שיעור 2: נרנח”י והעולמות

חזרה- הנרנח”י בתנ”ך

שבוע שעבר התחלנו לעסוק במושגי הנפש השונים שחז”ל מארגנים לנו אותם תחת הכותר- שאדם צריך להודות לקב”ה בכל נפש ונפש שהוא ברא לו. חז”ל מונים את חמשת הנפשות. חמשה שמות יש לנפש או לנשמה והם: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. והם גם נותנים להם תיאורים מסוימים: הנפש זה הדם, הרוח זאת היא שעולה ויורדת, הנשמה היא האופי, אופיתא טבא, החיה שהיא חיה בכל האברים, והיחידה שהיא יחידה וכל האברים שניים שניים.

ניסנו קצת לחקור מאיפה חז”ל לקחו את חמשת השמות של הנפש? האם זה חמישה שמות של אותו דבר או שבאמת יש פה בחינות שונות? לשם כך הלכנו לתנ”ך, משם התחלנו את המסע, ראינו שהתורה משתמשת בשמות שונים לקיום האנושי. היא מאפיינת אותו בחלק המקרים כנפש, בחלק מהמקרים – רוח, בחלק מהמקרים היא מתייחסת לנשמה, ובמקרים בודדים, רק בספר תהילים, מצאתי בינתיים, יש גם מופעים של חיה ויחידה – חייתי ויחידתי.

כשאנחנו מסתכלים יותר לעומק ומנסים לראות בחתך רוחבי על התנ”ך, מה אפשר לומר על כל היבט כזה מאיך שהתנ”ך מתייחס אליו.  איך מתייחסים לנפש, ואיזה תכונות מייחסים או פעילויות מייחסים לרוח, ואיזה פעילויות מייחסים לנשמה. וראינו שעל החיה והיחידה כמעט אין מה לומר כי זה ממש מופעים בודדים. אבל אפשר בהחלט לומר על הנפש הרוח והנשמה, מה מאפיין אותם באופן בולט, ואולי גם ייחודי לכל אחד מהם.

על הנפש ראינו, שהתנ”ך קושר אותה קודם כל לבסיס הקיומי ביותר – הדם “כי הדם הוא בנפש יכפר”. הנפש  מזוהה במובן מסוים עם הגוף החומרי והחיות שבו. הזרימה הפיזית של הדם בתוך הגוף מקושרת לנפש, כמעט מזוהה איתה, “כי הדם הוא בנפש יכפר”. הנפש היא מופע בסיסי שקיים לכל היצורים החיים – גם לבני אדם וגם לחיות. “נפש החיה” מופיעה בסיפור הבריאה גם ביום החמישי וגם ביום השישי, וגם לאדם. “נפש החיה” יש לכל היצורים החיים, היא לא מופע שמאפיין רק את האדם. נצטרך לשאול את עצמנו – מה בין נפש האדם לנפש בעלי החיים האחרים? האם נפש האדם ונפש הבהמה אחת היא, או שיש לנפש האדם, בתורה או בתנ”ך, איזשהו מופע שונה? אבל זה פשוט, הנפש קשורה במובן הזה לחיות הטבעית של כל היצורים החיים. הנפש קשורה לאכילה, לתאווה, לחוויית מחסור, לחוויית עינוי הנפש. הנפש קשורה ממילא גם לחטא. בדרך כלל מופעי החטא קשורים לנפש. “נפש כי תחטא” זה מופע שחוזר כל הזמן. הנפש גם נכרכת במוות – “מכה נפש”. עיקר המוות מתייחס לפגיעה שנפגע הקיום הבסיסי הפיזי הנפשי. אלו על רגל אחת דברים שראינו בתנ”ך שמתייחסים לנפש.

הקומה של הורח היא קומה גבוהה יותר. הרוח מתייחסת לפעולות רגשיות ופעולות מנטאליות, “רוח חכמה בינה ודעת”. מופיעה במשכן, מופיעה בנבואה על מלך המשיח. בתנ”ך רואים שהרוח קשורה ליכולת חשיבה, מודעות ורגשות. יש זיהוי מאוד תשתיתי שחוזר כל הזמן בין הרוח לבין הלב. אפשר לומר שברמה התנכ”ית משכנה של הרוח הוא בלב. יש זיהוי בין רוח ללב, זה חוזר על עצמו פעמים רבות. הרוח קשורה למופע שבא ועולה בתוכנו כמשהו שקשור לה’. הרוח קשורה להשראה, למשהו שיסודו לאו דווקא בתוך האדם. בשונה מהנפש והדם שבאים עם הגוף, הרוח ננפחת בתוכנו מנשמת החיים של אלוקים שמפיח בתוכנו את הרוח. לכן הרוח הרבה פעמים מופיעה בתור רוח ה’. ולפעמים היא גם מופיעה בתור רוח טומאה, רוח שגעון, רוח רעה, אבל גם שם זה קשור למשהו שקשור להשראה, לפתיחה למקום שהוא מעבר, כמו הניגון. הניגון מרגיע את הרוח הרעה של שאול, הניגון משרה את רוח הנבואה. המופעים של הרוח קשורים ליוזמה לפעילות. כשהרוח מופיעה על השופט הוא מוצא בתוכו כוחות לפרוץ להילחם, ליזום, לשנות את המציאות. נדבר על המוטיבים האלה אח”כ כשנסקור כל כח והעולם הפנימי שלו.

