלי אמרה לי בתור ביקורת, אני אומר לעצמי כי כבר הפנמתי את אמא פנימה. לא צריך שהיא תגיד לי את זה מאה פעם, היא כבר אמרה את זה מאה פעם. אני אומר את זה לעצמי כבר ככה, אל תדרכי על זה עוד פעם ותסובבי, אני יודע שאני לא עושה כלום עם עצמי, אני גם אומר את זה לעצמי כל יום. זו הביקורת ההורית שמנטרת את הרוח כל הזמן ומייצרת לו רפלקציה – עד כמה הוא גדל היום ועד כמה לא גדלתי היום? כמה התקדמתי או לא התקדמתי? כמה אני צומח וכמה אני לא צומח? כמה אני תקוע וכמה אני לא תקוע? היא גם זוכרת לי את כל הכישלונות שלי, ואת כל הנפילות שלי, ואת כל הרגרסיות שלי שבהן אני כל פעם חוזר אחורה וחווה כישלון. בכל ההתחייבויות שהתחייבתי לעצמי שהפעם אני אצליח, והפעם אני אעשה, והפעם זה לא יהיה, והפעם אני אעשה שינוי, ולא עשיתי שינוי, אלא להפך, חזרתי לאותן שטויות ואותן טעויות. זה מצמיח לי תסכולים, כעסים ותקיעויות.
כאשר זה לא אקוטי זה: ‘בסדר, אז אני כועס עצמי’, או כועס על אחרים. אבל אם זה אקוטי זה יכול להגיע לדיכאון. כבר דברנו על זה קצת בעבר, אבל עכשיו זה קשור לרוח. כשהעימדון כבר כבד, הוא מכניס אותי למצב נפשי שאני מרגיש תקוע, שום דבר לא זז, אני מדשדש בתוך הבוץ. כשאני מדשדש בתוך הבוץ, הבוץ הוא בוץ נפשי – רע לי עם עצמי, מתוסכל לי עם עצמי, אני מתחיל לשקוע בתוך חווית ‘שום דבר לא מתקדם’ ‘שום דבר לא זז’ ולהפך, אני רק הולך ושוקע שוב ושוב ושוב באותו מקום של עצמי. זו בעצם תהיה נפילה של הרוח לתוך מצב נפשי. ואז אנחנו נראה שהאדם לא אוכל טוב, הוא ישן יותר מדי, הוא לא זז לשום מקום. איזושהי שקיעה, אובדן אמון ברוח, אובדן אמון בניסיון לשנות כי כבר נסתי לשנות כל כך הרבה פעמים ולא הצלחתי שום דבר, אז אני שוקע אל תוך עצמי, שוקע אל תוך הנפש. חווית סטגנציה, שהיא עמוקה יותר במובן מסוים. אבל אם אני לא אגיע לשם, זה יכול להתפתח בצורה אחרת – תסכול שיכול להביא לעודף של פעילות פנימית סוערת. אני עצבני, אני צועק על כולם, אני צורח, אני מתוסכל, זה כבר נהיה ענין רגשי לא נעים. ובעצם יותר משאני כועס על כולם, אני כועס על עצמי, אבל אני לא אגיד את זה בקול. אני לא אשן טוב בלילה, ויהיה לי אולקוס, או כל מיני תופעות שיכולות להתהוות מתוך הכעס והזעם. הכעס יהפוך לזעם. ואם זו חוויה שההורים שלי אשמים בכל הבעיות שלי בחיים, גם אם הם לא חוסמים אותי עכשיו בכלל, אבל הם אשמים כי בגללם וכו’, אז זה יכול להיהפך לזעם על אבא ואמא. או על המציאות מבחוץ, או על המלכות. אתם רואים את הפוטנציאליות שלנו, איך אנחנו מתנהלים.
כוחות הרס ויצירה
אבל יש למקום הזה גם עוד סיבה. תזכרו שיש פה כוח שמבקש להופיע. כשהכוח הזה נחסם, אז במקום לממש את עצמו בתהליכי צמיחה וגדילה, הוא הופך לכוח אלים של הרס, של אגרסיה. כי באופן מובנה, בתנועה של הרוח יש כוחות שצריכים להתממש, כוחות שצריכים להופיע, כוחות שצריכים לצמוח, כוחות שצריכים לגדול, ויש פה משהו שחוסם. אז הכוח הזה הופך להיות אגרסיבי. התסכול הופך לכעס ולאגרסיה. אם אני לא מבטא את האגרסיות, אז יכול להיות שאני אפנה אותם כלפי עצמי, אני אהיה אגרסיבי כלפי עצמי. במקרה הזה כלפי עצמי זה יכול להתבטא בסופו של דבר גם בפגיעה עצמית.
