שיעור 27: עבודת ההתבוננות הפנימית ברוח

לפתח את מכלול הפרצופים

ישנו נושא שעלה בסוף המפגש הקודם, ואני רוצה לפתוח אותו אתכם עוד פעם באופן מסודר, וזה יהיה גם חזרה מסוימת על דברים שנאמרו בעבר.

בפעם שעברה נשאלה שאלה כיצד אנחנו מעוררים את הרוח, מה אנחנו יכולים לעשות בשביל להעיר את הרוח? אז אני רוצה ככה קצת לאסוף את הדברים שלמדנו ולנסות דרכם לעשות איזשהו אבחון עצמי של עצמנו, ביחס למצב הרוחי שלנו, למרות שאפשר לעשות את זה על כל פרצוף. זה לא איזה תורה למשה מסיני, אלא מחשבות לאור מה שלמדתם, וארגון שלהן באופן שיעזור לנו גם להתקדם ולפתוח יותר את המרחב הזה, לפי המצב שלו אצלנו.

באופן בסיסי, בתמונה הגדולה של האר”י, אנחנו בסופו של דבר מבקשים שלכל בן אדם יהיה איזשהו מנעד של כל מכלול הפרצופים. כי אם אתם זוכרים את שיעורי המבוא, אדם באשר הוא אדם בצורה המלאה ביותר הוא, הוא א”ק ואבי”ע. יש לו איזשהו שרשור על פני כל מרחבי החיים. יש לו קומות שונות בתוכו – יש לו רבדי חוץ ורבדי פנים, יש לו נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. כל הדברים האלה, גם אם זה במיקרו-קוסמוס האישי שלנו, צריכים להיות מרחבים שאנחנו יודעים לפתוח אותם, להשתמש בהם, לנכוח בהם, להפעיל אותם. זאת אף על פי שיכול להיות שבאופן אישי, במצב שלנו היום, יש לנו דומיננטיות מסוימת לאחד מהאלמנטים. דומיננטיות נפשית, דומיננטיות רוחית, דומיננטיות נשמתית. או ששתי קצוות נעים בתוכנו, אנחנו מטולטלים בין נפש לנשמה, או בין נפש לרוח. זה משהו שיכול להיות מצוי בתוכנו, ולפעמים כחלק מתהליך עבודת ההתפתחות האישיות שלנו והתפתחות החיים שלנו, אנחנו צריכים גם לזהות את האזורים הפחות פעילים שלנו ולדעת לפתוח אותם. בנחת, בעדינות, לא בהיסטריה, אבל לדעת לפתוח את המרחבים שפחות ערים אצלנו, או שאנחנו משתמשים בהם בצורה לא מפותחת. להצליח ולגדל את הפרצוף באופן מלא, שיצליח לממש את הפוטנציאל שטמון בו. 

זו מעין משמעות עקרונית של מה אנחנו מבקשים. זאת אומרת, אנחנו בעצם יושבים פה בשיעורים ולומדים על כל פרצוף, על הכוחות שיש בו, על הדינמיות שלו וכן הלאה. אבל בסוף בסוף, האפליקציה היישומית של כל מה שאנחנו לומדים, זה להעביר את המסע הצמיחתי שלנו על פני כל מרחבי האישיות שלנו ועל פני כל מרחבי החיים שלנו. ובכל כוח וכוח לדעת גם להבין את תמונת המצב שלנו וגם לדעת איך לעבוד אם זה קדימה, איך לקדם את הצמיחה של הפרצוף. התקדמות קדימה היא לאו דווקא למעלה, לפעמים היא למטה. לפעמים זה לדעת להצמיח את הקומות הנמוכות. או הפנימיות, או החיצוניות. אין פה משהו שהוא קו לינארי, להתקדם למעלה. לא. לא תמיד. צריך לזהות את נקודות החסר ולחתור לאינטגרציה. אינטגרציה אישיותית שלימה שנעה למעלה ולמטה, פנימה והחוצה, וצומחת בתהליכי ההתפתחות שלה. לפעמים צמיחה פנימה ולמעלה תוליך גם לצמיחה החוצה ולמטה. קחו את זה בתור איזשהו עקרון כללי.

חיים מתוקנים רב מימדיים

עכשיו אתחיל איזשהו מסע להתבונן על הרוח לאור דברים שלמדנו. באמת העיקרון הבסיסי שיש לנו הרבה פעמים ביחס לכל הנושא של התפתחות האישיות והתפתחות הנפש בתורת הסוד, הוא שבאופן בסיסי לבן אדם יש אישיות מעורבבת. מעורבבת קודם כל במובן הזה שאין לו מובחנות פנימית מספקת של מאיפה הוא נע, מה המרכז שלו, מאיפה הוא פועל עכשיו? אין סדר פנימי בתוך הבן אדם עצמו, הוא נע באופן רנדומלי. לפעמים הוא מגיב מהנפש, לפעמים הוא מגיב מהרוח, לפעמים הוא מגיב מהנשמה. לפעמים המחשבות מובילות, לפעמים הרגשות מובילים, לפעמים התחושות מובילות. אין זיהוי פנימי של מה מניע אותי עכשיו, של מה המרכז שמתוכו אני פועל. זה חלק מהמצב הפנימי מעורבב הזה שהאדם נמצא בתוכו. חלק מהמטרה של לימוד של נרנח”י, זה לעזור להפנות את הזרקור אל המרחבים, להקשיב בתוך עצמנו לכל מרחב ולעזור לבנות אותו בפני עצמו. לבנות את מרחב הנפש, לבנות את מרחב הרוח, לבנות את מרחב הנשמה, לבנות את מרחב החיים הקדושים שבתוכי, לבנות את הנוכחות העצמית. ולהצליח ליצור את האינטגרציה הנכונה בין החלקים השונים. 

זה המעבר מתוהו לתיקון בעבודת הנפש. המעבר מתוהו לתיקון זה המעבר מהמצב המעורבב הזה שבו יש כל מיני כוחות ותנועות בתוכי, שנעים באופן לא מאורגן ולא מסודר, באופן רנדומאלי. ואני לא תמיד יודע לנהל אותם בתוך עצמי, ולהצמיח אותם. מה שבא בא, מה שיוצא יוצא, מה שמגיב מגיב. ואם אני עובד, אז אני עובד באופן חד ממדי, כאילו הכול על ממד אחד וכאישיות אחת. ובעצם מה שהאר”י מנסה לפתוח לבן אדם, זה שיש בתוכו עולמות שונים, מרחבים שונים ועומקים שונים. יש בך חמשה פרצופים וארבעה עולמות, ויש לך המון המון המון אפשרויות התנהלות פנימית, עם הרבה עומק שאתה יכול לפתוח בכל אופציה ואופציה. וכל זה שלם אחד, כל זה אישיות אחת, כל זה הופעת חיים אינטגרטיבית אחת של הופעת חיים עצמית אחת.

אז זה הדבר הראשון – לשים לב בכלל מה קורה בתוך עצמנו. עד כמה הרוח נוכחת בחיי, עד כמה הרוח נוכחת בחיי אל מול הנפש, עד כמה הנפש שולטת בתוכי, עד כמה הנשמה והחשיבה שזזות בתוכי נוכחות, כמה מקום יש לרוח בסך הכול הכולל של החיים שלי? זה חלק גדול מהשאלות שאנחנו עכשיו נעלה ונשאל פה, רק בשביל להקשיב לנוכחות של הופעת הרוח בחיי.

