שיעור 29: הארות הנשמה ברוח

נשמה שברוח

שלום. אנחנו ממשיכים במסענו. אני קצת חוזר אחורה לדברים שדברנו עליהם שבוע שעבר, כי אני רוצה שתראו יותר בפנים את ההבחנות שעשינו בשבוע שעבר. 

התחלנו להיכנס לנושא שנקרא עיבור שני. וחלק מהכניסה למרחב הזה מתחילה ביכולת שלנו לזהות בתוך עצמנו את הפנימיות של הרוח. דברנו על כלי חיצון ודברנו על כלי אמצעי של הרוח. כלי חיצון זה הרובד שבו הרוח פונה יותר לנפש, כלי אמצעי זה הרובד שהרוח בעצם מגלה יותר את הפעילות העצמית שלה כהתפתחות, צמיחה ומימוש כוחות שהם חלק אינטגרלי מחיי הרוח. הרובד הפנימי יותר של הרוח זה הרובד הנשמתי שלה, הכלי הפנימי של חיי הרוח. ואם אנחנו רוצים לתת לזה את השמות בספירות, אז הכלי חיצון הוא נה”י ומלכות, כלי אמצעי הוא חג”ת, וכלי פנימי הוא בינה. אז יש בעצם עולם בינתי בתוך חיי הרוח. אף על פי שהנשמה בבסיסה שייכת למערכות גבוהות יותר מאשר הזעיר אנפין, אבל זה המקום שהזעיר אנפין נפתח לציר הזה כפי שהוא כבר קיים בתוכו. עוד לפני שאנחנו עוברים מפרצוף הרוח לפרצוף הנשמה, או מזעיר אנפין לאמא, יש לנו את הרצון לגלות את זה כבר בתוך חיי הרוח. בתוך חיי הרוח עצמה קיימות פעילויות נשמתיות.

התפשטות אמא בז”א

הבאתי לכם מהאר”י ביטוי קצר לעניין הזה, שמופיע בגרסאות כאלו ואחרות בתוך מהלך כתבי האר”י. הקטע שאני קורא זה ממאמרי רשב”י על ספרא דצניעותא (עמ’ קלט במא”ש), משמועה ראשונה:

ודע כי תקוני הבינה תקוני אימא עלאה כולם נכנסו בגופא דז”א  

בשביל להיות מסוגלת להיות אמא, האמא צריכה להתאים את עצמה לעולם של הילד. אז בהקשר הזה, כדי שהנשמה תוכל לבוא בתוך עולם הרוח, היא צריכה להתאים את עצמה לחיי הרוח. נושא ההתאמה הזה הוא נושא כבד, ויש לו כל מיני ביטויים קלים או קשים של תהליכי התאמה שהנשמה צריכה להתאים את עצמה לחיי הרוח או שאמא צריכה להתאים את עצמה לילד. ולכן הבינה צריכה להתאים את עצמה לדיוקנא דאדם, לשפה רוחית. והיא נכנסת בתוכו אל כל הגוף:

ונעשו כנשמה לו וזמ”ש ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא ולפיכך הם נעלמים

אנחנו לא מזהים את הזרימות הנשמתיות הפנימיות שבתוך חיי הרוח כי הם עלומות, לא מודעות לנו. מין קולות פנימיים נשמתיים שאין לנו תפיסה בהם.

וגם זה פירוש כונן שמים בתבונה

שמים זה הרוח, הזעיר אנפין, והתבונה שזה לצורך העניין אמא, מכוננת אותו, בונה אותו מבפנים.

ולפיכך נקראת בינה בן י”ה שמה כשם בנה

זאת אומרת, הבינה נקראת בעצם על שם הילד שלה. י”ק – זה חכמה ובינה. וקוראים לה בן י”ק כי היא בעצם מזוהה עם הילד שלה וזורמת בתוכו.

ושש קצוותיה נשמה לשש קצוותיו

בשמועות אחרות זה נראה קצת אחרת, אבל בשמועה הזאת לבינה יש למעשה גם כן מעין רוח בתוכה, כי לבינה יש עשר ספירות. לעולם הנשמתי הבינתי, פרצוף בינה, פרצוף אמא, גם לו יש עשר ספירות. אז גם לו יש למעשה רוח בתוכו. והרוח של הנשמה הופכת להיות הנשמה של הרוח. זאת נקודה חשובה כי היא תשמש אותנו בהמשך.

יעקב ומשה – רבדי הרוח

ויעקב מרכבה לשש חיצוניות ומשה לפנימיות דא מלגאו ודא מלבר כדאיתא בפ’ בלק ובתיקונין

פה אתם רואים את מה שדברנו לגבי ההזדהות של האדם. אל מה אתה מזוהה? אל מה אתה חי? אז פה רואים שיעקב היה גם כן מקביל לספירת התפארת, אז הוא מקביל למערכת הרוח, אבל לחיצוניות של הרוח. עולם יותר חיצוני של פעילות, עבודה, יצירה – זה יעקב. אבל משה הוא לא הגוף של הרוח, הוא לא החיצוניות של הרוח, הוא לא מימוש הכוחות של הרוח. יעקב זה פעמיים שם אלוקים ועוד עשר אותיות – כוחות, מימוש כוחות, פעילות, עבודה, יצירה. הוצאת כוחות החיים מן הכח אל הפועל – זו דמותו של יעקב. משה הוא סיפור אחר. משה הוא הבינה הפנימית, הוא הנשמה הפנימית של הרוח. היכולת לבוא אל הפנימיות של הרוח, ולהקשיב לקולות הפנימיים הנשמתיים שבתוכנו.