איך אני מגיב ולאן אני מפנה את אנרגיות האגרסיה שצומחות בתוך הרוח כשאני במוחין דקטנות. אתם זוכרים שמוחין דקטנות שהם מוחין דיניקה, זה שמות אלוקים – אז זה כבר צריך עיון – אם זה יותר אוריינטציה נפשית, אז זה יופנה פנימה. אם זה יותר אוריינטציה זכרית, זה יותר יופנה החוצה. אבל יש בתוך הרוח בקטנותה פוטנציאל של אנרגיות צמיחה של שמות אלוקים, כוחות מימוש, כוחות ביטוי, כוחות הופעה, שהרוח חייבת אותם בשביל לגדול. אם לא יהיה ברוח את האנרגיות האלה, היא לא תתפתח ותצמח. כדי שגרעין יתפתח ויצמח לעץ, חייב להיות כוח שיגרום לבקיעת הגרעין. יבקע את המצב העוברי. יש דחף, צריך כוחות שידחפו את החיים, ידחפו את האני לצמוח, לגדול ולהתפתח נגד כוחות המשיכה, נגד המציאות החיצונית הסובבת שיכולה להשאיר אותו במצב תלותי, במצב עוברי למעשה. אז יש ברוח את הכוחות האלה, וצריך לכבד אותם. גם אם הם נראים לנו כוחות קטנוניים, כוחות של כעס, כוחות של הרס, בעומק שלהם הם כוחות של יצירה, ותמיד השאלה הטובה פה זה איך להחזיר אותם להיות כוחות יצירה. במקום להיות נוער וונדליסט ששובר באגרסיביות את הסביבה, איך אני מחזיר את זה לתנועה של אמון ויצירתיות, תנועהש ל מימוש של עצמי ואמון ברוח. זה חלק מהנושא הזה של הדומיננטיות של תהליכי הצמיחה והגדילה בעולם הרוח כמו שהם צריכים להופיע בצורה חיובית, וכמו שקורה להם בתהליכי תקיעות.
לכן הרבה פעמים אתם יכולים לראות ששמות אלוקים יכולים להיהפך לאלהים אחרים, ועוד נדבר על זה אחר כך במט”טרון. אלו תהליכים שבהם תנועות הרוח של היצירה מכילות בתוכן built in תנועות הרס. רק ההרס כשהוא יצירתי, הוא בריא ואנחנו לא מזהים אותו כהרס. אבל כשהתהליך נתקע, אז כוחות הרס האלה יכולים לקבל טוויסט בעלילה. לדוגמא, בכל פעם שילד גדל, העצם צריכה להשתנות. אז יש תאים הורסים ויש תאים בונים, ויש איזשהו איזון שהתאים ההורסים הורסים את הצורה הקודמת של העצם, והתאים הבונים בונים אותה בצורה חדשה. זה built in חלק מתהליכי הגדילה של הילד, וככה הוא גדל, ככה הוא צמח. אין יצירה בלי תנועת הרס שתלווה אותה – כי אחרת המציאות תישאר כמות שהיא קבועה בתוך המצב הסטטי שלה, העוברי שלה, עם קיבעון. אז במובן מסוים, צריך כוח שהוא גם הורס. אבל אנחנו לא חווים את זה כהרס, אלא אנחנו חווים את זה כיופי של גדילה, הוא צומח, הוא מתפתח, נבקעו לו שינים, לא משנה מה. אבל הוא מעלה חום, ויש פה אנרגיות של חום שמתפתחות בתוך הגוף וצעקות ובכי, אבל זה חלק מהתהליך. חלק מתהליכי הגדילה והצמיחה. אבל אם ההרס הזה לא מופנה ליצירה חיובית, והוא לא מוכל בתוך תהליכי היצירה, אז האנרגיות האלה יכולות להיהפך לאלוהים אחרים. יכולים להיהפך למוחין של קטנות, שכוחות היצירה הופכים לכוחות הרס שמופנים או פנימה או אל הסובב.
נעצור פה. מקווה שהדברים היו מובנים, ועוד נמשיך ונחזור וניגע בכל ההיבטים האלה כי אלו נושאים מאוד מרכזיים ברוח. במורכבות של התפתחות הרוח.