זיהוי והקשבה למרחב הרוחי שבי

עכשיו, זו גם הופעה שאני צריך לחשוב עליה במסגרת היומיום, במסגרת השבוע, במסגרת השנה. וגם במסגרת החיים שלי בכלל, מיום הולדתי ועד היום, עד כמה הרוח דומיננטית בחיי ועד כמה אזורים אחרים הם הפעילים. אלו חלק מהמחשבות שאני רוצה לבחון ולשאול את עצמי. וגם בתוך חיי הרוח אני צריך לבחון איך זה מתנהל, איך הרוח מתנהלת בתוכי, עד כמה הרוח כו’ קצוות נעה בתוכי כאימפולסים רגשיים שמטלטלים אותי ימינה ושמאלה, בתהליכי קירוב וריחוק, מעלה ומטה, פנימה והחוצה. ואני איפשהו מטולטל בתוך שדה רגשי שמפרק אותי ומטלטל אותי לכל מיני קצוות, ואני מרגיש מנוהל ונשלט תחת הרגשות, ולכן אני צריך כל פעם להפעיל עליו מוחין, בבחינת מוחא שליט על ליבא, שינהלו אותו, יסדרו אותו ויפעילו אותו. עד כמה יש לי יכולת הגבה רגשית אינטגרטיבית טובה שיודעת לנוע בצורה מאוזנת, נותנת מקום לקולות השונים, מייצרת איזושהי תגובה רגשית אינטגרטיבית שאיננה מטולטלת בתוכי. אני לא בups and downs רגשיים כל הזמן, ואני לא בסתירות רגשיות פנימיות כל הזמן. אלא יש לי יכולת אסרטיבית יצירתית נוחה, שבתוכה אני מגיב בצורה מאוזנת. זה משהו שאני צריך לבחון אותו בתוך הרגש. זאת אומרת, יש פה בחינה כוללת של מקום הרוח והרגשות בתוך עולם התחושות והמחשבות, עולם הרוח בתוך הנפש והנשמה. וגם בתוך הרוח עצמה אני גם צריך לבחון את עצמי – מה קורה שם, עד כמה יש לי ו’ קצוות מפורדים ועד כמה יש לי ו’ קצוות אינטגרטיביים. וכמובן יש לזה כל מיני רמות של עומק. אז זו שאלה כזאת שאני צריך לשאול את עצמי גם בשביל להסתכל על מקום הרוח בתוך כל השלם הזה, ולאט לאט בכלל לזהות אותו, לקרוא לו. לקרוא לרוח לצאת מתוך תפיסת האישיות החד ממדית שלי, והרנדומאלית שלי. וגם בתוך הרוח, לשים לב מה קורה לכוחות הרוח השונים בתוכי.

אחר כך לשים לב מה דומיננטי ברוח. מה יותר דומננטי אצלי, הנה”י שברוח, החג”ת שברוח או החב”ד שברוח? גם העולם הרגשי שלי, האם הוא בעל ביטוי רגשי דרמטי ומוחצן, ביטוי רגשי שיותר נחווה על גבול התחושות, חרדות ופחדים? עד כמה הוא עולם של ביטוי רגשי שמכוון מעשה, מכוון ביטוי מוחצן מעשי, מניע, גופני, ועד כמה הוא דווקא עולם רגשי פנימי? עד כמה זה עולם רגשי שהוא יותר מחשבתי, שבא לידי ביטוי במחשבות? מה הדפוס שבו אני מביע רגשות, עד כמה אני מביע אותם מהלב, עד כמה אני מביע אותם מהגוף, עד כמה אני מביע אותם מהראש – מדבר על רגשות אבל לא באמת מצליח לחוות אותם בתוך הרגש הער של הלב, של הידיים, של החמימות הרגשית, של נתינת לב הרגשית? כל זה בלי שיפוטיות, אנחנו לא שופטים שום דבר, אנחנו מנסים להקשיב לעצמנו.

אז בתוך העולם הרגשי דברנו עכשיו: על הו’ קצוות המפורדים מול הפרצוף הזעיר אניפיני שיש לו מרכז אינטגרטיבי של תפארת, של דעת. דברנו גם בתוך הרוח עצמה, איזה מרכזים נוכחים בתוכי – הנה”י, החג”ת או החב”ד שבתוך עולם הרוח. לשים לב בכלל עד כמה הרגשות הם דומיננטיים, וגם בתוך זה איזה סוג של דפוס רגשי אני בדרך כלל נוטה להביא החוצה? רגשות מחשבתיים יותר, רגשות עם מבע לב, רגשות שהם יותר תחושות, או רגשות מוחצנים באופן מעשי, שהולכים אל מחוות הגוף ופחות אל מחוות הלב?

הרוח כמרכז יצירתי מוביל

כחלק מבחינת המקום של הרוח, אנחנו יכולים לבחון את המקום של הרוח אל מול הנפש ואת המקום של הרוח אל מול הנשמה. נניח וזיהיתי את המקום הרוחי שלי – זה לא מסתכם בהבעה רגשית, אלא הרוח היא גם סוג של תנועה יוצרת בחיי. עד כמה באמת הרוח שלי היא נוכחות ותגובה רגשית בסיסית, ועד כמה הרוח שלי היא גם מרכז יוצר, מרכז פועל, מרכז בוחר, מרכז יוזם? זה חלק מהמשמעות שהרוח איננה קיימת רק במצב העוברי שלה כשפה רגשית בסיסית, אלא כמרכז, מרכז רוח. יש פה רוח, רוח של יצירה, רוח של פעילות, רוח של בחירה, רוח של שיפוט, רוח של יוזמה. זה משהו שאני שואל את עצמי בשביל לבחון את הפעילות של מרכז הרוח שלי. עד כמה הוא באמת מרכז פעיל עם אנרגיה אקטיבית, ועד כמה הוא עדיין קצת במצב עוברי, הוא קיים אבל הוא קיים כתגובות רגשיות שנוכחות בחיי, אבל הוא לא קיים כזעיר אנפין, כדמות, כסוג של איכות אישיותית שאני מביא אותה אל העולם ופועל אתה בתוך המציאות. זו עוד שאלה שאני צריך לשאול את עצמי.

אחר כך אני יכול לשאול את עצמי כמה אני חולם? כמה חלומות יש לי בתוך עולם הרוח?  איזה סוג תנועה יש לרוח בתוך המציאות? בהנחה שיש לי תנועה רוחית, אז כמה הרוח שלי מכוונת נפש, ועד כמה הרוח שלי מכוונת נשמה? לפעמים הרוח היא מכוונת נפש, זאת אומרת שהנפש מניעה את הרוח, היא תביא לרוח את החסרונות, את הצרכים שקיימים בעולם העשייה, בעולם היומיום, את החסכים הנפשיים שלה, את הצרכים החיצוניים והפנימיים. והיא תגיד לרוח – בואי תעזרי לי, אני במצב של מצוקה. אז אם הנפש תשלוט על המערכת, אז הרוח תנסה לכבות שרפות כל היום, ורק לפתור את בעיות היומיום שהנפש מציפה. במצב הזה הרוח בעצם נסחפת אל תוך המרחב הנפשי, אל תוך התגובות הנפשיות. במקום להוביל את עצמה קדימה, היא עסוקה רק בלכבות שרפות. זה כמו מנהל של חברה, שבמקום לקדם את החברה, ליזום את החברה, ליצור, לפתח, לשכלל – יהיה עסוקים כל הזמן בכיבוי שרפות, בפתרון בעיות שיש בחברה ביומיום, לשרוד את השוטף של היומיום. ככה גם בן אדם עם עצמו. אם ככה תתנהל החברה, אז היא במצב שהרוח נשלטת על ידי המצב הנפשי, והיא חיה במצב הישרדותי יומיומי, במקום שיהיה באמת ביטוי לרוח.