והיינו דאמרינן משה זכה לבינה כדאיתא ברעיא מהימנא שזכה לקצוות הפנימיות שהם מבינה כדפרישית….

וזה מה שאמרנו בזוהר שמשה זוכה לבינה, הכוונה שזכה לקצוות הפנימים שהם מהבינה כמו שפרשנו. זאת אומרת משה מזוהה עם הבינה שבתוכו. זה לא שהוא זוכה לבינה כפשוטו, כאמא. אלא הכוונה פה כרגע, שהוא זוכה לבינה הפנימית. הוא זוכה לרוח הפנימית שבתוכו. במובן מסוים זה גם המעבר משם אלוקים לפנימיות, שהיא בעצם שם הוי”ה. המעבר לשם הוי”ה זה מעבר לרוח הפנימית, לא לרוח החיצונית של מימוש כוחות בעולם, והוצאתם מן הכח אל הפועל שבאדם. אלא להיות קשוב להתהוות הפנימית שברוח, ולבקשות הפנימיות שלה, לקולות הפנימיים שלה. זה בעצם המקום שמשה מביא את החיבור לשם הוי”ה ולשם אקי”ה. מה שהאבות הקדושים – אברהם, יצחק ויעקב חיו בק”ל שד-י , משה חי מתוך שם הוי”ה, שהוא בעצם סוג של פנימיות הרוח. אז היכולת שלנו בהקשר הזה, לא לזהות את עצמנו עם הגוף, עם מימוש הכוחות החיצוניים, עם מימוש הכוחות החברתיים, אלא להיות קשובים להוויה הפנימית שלנו, לבקשות הפנימיות שלנו, שלא נמדדות בהצלחות חיצוניות ובהשגות חיצוניות, אלא מה אני באמת מתבונן בתוך עצמי? וההתבוננות הזאת מביאה אותי לסוג של מודעות עצמית פנימית, למה הן אותן בקשות פנימיות שלי – זה העולם של משה. זה מה שמשה פותח בפוטנציאל האדם.

לפעמים אני יכול להיפתח לכלי הפנימי הזה כסוג של התבוננות. אבל התבוננות באה תמיד עם דעת, ולכן אתם תראו בהמשך שהאר”י יגיד שהדעת והבינה הן אחת. כמו במשנה – אם אין בינה אין דעת, ואם אין דעת אין בינה. זה סוג של מודעות עצמית. ברגע הזה הבינה משנה את חוקי המשחק של הרוח באופן הרבה יותר דומיננטי. כי הרוח שהיא הרבה פעמים נעה, כמו שאתם זוכרים, בין החוץ לפנים, עם המון המון דגש של תיווך בין החוץ לפנים, ויצירתיות בין החוץ לפנים. עכשיו היא בעצם מוצאת את עצמה יותר בפנים. יותר ברוח הפנימית, והסיפור החיצוני נהיה קצת משני עבורה, פחות מעניין אותה. זה סוג של נסיגה פנימה לעולם ההתבוננות הפנימי, לעולם המודעות העצמית, ושקיעה יותר לעולם של הרהורים פנימיים. במובן מסוים, זה בעצם הייצוג של משה בתוכנו.

קולות הנשמה בנפש וברוח

אותו דבר יש גם לנפש. זאת אומרת, יחד עם פתיחת המרחב הפנימי של הרוח, נוצר גם פוטנציאל כזה בתוך הנפש – לפתוח את המרחב הנשמתי של חיי הנפש, את הבקשות הפנימיות של הנפש. גם בתוך הנפש יש בעצם קולות נשמתיים, גם בשמחתה וגם בעצבונה יש גם בקשות נשמתיות. מה אני בעצם מבקש כשאני אוכל, ומה אמא נתנה לי כשהיא נתנה לי אוכל. אוכל זה גם רגש, זה אהבה, זה חיבור, זה שייכות. זה חלק ממה שאמא נתנה גם בתוך העולם הזה של הנפש. וגם כשאדם עצוב, בתוך העצב יש גם קולות הנשמה. איזשהו עצב לא רק חיצוני, שאין לי כח לעשות, אלא גם משהו שמחזיר אותי לחיפושים פנימיים שלא מסופקים בתוך עצמי. משהו שאני מבקש והעולם החיצון לא באמת מימש לי. שייכות, חיבור.

 זה שייך לאנרגיית הנשמה כי העצב הזה קשור ליכולת שלך להקשיב בתוך עצמך ובתוך העצב גם לכמיהות הפנימיות שלך שלא מומשו. לאיזושהי אינטימיות שאתה מבקש, איזשהן שאלות על האם אתה באמת עושה את מה שצריך לעשות פה בתוך העולם הזה? העצב גם פותח את הנוגה, והנוגה פותח את הניגון של הנשמה, את החיסרון שבנשמה, את בקשות הנשמה. שמסתתרות גם הן בתוך העצב הנוגי. 