ומה יש לומר על הנשמה? אין הרבה מה לומר עליה. יש מופעים בודדים של הנשמה. הנשמה קשורה לנשימה האלוקית. היא מופיעה כ”נשמת שדי תבינם” יש לנו יכולת ההבנה ששורשה בנשמה. הנשמה מהללת את ה’ – “כל הנשמה תהלל יה”. 

הנפש והרוח הם המופעים היותר מרכזיים שבפעילות האנושית. הנשמה פחות, והחיה והיחידה כמאן דליתיה. מה שישקף באופן בסיסי את הפרופיל של האדם. המרכז של הפרופיל האנושי של האדם הוא בנפש וברוח, וככה גם תראה אותו גם הספרות הקבלית. זה מה שעונה שהאר”י כשהוא שואל את עצמו מהו מרכז האדם. בשונה ממה שאנחנו נוטים לומר כאנשים מערביים, שמרכז האדם הוא בראש או בנשמה, מרכז האדם הוא ברוח שנמצא בלב שגם קשור לרוח שהולכת אל החשיבה אבל גם באותה מידה הולכת אל הרגש, ועולה ויורדת בתוך האדם. במובן הזה, העלייה והירידה קשורה לפעילות שסוערת בתוכנו, עולה ויורדת, מניעה אותנו, לאו דווקא קבועה ויציבה.

נרנח”י והעולמות

היום נפתח עוד קצת את השפה התנכ”ית, ומה עשו לה בספרות הקבלית. אתקדם קצת קדימה, נצטרך אח”כ לחזור קצת אחורה ולארגן את מה שלמדנו עד עכשיו בפרספקטיבה החזלי”ת. מה שעכשיו עשינו זאת פרספקטיבה תנכ”ית, בהמשך אחזור קצת אחורה אולי לדבר על מבנה הנפש מהפרספקטיבה של חז”ל, ואיך זה נמשך לתוך החשיבה שלנו כמודל נפשי אפשרי קבלי.

דברנו על האדם, ולאדם יש פעילויות שונות: יש לו נפש יש לו רוח, נשמה ואיפשהו במקיפים שלנו יש חיה ויחידה, לא מכירים אותם כל כך. האדם הוא יצור שנמצא בתוך עולם, הוא לא קיום תלוש סגור בתוך עצמו. לכן מתבקש לנסות להבין את המושגים האלה, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, גם כמושגים שקשורים לעולם בו אנחנו חיים, למרחב האקולוגי שקשור לכל כח. המקובלים נוהגים לחלק את העולם לארבעה עולמות, במשך הדורות כבר הגענו לחמשה עולמות והם מלמטה למעלה: עולם העשייה, עולם היצירה, עולם הבריאה, עולם האצילות, והאר”י לפני חמש מאות שנה הוסיף לנו עוד עולם, עולם שנקרא אדם קדמון – אדם קדמון לכל קדומים. כשאנחנו מדברים על נפש האדם – על נפש רוח נשמה חיה יחידה, ואנחנו מנסים לשאול את עצמנו מה העולם שבו פועל כל כח? לכל כח יש גם עולם שאליו הוא שייך, יש לו מרחב-זמן שאליו הוא מתייחס, בו הוא פועל, ממנו הוא יונק. האדם לא נמצא בבועה נטולת הקשר, יש לאדם הקשר. באיזה מובן הכוחות האלה מתארגנים בתוך שפה של עולם? יבואו המקובלים ויצרו את הלינק שמקשר בין הכוחות השונים לעולמות השונים. לכל כח יש את העולם שלו.

ש. כל כח באדם?

ת. כל היבט בקיום האדם. אני קורא לזה כח למרות שזאת מילה לא נכונה לקרוא לזה. נפש היא לא כח. חשיבה היא כח. נפש היא ישות. נדבר בהמשך על ההבחנה בין כוחות לישויות. נפש היא סוג של אדם. נדבר במשך השנה בשפה של בבושקות או מטריושקות. כמו הבובות הרוסיות האלה שיש אדם בתוך אדם בתוך אדם בתוך אדם. כשאני מדבר על נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה, אני לא מדבר על כוחות אלא על בבושקות. כל כח כזה מאורגן לנו כסיפור שלם, כאדם שלם בתוכנו, ולא רק כח. זה לא כח של שנאה, של אהבה, של כעס ושל נפש, לא. יש כוחות שונים וכולם יכולים להיות בתוך שפה של נפש, הם יכולים לבוא בשפה של רוח, בשפה של נשמה וכן הלאה. זה המורכבויות שניצור בעקבות האר”י – מה שנקרא שפת הפרצופים. נעמיק בזה בהמשך.

הנפש תהיה קשורה לעולם שנקרא עולם העשייה. הרוח תהיה קשורה לעולם שנקרא עולם היצירה. הנשמה קשורה לעולם שנקרא בריאה. והחיה והיחידה קשורים לעולם האצילות, היחידה קשורה בעצם בשורשה לעולם שנקרא אדם קדמון. אלו חמשת העולמות וחמשת ההיבטים של האדם.