שקיעה רוחית בדפוסי הנפש

לפעמים זו בעיה של הרוח, שהוא נסחף אל תוך הדפוס הנפשי, והוא פותר את הבעיות בהתאם למצוקה הנפשית. הוא לא מסוגל להגיד לנפש, אוקי, יש לך בעיה, אני מבין את הצורך, אני אנסה לטפל גם בצורך, אבל אני לא אסחף לתוך הדפוס שלך. אני יודע שבשביל לפתור את הבעיות שלך באמת, זה לא יעזור אם אני כל היום אכבה שרפות. צריך לחשוב על פתרון יותר עמוק, יותר ארוך טווח, ולחשוב באופן יצירתי על פתרון הבעיה ולא מהיד לפה. אבל לפעמים, מה לעשות, הרוח נופלת לתוך הנפש והיא נגררת לדפוסי פעילות נפשית, ואז הבן אדם עסוק כל היום בלכבות שריפות, בלהתמודד עם היומיום. הרוח נגררת לתוך הסטרס הנפשי ההישרדותי, וזה מונע ממנה לבוא למקום של עצמה. זה מצב שבאמת הנפש גוררת את הרוח אל תוך המרחב שלה, ולפעמים מונעת מהרוח את היכולת להביא האיכויות הרוחיות היוצרות שלה. אז הרוח לפעמים צריכה לזכור מי היא ומה היא. כשהרוח כל הזמן מטפלת בצרכים הנפשיים, היא הולכת ומאבדת את האנרגיות שלה. בסוף הרוח נשחקת ככה על ידי הצורך לנוע כל הזמן בדפוס הנפשי של כיבוי שרפות. זה לוקח מהרוח את חווית היצירה, והסקרנות, והעניין, וההתפתחות, והצמיחה, וגילוי הכוחות, ומימוש הכוחות, והחלימה. כל הדברים האלה הולכים לאיבוד כאשר היא רק עסוקה בלכבות את השריפות ביומיום, ולדאוג לתפקוד היומיומי שלנו בלבד. 

אז הרוח צריך לפעמים אולי קצת לקבל את זה שהנפש קצת לא תסופק עד הסוף, בשביל ליצור פתרון עמוק יותר. לפעמים הרוח צריכה לקבל את ההחלטה הזאת.  וזה מבחן המרשמלו בסופו של דבר –  עד כמה הבן אדם יכול להגיד לנפש ‘אוקי עכשיו יהיה איזשהו חסך מסוים’, אני חוסך משהו במצב הנפשי אבל אני רוצה להגיע למשהו ארוך טווח שיביא לי תפוקה יותר גבוהה בהמשך. עכשיו, גם המצב הזה שהרוח יכולה לפעול בו, הוא בסופו בא לפתור את הבעיה הנפשית. זה עדיין יהיה להבין שאני מסתכל על הרוח שלי מזווית של נפש, אלא שאני רותם את הרוח שלי אל לימודי רפואה, רותם את הרוח ללימודי עריכת דין, רותם את הרוח ללימודי הייטק. עוד 4 שנים אני ארוויח הרבה כסף, בינתיים אני אשב שנה וחצי במשרד עורכי דין, יעשה סטאז’ של שכר מינימום, ויום אחד אני ארוויח מזה משהו. אבל זה כבר מצב שהרוח פועלת, זה כבר מצב שהרוח מנהלת את הנפש ולא הפוך. אבל הרוח עדיין מנהלת פה את עצמה, מתוך רצון לספק את צרכי הנפש. כאשר היא תספק את צרכי הנפש, היא תגמור את הסטאז’ של העריכת דין, ותקבל את המשכורת הבסיסית של ה15,000 ש”ח משכורת ראשונה, ואז היא תנוח. אבל בעומק זה לא מספיק. האם היא מממשת את הכוחות שלה? האם היא מגלה את היצירה שלה? את החלום שלה? מה היא רוצה להוציא מתוך עצמה? אז זה לא מספיק,  גם עכשיו הרוח בעצם עדיין לא גילתה את עצמה. 

אז צריך לבחון בתוך עצמנו כמה מאזורי הרוח שלנו מושקעים נפשית באופן הישרדותי, כמה מאזורי הרוח שלנו באמת משוקעים בתנועות רוח אבל בסוף מכוונות נפש, ועד כמה אזורי הרוח שלנו מכוונים רוח באמת. רוח של סקרנות, של למידה מתוך עניין, למידה מתוך משמעות עצמית, למידה מתוך מקום שאני בוחר ללמוד. זה סוג של מבדק – כמה אני עושה את זה כי יש צרכים חיצוניים-הישרדותיים, וכמה אני עושה את זה כי אני רוצה וכי אני בוחר. זה סוג של בחינה פנימית של הרוח, עד כמה אני פה ועד כמה אני פה, עד כמה מימוש הרוח שלי משקף מימוש כוחות פוטנציאלים של עצמי, או שאני בעצם מכוון לבעיות חיצון שאומרות לי ‘אוקי תהיה עורך דין כי צריך כסף בחוץ’, ולא כי זה הכוחות שלי, לא כי זה היכולות שלי ולא שאני באמת מממש בזה את הפוטנציאל העמוק שלי. 

רוח מוכוונת חלום

אני לא אומר שזה לא אפשרי, יש מרחבים שבהם הרוח היא בת זוגה של הנפש. אבל קודם כל צריך לשים לב בלי שיפוטיות לאזורי הנפש שלנו, כמה דומיננטיות הם תופסים בחיי הרוח שלנו. כמה חיי הרוח מכוונים חלום, מכוונים יצירה שלא מונעת מהחוסר הנפשי, אלא יצירה שמונעת מההקשבה הפנימית העצמית שלי אל הפוטנציאל שלי הפנימי, הנשמתי. אל העתיד שאליו אני רוצה לקחת את עצמי. רוח שאיננה מכוונות הווה וצרכי ההווה, או פוסט טראומות של העבר וצרכי העבר, אלא מכוונות באמת אל פוטנציאלים שחוויתי בתוך עצמי בעבר, ושאני רואה בעצמי באופק העתידני שלי, ואני רוצה ללכת ולהביא את עצמי לשם. אני עושה את זה לא מתוך צורך, אלא מתוך חווית פיתוח, חווית צמיחה, חווית מימוש וחווית גילוי. יש בתוכי חווית סקרנות וחווית עוצמה, כשאני הולך לממש אותם. כמה יש כאלה בתוך החיים שלי? זה מבחן מסוים שאני בוחן עד כמה יש בתוכי רוח של הרוח, ועד כמה יש בתוכי רוח שמכוונת אל הנשמה, רוח מכוונת עתיד, רוח מכוונת גילוי פנימי, רוח מכוונת חלום. חלום שהוא לא רק מילוי של צורך, אלא הוא גם סוג של מתנה, משהו שאני נותן מעצמי אל העולם. נותן משהו מהאיכויות הפנימיות שלי, נותן משהו מהנשמה שלי. נותן דרך היצירה שלי, דרך העבודה שלי, דרך השירות שאני נותן לעולם. זה סוג של רוח שמודעת לחלום הפנימי של הנשמה, ורוצה להביא אותו למציאות שבחוץ. כמה אזורים כאלה יש בתוכי? כמה ביומיום, בשבוע, בחודש, בשנה, במערכת החיים שבה אני חי, יש גם את האזור הזה? זה סוג של בדיקה שאני מסתכל על עצמי ובוחן.

עד כמה אני חולם, וכמה החלום הזה הוא לא חלום של אחרים, אלא חלום שגם אם הוא הגיע אלי דרך אחרים, הוא פוגש משהו עמוק בתוך עצמי, אני מרגיש מזוהה עם החלום הזה, אני מרגיש שהוא פוטנציאל פנימי אמתי של עצמי, שלי, של החיים שסביבי, ואני רוצה להופיע אותו.