וגם בתוך העולם של האכילה יש אכילה רגשית, ובתוך האכילה הרגשית יכול להסתתר משהו נשמתי שלא קבלתי. או איזשהו סטרס נשמתי שלי בתוך העולם הזה – שאני לא מרגיש טוב עם עצמי ועם מי אני ומה אני, ואני סותם את הקולות האלה בעודף חיצוניות וסיפוק חיצוני שבעצם מחפה על החוסר הפנימי הנשמתי שלי, עם זה שרע לי בפנים עם עצמי. רע לי בפנים עם עצמי אז אני שוקע בתוך עולם החוץ או בתוך עולם הגוף. אז זה בהחלט יכול לקרות, וזה אישי שלך, האם ומתי התסכולים הפנימיים של הנשמה שהאדם מרגיש, משתקפים במרחב החוץ, במרחב הרוח ובמרחב הנפש שמחפים על החוסר הפנימי. צריך לבדוק את זה, לא כל פעם זה שם, אבל בהחלט אנחנו צריכים לנסות הקשיב לקולות הסמויים של הנשמה שקיימים גם בתוך מופעי הרוח והנפש. היכולת שלנו לזהות אותם זה בעצם לזהות את השכבה הנשמתית לא כמו שהיא נמצאת למעלה, מעבר לנפש ולרוח, אלא קודם כל כמו שהיא נמצאת וזורמת בתוך הנפש והרוח. הזיהוי הזה, הוא למעשה מה שהאר”י פה מדבר על משה וכלת משה. משה וכלת משה זה שני הגילויים האלה – הרובד הבינתי, המודעות הבינתית הפנימית שבתוכנו, והמודעות הבינתית שמחוץ לנו.

התבוננות חיצונית

עכשיו, זה לא הדבר היחיד שדרכו הבינה נמצאת בתוכנו, בתוך חיי הרוח. יש עוד הרבה מופעים של אמא. יחד עם ההתבוננות הפנימית הזאת, הרבה פעמים מתחילה להתפתח גם התבוננות חיצונית מתמדת שעוטפת את הרוח כמו רחם. יחד עם ההקשבה פנימה לתוך עצמי – ההתבוננות והמודעות העצמית שלי למה אני מבקש מבפנים בלי קשר למימוש החיצוני, ובלי קשר לכוחות החיצוניים שלי, אלא משהו שקשור לביטוי הפנימי האנושי שלי, והיכולת שלי להקשיב לו ולהביא אותו לעולם, את הקול הפנימי שלי. יחד עם זה יכולה לבוא הרבה פעמים גם סוג של התבוננות חיצונית על עצמי. התבוננות מוגברת על איך אני מדבר, איך אני מתנהג, איך אני מגיב לאנשים, מה אני עושה. בעצם כל הזמן לחשוב על מה שאני עושה, וללוות את מה שאני עושה ברפלקציה מוגברת. 

הרפלקציה המוגברת הזו, היא בעצם סוג של הפנמה שדברנו עליה פעם שעברה, של תפקוד אמהי פנימה לתוך חיי הרוח. כי מה אמא עושה? היא כל היום מנטרת את הילד שלה. רואה איך הוא מתנהג, מה הוא עושה וכו’.. מלווה אותו 24/7. כל מה שהיא יכולה לתפוס, לראות, וגם להעיר לו הערות בהתאם. אז הניטור הזה הוא סוג של מעטפת אמהית שהיא גם שומרת על הילד, אבל היא גם מפקחת על הילד. זה הפיקוח הגבוה שמתנהל כל הזמן, אבל בסוף הניטור הזה גם שומר ומאפשר תהליכי צמיחה וגדילה, כי הוא כל הזמן מעודד כביכול את הילד להתפתח, לצמוח, לגדול. לפעמים כשהפיקוח הזה לא מדויק, הוא מדכא יותר מאשר עוזר לצמוח כי הוא כל הזמן נותן ביקורת ש’אני לא טוב’. 

בכל אופן, בשלב מסוים הילד מפנים את זה, כמו שדברנו על עיבור שני, והוא כבר לא צריך את אמא, אני כבר הפנמתי את אמא פנימה לתוכי. זה חלק מהמשמעות של לעבור לשלב העיבור השני, שהילד עוזב את המעטפת החיצונית של התפקוד האמהי, והוא בעצמו רוכש את התפקודים האלו פנימה. הוא כבר לא צריך את ההורים שלו. הרי מה הוא עושה? הוא המבקר, הוא 24/7 נותן ביקורת לעצמו. אני לא בסדר בזה, ואני לא בסדר בזה, ואני דפוק, ואני כישלון, ואני חסר מימוש, פוטנציאל מבוזבז. לא משנה מה. כל המשפטים האלה שהוא אומר לעצמו במקלחת כשאף אחד לא שומע, ממלמל לעצמו, זה קולות שמגיעים מהאדוות האמהיות בתוך מערכת הרוח. אבל אלו קולות יותר חיצוניים. הקולות הפנימיים לא בהכרח מנטרים מבחוץ כל הזמן את המערכת ההתנהגותית של חיצוניות הרוח וחיצוניות הנפש. אלא יותר קשובים למה אני באמת מבקש מבפנים. והקולות האלה, החיצוניים, מנטרים אותי מבחוץ בזמן פעילות ומכניסים אותי בעצם למודעות עוטפת. אז יש גם מודעות פנימית שזורמת, וגם מודעות חיצונית שעוטפת. ואתם יכולים לראות איזשהו סוג של עטיפה רחמית שנעשית בתוך התהליך הזה, שאדם נכנס למודעות מוגברת שעוטפת אותו שם בפנים.