נה”י, חג”ת וחב”ד שברוח
במצב הבסיסי העוברי, המלכותי, העובר נמצא ב”תלת כלילן בתלת”, הרוח מקופלת בצורה שבה הנה”י מכסה על החג”ת, והמלכות על הנה”י. זאת אומרת, גם ברוח עצמה יש רגשות גבוהים, שזה המרכז של בית החזה, חסד גבורה תפארת, אהבה יראה ורחמים. ויש דחפים, הנעות, מוטיבציות, שהן שייכות לפלג גוך תחתון, כמו הרגלים והיסוד שהם גם יכולים להיות חלק מתנועת הרוח, אבל הם יותר אינסטינקטים מאשר רגשות, הם יותר דחפים מאשר רגשות. גם הם יכולים להיות חלק מעולם הרוח, אבל פחות מתגלה בהם המקום של הרגש. לנצח או לברוח זה דינאמיקה שהיא יכולה בהחלט להתנהל בתוך מערכת יחסים רוחית. יש אנשים תוקפניים, ויש אנשים שבורחים לתוך עולמם הפנימי כשהם במערכת יחסים רגשית. אבל המצב הזה כשלעצמו, הוא לא הרגש בצורתו הגבוהה, אלא זה הרגש בצורתו האינסטינקטיבית: פחד, תוקפנות.
במובן הזה, המצב הזה הוא עדיין חלק גם מעולמה של הנפש. הנה”י הוא הממוצע המחבר בין המלכות לבין הרוח הבוגרת. זה מצב שהוא ממוצע המחבר. הוא בין המלכות לבין המצב הבוגר, ולכן המלכות יושבת באופן טבעי על נצח הוד יסוד (נה”י). כי הקיום כל הזמן זקוק לרגלים, שזה התנועות האינסטינקטיביות של הנה”י, למוטוריקה שלהם, לדפוסים ההתנהגותיים האלה שיוצרים מוגנות, בין אם בריחה, בין אם זה הוד או נצח, הם יוצרים מוגנות. תהליכי חווית ההתקשרות של היסוד, כמו שדברנו עליהם כשדברנו על היסוד, הם עדיין מייצרים למלכות את היכולת שלה להיאסף אל נקודה אחת, אבל לא בהכרח שיש פה איזושהי התפתחות וצמיחה יצירתית. אלא יש פה חווית עונג שנחוות בתוך מרכזה, ועוזרת לה להיאסף לתוך חווית העונג הזאת.
אז אתם יכולים לראות שהתפקודים האלה של נצח הוד יסוד כשלעצמם, עדיין מכלל נפש לא יצאו. זאת אומרת, הם שייכים לרוח, אבל בעצם אם נקרא להם בצורה הקלאסית, הם הנפש שברוח. זאת אומרת, יש לנו את הרוח שברוח שזה החג”ת, ויש לנו את הנפש שברוח שזה הנה”י. לכן מקומה של המלכות כנפש הוא על הנה”י. לכן גם בשלב העיבור המלכות ישבה על הנה”י. לכן בשלב העיבור היה לי נה”י, אבל לא היה לי חג”ת. היו כוחות חיים שהניעו תהליכי צמיחה וגדילה, אבל לא היה את העולם הרגשי שהוא מעבר לדחף. הדחף הוא פחד, אבל יש לי רגש כלפי הפחד, מה הוא מעורר בי, ולא רק תגובה של fight or flight, הלחם או ברח, שאני חווה בתוך הפחד, שאני זקוק לה למען שמירת הקיום שלי. לכן כמו שאתם שמים לב, המרכז שסימנתי בטבלה לרוח הוא דווקא החג”ת ולא הנה”י.
זה קצת מזכיר את מה שדברנו, שיש לנו בתוך הרוח את המקום שנע עדיין בתוך שפת העיגול, בתוך שפת המלכות, מתנהל בתוך המרחב החיצון יותר. שם גם תהיה אינטראקציה של הרוח עם החיצון באופן טבעי, אוכל ומיניות, ותנועתיות של הרגליים: הליכה ומפגש. ויש את המקום הגבוה יותר של הרוח, שהוא המקום של הרגשות הגבוהים שמשקפים את המרכז של הרוח, הלב, התפארת. נדבר על זה בהמשך. זה קצת דומה לתנועה שדברנו בתהליכי הגדילה. הילד יתפתח מהשלב שהנה”י יותר יתפקדו, לשלב שהוא יתחיל להעמיד את החג”ת בפני עצמם, ובהמשך יבואו החב”ד.
אז אם כן יש לרוח שלשה שלבים: 1) הנפש שברוח. 2) הרוח שברוח 3) הנשמה שברוח. הנה”י, החג”ת, והחב”ד. מה מתוכם הוא עצמי לרוח? הרוח שברוח, החג”ת. הנפש שברוח היא לוקחת אותו החוצה ולמטה. הנשמה שברוח, החב”ד, המוחין, לוקחים אותו למעלה ולחשיבה של ההורים, לחשיבה ההורית כמו שדברנו עליה היום. והמרכז ההתפתחותי של הרוח נמצא בלב, בתנועת היצירה של החג”ת.