מוחא שליט על ליבא

עד כמה הרוח מופיעה באופן חיצוני את המערכת המחשבתית? לא שהרוח עושה את זה כי היא בוחרת בזה, כי היא רוצה בזה, כי היא חווה מימוש עצמי בתוך זה, אלא כי החשיבה אומרת לה שזה מה שנכון לעשות, כי זה מה שאמתי לעשות, כי זה מה שצריך לעשות. לא מצורך נמוך, אלא מהצורך הגבוה של המוחא דשליט על ליבא. כמה אחוז כזה יש? של החיצוניות של אמא, חיצוניות המוחין ששולטת בחיי הרוח ואומרת לרוח ‘זה מה שאת צריכה ליצור’, ‘זה מה שאת צריכה לעשות’, ‘זה מה שאת צריכה לבחור לעשות’, ‘זה מה שאת צריכה להרגיש, שנכון להרגיש’. כמה אחוז כזה יש בחיי? עד כמה הרגשות מובלים על ידי החשיבה ודפוסי הצורך שהיא מביאה לרוח, ועד כמה הרוח באמת מרגישה, עד כמה הרגש לא מגיע מהקולות של האמת ההכרתית, אלא הרוח באמת מזוהה עם זה, היא באמת מרגישה שמחה בזה, ורוצה את זה, והיא חווה גילוי עצמי במקום הזה. היא מגלה את עצמה כשהיא עושה את מה שהיא עושה, היא מרגישה מימוש עצמי פנימי בתוך היצירה שלה. ולא שהיא יוצרת את זה כי זו האמת, כי זה מה שצריך, כי המוחין, כי ההכרה, כי השכל אומר שזה מה שצריך לעשות בעולם. 

ושוב – שום דבר פה לא שיפוטי, שלא תבינו אותי כך. זה גם נכון. יש גם שכבה כזאת, שהמוחין – אבא ואמא, מנהלים את הרוח. ושהרוח היא באה מכוח המוחין. יש גם שכבה כזאת שנקראת מוחא שליט על ליבא. זה גם אזור. אבל אנחנו צריכים לדעת להבחין ביניהם – מתי הרוח מונעת מהמוחין, ומתי הרוח היא בבחינת זעיר אנפין בעתיקא תליא. שהרוח שלי מחוברת לאריך אנפין, לאיזושהי נקודת עצמי גבוהה שממומשת דרך המוחין, אבל היא נוגעת עמוק במרכזי היצירה והגילוי העצמי שלי, שהם באים אולי גם דרך המוחין, אבל זה מחובר עמוק לתהליכי יצירה ומימוש וביטוי עצמי שלי בתוך העולם. יש אזורים כאלה ויש אזורים כאלה. אני רק רוצה שתיקחו את מה שלמדתם עד עכשיו על הרוח, ותנסו להסתכל בתוך עצמכם, ולדעת לזהות את המופעים השונים של חיי הרוח. זו דרך להתבונן בתוך עצמנו, ולדעת על פי זה גם לאזן את עצמי. אני יכול לאזן את עצמי דרך הזיהוי מה דומיננטי ומה פחות דומיננטי.

עד כמה הרוח שלי היא מוכוונת חוץ ועד כמה הרוח שלי היא מכוונת פנים? עד כמה הרוח שלי היא מכוונת חוץ – מכוונת לממש חסכים בעולם, לממש יצירה בעולם, לממש ביטוי הכוחות שאני יכול לתת לעולם, לממש אידאליים של נתינה והטבה בעולם, אל מול מה שהעולם חסר. ועד כמה הרוח מכוונת פנים – לצמיחה עצמית, ליצירה עצמית, לקידום עצמי, לפיתוח עצמי, להובלה של עצמי יותר לעומק מחיי הנפש, אל חיי הרוח ואל חיי הנשמה. זה שונה, בלי שיפוט, רק תסתכלו על מערכות החוץ מול מערכות הפנים. דברנו על זה – שמות אלוקים מול שמות הוי”ה ואקי”ה בתוך הרוח.

מעגלי הזמן של חיי הרוח

ההתבוננות הזאת נעה בכל מיני רמות. כלומר, חיי הרוח בשונה מחיי הנפש, ממד הזמן שלהם לא נע במסגרת ההווה בלבד, אלא הוא נע במעגלים גדולים יותר. אז בשביל לבחון את חיי הרוח אני לא רק בוחן את היומיום שלי, אלא אני בוחן לדוגמא את השנה שלי – עד כמה בתהליך שנתי אני באמת מצליח לייצר את מסע הרוח שלי? של התקדמות במובן האישיותי, של חלום, של יוזמה, של יצירה. עד כמה אני מצליח להביא את החלום הזה של התנועה השנתית שלי לתוך החודש שלי? גם בתוך חיי החודש שלי יש תנועות יצירתיות של הופעת חיי רוח. עד כמה במסגרת השבוע, ובמסגרת היומיום. אפשר לרדת לאט לאט. אבל לפעמים יכול להיות שבמסגרת השנה יש תהליכי התקדמות, אבל במסגרת היומיום זה פחות בא לידי ביטוי, כי התהליכים קורים בגדול, במסע שנתי ולא בהכרח במסע יומי שבו פחות מורגשת תנועת הרוח שבא אני נמצא. 

אני בוחר בתחנות של צמתים גדולים. בחרתי איזושהי בחירה משמעותית, יצירתית שלי, ללכת ללמוד מוזיקה, סתם כדוגמא. עכשיו בתוך לימודי המוזיקה אני נמצא במצב נפשי כי אני צריך לרכוש את החומר, לרכוש את הכלים, לרכוש את היכולות, לרכוש את הידע. אני עדיין לא נמצא במקום היצירתי. יכול להיות שאת היצירה שלי אני אצליח להביא בשנה ג’ שבה אני אלמד קומפוזיציה והלחנה יצירתית, ואני אצליח ליצור בעצמי, אבל בינתיים אני לא יוצר. אז בהקשר הזה מסע הרוח שלי נפרס על ארבע שנים, שלוש שנים – גם זה יכול לקרות. לא תמיד אנחנו בוחנים את חיי הרוח רק במסגרת ההווה. זאת אומרת, ההווה לפעמים בנוי מיחידות נפשיות, אבל הן בעצם מצטרפות יחד לתנועת רוח גדולה. ואני צריך לבחון את מסעות ההווה על פני ציר הרוח – עד כמה אני הולך, מתקדם וצומח דרך העבודות הנפשיות שלי אל מסע הרוח שלי? צריך לבחון את זה. זה דבר שצריך לשים לב אליו בזהירות. ואני בוחן אותו בין העבר לעתיד. בין החלום שחלמתי כשיצאתי למסע, לבין העתיד שאליו אני רוצה להביא את עצמי בהמשך המסע. זה חלק משפת הרוח. אז ברור שאם הרוח היא רק ברמה תלת שנתית או ארבע שנתית, זה משפיע על איכויות הפעילות הרוחית שלי. אם אני אצליח ליצור גם תנועות רוח בתוך רמת השנה, בתוך רמת החודש, בתוך רמת השבוע, בתוך היומיום שלי, תהיה לי חוויה של בחירה, יצירה, יוזמה וחלום גם במסגרת היומיום. והחלום הגדול יהיה ער לי, יהיה ער בתוכי, גם ברמת המפגש היומיומי שלי, אז יהיה לי הרבה יותר כיף וסקרנות ועניין ויצירתיות ואנרגיה של שמחת חיים ברמת היומיום שלי. כי אם החלום הוא מאוד מאוד גדול, ואני עכשיו נאנק במאבק סיזיפי של חיי נפש יומיומיים של לרכוש ידע או לנסות להצליח ללמוד שוב ושוב, אז זה קצת משקיע אותי בתוך הנפש ומחליש אצלי את אנרגיות הרוח היצירתיות שלי. 

