שיעור 15: הנפש ג’

הנפש כמרחב עוברי

עיבור- תלות

נמשיך בלנסות לצייר את המפה הבסיסית של המרחב הנפשי. בפעם האחרונה דברנו על ההיבט של המרחב. לקחנו את המצב העוברי כנקודת המוצא שלנו, כי הנפש קשורה למצב העיבור כנקודת מוצא. דברנו על כך שלמעשה יש פה בקשת חיים שפועמת בעובר, כשקיומה, הזנתה, תלויים במרחב שמחוץ לה, שנושא, מכיל, מזין, מקיים אותה ומגן עליה. המקום בו הקיום עדיין לא מפותח לכדי יש משל עצמו כהופעה אינדיווידואלית של אישיות בוחרת, אלא עדיין שעון ותלוי במה שמחוץ לו, מהווה אפיון למצב של הנפש. הנפש קשורה לספירת המלכות, “לית לה מגרמה כלום”, המקום הפנימי הוא חלש, חסר, כל הזמן מתמלא ומתרוקן, שעון על החיצון. ברחם זה האמא, הרחם שנושאת את העובר. אחר כך זה הבית, ההורים שנושאים את הקיום של הילד במצבו הנפשי. ברמה אחרת זה יהיה הטבע, העולם שמסביבנו, המערכת האקולוגית שנושאת אותנו. אנחנו מתקיימים ונזקקים לעולם החיצוני לצורך קיומנו, הן מצד ההזנה שלנו והן מצד ההגנה שלנו. ההזנה שלנו כמזון וההגנה כבית חיצוני ששומר, מגן עלי, נותן לי מחסה ועוזר לי להתקיים בתוך העולם החיצון. ברמה יותר מפותחת, כשנמשיך ונגדל, זו תהיה הקהילה שלי, המשפחה שלי. הקהילה כסוג של מרחב חיצון בתוכו אני מתקיים, ואני זקוק לו. זה יכול להיות הקהילה היישובית, עיר, שכונה שבה אני חי, השכנים שלי. וזה יכול להיות הקהילה המשפחתית הרחבה. זה יכול להיות גם הקהילה החברתית רוחנית שלי. גם בבית המדרש יש בעצם סוג של קהילה נפשית שבתוכה אנחנו מתקיימים. המרחב החיצון הזה הוא חלק מהזהות שלי. אני שעון עליו, מקבל ממנו פידבק למי ומה שאני, אני מקבל ממנו הזנה רגשית, ערכית, רוחנית, ברמת הנפש. הנפש מלווה אתכם הלאה במהלך הדרך. הצורך שלנו, בהקשר הזה, בקשרים חברתיים, במה שמחוץ לנו, יושב  בבסיסו על המערכת הנפשית. גם התלות שלנו באנשים שמחוץ לנו יושבת על המערכת הנפשית, כמו התלות של העובר באמא. התבנית הזאת נשמרת לאורך כל החיים כבסיס של שפה מסוימת.

עיבור- עירוב

אעשה איזשהי קפיצה רק כדי שתבינו עד איפה הדברים מגיעים. אנרגיית העיבור במילים אחרות היא גם אנרגיית העירוב. עירוב – המקום שבו אנחנו מעורבים אחד בשני. המקום בו אני לא אדם עצמאי שבוחר לבד, מחליט לבד, חי לבד. אני קשור לסביבת החיצון שלי, ואני בסימביוזה מסוימת איתה. המצב הסמביוזי הוא מצב בסיסי למצב העיבור ולמצב הנפש. סימביוזה עם ההורים, עם האחים, עם החברים מהמקום של חברת השווים שלי, עם הקהילה. המקום הזה של השותפות, והצורך בשותפות הזאת לקיומי הנפשי, הוא סוג של עירוב. זה חלק מהמקום בו אנחנו מעורבים, ומעורבבים, עם המרחב והאנשים שסביבנו. לעיתים יש לנו גם מבחינה רוחנית חשיבות ליצור את העירוב הזה, את החיבור הזה. החיבור הזה יכול להיות בעיתי מבחנתנו והוא יכול להיות גם מבורך. המצב הזה יכול להיתפס מבחינתי כבעייתי, אינפנטילי, תלותי, שאני רוצה להשתחרר ממנו. מצד שני זה מקום שהוא תמיד נשאר, הוא שפת נפש, והוא פותח אותי למרחב החיצון. פותח אותי להיות מחובר, קשור, אכפתי, להיות באחווה עם הסובב. לא חי בתוך האישיות הפנימית שלי, האישיותית הבוחרת שלי, האינדיווידואלית, שתתפתח בהמשך במערכת הרוח, ובמערכת הנשמה, ולמעשה מנתקת אותי מהמערכות קשר הבסיסיות שלי. העיבור הזה הוא גם סוג מסוים של בריאות של קהילה. בריאות של קהילה שיש חיבור, אחווה, אכפתיות, שותפות, והרבה פעמים זה יהיה ברמת הנפש. לא בהכרח שתהיו חברים ברמת הרוח או הנשמה, אבל יש שותפות ברמה הקהילתית הבסיסית של שפת הנפש המשותפת. זה יתפתח דרך להחליף חלב וביצים עם השכנים ולאו דווקא מהיבטים אחרים. זאת שפה של העיבור והעירוב שקיימים. גם בשבת, אנו קוראים למה שמאפשר לכולנו להסתובב אחד עם השני- עירוב. אנחנו עושים עירוב בשבת לישוב או לשכונה, כדי שנוכל להיפגש עם השכנים בגן השעשועים ולשבת ביחד. יש מצווה בדבר.

הנושא הזה הוא רגיש, אמביוולנטי. זה קשור לתופעה נוספת. דברנו על צורת הארגון הבסיסית של הנפש כמחוברת למרחב החיצון, תלויה בו ושעונה עליו, אבל זה מאוד קשור לחולשה במערכת הפנימית. זה שיש חולשה באני הפנימי שלי, גורם לי יותר להישען על האחרים מבחוץ. ככל שאני פחות יודע מי ומה אני, גורם לי יותר לבקש פידבק מהסביבה שתגיד לי מי אני ומה אני. תעזרו לי לדעת מה אני רוצה לעשות, מה אני צריך לעשות. ככל שהאני בפנים הוא חלש, אז ההישענות על האני הקולקטיבי או על הסובב שאיתו אני מחובר ומעורב, היא זקוקה יותר. אבל יש עוד סיבה לחולשה של האני הנפשי כי הוא עדיין לא התפתח לכדי לרוח ולנשמה, ההתפתחות האישיות הבוחרת ובעלת המודעות וההבנה עצמית, ואינדיווידואציה עדיין לא התפתחה בו בכלל.