האדם הוא אדם בתוך עולם. לעולם הזה יש חלל-זמן פעילים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה חלל הפעילות של הנפש ומהו שפת הזמן שלה? איך הנפש חווה זמן? איך הרוח חווה זמן? ומהו שפת המרחב? איך הנפש מתייחסת למרחב? איך היא חווה את המרחב? זה חלק גדול מהאופי של הרוח- איך היא מארגנת את המרחב? איך הנפש מארגנת את המרחב? זה לא יהיה אותו דבר. לרזולוציות הללו נכנס במשך השנה – להבין יותר לעומק איך כל היבט בתוכי פוגש את המציאות ומארגן אותה בצורה שונה. זו תהיה הבנה יותר עמוקה של העולמות ויחסי אדם [אליהם].

איפה המקור לחיבור שהמקובלים עושים כשהם מקשרים את העולמות לנפש רוח נשמה חיה יחידה?

לפני שננסה למצוא לזה רמזים בתנ”ך אני רוצה לקרוא אתכם את הקטע בר’ חיים ויטל, כדי שתראו את הלינק שהמקובלים עשו בחיבור הזה, כמו שהוא מופיע בצורה מאוד פשוטה בפתיחה של ספר שעוסק במובן מסוים בתורת הנפש באר”י, שנקרא שער הגלגולים. שער הגלגולים זה אחד משמונת השערים של האר”י, שמוקדש לנפש וגלגוליה ומורכבויותיה, ומיהו האדם, ומה הכוחות שמרכיבים אותו, ואיך תהליכי ההתפתחות שלו עוברים, וכן הלאה. ספר מסובך, אנחנו נשתדל לפשט את העניינים. בהמשך השנה תבינו יותר גם למה לא נכנס לכל המורכבויות האלה.

בואו נראה את הפתיחה של שער הגלגולים, מה חשוב לו לספר לאדם על הנפש – תזכרו שבסופו של דבר הלימוד שלנו השנה מכוון להבנת הנפש בתורת האר”י.

תראו שער הגלגולים הקדמה א, זה ממש הפתיחה של הספר:

שער הגלגולים – הקדמה א : “ונתחיל מ”ש חז”ל כי חמשה שמות יש לנפש, וזה סדרם ממטה למעלה, נפ”ש, רו”ח, נשמ”ה, חי”ה, יחיד”ה.”  

“ממטה למעלה”- יש איזשהו תהליך התפתחותי בו אני מסדר את זה, יש היררכיה. לא כל ההיבטים נמצאים על אותה סקאלה ויש בי גם נפש גם רוח, גם נשמה, גם חיה גם יחידה. יש פה סקאלה התפתחותית מלמטה למעלה. היחידה היא הכי גבוהה, נפש הכי נמוכה, ואני עולה בסולם. מה שתואם את מה למדנו בתנ”ך: הנפש הכי בסיסית, הרוח עולה ויורדת מנשימת אפו של אלוקים, וממילא הנשמה תהיה למעלה, חיה ויחידה אין לנו מה לומר. בהמשך נכנס לנושא ההתפתחות.

“ואין ספק כי לא נפל קריאת השמות הנזכרות, במקרה ובהזדמן”

זה לא במקרה שזה נקרא נפש וזה נקרא רוח וזה נקרא נשמה, זה נקרא חיה וזה נקרא יחידה. תקשיבו למילים, תקשיבו לשמות, האופי של כח נמצא בשם שלו. בנפש יש את הבקשה. ברוח יש את התנועה. הנשמה קשורה לנשימה- צריך להבין מה הקשר. החיה קשורה לעצם החיים. והיחידה קשורה ליחידות הטוטאלית. 

“אמנם דע, כי האדם עצמו, הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו. וכמש”ה על בשר אדם לא ייסך, וכנזכר בזוהר פרשת בראשית דף כ’ ע”ב.”

ר’ חיים ויטל אומר שבתפיסה שלו הגוף הוא עוד היבט. כשאני אומר: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, נפש היא לא הגוף. הם רבדים שפעילים בתוך הגוף. הגוף הוא כמו הכלי, לחיות או לאור שבתוכו שזה הנרנח”י. אני פחות אתייחס לזה ככה, אני אדבר על גוף-נפש. כי בתורה הגוף והנפש נמצאים באיזשהי סימביוזה, “כי הנפש הוא בדם”. התורה לפעמים מתייחסת לנפש כזיהוי עם הדם, ולפעמים מתייחסת אליה כנמצאת בדם. ברור שהנפש והגוף מאוד קשורים אחד בשני. אבל פה ר’ חיים ויטל שם את זה בצורה ברורה: הגוף הוא עניין בסיסי ובתוכו פעילים כוחות הנפש. 

פוטנציאל האדם כמאחד העולמות

“ונודע כי האדם מקשר כל ד’ עולמות אבי”ע, ולכן בהכרח הוא שיהיו בו חלקים מכל הארבעה עולמות, ואלו החלקים כל חלק מהם, נקרא בשם אחד מן החמשה שמות הנז’ שהם נרנח”י כמו שיתבאר.”