אז זה משהו שאנחנו צריכים לתת עליו את הדעת בהתבוננות על הרוח – כלומר להסתכל על הרוח גם במסעות הגדולים, לפעמים מסעות תלת שנתיים, שנתיים, לפעמים עשר שנים. אני לפעמים עובד על תנועת רוח של עשר שנים לפחות, יש אופק של עשר שנים, הצבתי לעצמי משימה של פיתוח משהו בתוך החיים שלי ואני עובד על זה עשר שנים. אני מבין מה אני צריך לעשות בשביל תהליך הצמיחה לעשור הקרוב, לצורך העניין. זה גם יכול להיות מצב. אבל אם אני עכשיו במסגרת היומיום שלי, במסגרת השנה שלי, אשחק – אז גם יהיה לזה מחיר. זה גם משהו שאנחנו צריכים לחשוב עליו, איך אנחנו מצליחים להביא את החלום של הרוח, לא רק לתמונה הגדולה, אלא גם לתמונות הקטנות. להביא את תנועת הרוח גם לפרקי הזמן הקטנים.

מיתת המלכים ותיקונם בעולם הרוח

ש. בשנים האחרונות, עם ההתפתחויות הטכנולוגיות הרבות, משהו בטווח סבלנות שלנו מאד התקשר. החיים מאוד מאוד ממוקדים לעכשיו. לחשוב על משהו שיהיה בעוד חודש זה נחשב תכנון לטווח רחוק. אתה מתאר מציאות שהרוח זה קצב חיים שלא שייך למאה ה21. אז השאלה היא האם אנחנו חיים ככה כי הרוח שלנו במצב לא נכון? איך אפשר להגיע לתהליכי רוח כמו שאתה מתאר, כשאנחנו חיים במציאות שאם אתה באותו מקום עבודה שנה וחצי אז אתה ממש ותיק, ואם אתה נשוי עשר שנים זה מתחיל להיות חריג..?

ת. המצב שאתה מתאר הוא חלק מזה שאנחנו נמצאים בעולם שיש בו היפר-אקטיביות של הרוח, וגם המון תהליכי פירוק של הרוח. אז הרוח נעה בצורה מפורקת, והיא נעה באימפולסים מאוד מאוד קצרים של תנועות רוח. דברתי על זה קצת בהתחלה, על מצבי הפירוק של הרוח כנקודת מוצא. האישיות היא מעורבבת, יש בתוכי המון קולות, ואני מונע קצת מכל דבר. אז תנועות היצירה והמימוש שלי מאוד מפורקות. לפעמים זה יסוד מאשר תפארת, יותר סיפוק וגירוי של צורך ברמת הדלקת מיקרוגל וחוסר סבלנות. אחרי שהיה לי איזה גירוי, נולד איזה צורך – ממשתי אותו, סיפקתי אותו והמשכתי הלאה, ונולד גירוי חדש שבא לידי ביטוי. זה בכלל רמת ההיפר-אקטיביות של הנפש אל מול היסוד. דברנו על זה לפני כמה חודשים. אבל אפילו ולו יהיה שאני מצליח ליצור איזו תנועת רוח מסוימת של פרקי זמן קצרים – זה וימלוך וימות. זה בעצם התיאור באר”י של עולם הרוח של עולם התוהו. שיש כל הזמן קולות של רוח שבאים, מולכים ומתים, מולכים ומתים, מולכים ומתים, מולכים ומתים, מולכים ומתים. ואז אני כל הזמן מוצא את עצמי מחליף יעדים באופן תזזיתי. מחליף את היצירה שלי, את היעדים שלי, את ההישגים שלי. כל הזמן בנוי על “אקזיט”, אין לי רציפות התפתחותית אישיותית ארוכת טווח. 

עכשיו, אם האדם עושה את כל התהליכים האלה כחלק תמונת על שמהווה מימוש יצירתי מתוך כל הקומפוזיציה של כל הקולות שהוא הולך לממש בתוך עצמו, אז זה בסדר, אז זה הולך לכיוון האינטגרציה. לדוגמא, אני מזהה בתוך עצמי שיש לי גם כישורים בעולם הרוח בתורה, וגם כישורים בכלכלה, וגם כישורים בעולם היצירה והמוזיקה, ואני חושב לייצר בתוך עצמי איזושהי קומפוזיציה אישיותית יצירתית שתוביל את כל החוטים האלה בסופו של דבר לאיזושהי שלמות אישיותית אחת. ואני אומר לעצמי ‘עכשיו אני הולך להקדיש חמש שנים לתורה, עוד חמש שנים להתפתחות מוזיקאלית, עוד חמש שנים בעולם הכלכלה, או במקביל’. ולהצליח להיות בן אדם שהוא גם מבוסס כלכלית, גם חי חיי רוח, וגם יוצר מבחינת ניגון ומוזיקה. אז זה טוב, וזו תהיה תכנית לעשור. כי באזורי גיל ה40, יחד עם עוד מימושים שיכנסו שם בפנים, אני רואה את השלם של עצמי הולך וקורם בי עור וגידים, כולל משפחה וזוגיות. 

אני הולך ובונה לעצמי תכנית ארוכת טווח של עשרים שנה, לאן אני רוצה להגיע בהקשר הזה. אז יכול להיות שיהיו חילופים של מוקדים בתוך עצמי. חמש שנים, שבע שנים זה יהיה המוקד, ואחר כך שבע שנים זה יהיה המוקד, אחר כך שבע שנים זה יהיה המוקד. אבל זה לא מפורק אצלי. זה לא שאני הייתי משהו מסוים, שכחתי ועברתי למשהו אחר, שכחתי ועברתי שוב למשהו אחר. שכחתי, זה מת אצלי, התחרטתי הלכתי למשהו אחר. לא. אלא זה חלק מהבנת הכוחות שיש לי, איך אני רוצה להביא אותם לאינטגרציה אישיותית, מה מסע החיים שאני רוצה לקחת בתוך התהליך היצירתי הזה, ולשם אני מכוון. ואז המלכים לא מתים, אלא פשוט יש תקופות שונות של איזה מלך מולך, אבל הכול הוא חלק מאינטגרציית עומק של המודעות העצמית שלי ושל פוטנציאל החיים שלי שבסוף יכיל בתוכו את כל הקווים האלה באופן פנימי. יכול להיות שהוא יכיל באופן של “שימה לעל”, זאת אומרת שאני כבר אפסיק להשתמש בחלק מהאלמנטים האלה, אבל הם צבורים בניסיון החיים שלי, הם צבורים בחוויית העומק הפוטנציאלית שלי, ובזיכרון הפנימי שלי. הם שם, הם חלק מהעושר והעומק של האישיות שלי ושל החיים שלי, אז זה חלק ממשהו ששייך לאדם היום. זאת אומרת, לא בהכרח שאנוע חמישים שנה על אותו יעד רוחני יצירתי. יכול להיות שאני אחליף כל שבע שנים יעד, אבל אני לא עושה את זה כי אני מתחרט, כי אני באקזיט, כי אני מולך ומת כל הזמן. אלא אני עושה את זה כחלק ממימוש המסע השלם שלי אל הרוח, אל המימוש העצמי של חיי. ובתוכו אני רוקם את כל התנועות האלה יחד. זה חלק מהיכולת שלנו לא לחיות מקטעים מקטעים, אלא לחיות בזיכרון עמוק ובנשימה עמוקה, בצמיחה אישיותית אינטגרטיבית ארוכת טווח.