מעגל המלאות והחסר

אבל יש לזה גם תופעה נוספת, שקשורה לאופי של הנפש- הנפש נעה במצב של הזנה והישרדות. זו מערכת ההפעלה הבסיסית שלה. מה עובר עושה? מתקיים, אין פעילויות רגשיות מפותחות, פעילויות מנטאליות מפותחות, אין עולם של רצון מפותח. כמו אצל חיות- להתקיים. לחיות או למות בין במובן של הגנה ובמובן של הזנה, זה הפעילויות הבסיסיות של הנפש. אם ניקח את הדוגמא של ההזנה, היא בנויה על מלאות וחסר. תינוק רעב, צורח, אמא מניקה אותו, מתמלא, הולך לשלב נוסף לשינה. שוב הגוף יהיה רעב והוא יקום ויתעורר ויצרח, ועוד פעם ההזנה תמלא אותו באיזשהו נחת ומלאות פנימית, ותשלח אותו עוד פעם לישון. הרעב גם מפעיל אותנו- ללכת ולספק את הצורך שלנו. חיות רעבות בטבע ילכו לחפש מזון, כשהם ימלאו את הצורך שלהם בהזנה, אז יהיה שלב המנוחה, אחרי שלב המנוחה יהיה עוד פעם שלב של חיפוש הזנה, ושוב מנוחה. יש איזשהו מעגל, ברמה הבסיסית הזאת בינתיים מבחינת הנפש, של מלאות וחסר. כשאני חסר אני חסר עד הסוף, אני רעב, ריק. וכשאני מלא, אני מרגיש מלאות, זה יכול למלא אותי בשמחה, נחת ואושר, וכשאני רעב זה ממלא אותי בסבל, צער ופחד. אפילו פחד מוות אם זה רעב שמאיים על קיומי. הצורך בהישרדות מפעיל מערכות הישרדותיות. זה חלק מהאופי של המצב הנפשי. הנפש בהקשר הזה מתמלאת ומתרוקנת כתנועה בסיסית של החיים. היא לא שומרת על “אני” קבוע. כשאני חסר אני חסר, וכשאני מלא אני מלא. כשטוב לי אני שמח ומאושר וכשרע לי הכל שחור בחיים. יש מצבים שכשהם מתמלאים הם מתמלאים וכשהם מתרוקנים אז הם מתרוקנים עד הסוף. אין פה “אני” שמחזיק, משהו מחוץ למצב הקיומי אותו אני חווה עכשיו. לאופי הזה של המלאות והחסר יש משמעויות בכל מיני מערכות שלנו. הוא בין השאר חלק מהמאפיין התנועתי שייווצר בנפש של up’s and down . כשאני מלא אני בנחת ומלאות ובשמחה וטוב לי, וכשאני חסר, רע לי, ושחור לי, ואני נופל לתוך איזשהו חסרון שיכול להיות חסרון הישרדותי עד כדי דיכאון. כשאני עצוב אני מדוכא, וכשאני שמח אני מאושר. זה ממלא את חווית הקיום שלי או צובע אותה בצבעים קשים.

לצורך העניין בואו נדבר על תינוקות קטנים. כשהוא בנחת הוא בנחת, כשהוא צורח והוא רעב, הפרות הרזות אכלו את הפרות השמנות. לא זוכרים שהיה מקודם שמח- תינוק מאושר וצוחק. הוא לגמרי בתוך חווית החסר שלו. אפשר לראות את זה גם בילדים אחר כך בצורה קצת אחרת. כשזה כבר שלב קצת יותר מפותח אצל ילדים, בשלב שהרוח מתפתחת, עדיין אפשר לראות איך הצבעים שכשרע לו אז רע לו לגמרי. הוא לצורך העניין עכשיו בן שנתיים, הוא רוצה משהו ולא מקבל אותו, או שהוא רעב והוא בקריז. כשהוא שבע ומאושר אז הוא בנחת, כולו בשעשועים. אני לא יושב ומכיל בו זמנית את זה שיש לי מצבים של מלאות, של חסר, אני גם מלא וגם חסר, יכול להכיל את שני המצבים בו זמנית כחלק מהשלם שלי.

ההבדל בין התנודתיות של הרוח לתנודתיות של הנפש

גם כשנגיע אל הרוח עדיין נדבר על זה. גם בתוך מרחב הרוח יש לנו מצבים של תנועות קיצוניות. אבל שם התנועות הקיצוניות לא נובעות מתנועת המלאות והחסר בלבד, אלא נובעות גם בתנועת היטלטלות בין הימין לשמאל. ברוח יש קוטביות של שמאל מול ימין, אוהב מול שונא, ואין לי את האינטגרציה האישיותית של התפארת או של הדעת, של המודעות, שמאפשרת לי לשאת את ההפכים בתוכי. זה גורם לרגשות מיטלטלים. זה יקרה בשלב מאוחר יותר בהתפתחות האישיות של הרוח כשהבן אדם מתפתח לכדי דעת. הדעת היא שלב בבשלות של התפארת שלו, אז הוא יצליח לייצר אינטגרציה בתוך הרגשות ולהכיל ראייה מרוכבת יותר על הדברים.

חשוב לדייק את ההבדל בין הדיכוטומיה של הרוח לבין המצב של הנפש. בכל רוח יש נפש. גם בכל נפש יש קצת רוח. כי הנפש והרוח הם שני היבטים שתמיד באים ביחד בחיים. זו שאלה של דומיננטיות. אני בוחר להסתכל דרך הנפש עכשיו ולא דרך הרוח. כי מאחורי כל תנועה של רוח יש נפש מניעה, ובתוך כל תנועת נפש יש רוח מניצה. תנועת הנצה של רוח קיימת גם בעובר. עובר הוא לא רק מתקיים אלא הוא גם עובר תהליכי גדילה וצמיחה שזה תנועה של רוח. אבל מהם אני מתעלם עכשיו, כי אני רוצה להתמקד על הנפש.