מופעי הנשמה ברוח

לפעמים האר”י לא מציג את זה בצורה הזאת שהצגתי את זה עכשיו, בצורה נחמדה כזאת של אותם אורות מקיפים של אמא שעוטפים את הילד ומייצרים לו רפלקציה בלתי פוסקת – לפעמים מעודדת, שומרת ומגוננת, ולפעמים שוללת, מבקרת, קשה, שזה אולי הרובד הקליפתי של העטיפה האמהית. לפעמים, לא בשמועה שניה אלא בהמשך ההתפתחות של תורת האר”י, האר”י ידבר על רובד של פרצוף אמהי שהילד סופג ומפנים אותו, שנקרא פרצוף לאה. פרצוף לאה זה אחורי אמא, רבדים נפולים ושבורים של אמא, שהרוח סופגת לתוך עצמה. הם מביאים את מה הנשמה מבקשת בתוך חיי הרוח, אבל הם מביאים את זה באנרגיה שלילית, באנרגיה שבורה, באנרגיה שתמיד מתוסכלת מהרוח, תמיד לא מסופקת מחיי הרוח בחיצוניות – בשביל מה זה שווה? מה הטעם? מה הטעם בעולם הזה? מה הטעם בחיי הגוף? מה הטעם בחיי החיצוניות? הרי בסוף הכל הולך אל המוות. אם אתה לא משקיע בעולם הבא שלך, ברובד הנשמתי שלך, בחיים האיכותיים הפנימיים שלך כאדם, אז מה המשמעות של כל ההתעסקות הזאת מהבוקר עד הערב של החיצוניות? זה מייצר מצד אחד מגע עם הנשמה כבר בתוך חיי הרוח, הרוח בעצם נוגעת פה באיזשהם חיפושים נשמתיים. מצד שני החיפושים הנשמתיים האלה כל הזמן דורכים על הראש של החיים השגרתיים, האפרוריים, הבנאליים, המשעממים. להיות בורגני, לחיות חיים בורגניים, בשביל זה? בשביל מה? אז מצד אחד זה מייצר בערה פנימית של חיפוש נשמתי, ומצד שני מייצר “נאכס” פנימי. הרבה פעמים זה “נאכס” חיצוני – שאם אתה כן מממש את חיי הנשמה שלך, אז יש לך “נאכס” חיצוני על כל אלה שהם סתם חיים את החיים, שהם לא משקיעים ברוחניות שלהם, בפנימיות שלהם, בנשמה שלהם, וכן הלאה וכן הלאה. זה סוג של אנרגיה נשמתית נפולה שקיימת בתוך חיי הרוח.

אז דברנו בעצם עכשיו על שלושה סוגים של מופעים נשמתיים שקיימים בתוך חיי הרוח:

א. הרובד הפנימי, הציר הפנימי. ב. הציר החיצוני, העוטף, הרפלקטיבי. ג. הציר הנפול שנמצא בתוך מעמקי הרוח של מודעות עצמית לנשמה, שייכות אליה וחיבור אליה, אבל עם המון אנרגיות קשות כלפי העולם הזה, כלפי החיים האלה, כלפי הקיום השגרתי של חיי הרוח בתוך העולם הזה. הרי הרוח והנפש בסוף חיים פה בתוך העולם הזה. אז אתה רוצה לחיות חיי רוח, אבל בשביל זה תלך למעלה, תחפש כל הזמן את המימושים הפנימיים, מתוך בוז מסוים ושלילה מסוימת לחיים הנורמאליים של חיי הרוח והנפש.

ישנם כמובן עוד שלבים מוקדמים יותר של נוכחות בינתית בחיי הרוח, שדברנו עליהם קודם. האמא מלווה את הילד בכל תהליכי הצמיחה שלו, אמא מניקה אותו, אמא מעניקה לו דפוסי התנהגות. היא מעניקה לו את הנה”י שלו, את הרגליים, את ההרגלים איך להסתדר בתוך העולם הזה, איך להתנהל בתוך העולם הזה, איך ללמוד, להתפתח, לצמוח, ליצור, לממש יעדים וכן הלאה – כל הדברים האלה הוא מקבל מאמא, אבל בינתיים זה כמו כלים. אמא נותנת לו את הכלים, את יכולת ההתבוננות והכלים הבינתיים בשביל לממש את חיי הרוח שלו, לממש את כוחות היצירה שלו. זה עדיין רק כלי, זה לא אור. זה לא אורות פנימיים, אין שם אור נשמתי שנכנס. אבל מה שאנחנו עוסקים בו עכשיו, זה לא בבינה ככלים, אלא כבר אפשר לחוש פה אורות, מעין אורות נשמתיים, או תביעות נשמתיות, שאיפות רוחניות נשמתיות, שכבר מכות על קודקודו של הזעיר אנפין, או בתוכו, או מקיפות אותו, וקוראות לו לצאת אל המסע הבא, ללכת אל הצמיחה שלו לכיוון העולם הנשמתי.

חזון הנביאים אל חיי הרוח

כל עוד הרוח נמצאת במערכת החיצונית שלה, במערכת הנפש והרוח, אז האור הזה לא מודע, אין לו כלים, הוא לא נוכח. עיקר מה שנוכח במערכת החיצוניות, כלי חיצון וכלי אמצעי של הרוח, זה יהיה נוכחות בינתית שהיא יותר כלים בינתיים, יותר נה”י. תהליכי הגדילה וההתפתחות, ומימוש כוחות החיים שלו יבואו עם כוחות בינתיים. כוחות הבינה פה הם עדיין יותר חיצוניים. חיצוניות זה יותר כלי מאור, וככל שהוא יתפתח פנימה הוא גם יתחיל לקבל את אורות הנשמה שלו, את אורת הנשמה של הרוח, את הבקשות הנשמתיות של חיי הרוח. זה בעצם יהיה המסע הפנימי.