המהרח”ו אומר משהו גדול על התמונה השלמה, על המטרה של האדם. מבחינת ר’ חיים ויטל, וזה דברים שיש להם שורשים מספרות חז”ל ועד לאורך כל תורת הקבלה, האדם אמור להיות משהו שהוא אקוויוולנטי לכל העולמות, והוא מבריח את כל העולמות. האדם נועד לקשר את כל העולמות בתוכו, זה האדם השלם. האדם השלם אמור ללכת מראשית המציאות עד סוף המציאות ולחבר את הכל. זה תפקיד האדם להיות הזה שקושר את כל החיים להיות אחד. איפה אנחנו רואים שזה האדם? שהאדם והעולם הם אחד? ואולי גם בעולמות הם אחד?

כבר בחז”ל, בגמרא במסכת סנהדרין, מתואר שהאדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו. מהשמיים לארץ וממזרח עד מערב. האדם בעצם היה הכל. קצת מוזר, אז איפה היה מקום לכל החיות ולציפורים? הם היו חלק מהאדם במובן מסוים. היעוד של האדם זה להיות זה שלוקח את כל העולמות וקושר אותם בתוכו להיות אחד. לכן האדם הוא זה שיביאו לו את החיות לקרוא להם שמות. אז אם יש לנו חמשה עולמות הוא מסוף העולם ועד סופם. עברנו את השפה התנכ”ית שיש לה רק עולם אחד. נדבר אחר כך על איך מתייחסת הקבלה לכל תקופה, התנ”ך בעיקר מתייחס לעולם העשייה ולא עוסק בהיבטים שיותר גבוהים ממנו. לא מספר לנו על עולם המלאכים, הוא מתייחס רק לעולם של בני האדם. המלאכים באים לבקר אותנו אבל הוא לא מספר לנו מי הם? מה הם? מאיפה הם באו? מה העניין שלהם? מה קורה בממלכת השמים? זה המרחב שהוא מרחב העשייה, האדם הוא מסוף העולם ועד סופו, הוא אמור לחבר את הכל ולהכיל את כל הוויה. זהו האדם במובן המיתי, האידאלי שלו. אם כבר דברנו על ארבעה או חמשה עולמות, אז אותו רעיון – האדם אמור להיות זה שמייחד את כל המציאות בתוכו, זה תפקידו. ולכן הכרחי שיהיה לו חלק בכל אחד מארבעת או חמשת העולמות, כי הוא אמור ליצור שיח שהוא יוכל להדהד, להתחבר ולהתקשר בכל סוגי העולמות השונים ולחבר אותם אל תוכו, ולייחד אותם בתוכו באופן אינטגרטיבי. לכן אמור להיות לו מקבילה לעולם העשייה, לעולם היצירה, לעולם הבריאה, לעולם האצילות, ואמורה להיות אפילו מקבילה לעולם אדם קדמון לכל קודמים. כל המקבילות האלה בסוף אמורות להיות מסוגלות להיות אחד, כי הוא אמור לקשר את הכל. הוא אמור להביא את האחדות בלב ההוויה. העולם שנברא בבריאת העולם מוליך אותנו לפירוד, להבחנה בין שמים לארץ, יוצרת מורכבויות, יוצרת ריבוי – ריבוי בזמן, במרחב, במופעים של היצורים החיים, צריך להחזיר את הכל אל האחד. מי שיחזיר את הכל אל האחד זה האדם. הוא אמור לקשור את קשר העולמות אל האחד. זו התפיסה הבסיסית של האדם בקבלה. האדם הוא בונה המשכן, הוא המרכבה, הוא הצדיק דאחיד בשמיא וארעא. על ההשלכות של זה לתורת הנפש נדבר במשך השנה. זה הנחת היסוד. ולכן ממילא יש גם מקבילה, וגם תקשורות בין שפת הנפש לעולם שאליו היא אמורה להתחבר – עולם העשייה. אמורה להיות הקבלה בין הרוח לעולם שאליו היא אמורה להתחבר – עולם היצירה. אמורה להיות הקבלה מבנית ופעילותית בין הנשמה לבין המרחב שאליו היא קשורה –עולם הבריאה. אמורה להיות הקבלה בתוכי לעולם של האלוקות, עולם שנקרא עולם האצילות. יש באדם פוטנציאל להיות מחובר לעולם האלוקי, והרובד באדם שמסוגל להתחבר לעולם האלוקי נקרא חיה. היכולת להתחבר לעולם שהוא מעל הכל, אדם קדמון- אמור להיות חלק בתוכי שנקרא יחידה.

ברגע שהבנתם שנפש רוח ונשמה קשורים לעולמות הבריאה יצירה ועשיה, אתם מבינים למה הם בעיקר מה שאנחנו כבני אדם ברואים פוגשים, והם בעיקר מה שהתנ”ך ידבר עליו. את הרבדים הגבוהים של האצילות שהוא עולם של האלוקות, והרבדים הקמאיים ביותר של האלוקות שנקראים אדם קדמון, אנחנו פחות מכירים. הם רבדים ששייכים לשורשים האלוקיים של הקיום האנושי, ומעל למקום שלי כנברא במובן מסוים. לכן הם פחות מופיעים בתנ”ך ופחות נגישים לנו. היכולת שלנו לגשת אליהם זו איזושהי קפיצת דרך אבולוציונית. נדבר עליהם בהרחבה לקראת סוף השנה, להבין את החשיבות שלהם והתשתית שלהם בשפה האנושית והיהודית שלנו.