בהרבה מובנים עיקר התנודתיות של הרוח קשורה לתנודה בין הקצוות שלה. לרוח אנחנו קוראים במערכת הספירות- ו’ קצוות. כל הו’ קצוות זה תנועת הרוח. אז אני מטולטל בין מעלה למטה, ימין לשמאל, קדימה לאחורה. זה מטלטל את האישיות שלי- במה אני רוצה? מה אני רוצה לבחור? מה אני רוצה לפעול? מה אני רוצה ליצור? אני אוהב או שונא. אני מטלטל בין תשוקות לרצונות. זה הטלטול של הרוח, עד שאני מפתח מרכז שזה גם קשור לתפארת וגם קשור לדעת ברמה היותר עמוקה, ואז אהיה בן חורין, אפתח מודעות והבנה עצמית. כשאפתח מודעות והבנה עצמית, אז אני אהיה בן חורין. הבינה נקראת “עלמא דחירו”, אז אני אצא לחירות רגשית. אגיע לשלב התפתחות אינטליגנציה רגשית שמסוגלת לנהל את הטלטולים הפנימיים שלי כל הזמן. זה לא נגמר בגיל 8-9, לאורך כל החיים אנחנו עדיין מתמודדים בשכבת הרוח עם רמה כזאת או אחרת של תנודות רגשיות. אבל בנפש הסיבה היא לא התנודתיות בין הקצוות בלבד, זאת לא הנקודה הדומיננטית, אלא המלאות והחסר. המלאות והחסר, ברמה הפשוטה והראשונית יותר היא זאת שגורמת את המצב של הנפש. המלכות היא “לית לה מגרמא כלום” אז היא יכולה להתרוקן לגמרי, עכשיו אין כלום, לית לה מגרמא כלום, דכאון, דכאון עמוק, שחור בעיניים. וכשהיא מתמלאת- הכל מתמלא, הכל יפה, מאושר, שמח, יש מלאות מלאה, נחת מלאה. זה חלק ממצבי המלאות והריקון של הנפש.

יש עוד סיבות. אבל אני לא רוצה להגיע למצבים פתולוגים כי אז נתחיל לחשוב על עצמנו במושגים פתולוגיים. לכולנו יש שכבה כזאת, של up’s and down.  מאניה דפרסיה יכולה להיות גם קשורה לרוח, ולא רק לנפש. מצבים שהם חלק מהו’ קצוות שלנו, זה גם מעלה ומטה, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה. תנועות קשות בין המעלה שלי לבין המטה שלי, בין הרצון הנשמתי שלי הרוחני, לרצון הנפשי, היצרי או הפחד הקיומי ההישרדותי שלי, גם הוא יכול לגרום ל up’s and down . אבל זה  up’s and down מסוג אחר. זה לא up’s and down  של המלאות ושמחה נפשית. אלא זה ה up’s שלי יהיה קשור לup’s רוחני. חוויות של אור, ורוחנית, וחוויות נשמתיות. והdown שלי יהיה שחור לתוך הפחד והמוות הדיכאון. תדייקו את עצמכם קצת. איכשהו התגלגלנו להבדלים בין התנועתיות של הנפש לתנועתיות של הרוח. הם אחים, אבל זה לא אותו דבר. 

הטוטאליות של המלאות והחסר

והיתרון של הנפש והחיסרון של הנפש זה שכשהיא מתמלאת, מכיוון שאין לה אני משל עצמה, אז מה שהיא מקבלת אל תוכה זה אני. אז אם עכשיו אני מלאה, זה הגיע מבחוץ אבל זה ממלא אותי, מזין אותי, זה ,אני,. אני יכול להרגיש את זה כחיים שלי. אם זה ריק אצלי ומת אצלי, אז זה גם “אני. אין “אני, מעבר למילוי והחסר. כשאוהבים אותי אני מאושר, וכשאני מרגיש שכועסים עלי אני מת. התכוונתי להורים, או לבן זוג או בת זוג. בגלל החוסר של ה”אני” של הנפש, יש לה גם יתרון וגם חסרון. החיסרון שכשרע זה רע עד הסוף, חסר עד הסוף, וזה “אני” כי “אני” זה המיכל הזה שמתמלא ומתרוקן. כשאני שמח אני יכול להיות גם שמח עד הסוף. כי “אני” זה המלאות של החוויה. החוויה שבאה והולכת בתוכי היא הזהות שלי. החוויה הזאת מאוד קשורה לסובב שלי, בין אם זה מצד ההזנה והמוגנות, ובין אם זה מצד המערכות יחסים הסובבות שלי שאני מאוד קשור אליהם.

שאלה- ההתפתחות של הנפש

ש. האם אנחנו מגדירים את הנפש גם כפרצוף ולא רק כספירה?

ת. עדין לא דברתי על הפרצוף. בשיעור הקודם דיברנו על המסע שלה משלב העיבור-נפש, היא תעבור עכשיו שלבים עד שהיא תגיע לכדי הפרצוף. אנחנו מתארים מצב דינאמי. אנחנו לא עוסקים בהגדרות אלא בדינאמיקה של חיים. צריך לתפוס את הרצף הזה שהוא כל הזמן קיים. בכל רגע נתון הנפש שלך היא גם בעיבור ; גם באיזשהו רובד מסוים מתפתחת כחלק מהרוח ; גם יש לה אינטראקציות נשמתיות וחייתיות ; והיא גם התפתחה במלא הקומה באחור ; גם נמצאת בפנים ; וגם פרצוף. יש לה עולם שלם. צריך להבין את העולם הזה, שכביכול יש לו ציר זמן, וציר הזמן הזה הוא הווה כל רגע. “מעולם לא זזה שכינה ממקומה”, ככה האר”י אומר. 

ש. ברגע שזה יגיע לפרצוף אז יהיה לי כבר קו אמצע, תפארת, דעת?

ת. כשזה מגיע לכדי פרצוף זה אומר שהנפש התפתחה מלא קומתה. והרוח התפתחה במלא קומתה. הנפש והרוח התנסרו אחד מהשני. הרוח והנפש נפגשות פנים בפנים. לרוח יהיה כבר קו אמצעי, אבל מה יהיה לנפש? הנפש עצמה מה היא תהיה? מי בונה אותה? “הופס” היא חזרה לפנים ונהפכה שוב לנקודה קטנה. מה? אבל היא כבר הייתה מלא קומתה?

ש. אז אין פרצוף של נפש?

ת. יש פרצוף נוקבא, זה פרצוף הנפש. יש פרצוף נפש.

ש. מה התפארת שלה? מה הדעת שלה?