הנשמה בהקשר הזה עוזרת לו להבין מה הייעוד שלו. לא רק בבחינת היעוד החיצוני הנפשי שלו, או מה היעוד שלו מבחינת היצירה שלו בעולם הרוח, אלא מה היעוד הנשמתי שלו? מה הוא באמת מבקש להביא עם הנשמה שלו לתוך העולם הזה. עכשיו אנחנו נכנסים לאיזושהי הקשבה ולשפה שאני חושב שעדיין לא דברנו עליה בתוך שיעורי הרוח. אני מדבר עכשיו על חזון וייעוד. חזון ויעוד זה עדיין לא מה שאנחנו מדברים לגמרי, אבל זה קרוב כבר למה שאנחנו מדברים. חיי הרוח ככוחות יצירה לא באים רק בשביל עצמם, אלא באים בשביל יעוד נשמתי עליון, גבוה מהם. הם מקשיבים לו והוא קורא להם לבוא ולעשות את העולם הזה טוב יותר. ולהביא את העולם הזה להיות עולם טוב יותר, עולם שמח יותר, עולם מאושר יותר, עולם מוסרי יותר, עולם צודק יותר. הרוח שומעת כבר את הפוטנציאל של העולם הבא – שהעולם יכול להיות אחרת והחיים יכולים להיות אחרת. החיים שלי יכולים להיות אחרת, החיים הזוגיים שלי יכולים להיות אחרת, וכן הלאה וכן הלאה. אני כבר שומע את הקולות האלה באים לתוך חיי הרוח, והם קוראים לי לאיזשהו מסע. מסע שעניינו להפוך את העולם הזה להיות כדוגמתו, כדוגמת אותו ציור פנימי עליון של העולם הבא. של העולם של האוטופיה שאני מחזיק בתוכי פנימה על עולם טוב יותר, עולם מתוקן יותר, עולם שלם יותר. באופן פרטי חברתי, לאומי או עולמי. תלוי מהי רמת החזון. 

זה בעצם התיאור של העולם הבא כאמא, והפתיחה שלו בתוך חיי הרוח. זה כל המסע של נביאים אחרונים, שלא לוקח אותי אל השיבה אל המקור שלי, אל גן העדן, ששם היה לי טוב, אז כשאני ואמא היינו ביחד, והייתה הרמוניה והייתה אהבה ואינטימיות, שמחה פשוטה של חיים, והייתי ילד מאושר. ואז התבגרתי וכל העסק השתבש כי נולד לי אח וכו’.. זה לא מהזיכרון הזה, לא ללכת אחורה, שגם שם נמצאת אמא. אלא ללכת קדימה, אל האופק העתידני שלי, ששם נמצא החזון של העולם הבא. הנביאים האחרונים לא מדברים אתנו אחורה, אלא מדברים אתנו, בהקשר הזה, קדימה, על אופק צמיחתי עתידני. יכול להיות שבשפה של חז”ל הכיוונים קצת מתהפכים: הקדימה זה מה שהיה לפני, והאחורה זה מה שבאחרית הימים. אבל מבחינתנו סוג של אופק התפתחותי עתידני, שהרוח כבר קרואה אליו. והנביאים כאנשי הרוח, ומביאים את החזון הזה לתוך העולם הזה. הם קוראים לנו לבוא וליצור את העולם לעולם טוב יותר, עולם של חופש, שלום, של אהבה, של שמחה, של טוב, שאין בו אלימות. זו כבר קריאה אל תוך חיי הרוח, שבאה מתוך הנשמה. אבל זה עדיין לא אומר שזו קריאה פנימית, זה יכולה להיות קריאה חיצונית – אז בגלל זה אני רוצה להיות רופא, להיות מנהל בית ספר, אני רוצה להיות פוליטיקאי כדי לעשות את העולם הזה טוב יותר, אשרי המאמין.. לא משנה מה אני רוצה להיות, תמיד זה יכול להיות ניזון לא רק מהנפש, לא רק מהתפקוד העכשווי של החברה והקהילה, אלא מאיזשהו חזון של להפוך את העולם הזה לאחר, להפוך את העולם הזה לטוב יותר. 

אלו בעצם הארות של הנשמה כהארת העולם הבא כמו שהיא מנצנצת בתוך חיי הרוח וקוראת לו לייעוד. יעוד עדיין יכול להיות חיצוני, מה היעוד שלי בלהפוך את העולם הזה לטוב יותר? מה אני יכול לעשות בשביל לעשות את העולם הזה טוב יותר? את החיים האלה טובים יותר? את החיים שלי ואת החיים הזוגיים ולא משנה מה.. אבל קודם כל מעבר לעצמי, המקום של הנשמה הוא מקום של נתינה, הוא מקום של שירות, הוא מקום של אמפטיה, שבו אני מזדהה עם הכאב והסבל שמחוץ לי. אחר כך כשנדבר על הנשמה, נראה שהמאפיין הבסיסי של הנשמה זאת האמפטיה והיכולת לחוש שיקוף של הזולת בתוך עצמי, של העולם והסבל בתוך עצמי, ולרצות לשנות את זה, לרצות להביא גאולה, להביא שינוי. והשינוי הופך להיות קריאה לתוך חיי הרוח לעשות את העולם הזה אחרת. ולי זה יכול לתת ייעוד, ייעוד שהוא עדיין בחיצוניות במובן מסוים, כי אני הולך להיות עכשיו שופט או רופא או מנהל בית ספר או לא משנה מה. אבל זה יעוד שיונק מהארות הנשמה המאירות לתוך הרוח.