ציר ההתפתחות של הנרנח”י

אחרי שחברנו את האדם לחמשת העולמות או לארבעת העולמות, אומר ר’ חיים ויטל שזה גם ציר התפתחותי. לא רק חיבור אלא גם התפתחות:

“ולא ברגע אחד זוכה לקחת כלם, רק כפי זכיותיו. ובתחלה נוטל חלק אחד הגרוע שבכלם, והוא הנקרא נפש. ואח”כ אם יזכה יותר, יקח גם את הרוח. וכמבואר בכמה מקומות בספר הזוהר, מהם בפרשת ויחי, ומהם בפרשת תרומה, ובפרט בריש פרשת משפטים דף צ”ד ע”ב, וז”ל, ת”ח, בר נש כד אתייליד, יהבין ליה נפש וכו’. ואחר שנתבאר זה, צריך שנודיעך עתה קצת הקדמות בענין דרוש הנזכר:”

אם תקרא בזוהר בכמה מקומות- הזוהר לא מסתפק רק בלקשר את היבטי הנפש לעולמות השונים ולייצר במובן הזה את התמונה השלמה של פוטנציאל האדם. מי אני כאדם? בסופו של דבר אני חי פה, בקושי מודע לעולם העשייה שלי, לחיי הנפש שלי, ואתה אומר שיש לי גם רבדים ששייכים לעולם הרוח שזה עולם מלאכי, עולם הרוח, עולם היצירה? יש לי רבדים ששייכים לעולם הבריאה? יש לי מרחבים אלוקיים? וברמות הגבוהות והעמוקות ביותר? איפה? לא פגשתי? באיזה מובן יש לי כאדם אותם? על כרחנו אנחנו צריכים להבחין בין הפוטנציאל האנושי בשורשים שלי כאדם, לבין מה אני בפועל הווה וחווה בחיי היומיום שלי. וממילא הפוטנציאל נשאר בתור אופציית ההתפתחות שלי. אופציית ההתפתחות שלי זה המסע שאותו אני יכול לעבור אם אזכה לכך. אני מתחיל את המסע שלי מהרמה הנמוכה ביותר – כשאדם נולד נותנים לו נפש, אם הוא זוכה הוא מתקדם אל הרוח, אם הוא זוכה הוא מתקדם אל הנשמה, אם הוא זוכה הוא מתקדם לחיה, ואם הוא זוכה, אולי להתקדם להארת היחידה. זה תלוי בתהליכי ההתפתחות שלנו, זה לא משהו שהוא נגיש לנו כבני אדם. על המסע שלנו כבני אדם בתהליכי ההתפתחות האלה עוסק שער הגלגולים. בין השאר. אדם הראשון באופן בסיסי נולד לפי תוכנית בסיס המתאר הבסיסית של האדם שהייתה אמורה להיות לכולנו בעקבות אדם הראשון, היה יכול להתחיל את חייו במסע שאם הוא היה חי כמו מתושלח להספיק להגיע גם, אולי, בפעם אחת לממש את כל מה זה אומר להיות בן אדם.

זה הדבר השני שלמדנו היום – את הקשר בין היבטי הנפש לעולמות וזה שבעצם זה ציר התפתחותי שלנו.

השתקפות השפה הקבלית בתנ”ך

נחזור קצת אחורה לתורה להראות את הנגיעות של השפה הקבלית בתוך התורה, כמו שהמקובלים לעיתים שמעו אותה. אני קורא בבראשית פרק א’:

“(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל  הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:” בראשית פרק א :

בבראשית פרק ב כתוב:

(ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: ” בראשית פרק ב :

כשהמקובלים קראו את הפסוקים האלה הם שמעו את המילים שקשורות גם לתהליכים. בפרק א’ הם שמעו את המילה “בריאה”. אלוקים בורא את האדם בצלמו כדמותו. האדם נברא בצלם אלוקים. בפרק ב’ לעומת זאת כתוב וייצר – אלוקים יוצר את האדם בזה שהוא לוקח עפר מן האדמה ונופח באפיו נשמת חיים, את הנשמה שנכנסת בתנועה של רוח לתוך הגוף הזה החומרי, האדמתי, והגוף הזה “הופס” מקבל בתוכו נפש חיה. יש לי פה שלשה תנועות – הראשית, התנועה הראשונה זה הנשימה נשמת אלוקים ; הרוח אלוקים הנכנסת כמו שאיוב אומר – רוח אל ; והנפש שנחשפת, מתעוררת מתוך הגוף החומרי האדמתי לחיים. אלו שלשת ההיבטים. אבל אם אסתכל בפרק א’ – שם לא מתוארים השלבים האלה. פרק א’ בעיקרו מתייחס לשפת הבריאה, לאדם כנברא בצלם אלוקים. זה האדם הבריאתי. במובן מסוים זה בעיקר האדם כנשמה. בשפת המקובלים עולם הבריאה הוא עולם הנשמה. המקום של הנשמה כחלק אלוק ממעל, כנבראת בצלם אלוקים, זה פרק א’. זה המופע הראשוני, השרשי של השפה. לעומת זאת, פרק ב’ מתייחס לאדם, כבר בשפת עולם היצירה. אלוקים לוקח את הנשמה ונופח אותה כרוח הבאה בתוך האדם ויוצרת בתוכו את מופע הנפש בתוך האדמה. יש פה את הרוח היוצרת, את החומר המתעורר שזה מקביל לעולם העשייה. כבר פה המקובלים התחילו לשמוע את השפות השונות, שאולי הפרקים בכלל לא מדברים על אותו אדם. פרק א’ מדבר על אדם דבריאה ופרק ב’ מדבר על אדם דיצירה ועל גילויו בעולם העשייה. 