ת. התפארת שלה בנויה משילוב של היסוד עם הלב. אתה מסבך אותנו עכשיו עם כל מיני רזולוציות שהם לא במקום שלנו. יהיה לך מקום שתהיה מסוגל גם אחרי התפתחות הרוח שלך, להיות קשוב למה אני עכשיו מרגיש? מה אני חווה? מה אני עובר? ולהתמלא מהכאן ועכשיו של ההתרחשות. לא כל הזמן להיות בחוסר נחת של הרוח שהיא כל הזמן דוחפת אותך לפעול, ליצור, להתקדם בחיים. תהיה לך את היכולת שכשהילד שלך יבוא והוא יביא איזושהי נוכחות של מצב שהוא מרגיש נפשי, תוכל לשהות אותו, להכיל אותו, להרגיש אתו את מה שהוא מרגיש, לחוות את מה שהוא חווה. אם זה טוב לשמוח אתו לגמרי ואם זה רע להתבאס אתו באיזה רובד. מכיוון שיש לך גם רוח, אז אתה תוכל להפעיל עוד מערכות ולא תהיה רק בתוך המצב הנפשי. אבל תהיה לך שפה נפשית רחבה יותר, בוגרת יותר, שתוכל לחוש איתה את הנוכחות, גם במערכות הקשר המשפחתיות, הבין-אישיות, הזוגיות. גם עם עצמך – להיות קשוב למה אתה מרגיש? מה אתה חש נפשית? זה פרצוף שלם – מה אני מרגיש עכשיו? טוב לי? רע לי? מה הדופק של הנפש שלי? איך היא מרגישה? ברמה יותר מבוגרת ומפותחת היא כבר מבינה שהנפש זה עולם שלם, מערכות יחסים שלמות. בתוך מערכות היחסים האלה אני אדע להביא גם את הקול הזה. כשאשתי תבוא אלי עם בעיה אני לא ישר אפתור לה את הבעיה, ואגיד לה: אז תעשי ככה וככה ובואי נתקדם, כי אין לי סבלנות להיות על הקרוסלה הנפשית הזאת ששוהה בתוך המצב הזה, שכל כך שחור עכשיו. בואי נתקדם לאופק העתידי, למה לשהות בתוך המצב הזה. או כשמשתפים אותי בשמחה מאוד גדולה של ההווה, אני כבר אבאס את זה ואומר: כן, אבל לפני כן… כן, אבל אחר כך… שמח עכשיו, שמח בתוך ההווה, תהיה מסוגל להיות במפגש שמביאים לך אל תוך ההווה. שמח עכשיו בתוך הנוכחות, בתוך ההתרחשות. אתה מסוגל או לא מסוגל? זה יהיה קשור להתפתחות פרצוף הנוקבא אצלך ובמערכות היחסים הזוגיות, הוריות. 

כתר מלכות

מה שעשינו עכשיו זה לא רק הסתכלנו על הנפש בתוך מערכת החיצון שלה, הסמביוזית, התלותית, הנסמכת והנתפסת שלה דרך החיצון. איך זה קשור לחוסר האני הפנימי שלה ולדינאמיקה שבתוכה היא נעה, דינאמיקה שהיא מתמלאת ומתרוקנת. באופן בסיסי יש לה רצון בקיום, בשפת הספירות נקרא לזה “כתר מלכות”. “אני” שמבקש להכיל. להכיל חיים, שמחה, הנאה, נחת, מלאות. הוא יכול להתמלא ויכול להתרוקן. להתרוקן אז להתרוקן לגמרי. אם היא בהריון, אם נדבר על פרצוף הנקבה, היא מתמלאת לגמרי, ואם היא יולדת היא יכולה להיות בדיכאון אחרי לידה. הכל מתרוקן. אם אתה חווה חוויה ממלאת אתה מתמלא, ואם אתה מתרוקן אתה מתרוקן. יש לזה חסרון ויש לזה יתרון עצום. החיסרון הוא שאין “אני” נפרד מהמציאות. יש לי במובן הזה יכולת קליטה של המציאות גבוהה מאוד. המערכת הנפשית מאפשרת לי קליטה של המציאות באופן מאוד מפותח ורגיש, אם אני יודע להשתמש בו נכון. כי הנפש היא האזור בתוכי שפונה אל החיצון, קשור לחיצון, מעורב בחיצון, וחווה בתוך ההיכל הפנימי שלו את החוץ כל הזמן – מתמלא מהחוץ ומתרוקן מהחוץ. אם אני משתמש בו נכונה הוא המרחב בתוכנו שהכי קולט את החיצון. אני יכול לסבול מזה נורא, כי כל פעם שמישהו במרחב הסובב שלי מרגיש לא בטוב, אני ארגיש רע עם עצמי, כי אני מזדהה עם המרחב החיצון. ואני יכול גם להיות מאוד שמח עם שמחת החיצון. אני מאוד פתוח לחיצון ושמח אתו. לשמוח עם זה באמת, כי זה ממלא אותי מבפנים, זה אני. אני זה החוויה של החיים שבאה בתוכי ואני מזדהה איתה. יכולת ההזדהות שלי עם חוויות החיים שבאות אלי היא הכי מפותחת בנפש, יותר מהמדרגות הבאות. הרוח עם האני האינדיבידואלי שלה היא כבר חצי בחוץ – יש אני, יש אתה. אני יכול לבחור שכן, אני יכול לבחור שלא. האני הבינתי כבר מתבונן על המציאות מבחוץ. אני יכול להבין אבל אני מבין באופן רפלקסיבי, ומופרד. יש פה תנועה דומה של יכולת להכיל ולהתבונן, אבל עצם זה שאני מתבונן עליך מבחוץ, גם אם אני מבין אותך, אני כבר חיצון ממך. מי שהכי יכול להכיל פנימה את החיצון, לחיות אותו, לחוות אותו, להרגיש אותו, לשמוח אתו ולהתעצב אתו, זה הנפש. לכן הפתיחות שלה למרחבי החיים שבחוץ היא הגבוהה ביותר, על הטוב שבזה ועל הרע שבזה. על החיים שבזה ועל המוות שבזה. בגלל זה, היא תהיה המרחב הכי מפותח שלנו, לקבל את האורות המקיפים של החיים. לקלוט את המעבר לא רק בצורתו הקטנה, אלא בצורתו הגדולה. היכולת שלי להתחבר אל ההוויה, אל החיים שמחוץ לי, ולחוות אותם בתוכי, ולחוות את האני שלי כאני פתוח, כאני שלא סגור בתוך עצמו, אני שמחובר לחיים כולם, זה יהיה הפוטנציאל של הנפש.

ההבדל בין הרוח לנפש

ש. הרוח בעצם מתבוננת על הנפש? יוצרת מתוך התבוננות בנפש?