קולות של מלאכים

ש. לנשמה יש את התשובות? אדם שיתחבר לנשמה שלו ידע בעצם מה היעוד שלו? למה היא מכוונת אותו?

ת. אם אדם מסתכל על נשמת העולם, על ההקשבה הזו לא ברמה האישית, אלא ברמת האמפטיה שלו. אם הוא יחוש את האמפטיה עם החברה, עם העולם, עם האמונה של היכולת של העולם להיות יותר טוב ולחלום את החלום הזה. אז החלום שבא בתוכו בהתאמה לכוחות והכשרונות שלו, והתבוננות פנימה מה הכישורים שלי, מה היכולות שלי, מה אני יכול לתת בתוך הסיפור הזה – יביא את הדיוק הזה. אז לכן אני לא מדבר רק על הנשמה שלי, אלא אני מדבר על ההתבוננות על הנשמה במובן יותר רחב, כאור העולם הבא, שמכוון אותי בחיי העולם הזה שלי. לנסות גם להבין ולהתבונן מה אני בכישורים שלי יכול לעשות בשביל להפוך את העולם הזה לאותו מקום טוב, מאושר ושמח.

כל מה שאנחנו עוסקים עכשיו זה זיהוי שכבת הנשמה שמופיעה בחיי הרוח. זה כל מה שאנחנו עושים. דברנו על צירים פנימיים ועל צירים עוטפים ומקיפים. על צירים שנמצאים בקודקוד הראש ומכים. לפעמים זה בא בסוג של הארות הנשמה בתוך המוחין, זאת אומרת אמא מאירה בתוך המוח של הז”א, בתוך המח של האדם, ומאירה לו מין קריאות פנימיות, קולות פנימיים קודם כל לחלום את העולם אחרת גם ברמה האישית וגם ברמה הכללית. לא במקום של לקחת לעצמי, אלא במקום נותן, משרת, מתמסר, מקום שרוצה להביא אמפטיה וטוב לעולם מתוך הקשבה נשמתית. ועכשיו ההתבוננות תהיה להבין מה היעוד שלי בתוך הסיפור הזה? וזאת תהיה ההתבוננות. לדייק ולהבין איך אני יכול – עם הכשרונות שלי והיכולת שלי בחיצוניות העולמות, וגם הכשרונות בפנימיות העולמות, תלוי איפה יהיה השינוי שאני אביא – להפוך את העולם הזה לטוב, מאושר יותר, מתוקן יותר, שמח יותר, עם פחות סבל, עם יותר הרמוניה, יותר תיקון. 

זה בעצם המקום של שכבת המלאך בתוכנו. ולמה אני אומר שכבת המלאך? כי המלאך בהקשר הזה זה היכולת. המלאכים באים מתוך הנשמה. עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. נשמת העולם, אמא עילאה, היא הבוראת של העולמות, ומהיחוד בין אמא לאבא נבראים המלאכים. אז כשהנשמה מכירה מה החיים יכולים להיות, והיא מסתכלת מה החיים חיים בפועל, נוצרת איזושהי קריאה לתוך המציאות לשינוי. קריאה לתוך המציאות להביא שינוי שיביא את העולם הזה להיות עולם אחר, עולם טוב יותר, עולם נשמתי יותר, מאושר יותר, שמח יותר, עם פחות סבל, עם יותר טוב – אלו בעצם קולות מלאכיים שהנשמה מחוללת בתוכנו שהופכים לסוג של ייעוד. יעוד של האדם, יעוד גבוה, יעוד שהוא בהתאם לקולות הנשמה, יעוד משרת, יעוד נותן. יעוד שמתמסר לא לרק למען עצמי, לא בשביל שלי יהיה גן עדן, לא בשביל שאני אהיה מאושר. אלא בגלל שאלו אנרגיות נשמתיות, הן אנרגיות אמפטיות של שיקוף. אני מרגיש לא רק את הרצון שלי לאושר, אלא את הרצון של הזולת לאושר. היכולת שלי להקשיב לכאב שלו ושהוא יכאב לי, ואני ארצה להביא שינוי בתוך המציאות. כל הדברים האלה הם מאפייני נשמה, שהם המאפיינים של הבינה. זאת אומרת היכולת שלי לחוש ולהבין את הזולת, להבין את האחר, לחוש את ההדהוד ביני לבינו בתוכי, בתוך עצמי פנימה, זה בעצם שכבת הנשמה. והיא עכשיו מייצרת קולות של ייעוד בתוך חיי הרוח. אבל זו שכבת המלאך.