מסעה הארוך של הרוח

באמת מסע החיים הוא הרבה יותר ארוך. מבחינת היצירה של האדם המסע הוא מאד עמוק וגדול. אני בשמחה אחזור לפה, לעולם, עוד פעם בשביל להמשיך עוד כמה דברים בהמשך, אני לא חושב על החיים רק בתור מופע חד פעמי של הרוח. אבל זה כבר קשור למוחין דחיה שצריכים להיכנס פנימה, ואז אתה כבר חושב במסע של נצח ולא רק במסע של אישיות שנולדה בשנת X ומת בשנת X. יש גם מסע שהוא מסע קהילתי, יצירה קהילתית, יצירה של כל הקולקטיב. איך כולנו נעים באיזשהו מסע התפתחותי גדול של העם יהודי, של האנושות. ואיפה אני בתוך היצירה הגדולה הזאת שותף אליה, רוקם אותה, חושב על ההתפתחות הכוללת שלה? זה עוד אופק חשיבה של האישיות בתוך היצירה הגדולה של כולנו כעם וכאנושות. ואפילו איפה אנחנו שותפים ליצירה האלוקית? גם לאלוקים יש חלום, אלוקים גם מופיע כזעיר אנפין, הוא גם בעצם רוח יוצרת. כל ההויה היא בעצם סוג של יצירת הרוח האלוקית, וכולנו בתוך המסע של יצירת הרוח האלוקית. ובמקום לחשוב על זה שפעם היה דור כזה, ופעם היה דור כזה, ועכשיו יש דור כזה, ‘אז היה המאה 20 והיום המאה ה21’, ‘אז היו מודרנים היום פוסטמודרניים…’. לא, זה לא עובד ככה. כל זה הוא סוג של מסע עומק של האנושות אל ההתפתחות השלימה שלה לצמיחה אינטגרטיבית. וצריך להבין איפה אני בתוך הסיפור הזה, איפה אני בתוך המסע הזה? זה עוד אפשרות לחשיבה.

נכון, זה לא בהכרח הצורה שבה ההיפראקטיביות היום חושבת. בסדר, אז בשביל זה אנחנו לומדים בעיני. ללמוד עבודה של א”ק ואבי”ע, ללמוד אדם ארוך, שחי באופן ארוך, חיים ארוכים. חיים ארוכים ועשירים, רחבים ואינטגרטיביים באופן יצירתי. יצירה שהיא גם יצירה אישית והיא גם יצירה קבוצתית, וגם יצירה אנושית ואלוקית, שבתוכה חיי הרוח שלנו חיים.

אבל זאת שאלה מצוינת, פשוט לא למדנו עדיין כל כך במסגרת הזאת של הנרנח”י את הסיפור של מיתת המלכים. להבין את הסינדרום של הרוח ההיפראקטיבית שמולכת ומתה. אבל זה נושא מאוד משמעותי, וזה חלק מהמבחנים שאנחנו צריכים לבחון בתוך עצמנו – כמה דברים כאלה יש לי בחיים? כמה אני מחליט ליצור בהתלהבות, ואז מרגיש שעמום, מוות, מאבד את זה, עובר למשהו אחר, ושוב מתחיל ליצור, חולם, חווה איזושהי יצירה עד תקופת זמן של איזה חודש, ושוב חווה שעמום, מפסיק, וממשיך לספר אחר… כמה כאלה יש לי, וכמה אני מצליח באמת ליצור ביצירה ארוכת טווח? זה גם סוג של מבחן של הרוח. עד כמה הרוח נעה בסינדרומים של ‘וימלוך וימות’ ועד כמה הרוח חיה בסינדרומים ארוכי טווח? 

תנועת המוות או תנועת ההמשכיות

עוד שאלה באותו הקשר – כמה חיי הרוח שלי נעים בתנועות שאני לא מת בסופן, יש לי הרבה תנועות של מוות בתוך חיי הרוח שלי? זאת אומרת, גם אם נעתי בתוך תהליכי יצירה – אני לא נופל בסוף כל פרק לדאון של תחושת מוות ודכדוך. אלא אני יודע לנהל את סופו של פרק במובן הזה שאני אומר לעצמי בסדר, זה סוף פרק מסוים, אבל זה גם תחילת פרק חדש, כי אני חווה את כל הפרקים בתוך השלם. אז גם אם עכשיו חוויתי איזושהי השלמה של פרק מסוים, אני לא מת אתו אלא אני פשוט מבין שכל מלכות היא כתר של הפרק הבא. וההתחלות הם תמיד גם סוף של תקופה נגמרת שאתך נשארת.. והיא ממשיכה אתך לפרק הבא. אז אם אתה מסוגל לשרשר את השרשרת של פרקי החיים, אז אתה תמיד נע באינטגרציה יצירתית צומחת, ואתה מסוגל לא למות כל פעם. וכשאתה מגיע אל המלכות אתה לא מגיע אל המוות, אתה לא מגיע אל השעמום ואל הדיכאון, אל הסופיות, אלא אתה מבין ‘בסדר סיימתי שלב, אבל הרוח היא גדולה, היא לא צריכה למות עם כל מופע פרטי שלה, עם כל מופע זמני שלה, איך אני ממשיך, איך זה פרק מספר? איך זה חלק מקומפוזיציה יותר גדולה, מיצירה יותר גדולה של עצמי?’. אז גם דבר שאני צריך לשים בתוך עצמי – כמה תנועות מוות כאלה יש לי כל פעם? זה חלק מהשאלה של הרוח, כמה החלקים שלה אינטגרטיביים, וכמה החלקים שלה מקוטעים והיא בנויה מתהליכים של וימלוך וימות. זה טבעי לגמרי, אבל זאת שאלה של התבגרות הרוח. זאת אומרת כמה הרוח יודעת כשהיא יורדת במורד, להתחיל כבר את הלידה הבאה שלה, את הפרק הבא שלה, את הצמיחה שלה. כמה יש לה את ראיית השלם של תהליכי הצמיחה שלה, ובתוכו מנהלת את עצמה באופן יותר שמח ויותר יצירתי. כי הסוף הזה הוא הזמנה להתחלה חדשה, הוא הזמנה ליצירה חדשה. הוא הזמנה למשהו חדש שאני יכול עכשיו להיפתח אליו, ולהביא אותו בתוך עצמי. אם אני מסוגל לראות את זה, אז אני מסוגל לרקום יותר את השרשרת, את הקישוריות, ולא למות כל פעם מחדש בכל שינוי, בכל מצב שעובר. אני רואה את הכול בתוך המסע הרחב יותר שאני חי בו, שאני יוצר את עצמי בו. ושוב אני אומר את זה – המטרה עכשיו היא לא שיפוטיות, אלא פשוט לזהות ולהקשיב לדינאמיקות של הרוח שלנו.

מעבר מספירות לפרצוף

ההזמנה היא לתהליכי אינטגרציה הולכים וגוברים של הרוח. לאינטגרציה של מקומות נמוכים עם מקומות גבוהים, ושל רבדי פנים עם רבדי חוץ. הזמנה להפעלה שאיננה רק של כוחות, בין אם זה כוחות רגשיים, בין אם זה כוחות יצירה בזמן ובין אם זה כוחות אישיות – אלא אישיות פעילה של הרוח, עם מרכז אחד. זה חלק מהמעבר בקבלה של האר”י משפת הספירות אל שפת הפרצופים. בשפת הספירות יש לי רגשות שונים שמופיעים, רצונות יצירתיים שונים שמופיעים ומבקשים לממש כוחות שונים בתוך עצמי, וזה לא מחובר אצלי. אין מרכז יצירתי אחד, בוחר, של ‘אני’ עמוק שמממש את עצמו דרך כל הכוחות שלו, דרך כל הרגשות שלו, דרך כל החלומות שלו. והוא מצליח לבחור או ליצור – מה העומק, מה המרכז של תהליכי היצירה שלי, ומה הופך להיות כוחות משנה. מה עכשיו הוא המרכז, ומה בהמשך יהיה המרכז. איך אני יוצר איזשהו סיפור יצירתי יותר עמוק, שכל הדברים וכל הכוחות נרקמים לפרק אחד, לעלילה אחת של יצירת חיים. 