ת. הרוח היא יוצרת. הזעיר אנפין – עולם היצירה – ו’ קצוות – רוח. יוצרת מתוך בחירה. מתוך משחק עם החיים. היא לוקחת את המציאות החיצונית ואת החלום הפנימי, ואומרת: בואו נעשה מזה יצירה. קח את הפלסטלינה, ונעשה מהפלסטלינה את החלום הפנימי שלי. אנחנו משחקים עם החיים. בוחרים את החיים כמו שאני רוצה שהם יהיו. אני לא באמת מחובר לחיים כמות שהם, אלא אני מנסה ליצור, לשנע אותם. אני מנסה לעשות מניפולציה על אחרים. אני לא מקבל את המציאות כמות שהיא, אני לא פאסיבי. הנפש בבסיסה היא מצב פאסיבי. העובר בבסיסו הוא מצב פאסיבי. הוא קודם כל פאסיבי, תלותי, מקבל, מוזן, מתקיים על ידי האחר. הרוח היא כבר אקטיבית. בשפה שלנו, היא אנרגיה יותר זכרית. יותר באה לפעול על המציאות, ומשחקת איתה, בוחרת, יוצרת, ולא קיימת, נושאת אותה.

הקשר בין הנפש לחיה

אני עכשיו מקפיץ אתכם למוחין דגדלות של הנפש, שתבינו מה הפוטנציאל שטמון בה. בנפש בצורתה המפותחת יש גם את הפוטנציאל להיפתח למרחבי החיים, ולחוות אותם בתוכי פנימה. אבל פה אתם יכולים כבר לראות את הקשר שבין הנפש לחיה. מה זאת אומרת הקשר בין הנפש לחיה?

 

הנפש מאוד עדיין מחוברת ותלויה בשאלה של קיום, הזנה והישרדות, חיים ומוות. היא מאוד תלויה במרחבי החיצון שלה באופן סימביוזי.

הרוח, כבר מפתחת ראשית הופעה של האני. הופעת האני הרגשי לצורך הרגשי, ו’ קצוות. הנשמה זה כבר האני התבוני, הנשמתי. יש לנו שלושה כלים, כלי חיצון- נפש, כלי אמצעי- רוח, כלי פנימי- נשמה. אלו שלושת כלי האישיות. 

יש לנו את החיה- היא פותחת את האישיות (שלשת הכלים) לחיים שסובבים אותה. היא נכנסת פנימה ופותחת את החיים למה שסובב אותנו. החיים שמעבר לאישיות. אתה מבין שעם כל עולמך הפנימי המורכב והעשיר, אתה עדיין חלק ממרחבי החיצוניים שסובבים אותך. גם בתוכך פנימה המערכות האלה של האישיות, התבוניות (נשמה), הרגשיות (רוח) והתחושתיות (נפש), הם בעצם חלק ממופע של חיים, שהוא לא מוכל, ולא מוגבל בתוך מה שקורה בתוך האישיות הבדידה בסופו של חשבון. אתה חוזר להיפתח למרחב שסביבך כאקולוגי, כמרחב של חיים, ולתנועות החיים שבתוכך שהם מבורכות וקשורות לאותם חיים שמעבר אליך. לחיה יש חולשה- האני. האני לא חזק במקום של החיה, כי החיים זה הופעת חיים אחת. כולנו הופעת חיים. המקום התבוני, הנשמה, מאוד מחזק את האישי. המקום הרגשי, הרוח, מאוד מחזק את האישי. אבל החיה דומה לנפש. בשניהם המקום של האני הוא לא דומיננטי. המקום של הקשר אל הסובב, אל מערכת החיים, הוא מאוד דומיננטי. גם השפה של הנושא של חיים ומוות, קיום והזנה, מחבר את הרובד נמוך- הנפש, לרובד הגבוה – החיה, של תנועת החיים – בקשת חיים, תנועת חיים, הופעה של חיים. יש קשרים בין הבקשות העמוקות של החיה לבקשות הפנימיות של הנפש. וגם קשר בין מצבי התודעה של החיה, למצבי התודעה של הנפש. לכן מבחינה רוחנית הנפש המפותחת תהיה שלב מאוד חשוב ביכולת שלנו להתפתח למצבי החיה.

כתר מלכות

ש. חיה נותנת ונפש מקבלת?

ת. חיה נותנת חיים, אבל באותו זמן- מה שמאפיין את החיים, זה שיש בהם תנועת חסר פנימית כל הזמן. בקשה לחיות. מקום שאתה חי – אתה מבקש לחיות כל הזמן. חיים זה תנועה. יש חיים ויש מוות. החיים מכילים את הכל אבל הם עצמם תנועה של חיים ומוות. בהקשר הזה הם מאוד דומים לנפש. 

ש. זה מה שאמרת שבספירות זה “כתר ומלכות”?

ת. לא.

אמרתי “כתר מלכות”, בגלל שזה כתר (בקצה העליון) ומלכות (בקצה התחתון), המלכות היא הכלה, נקודת רצון במלאות,  היא מתמלאת, בתשע ספירות, והן מסתלקות. יש לי רצון לקבל. ומה אני אקבל? אני יכול לקבל רגשות, תחושות, מחשבות, אני אזדהה איתם, אאמין בהם, אקבל אותם. אבל יום אחד יכול להיות שהם יסתלקו לי ואני אשאר רק עם נקודת רצון לקבל ומוכנות לאמון. לתת אמון. זה יהיה המצב של הנפש. כשאני אכיל שוב, אני יכול לחזור לקבל ולהאמין במה שתיתן לי, אם אני מאמין בזה ואני מסוגל לקבל את זה. זה יכול להיות כל אחת מתשע הספירות: רצונות חדשים, מחשבות חדשות, רגשות חדשים, תחושות חדשות. יש לי רצון לקבל, אבל מה תיתן לי זה מה שאני אכיל. ילד קטן פתוח עם רצון לקבל ולהאמין. ככה הוא צומח אל החיים. עם מה שאתה נותן לו הוא מזדהה לגמרי. כשהוא יישכח את זה, זה יעלם, זה ילך. לכן קראתי למערכת הזאת בפנים, מערכת של כתר מלכות, שבפנים היא מתמלאת ומתרוקנת. כמו בלון– אתה מנפח בלון, יש את המרחב שנפתח, וכשהוא מתרוקן, הכל מתרוקן, מסתלק, וחוזר להיות מרחב סתום וקטן, אבל הוא יכול להיפתח לעולם ומלאו. המוכנות של הנפש לקבל מתוך אמון את החיים אל תוכה זה מופלא. תסתכלו על ילדים קטנים, לכן השייכות לשפת האמונה, לשפת הקבלה, והרצון להאמין ולקבל, והמוכנות לבוא בפתיחות של רצון של קבלה ואמונה, יושב עמוק בתוך מערכות הנפש. הוספנו עכשיו עוד שני מושגים. עוד מערכת שעוד לא דברנו עליה – המקום הזה של להכיל ולקבל מתוך התמסרות לחיצון. אני נותן אמון מלא בחיצון כי החיצון זה אבא ואמא שלי, אני נבניתי מהם, ואני קשור אליהם. יש לנו מונחות בתוך המרחב החיצוני שלי. זה לא נובע מזה שאני יודע משהו מבפנים – זה שייך לרוח, לנשמה, למקום של התבונה שהיא מבינה ויודעת ובוחרת וחושבת, מה היא רוצה ומה לא, זה לא שייך לשלב של הנפש. שלב הנפש היא רצון לקבל מתוך אמון. מה שמתמלא מתרוקן. לכן האמונה היא טריקית כי היא שייכת לשלב העוברי שלנו, ובשלב העוברי לא הייתי, אבל הייתי חלק מהכל. זה לא משהו שאני יודע באני האישיותי שלי (נשמה) או באני הבוחר, הרגשי שלי (רוח). זה משהו ששייך לאורות ולחיבורים הקמאיים שלי שמאמינים, והם פתוחים ושייכים, ומוכנים לקבל. גם אחרי שנולדים זה עדיין נמצא בבסיסים של שפת הנפש – החוויה הקמאית הזאת. כשהאני הבוחר, הנפרד, הפרטי כבר מסתבך עם החיים. כן לקבל? לא לקבל? הוא צריך לבחור. הוא לא מקבל הכל. כל מהותה של הרוח זה לא לקבל הכל. הוא כבר לא תמים. המצב הנפשי הוא מצב תמים. בראשוניות שלו יש תמימות של חיבור למרחבי החיצון. 