האדם השלם על כל חלקיו

מי אמר שכשאנחנו מדברים על אדם תמיד מתארים אותנו, את עצמנו מאותו מקום? גם עלינו כבני אדם אפשר להסתכל מפוזיציות, מפרספקטיבות או מרבדים שונים שלנו. יש כאלה שחושבים שהבן אדם הוא תמיד טוב, אור, חלק אלוק ממעל, ויש אנשים שחושבים שהבן אדם הוא ייצור מושחת רע ומגעיל. תשאל את המקובלים מי צודק? כולם צודקים, אף אחד לא טועה. חלק מסתכלים על האדם הנשמתי ואומרים: וואו הוא חלק אלוק ממעל, כולו טוב, כולו אור. וחלק מסתכלים על האדם של הנפש ורגליו יורדות מוות לעומקי הקליפות ומזהים איזה אדם רע ואפל, והם גם צודקים. לכן התמונה שננסה ליצור היא אדם שמבריח את כל העולמות, ושום דבר ממה שקורה בתוך ארבעת העולמות פלוס החצר האחורית שלהם, לא אמור לחמוק מהמבט שלנו כשאנחנו באים לתאר את האדם. מהרבדים הכי גבוהים והכי אלוקיים שיש לו יחידה חיה עד ההשתקפויות שלהם בתוך הנשמה, וכלה במעמקי התהומות של הנפש, שרגליה יורדות מוות לתוך האדם של הסטרא אחרא. שגם לו הקבלה הקדישה הרבה דיון, וחשיבות רבה להיפגש גם עם צללי האדם וההיבטים השליליים שלנו כי זה חלק מהסיפור שלי כבן אדם. אם אני צריך להבריח את כל העולמות ולהביא את העולמות, את העולם לתיקון, יש לי היבטים שקשורים לכל רבדי הקיום, היפים והלא יפים, המאירים והחשוכים. 

חלק מהמסע שלי הוא מסע אינטגרטיבי להביא את כל ההוויה לתיקונה, לכן יש לי שייכות לכל המציאות כולה. זה כמו עץ שהשורשים שלו עמוק בתוך התהומות והענפים שלו גבוהים לשמימה. זה האדם, הוא מכיל ומחובר לכל. אני חייב להכיר אותו, בעדינות, בסבלנות, בזהירות, לא ללכת לאיבוד, אבל לא נתבלבל אם נראה גם תיאורים מאוד גבוהים, ותיאורים מאוד נמוכים. אני חייב להכיל ולהבנות. המקובלים ניסו להבנות לעצמם את הסיפור השלם של האדם. במובן הזה הם היו ראשית האנתרופולוגים, אנתרופולוגיה קבלית. הם באו להבין מי הוא האדם? לא מי הוא האיש הפרטי. יכול להיות שהאיש הפרטי עכשיו יותר מתעסק בנפש שלו או אדם עם יותר פעילות רוחית, או בן אדם עם יותר פעילות נשמתית בפוזיציה הבסיסית שלו. אדם שחווה את העולם בפרספקטיבה יותר של זמן נפשי, חי יותר את הכאן ועכשיו באופן היומיומי וההישרדותי שלו. או אדם שחי את הזמן בפרספקטיבה של יצירה עם מעוף וחזון. או שהוא חי את הזמן מתוך איזושהי הקשבה נשמתית בתוך המקדש ההקשבה הפנימית הנשימתית שלו ובעיקר נושם. זה כבר אישיות. זה כבר אנשים שהם רכיבים מתוך האדם השלם. כשאנחנו רוצים לתאר את האדם, המקובלים מדברים על האדם השלם האנתרופולוגי, האדם שמבריח את חמשת העולמות פלוס החצר האחורית וקומות המרתף. לכל אחד מתוכנו במסע האישי שלו יש את המוקדים שלו, את הסיפור שלו ואת תהליכי העבודה שהוא צריך לעבוד, אבל זה שלב ב’. קודם כל בואו נבין את האדם על כל מורכבויותיו. 

על כל מורכבויותיו –  זה חידוש בפני עצמו להבין שצריך גם להכיר את הרבדים שלא מתוארים פה, רבדי הצל של האדם, האדם של הסטרא אחרא. כתוב במדרש חיבוט הקבר, (אוצר המדרשים) שאחרי שהאדם נפטר הוא נכנס לקבר, פותחים לו את הקבר, מרחיבים אותו לארבע אמות על ארבע אמות, מוציאים אותו ושואלים אותו: מה השם שלך? ואם הוא לא יודע לוקחים רצועות של אש ומרביצים לו מכים אותו. לכן יש הרבה סגולות להגיד את הפסוק שמתחיל ונגמר עם השם שלך כדי שתזכור את השם שלך. ויש כאלה גם שכשמכניסים את הבן אדם לקבר מזכירים לו את השם שלו – פלוני בן פלוני – למה? שלא יישכח. עכשיו מכניסים אותך, תזכור את השם שלך. שמתהום הנשייה של הקבר לא תשכח מי אתה. יש כאלה שמדברים על השם שלך בקדושה, חלק האלוק ממעל שבך, האני הפנימי שלך, תזכור מי אתה, לא תשכח את עצמך בתוך העולם הזה.