ציר פנים וציר חוץ

יש שכבה כזאת פנימית, שהיא לא שכבת המלאך, אלא השכבה של להבין מה הנשמה הפנימית שלי מבקשת להופיע. לא מצד העולם הבא, מצד היכולת להביא את העולם למציאות אחרת, לתיקון אחר, לעולם יותר טוב וכן הלאה, שזה כבר איזושהי הסתכלות יותר חיצונית של עולם הנשמה. אלא פשוט פנימה – מהי הנשמה שלי? מה האור שבה? מה היופי שבה? מה הקסם שבה? מה הטוב שטמון בה? מה הביטוי שלה? מה היא מבקשת להביא ולברוא בתוך העולם הזה? לא מתוך היחס אל החוץ, אלא קודם כל זה סוג של אור שיש בה, שמבקש לבוא ולהיברא בתוך המציאות. להיברא בתוך חיי הרוח, להיברא בתוך חיי הנפש. יכול להיות שזה גם יבוא יחד עם היעוד, כי האור הזה יכול להביא אור לאנשים אחרים וזה ייהפך ליעוד. אבל זה לא רק לשאול את עצמי איזה מלאך להיות? איזה מלאך אני? אלא זה לשאול מהו הכבוד הפנימי שטמון בי? הכבוד הנשמתי שטמון בי? מהו אותו אור שטמון בנשמתי שמבקש להיגלות, להיחשף בתוך תהליכי היצירה של העולם הזה? אבל הוא, הוא מצריך התבוננות פנימה בלי חשבונות של מה אחרים אומרים, מה אחרים רוצים, מה אחרים צריכים. אלא מה בתוכי פנימה מבקש להיגלות? איזה אור יש שם? איזה טוב יש שם? איזה בקשות פנימיות יש שם שמבקשות להיברא אל העולם שאני רוצה לברוא? 

אז שתיהן הן תנועות נשמתיות, שתיהן תנועות הנשמה בחיי הרוח. אבל זה הנשמה בציר פנימי וזה הנשמה בציר חיצוני. זו הנשמה שתוליד בתוך הרוח את הרצון לגלות את כסא הכבוד הפנימי שבתוכה, את נקודת המיוחדות הפנימית הנשמתית שלי. וזאת תהיה הופעת הרוח את המרחב החיצוני של חיי הרוח, מרחב המלאך. שניהם גילויי נשמה, אבל הם שונים. הם שונים באופיים. זה יהיה יותר בשפת ייעוד, וזה קודם כל יהיה בשפת ביטוי פנימית שיכולה גם להיהפך ליעוד, כי האור היחודי שטמון בתוך האדם הרבה פעמים יכול למלא חושך אצל אנשים אחרים שאין להם את האור הזה. וכל אחד יכול להאיר לזולתו מהטוב שבו, מהיפה שבו. אם כל אחד יגלה את האור הזה שטמון בו, ויעניק אותו הלאה למי שמסוגל לראות אותו, אז ייווצרו הרבה מפגשים מאירים אצל בני האדם. ואנחנו נראה גם יותר את היופי שטמון בכל אחד. אז היכולת הזאת היא בעצם גילוי פנימיות הבריאה. לא הרובד החיצוני שלי אלא הרובד הפנימי של ביטויי הנשמה הפנימיים בתוך חיי הרוח. אז גם זה צריך התבוננות, אבל זה סוג אחר של פוקוס בהתבוננות. זה לא ההתבוננות בממשק החוץ, אלא זה ההתבוננות מכוונת פנימה במובן מסוים, מה באמת הנשמה שלי מבקשת? מה היא מבקשת להופיע? מה היא מבקשת לגלות? ולא תמיד זה קורה קבוע, כלומר לא תמיד זה פתוח לנו. הרבה פעמים אנחנו חיים את השוטף של חיי הנפש והרוח, חיי החיצון ואנחנו לא קשובים לא לזה ולא לזה. לא לשכבת המקיפים של הנשמה שבאה בתוך חיי הרוח כתנועת המלאך, ולא לבקשות הפנימיות של הנשמה שזה אותו גילוי של כסא כבוד פנימי, מהו אותו כבוד אלוקים הסתר דבר שטמון בתוך הנשמה שלנו, והיכולת לזהות את זה בתוך עצמנו ובטח ובטח לראות את זה בזולתנו, את הרובד הזה.

נשמה – אופיתא

ש. הנשמה, הפוטנציאל הנשמתי, זה קבוע? זה משהו סטאטי? זה קבוע מהלידה? או שזה משהו דינאמי? מאיפה זה בא? זה משהו שיכול לזרום יותר ויותר מלמעלה?

ת. שאלה מצויינת. הפוטנציאל הנשמתי בבסיסו, ברובד מסוים, הוא מולד. זאת אומרת זה חלק מהטבע הנשמתי שלך. ולכן אם נעקוב אחרי כל ההיסטוריה שלך, אנחנו נוכל לזהות את אותם דפוסי עומק נשמתיים שלך מהילדות. כבר מי שמסתכל על ילדים, מי שליווה גדילה מגיל קטן עד גיל מבוגר, יכול לראות ‘קווי אופי’ מה שנקרא, פנימיים, שמלווים את האדם לאורך כל צמיחת החיים. גם כשהוא לא מודע אליהם, יש לו איזשהו אופי פנימי שהוא לאט לאט חושף. המדרש שלמדנו בתחילת הנרנח”י, מדרש חז”ל אומר שיש חמשה שמות לאדם, לנפש, או חמשה שמות לנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. אז הוא אומר שנשמה דא אופיתא – זה האופי של הבן אדם, הנשמה. מה האופי שלך? יש לאדם איזשהו סוג של תגובות עומק כלפי העולם הזה, וקליטת עומק של העולם הזה, שהוא לא תמיד מודע אליה, אבל היא כבר שם. היא בעצם נמצאת בתבונה הפנימית, שבה האישיות שלו מבפנים קולטת את המציאות ומגיבה כלפי המציאות. הרי עשרה אנשים גדלים באותה משפחה, אותם אבא ואמא, מצב סוציו-אקונומי זהה, וכל אחד מגיב אחרת לחלוטין. הרבה פעמים זה קשור לקליטה הפנימית הזאת של הנשמה, שהיא מסתתרת בתוך חיי הרוח ומגיבה אל מערכת החיצון, אל מערכת הנפש והרוח. ולאט לאט המסע של הילד בגיל ההתבגרות שלו זה לחשוף את השכבה הזאת בתוך עצמו ולהבין אותה. להבין מהם הדפוסים הפנימיים שלי זה חלק מהמסע שעליו דברנו, המסע של הצמיחה של השכבה הזאת. 