זה (הציור האחרון שצויר) הכתר והמלכות, ואני לא מדבר עכשיו עליו, אלא על הקשר בין הנפש לחיה. הנפש והחיה מאוד קשורים. הרוח והנשמה מאוד קשורים. לרוח ולנשמה יש קשר מצד זה ששניהם התפתחויות של האני – האני הרגשי והאני התבוני. בשלב של פיתוח מודעות, והבנה, ובחירה מאוד תהיה פה אינטראקציה חזקה ביניהם – אם אין בינה אין דעת, אם אין דעת אין בינה. אבל בשלב הזה בין הנפש לחיה יש קשר עמוק. לכן בהרבה מובנים בהתבגרות המלאה שלנו, אם היא לא תכיל את הנפש בצורתה הבוגרת, אז את ההתפתחות שלנו בתפיסת החיים, היכולת לקלוט את החיים ברמות עמוקות ומפותחות יותר, לא נוכל לעשות. אבל כשנעשה את זה, והנפש תתחבר אל החיה, אז נראה את השלב שהנפש התפתחה למקום הקדוש של הנפש. הרבה אלמנטים שקיימים בשלב העיבור מתפתחים בשלב הקדוש של הנפש. אני מתחיל להבין איך שפת הנפש היא שפה שיש לה עומקים, שהרבה מבסיסי שפת הקדושה שלנו יושבים בעצם על ההתפתחות המבוגרת של הנפש, בגלל הפוטנציאל של השפה שלה להיפגש עם שפת החיה, וליצור איתה ביחד את היכולת לעבוד עם שפת החיה בתוך שפת הנפש שלנו.

תפקוד הנפש באחור

ש. אפשר לומר שהנפש פותחת אותי אל הרוח והנשמה, כי אם הנפש לא תהיה דומיננטית בעולם הרוחי היצירתי שלי, אז אני אהיה מנותק מהיצירה שלי. אני יכול להיות אדם מאוד יצירתי ורוחני אבל אם הנפש לא תהיה דומיננטית אז אני אהיה מנוכר ומנותק מהיצירה או מהתבונה שלי?

ת. לא בהכרח. הנפש היא תמיד קיימת אחור באחור. אבל במובנים האלה שכשהאדם יוצר, הוא לא בהכרח מתמלא נחת מהיצירה שלו בגלל דומיננטיות של הנפש, אלא בגלל שהוא אוהב את עצמו, והוא “עף על עצמו”, הוא מתפאר בעצמו, שזה התפארת, ואמא שלו אמרה לו שהציור שלו הכי יפה בגן, הכי יפה בעולם.

ש. האמירה הזאת לא מזינה את העולם הנפשי שלו?

ת. היא מזינה את האגו שלו. את תפיסת האני שלו – שאני משהו מיוחד. אצל הנפש השפה הזאת של אני משהו מיוחד, היא לא הנקודה. כי השלב הזה של הצורך להתייחד אל מול כל העולם, הוא השלב של התפתחות של אני אינדיווידואלי. לא הייחודיות היא מה שחשוב לנפש, כמו הקבלה וההכלה והאהבה, וההתמזגות והתאחדות, שקיימת בשלב הנפשי. להיות אהוב, מחובר, מחובק, אסוף. ברמה הגופנית, הנפשית, החברתית. להרגיש מקובל ושייך, זה הרבה יותר חשוב מאשר ההתפתחות של האני המיוחד. לפעמים זה בדיוק יהיה הפוך – ילד שהחדירו לו כמה הוא מיוחד כל הזמן, לא יצליח לתפקד בחברת השווים,  להרגיש שייך ומחובר למרחב שסביבו. הוא תמיד ירצה להיות מיוחד, אחר, מצטיין שונה. אז הוא יהיה אחלה בעולם הרוח, ודפוק במרחב הנפש. יהיה לו ממש קשה, כי הוא אף פעם לא יצליח להיות מחובר למרחב הסובב שלו. הוא תמיד רוצה להיות מיוחד, אחר. אז נוצרת סתירה. זה שתי שפות שונות. יש מצבים שזה מתחבר ביחד. זאת אומרת, אני מרגיש שאתה מקבל אותי, דרך זה שאתה רואה בי את המיוחדות שלי. אתה אוהב אותי בגלל המיוחד שבי, אז המיוחדת גרמה לאהבה, והאהבה יצרה את התמיכה הנפשית. האם אתה מעריך אותי בגלל שאני מיוחד? אם אתה מעריך אותי בגלל שאני מיוחד, זה כבר הזין את הנפש שלי, כי אני רוצה הערכה בסוף. עצם זה שלא מספיק לי שאני יודע שאני מיוחד, ואני צריך שאתה תגיד לי שאני מיוחד, זה מזין את הנפש שלי. אבל זה האחוריים של הרוח. זה שזה צריך לעבור דרך שפת המיוחדות שלי, עם גאווה ביצירה, בבחירה ובאגו שלי, זה כבר שלב של רוח, עם הרבה התפארות, עם המון חלומות שלי, וקצת ראיה שלי מעבר למה שאני בפועל באופן ממשי, קצת מוגזם, זה קשור לחלימה של הרוח, לחלימה של התפארת.