כל הפירושים האלה נכונים ויפים, האר”י מסביר הסבר אחר: שואלים אותך מה השם שלך- הכוונה ששואלים אותך מה השם שלך בסטרא אחרא? אם אתה לא יודע אז מרביצים לך, כי סימן שלא עבדת בעולם הזה. כי אתה מכיר רק את החלקים היפים שלך, זה נחמד, את החלקים הבעייתיים שלך אתה לא מכיר, אז כנראה שלא התמודדת איתם, הגעת למקום הנכון, פה זה הגיהנם על זה עובדים… על מה שרצית להדחיק.

צלם אלוקים

במאמר מוסגר- צריך להבין את זה שהאדם נברא בצלם אלוקים ולכן כשהמקובלים מדברים על אדם שנברא בצלם אלוקים, זה לא מתייחס רק לשכבה של האדם של עולם הבריאה שהוא כאילו תעתיק של האדם האלוקי לתוך אדם נברא – הפוטנציאל האלוקי שטמון בהיותי נברא, צלם האלוקים שבי. בתמונה הגדולה, בצעד אחד אחורה, כשאתם מסתכלים על כל הפוזיציה השלמה הזאת של האדם שמבריח את כל העולמות – זה האדם שנברא בצלם אלוקים. כי הסיפור של אלוקים לא נגמר ומתחיל בנשמה, הסיפור של אלוקים נגמר ומתחיל בתיקון של כל ההוויה כולה מראשיתה ועד אחריתה. ככה האר”י מסתכל על התמונה, ולכן התיקון של האדם מבריח את כל המציאות, ויש לו שפה אלוקית גם במעמקי הנפש, במעמקי הרוח, במעמקי הנשמה. כולם הם חלק מהסיפור האלוקי. גם האדם של הסטרא אחרא הוא חלק מהסיפור האלוקי, כי הוא בא ליצור אתגר ותהליכי תיקון באדם שחיוניים לגילוי ההופעה האלוקית השלמה, למה ומדוע? צריך עוד להבין. 

הפיצול מתרחש במוות

היה רמזים בתוך התנ”ך לשפות השונות. יש פרק שעוסק באדם נברא ויש פרק שעוסק באדם נוצר ונעשה מתוך החומר. גם כשעוסקים במוות אתם יכולים לראות שלא גורלם של כל החלקים בתנ”ך שווה. הרוח שבאה מלמעלה, מהנשימה האלוקית, תלך אל אלוקים. אבל הנפש יורדת לשאול. הנפש קשורה להיבטים הפיזיים, והיא יורדת למטה. עם המוות קורה פיצול בכוחות שלנו, חלק מהחלקים שלנו ירדו לתוך התהום, לתוך התת-קיום האנושי שזה השאול בשפה התנכ”ית, וחלק מהרבדים שלנו ילכו לרבדי העל, שמעל הקיום האנושי הבסיסי שלנו בתוך החיים בגוף. אם אנחנו נמצאים בתוך עולם העשייה, הרוח תלך לאלוקים, אל הנשמה, והנפש תרד לתת-אדם. על התת-אדם הזה נדבר בהרחבה כשנדבר על האזורים התת-נפשיים, מה שאחר כך קצת פרויד ניסה לדבר בשפה שלו כשהוא דיבר על התת מודע. זה אזור שלם קבלי שנמצא שעוסק באזור התחתיתי, בתת אדם שלנו, שהוא המרחב המרכזי של העולם של הסטרא אחרא. האדם של הסטרא אחרא ימצא בתת ובאחור, רבדי הצל ורבדי התת-קיום שלנו. יחד עם הקיום הבהמי שם נמצא גם התת-אדם שלנו. עם המוות קורים תהליכי הפיצול:

“כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת” תהלים טז,י

“יְקֹוָק הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי מִיָּרְדִי בוֹר:” תהלים ל, ד

“מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ:” קהלת פרק ג, כא

“וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ” קהלת פרק יב  ז

פה רואים את ההבדל  בין הבהמה לאדם, רוח הבהמה תרד למטה כי היא עדיין שייכת לנפש, אבל רוח האדם עולה למעלה. רוח האדם הולכת אל הנשימה האלוקית שמתוכה היא באה.