זה חלק מהשאלה של המעבר מו’ קצוות אל לזעיר אנפין. משפת ספירות לשפת פרצוף. ומודעות עומק של הפרצוף – הדעת, שהיא נשמת הו’ קצוות, זה אומר שאני יודע את עצמי עמוק יותר מהכוחות שלי. אז גם אם יש לי כוחות כאלה וכוחות כאלה וכוחות כאלה, הם לא מגדירים את הזהות שלי. אלא הם חלק מהמסע העמוק של גילוי העצמי, גילוי החיים שזורמים דרכי. גילוי העצמיות של מה פוטנציאל החיים העמוק העצמי, שרוצה להתבטא ומסוגל להופיע דרכי בעולם. אז ברגע הזה, שיש בתוכי את האינטגרציה של הרוח, יש בתוכי את הדעת העמוקה, אז הכוחות כבר לא שולטים בי. אז גם אם הם הולכים ומתים, אני לא הולך לקרוס איתם כל פעם מחדש. זאת נקודה חשובה, שהיא חלק מהמשמעות של תהליכי צמיחת הרוח, של תהליכי ההתפתחות. אבל זה כבר פרק ב’. אני אומר, יש להקשיב ולבחון בתוך עצמנו, ויש גם להבין עכשיו מהם יעדי ההתפתחות של הפרצוף, איך יוצרים התפתחות פרצוף של חיי רוח.

 תמונת חיי הרוח

זמננו הולך ונגמר, אז אני רק אסיים. יש עוד הרבה שאלות לשאול ולבחון את התפתחות הרוח. גם אם הרוח לא ערה בתוכי או לא אינטגרטיבית בתוכי או לא פעילה בתוכי, צריך לשאול – למה זה קרה לי? מה הסיבה? זה גם שאלה יפה לשאול אותה. האם זה בגלל דומיננטיות של חיי נפש, גדלתי במרחב של חיים עם חסכים נפשיים מאוד חזקים?  האם זה בגלל דומיננטיות של עולם המחשבה שמשתק את חיי הרוח שלי באמת, ואין מספיק הקשבה למה אני רוצה, ומה אני בוחר, ומה אני מבקש בתוך עצמי? האם זה בגלל דיכוי של החלומות שלי? האם זה בגלל המון חוויות כישלון שחוויתי בעבר ופירקו אותי? האם אלו חוויות המוות שחוויתי שדיכאו אותי? האם זו הנטייה לסיפוק נמוך שגורמת לי לא לפתח את מרכז הרוח? כי כל פעם שאני משועמם אני הולך ומגרה את עצמי ומספק את זה בגירוי נמוך הנאתי, בסוג כזה או אחר,  במקום ליצור מענה עמוק ויצירתי של עצמי. וזה הדפוס שחוסם בתוכי את התפתחות הרוח, כי אני נע דרך פתרונות נפש של היסוד, במקום פתרונות נפש של התפארת? האם זה בגלל חוסר פיתוח של מודעות עומק שמשחררת אותי מההיטלטלות הזאת כל הזמן, מהיכולת לעבור את כל העליות והירידות שבתוך החיים? זאת שאלה שצריך עוד לשאול אותה.

כך גם צריך לשאול את עצמנו גם שאלות על מרחבי רוח שונים שלי. מה מקום הרוח במרחב העסקי שלי, במרחב החיצוני שלי, במרחב האישיותי שלי, במרחב הזוגי שלי? בכל מקום כזה אני יכול להיות במצב שונה. אני יכול להיות איש רוח בעולם העסקי, אבל בבית שלי אני חי חיי נפש, אפס יוזמות בזוגיות, מה שיש יש. זה לא בהכרח קוהרנטי, שבכל מרחב אני איש רוח. אני צריך לבחון את חיי הרוח שלי על כל הממדים. יכול להיות שבחיי הזוגיות אני כן, אבל באישיות שלי בתוך עצמה אני לא משקיע כלום – אני משקיע בזוגיות, משקיע בעבודה את הרוח שלי, אבל ביחס לעצמי אפס יוזמות, אפס בחירה, אפס השקעה בפיתוח עצמי, אפס פיתוח יצירתי של עצמי, הכול מכוון החוצה. זה גם משהו שצריך לבחון אותו. זה קשור להבחנה בין המרחב החיצון של הרוח למרחב הפנים של הרוח. צריך לשים לב בתוך עצמי איפה אני נמצא ומה קורה לי. אלו גם כן שאלות שאני צריך לבחון בתוך הניסיון להבין את התמונה של חיי הרוח.

כניסת הרוח לעיבור ולידה

במובן מסוים, כל ההתבוננות הזו שאנחנו עושים בחיי, נקראת אצלנו כניסה לעיבור. העיבור של הזעיר אנפין הוא באמא, אמא היא ספירת הבינה. והאנרגיה שהולכת להצמיח את הזעיר אנפין, זאת אנרגיה של דעת. אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. ועליה אני הולך לרקום את כל החלקים שלי, את כל הכוחות שלי, לברר את עצמי בתוך הסיטואציה הזאת. זו כניסה לכניסה למרחב של התבוננות עצמית בחיי הרוח שלי, וניסיון לעבור תהליך איסוף של כל ההבנה של עצמי לתוך המרחב ההתבוננותי הזה. מודעת עצמית שצומחת שם, שהיא אור הדעת שהולך וצומח, וליווי פנימי של התהליך הזה לאורך זמן. 

זה יכול להיות בכל מיני דרכים: או דרך התבוננות עצמית נמשכת, או דרך כתיבה שדרכה אני מייצר איזשהו רצף של עצמי כל יום ויום סביב סוגיית הרוח. אני יכול לעבור דרך תפילה, שבה אני עושה את זה ומתפלל על זה כל יום. זה יכול לעבור דרך התבודדות, שאני מתבודד על זה כל יום. זה לא משנה, אבל צריך לשמור את ההיריון, בלי שמירת הריון זה לא יעבוד. ובירור כמובן – זה לברור, וגם לבנות. לבנות את העובר, לבנות לו שלשה כלים: כלי פנימי אמצעי וחיצון. לבנות לו כוחות שונים, רבדים שונים, גדלים שונים. ולפתח את הכוח המרכזי שלו – לפתח את הלב של העובר. שיהיה לב פועם, שתהיה בחירה, שיהיה רצון. לפתח את החלום. כל מיני דברים שאני צריך לעשות, שעדיין יהיו עובריים, אבל זה יהיה צעד ללידה. ואז תהיה ההנקה של הרוח, ו מוחין לרוח. ואז יהיה ללכת עם הרוח. ולליישם את הרוח. ואז ליצור פנים בפנים עם הרוח, ואז ליצור זוגיות עם הרוח, וכן הלאה וכן הלאה. וזה עוד מסע שלם, אבל כל המסע הזה מתחיל בשלב הראשון שבו עסקנו היום בעיקר – בלהתחיל לעורר מודעות, התבוננות, הקשבה, זיהוי פנימי של מצבי הרוח שלי, על כל המרחבים האלה שבעצם התפרסנו עליהם, ולהתחיל לאסוף אותם אל תוך תהליכי תפילה, כתיבה, התבודדות, התבוננות ארוכת טווח.