אנחנו נכנסים לניואנסים. זה חלק ממשהו שצריך לפתח עם הזמן, את הרגישויות למורכבויות. עכשיו אנחנו לומדים באופן בסיסי – נפש. הנפש הולכת עם כל מסעות החיים שלנו. וכבר להתחיל לנפש שברוח, לרוח שבנפש, ולנפש שבנשמה, ולרוח שבחיה – יש אינספור קומבינציות ורגישויות של השפה. קודם כל תזכרו את עקרונות הבסיס שיעזרו לכם לעקוב אחרי התנועות האלה בהמשך.

תפיסת הזמן של הנפש – ההווה

זה מוליך אותי לעוד נושא- “תפיסת הזמן של הנפש”. דברנו עכשיו על מילוי וחסר, פעילות ומנוחה, מוות וחיים. על התנועתיות. וההבנה של איך התנועתיות הזאת משתלבת בחסר האני הפנימי, ובאני פנימי שנשען על החיצון. את שלושת ההיבטים האלה קשרנו יחד לכדי שפה נפשית, והתנועתיות שהיא מייצרת. דברנו על אמון, וקבלה, והכלה כשפה בסיסית של למידה וחיבור וקליטה של העולם. מה שמאפשר לילד לקלוט את המציאות בצורה כל כך טובה, דרך המקום שהוא מזדהה, מאמין ומקבל אל תוכו, בולע הכל. בולע את כל רשמי העולם אל תוכו- זה בגלל הנפש. הנפש היא מרחב הקליטה הבסיסי שלנו. המקום בו אנחנו מרגישים באיזשהי סימביוזה עם הסביבה, ומאפשרים לנו לעכל אותה פנימה כל הזמן.

אני רוצה להתייחס לעוד היבט שקשור למה שדברנו – זה זמן: קיום, הווה, סטטיות. זה קצת טריקי. לכל פרצוף מפרצופי הנפש יש את תנועת הזמן שלו. את איך שהוא חווה את הזמן. אתם לא חווים את הזמן כמו שהייתם ילדים. משהו השתנה בתפיסת הזמן. ככל שמתבגרים תפיסת הזמן שלנו משתנה. הזמן עובר הרבה יותר מהר. וכשהיינו ילדים זה יכל להיות נצח. משחק כדורגל יכל להיות נצח. ואז ההורים צועקים- למה לא חזרתם בזמן? אתם לא שמים לב מה השעה? אתם לא רואים שהשמש שוקעת? היינו במרחב אחר לגמרי של זמן וחלל. יש תפיסת זמן שונה לכל היבט בקיום, וצריך להבין איך זה קשור לתנועה של האישיות זמן ומרחב. זה דברים פשוטים. ברמה הבסיסית הנפש קשורה לתנועה של מלאות וחסר. אז הזמן יהיה תנועה שבין מלאות לחסר. בחסר תיווצר פעילות, ובמלאות ייווצרו מצבים של יותר של מנוחה, זה מה שיניע את מעברי הזמן, את תנועת הזמן ברמה הבסיסית. אבל זה לא מדויק- מכיוון שדברנו מקודם שהנפש מתמלאת וחסרה והיא מזדהה עם מצבה. כשהיא מלאה היא מלאה וכשהיא חסרה היא חסרה. מכיוון שבאופן בסיסי הנפש חווה את מצבה כקיומה העצמי, ומזדהה אתו, זה יוצר מצב שהוא יותר נוכח בתוך ההווה. כי כשאני בתוך ההווה ומלא לי אז מלא לי, כשאני בתוך ההווה וחסר לי אז חסר לי. אז יש חוויה הרבה יותר נוכחת של ההווה הסטטי, ההווה הקיים עכשיו. יכול להיות שהוא ישתנה עוד מעט ואני אוכל, אבל עכשיו אני רעב אז אני רעב. אני קורא לזה רגרסיה עוברית. ילד רעב חוזר למצבים שהוא מתחיל לצרוח ולרקוע שהוא רעב והוא חייב לאכול עכשיו. תירגע… עוד עשר דקות זה יהיה מוכן… לא, עכשיו הוא רעב. ולהפך. בהקשר הזה, זה נכון שיש תנועה של מלאות וחסר בתוך הנפש, מחזוריות של מלאות וחסר, כשנדבר על פרצוף הנקבה זה יהיה מלאות וחסר שקשורה למצב הרחמי, החודשי, למחזור החודשי של מלאות וחסר. אבל המצב הזה ברמת הנפש יותר חזק, חווית צבעי ההווה שלו חזקה מאשר צבעי התנועה שלו. נכון שיש פה תנועה שקורית אבל הדגש של החוויה העכשיות יותר חזק ודומיננטי מהתנועה. אם התנועה מתחילה לייצר מעין רוח בתוך הנפש, מעין תנועה, הנפש עדיין תדגיש פה את החוויה של הכאן ועכשיו, של מה שקורה איתי, והוא יותר דומיננטי. אני יודע שעוד עשר דקות תוכן הפיצה, אבל עכשיו אני רעב, וזה דומיננטי יותר במובן הנפשי מאשר הפיצה, בתודעה של ילד. החוויות העכשווית מודגשות חזק יותר. הקיום והווה והמצב העכשווי הרבה יותר דומיננטי. הרוח קשורה לשינוי שהולך להיווצר, היא לא מפותחת בתוך הנפש. היא גם הרבה פעמים לא בשליטתה. כי לא אני זה שמתמלא ומתחסר, אלא ממלאים אותי מבחוץ לי. זה לא שאני שייך למערכת הרוח שאני יכול ליצור את המלאות והחסר, שאני בוחר במילוי והחסר. לא. אני תלוי במישהו אחר שימלא ויחסר אותי. מצב המלאות או החסר הוא קיומי. אני לא יודע אם הוא ישתנה או לא. זה מה שאני מרגיש ועל פניו זה לא ישתנה, כי זה מה יש, זה הקיום. אם הוא ישתנה הוא ישתנה איכשהו אבל זה לא אני, ה”אני” לא מונח בתהליך היצירה, שמונח בתהליך השינוי- שהמציאות הולכת להשתנות ואני רואה את השינוי קורה, ואני שולט לפעמים בשינוי שיקרה, אני יוצר אותו. אני תלוי במצב ההווי מאשר בשינוי שיבוא. לכן החוויה הבסיסית היא חוויה של העכשוויות הנפשית, לקיום העכשווי על הטוב שבו ועל הרע שבו, על המלאות שלו ועל החיסרון שלו. זוהי שפת הדומיננטיות של הנפש. כשנגיע לרוח, תראו שהשפה של הרוח היא תהיה שפה של תפיסת זמן הרבה יותר דומיננטית של יצירה. יש את ההווה ויש את העתיד ואני כבר חושב איך ליצור את עצמי אל העתיד – מה אני אעשה בעתיד? מה אני חולם על העתיד? האני מועתק מחוויית ההווה הנוכחת בגוף במרחב העכשווי, אל שפת החלום. החלימה על העתיד שלי. אני יכול לשקוע שעות בהרהורים ובחלומות בגיל מסוים או לממש אותם. להתעלם מהמצב הנפשי העכשווי שלי לטובת החלומות שלי, הבחירות שלי, לטובת היצירה שאני רוצה ליצור, לטובת העתיד שלי. מה שיקרה זה שאני איפשהו אפסיק להקשיב להווה שלי באופן דומיננטי כמי שצובע את חווית החיים. אני אלמד לשים את מרכז התודעה שלי ברוח, או החולמת או היוצרת. בוחרת ליצור ולשנות. אני אלך ללמוד לימודים במשך שנים רבות, אני יקום עוד פעם, עוד בוקר, לתוך תהליכי הבחירה שבחרתי לי ללמוד מקצוע של חמש, שמונה שנות לימוד. בחרתי ללמוד אדריכלות, כל בוקר אני אקום אחר, לפעמים מבואס, לפעמים שמח, אבל אני ממשיך הלאה, זה לא הנושא. מה שאני מרגיש ברמה הנפשית הוא לא הנושא, הוא לא באמת מעניין אותי. מה שמעניין אותי זה שיש לי עבודות להגיש, למידה לבצע, התקדמויות לעשות. זה שאלה של דגשים, כמה אני קשוב לנפש שלי? כמה אני קשוב למה אתה מרגיש עכשיו? מה אתה חווה עכשיו? זה פחות חשוב. השאלה היא מה אני. איך אני מתקדם איך אני יוצר ופועל.