התפתחות הנרנח”י

שבוע הבא נעמיק יותר בשפת העולמות: מה זה אומר כל עולם, ובמבט קצת יותר גדול על הבנת העולמות, כדי שנוכל להבין את האדם בתוך קונטקסט העולמות. אבל רוב הלימוד שלנו השנה, נכווץ את הסיפור הזה לתוך המיקרו-קוסמוס האישי שלנו, ודרכו ננסה להיפגש עם הנפש, עם הרוח, עם הנשמה עם החיה והיחידה, כמו שהתמונות הגדולות האלה משתקפות במסע שלנו כבני אדם. פחות ניגש ישירות לתוך האזורים האלה כי זה לא כל כך נגיש לנו, אזורי המלאכים ומעלה. יותר אנחנו נוכל לדבר על המלאך שבתוכנו או על השד שבתוכנו ולא נתחיל לעסוק פה בשדים ומלאכים. זה התפקיד שלנו, הנושא של השנה הוא האדם. איך כל היקום הזה משתקף במיקרו קוסמוס שלי כאדם בעולם הקטן. אבל אני חייב לפתוח אתכם את תמונת העולמות בשביל שתבינו את הקונטקסט שדרכו המקובלים הסתכלו על התמונה.

“בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנּוֹלָד אִישׁ, נוֹתְנִים לוֹ נֶפֶשׁ מִצַּד הַבְּהֵמָה מִצַּד שֶׁל טֹהַר, מִצַּד אֵלֶּה שֶׁנִּקְרָאִים אוֹפַנֵּי הַקֹּדֶשׁ. זָכָה יוֹתֵר – נוֹתְנִים לוּ רוּחַ מִצַּד שֶׁל חַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ. זָכָה יוֹתֵר – נוֹתְנִים לוֹ נְשָׁמָה מִצַּד שֶׁל הַכִּסֵּא. וּשְׁלֹשֶׁת אֵלּוּ הֵם אָמָה, עֶבֶד וְשִׁפְחָה שֶׁל בַּת הַמֶּלֶךְ.” זוהר חלק ב’ צד’ עמוד ב’:

אלה מושגים שנראים סתומים. אבל אם תכירו את תמונת העולמות, תבינו מה ר’ חיים ויטל ראה בצורה מאוד פשוטה. האופנים, אופני הקודש, שייכים לעולם העשייה. חיות הקודש במרכבת יחזקאל שייכות לעולם היצירה. הכסא זה כסא הכבוד זה עולם הבריאה. כשהאדם מתפתח, כשהוא נולד, הוא מקבל נפש של האופנים. “אופן אחד בארץ” כתוב במרכבת יחזקאל. האופן זאת התנועה של הנפש הארצית. חיות הקודש מופיעים במרכבת יחזקאל כמשהו שמעל האופן, והם קשורות למרכבת השכינה והם “חיות רצוא ושוב” בדומה לתנועת הרוח, הם שייכים לעולם היצירה בחשיבה הקבלית. אם הוא זוכה יותר הוא מקבל נשמה שבאה מהצד של הכסא – כסא הכבוד שזה האדם הנשמתי, האדם של הבריאה, זאת המדרגה השלישית. זה ציר התפתחותי, אם האדם זוכה הוא מתפתח.

שלשת הדברים האלה שייכים לאדם כנברא. בגלל שהם שייכים לאדם כנברא הם נקראים פה שפחה, עבד ואמה של בת המלך. בת המלך זה המקום האלוקי שבנשמה.  המקום של הנפש האלוקית שבתוכנו, המקום של החיה זאת בת המלך כי זה בעצם גילוי כבר של המלך ולא רק שייך לעולם הנבראים, עולם המשרתים. כל עוד אני בנפש רוח נשמה אני עדיין שייך לעולם המשרתים שזה: שפחה זה הכי נמוך, והעבד, אמה זאת מדרגה גבוה יותר מאשר שפחה כי כתוב – “ותשלח את אמתה” ואנחנו לא בטוחים אם זה היא או היד שלה. 

יש פה תיאורים שצריך להבין אותם, שכבר פותחים לנו עוד שפות שהם טרמינולוגיה סיסטמית לאורך כל ספרות התיקוני זוהר על ההבחנה בין ההיבטים הנאצלים, האלוקיים שבתוכנו, לבין ההיבטים הנבראים שבתוכנו, כמו שאתם רואים.

“אִם זָכָה יוֹתֵר – נוֹתְנִים לוֹ נֶפֶשׁ בְּדֶרֶךְ אֲצִילוּת, מִצַּד שֶׁל בַּת יְחִידָה, וְנִקְרֵאת בַּת מֶלֶךְ.”

פה המקובלים, עושים משהו שהוא חריג בהיסטוריה. הם מתחילים לפתוח לנו את היכולת שלנו לגשת לאזורים האלוקיים בנשמה. לא רק לנשמה שמוצגת לנו כחלק אלוק ממעל, אלא לרבדים שאפילו גבוהים מהנשמה. גם הנשמה היא עדיין ברואה במובן מסוים, ביחס לנוכחות האלוקית ולהופעת החיים האלוקית. בת המלך היא כבר הנפש האלוקית שהאדם יכול לזכות לה. המקום שהקיום הוא קדוש ובאדם יש נוכחות קדושה. זה כבר פריצת דרך אבולוציונית שקרתה בקטע שלפניכם. זה היה רק להראות לכם איך המקובלים הלכו וגם פתחו פה, הבינו את שפת הנר”נחי כשפת התפתחות, וכשפת עולמות. הם התחילו לעצב את המאפיינים של כל כח וכח בתוך פרספקטיבת העולמות שבו הכח הזה מופיע.

שיהיה חיים יפים.