מה שדברנו היום היה פה ברוח, וזה נכון על כל פרצוף. אפשר לעשות אותו דבר על הנפש, אפשר לעשות אותו דבר על הנשמה. על כל פרצוף. מטרת השיעור הייתה להבין איך משתמשים בנרנח”י, שיעור מאוד חשוב. להבין קצת איך משתמשים בנרנח”י, איך הופכים את זה לתורה יולדת. כמו שראיתי יפה ב’דגל מחנה אפריים’, שכותב שהקב”ה נותן לנו תורה ומצוות,. תורה ומצוות אשר נתתי להורותם, להורתם מלשון הריון. הקב”ה נותן לנו את האפשרות לעשות מהתורה הריון, להיכנס להריון בתורה, וללדת, והבן זה מאוד, ככה הוא כותב. איך נכנסים להריון מתורה? איך יולדים את עצמנו מחדש דרך תורה? לכן אני אומר במקום התורה הגואלת, התורה היולדת.

זוגיות נפש-רוח

ש. דברת קצת בצורה שוללת על כל הסיפוק המידי של הנפש, לענות על הצרכים דרך ההנאות הקטנות. ורציתי לשאול האם ומתי כן יש לגיטימציה לפנות אל סיפוק הצרכים הזה בצורה של הנפש, ואם כן אז איזה אינדיקציה יש לי? איפה אני יכול להבין בתוכי מתי כן נכון לפנות למלא ככה את הצורך המידי של הנפש, לפתוח את המקרר ולאכול משהו טעים, ומתי אני צריך לזהות שלא, שאני צריך משהו יותר ארוך טווח?

ת. קודם כל זאת שאלה מצוינת. צריך רק להבין שזו כבר תמונה יותר עמוקה של התבוננות, זו בעצם שאלה יותר גדולה ברמת המאקרו. מתי אני מפעיל את פרצוף הזעיר אנפין ומתי אני מפעיל את פרצוף הנוקבא, ומה היחסים בין פרצוף הנוקבא לפרצוף הזעיר אנפין, מה היחסים בין הרוח לבין הנפש, מתי אני משקיע בנפש על חשבון הרוח ומתי אני משקיע ברוח על חשבון הנפש, מתי אני, במובן מסוים, בנפש קצת על חשבון הרוח, זאת בעצם השאלה. כי אם אני עכשיו מספק את הסיפוק המידי של הנפש, אז אני מזין את הנפש בהארת היסוד, ועוזר לנפש שלי לקבל את המקום של הכאן ועכשיו שלה. אם אני עכשיו לא מספק את צרכי הנפש ונותן את המרכז לרוח, אז מה שקורה זה שהנפש כביכול תיכנס לאחור באחור, והרוח תתפוס את הדומיננטיות שלה. זה יעזור להתפתחות הרוח שלי, אבל לא בהכרח יעזור להתפתחות הנפש שלי במובן של הרגישות כלפי הנפש, כלפי ההווה, כלפי הקיים, כלפי מה שעכשיו מורגש, כלפי הצורך העכשווי שקיים. אז בסוף זה קשור לשאלת הזוגיות שבין הנפש לבין הרוח. 

יש לדבר הזה כל מיני אפשרויות למענה. אפשרות אחת זה שאלה שאני שואל אותך – מה אתה באמת צריך לבנות עכשיו, את הנפש שלך או את הרוח שלך? אם הרוח כבר בנויה במלא קומתה, יש לך רוח ערה, טובה ויצירתית, אבל הנפש עברה תהליכי הדחקה והיא זקוקה לריפוי ומקום, אז התשובה תהיה שעכשיו תיתן קשב לנפש. אבל אם זה הפוך, אם הנפש כל הזמן בסיפוק הצרכים הזה של היסוד, אז מי שישלם בסוך על סיפוק הגירויים העכשווי שלך זה הרוח, והרוח שלך תהיה במצב לא מפותח, אז דווקא ההפעלה של המנגנון ההפוך תעודד את הכיוון של הרוח לצמוח. דווקא היכולת להתגבר, להימנע ולהרגיש את היכולת להצליח לא להיות נשלט אלא להיות יוזם ולהיות בוחר, זה יעצים את שריר הכוח של הרוח. היכולת לנוע ליצירה ולהרגיש לא סתם דחיית סיפוק, אלא יכולת יצירתית ודחיית סיפוק בתוך התהליך היצירתי, תיתן לך פיתוח של מרכז הרוח. אז לכן השאלה היא גם מה המצב שלך, ומה אתה צריך עכשיו לעשות יותר. בדרך כלל אנחנו מתחילים מחיי נפש, עוברים לדומיננטיות של רוח וחוזרים ליצור זוגיות מאוחרת עם הנפש, להקשיב לה ולהצמיח אותה. לכן זה לפעמים זה נע בשלבי החיים השונים. אבל אדם צריך לבחון בתוך עצמו, נניח אם אדם הוא מפותח בחיי הרוח שלו, אבל הנפש בעצם נמצאת אחור באחור והוא מדחיק אותה, ואין שם שום פנים בפנים לנפש, ואין מקום לנפש. אז לפעמים היכולת שלו לתת מקום לחוויית היומיום תהיה הזנה לנפש שלו, ותהווה חלק מהמסע שלו אל זוגיות עם הנפש, של חיי הרוח והנפש. אבל אם זה לא המצב, והנפש שלו בעצם שולטת על חיי הרוח והרוח שלו תקוע בגלל זה, אז עכשיו צריך להבין את המחיר של לתת עכשיו מקום לחיי הנפש וסיפוק הצרכים. האדם הולך להיתקע בהתמכרויות לחיי הנפש, לצרכים ולסיפוק הצרכים, על חשבון היכולת לפתח רוח יוצרת.

עכשיו, יש מודל נוסף, שאני מספק את הנפש דרך הרוח הגבוהה ולא דרך היסוד. דרך התפארת ולא דרך היסוד. זה משהו שגם דברנו עליו במשך הלימוד, וגם היום. אני רוצה לספק את הנפש שלי עכשיו בצורך שהיא מעלה, אבל לא דרך גירוי זמין, אלא דרך חוויה יצירתית. במקום לפתוח את המקרר וללעוס ג’אנק פוד, אני אשקיע באוכל איכותי יצירתי, תהיה בזה חוויה יצירתית, אבל ההנאה תבוא מתוך חווית יצירה. הילד רוצה לאכול, סבבה, אבל בוא תשקיע בליצור משהו איכותי. תהיה בו חוויה אסטטית, יצירתית, מימוש עצמי והזנה יותר גבוהה של רגש וחווית יכולת ממה שהוא יאכל ג’אנק פוד. שניהם נתנו סיפוק לנפש, אבל הדרך הייתה אחרת לחלוטין. זו מלכות שעל היסוד וזו המלכות שעל התפארת. איך אתה מחנך את הילד ואת עצמך, אתה יכול עכשיו להרגיש שהנפש זקוקה לאיזשהו דבר מענג, ועכשיו אתה יכול להירשם לחוג מעניין, ואתה יכול לצפות בטלוויזיה או לשבת באינטרנט. שניהם יספקו את הנפש, אבל בסוף זה סיפוק נמוך שיש בו הרבה חווית מוות, וזה סיפוק יצירתי שידרוש ממך להשקיע ללכת לאיזשהו חוג, אבל הוא יספק אותך יותר לעומק, את הנפש שלך הוא יספק יותר לעומק. זה משהו ביניימי. צריך לחשוב גם על האפשרות הזאת.