זה דברים שקשורים לתפיסת הזמן של הרוח שהיא נעה מההווה- נפש, אל העתיד- הנשמה, אותו אני רוצה להשיג ולקבל. ככל שהרוח שלנו מפותחת יותר, והחשיבה הנשמתית שלנו מפותחת יותר, ההישגיות שלנו גבוה יותר, לא רק בעולם הזה- הרוח, אלא גם בעולם הבא- נשמה, אנחנו אנשים הישגיים, אז היכולת שלנו להקשיב או לחיות את הנפש, ואת ההתרחשות הנפשית במסגרת היכולת להקשיב להווה ולהיות בו, הולכת ונחלשת ונפגעת.

תפיסת הזמן של החיה

מהי תפיסת הזמן של החיה? אם הרוח הולכת אל העתיד (נשמה), והנשמה קשורה לעולם הבא כמרחב עתידי. אז מה יהיה מרחב תפיסת הזמן של החיה? מצב נצחי. החיים האלוקיים זה סוג של תודעת חיים נצחית שקיימת. כי היא מעבר להישגיות העתידית שאני מציב, אופק שאותו אני רוצה לתפוס ולהשיג או לממש. זה הקשרים בין תודעת ההווה של הנפש לתודעת הנצח של החיים- חיה. אני כבר זורע את זרעי העתיד, שתבינו את הקשרים בין המצבים הקטנים שלנו (נפש) למצבים הגדולים שלנו (חיה). היכולת להיות בתוך חווית ההווה, ולהיפתח אל הנוכחות המקיפה והנצחית שטמונה בתוך החיים, ושמקיימת את החיים באופן עמוק שמעבר לאני היוצר, הבוחר, המשנה, המשיג, יש לה חיבורים עמוקים לשפה הנפשית.

יכולת ההחזקה של מצבים שונים

לזמן יש עוד אפקט בנפש, שילווה את הפרצופים גם כשהם יתפתחו הלאה בעתיד. גם אחרי שאני אדם של רוח, של נשמה, אם יש לי נפש ערה, אז היא יכולה להחזיק בו זמנית מצבים שונים ומשתנים. אני בו זמנית יכול לחוש גם את זה כקיים וגם את זה כקיים. בו זמנית אני נושא את השמחה בהווה, וגם את הדאגה הנפשית שעומדת אל מול העתיד. גם לשמוח בקשר, וגם להיות עצוב על איזושהי פגיעה שהייתה בינינו. יכולת תפיסת זמן הווית שנעה בעקבות הרוח והנשמה שמביאות תודעת זמן מורכבת יותר, יצירתית, אבל מחזיקה איזשהו הווה בכל תחנות החיים שלי. כי אני בו זמנית מרגיש רגשות שהם לפעמים סותרים, אבל מוכלים בו זמנית בתוך מערכת הקשר. בו זמנית בתוך מערכת הקשר, אני גם שמח וגם פגוע. אבל כבר בקשתי סליחה?! כבר דברנו, והנושא נפתר?! לא. בו זמנית, במקום מסוים כן לגמרי, ובמקום השני אני עדיין נושא את זה. כשהרוח עושה תנועה היא מבחינתה נעה, את זה היא כבר עזבה, היא במקום אחר. כשהנפש נעה, עדיין זה נשאר וזה נשאר. יכולה היות תנועה בתוך המרחבים השונים, אבל כל המרחבים עדיין ישנם. זה נקרא באר”י – “שכינה לא זזה ממקומה”. זה שאנחנו עכשיו שמחים לא אומר שאני עדיין לא נוטר לך טינה מסוימת על מה שהיה מקודם. אני אחזיר אותך לשם כדי שהשמחה שעכשיו קיימת תיגע במקום החסר הזה, הפגוע הזה, ותרפא אותו. זה נקרא “ויעבר ה’ על פניו ויקרא ה’ ה’ אל רחום וחנון”, ככה האר”י מסביר – שמהפנים אנחנו חוזרים אחורה, נוגעים בנקודת החסר שטמונה שם ומבינים, שהשכינה לא זזה ממקומה. אתה חושב שכבר המשכנו, אנחנו עדיין נושאים את העבר באחורינו. כי יש איזשהו הווה שמלווה את החיים, ונושא את המצבים האלה.