לכן זה קשור גם למה שנקרא עכשיו, על התבונה הפנימית שקיימת בתוכי. איך אני מתבונן על העולם, מהם המשקפיים הפנימיות שלי, בלי שאני מודע לזה. לכל אחד יש חוקי תבונה פנימית, שהם הקונסטרוקציה הפנימית של איך הוא פוגש את המציאות, שהוא הולך וחושף אותה בגיל הזה לאט לאט. הוא הולך ונחשף לאיזה דפוסי חשיבה יש לי על העולם? איך אני חושב על העולם? איך אני ניגש אל העולם? אז חלק מהדפוסים האלה הם חיצונים, הם באים מהנפש והרוח. אבל חלק מהדפוסים האלה הם דפוסים פנימיים שלי, שהם כביכול חלק מהאופי שלי. עכשיו, זה לא אומר שהם קבועים והם לא ניתנים לשינוי. למה? כי בסוף הנשמה היא רק כסא, והכסא הזה יכול להיות מרכבה למשהו יותר גבוה. בסוף זה בסיס להתפתחות וצמיחה. אם אתה עכשיו מכיר את הדפוסים האלה, אז אתה יכול לשנות אותם. אתה לא חייב להשאר מקובע אליהם, אתה יכול ללכת אל המקום העמוק של הבינה, ששם יש חופש נשמתי, ולשנות את הדפוסים האלה בעצמם, ולהתחיל לפתח אותם, להצמיח אותם, לשכלל אותם, להעמיק אותם, להחיות אותם, להאיר אותם, לשנות אותם בכלל. 

ההבנה המשחררת

הדפוסים האלה זה מה שנקרא מ”ט שערים שבהם הבינה מתפשטת בתוך הו’ קצוות. מה שדברנו עליו היום זה בעצם הבינה המתפשטת בתוך הז’ תחתונות, הזרימות הנשמתיות התבוניות בתוך מערכת הנפש והרוח. אז תעשו שבע ספירות כפול שבע ספירות, כי בכל ספירה יש שבע ספירות כמו בספירות העומר, יוצא ארבעים ותשע ספירות. מ”ט שערים שהבינה הולכת וזורמת בתוך האדם ויוצרת בתוכו דפוסים, התניות, חוקים פנימיים שכך זה צריך לעבוד ואם לא אז כך ואם לא אז כך. כל מיני דפוסים, חלקם הגיעו אלינו מבחוץ וחלקם הם דפוסים פנימיים שאנחנו מניחים על איך החיים ומה הם החיים. זה כבר לא הנושא שלנו, כי זה כבר הנושא שהולך אל העבודה הנשמתית, אבל כשאני מזהה את הדפוסים האלה של הז’ תחתונות של אמא שמתפשטת בתוך הילד ומעצבת לו את דפוסי התנהגות, אז אני יכול להשיב את זה אל המקור, אל עולם הבינה עצמו, ולשנות את החוקים. כי הבינה בעומקה היא עולם החירות, היא עולם החופש, ושם אפשר לשנות את ההתניות. אם אתה מסוגל לחזור בעיבור שני אל תוך עומק ההבנה הפנימית, אז ההבנה גם משחררת. היא יכולה לשחרר אותך מהתבונה עצמה וללמד אותך ליצור תבניות חדשות בתוך עצמך, שונות מהתבניות הטבעיות שלך, המולדות שלך, מהדפוסים שאיתם התנהלת עד היום. לשכלל אותם, להרחיב אותם, להעמיק אותם, לגדל אותם, וכן הלאה וכן הלאה. אז יש דיפולט, אבל הוא לא קבוע, הוא לא בלתי משתנה. אבל אם לא נעשה כלום, אז הוא קיים. כל אדם יש לו דפוסים פנימיים איך הוא מגיב אל העולם, והם ממשיכים הלאה לייצר קונספט מחשבתי בתוך חיי הרוח והנפש. 

יצירה רוחית ויצירה נשמתית

אבל חלק מהעבודה שלנו זה קודם כל לזהות את זה. ועכשיו, לעבור עם זה מסע אל השורש. זה בעצם המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, לדעת לגלות את הקולות האלה באמת בתוך מערכת החיצוניות שלנו. זאת אומרת, ליצור את גילויי הנשמה בתוך חיי הרוח והנפש שלנו. בין ברמת המלאך ובין רמת הפנים, ברמת גילויי הנשמה בתוך חיי הרוח והנפש. ולהביא יצירה בעולם הזה שמממשת את הקולות הפנימיים שלי, הנשמתיים שלי. לא רק יצירה שהיא חיצונית בלבד, שהיא מכוונת נפש, או מכוונת מימושי כוח של הרוח, וחדוות יצירה וחדוות פעילות וחדוות מימוש וחדוות הגשמה, שזה דבר נפלא. אלא באמת ליצור שכבת עומק בחיי הרוח שמתוכה, שבאופן עדין ופנימי אני בא להביא אותה אל תוך העולם. או לעולם הפנימי שלי, היצירה הפנימית, או היצירה החיצונית. אני יכול ליצור בכל מיני צורות. אני יכול ליצור רק בפנים, אני יכול ליצור רק בחוץ. אבל זו יצירה שבאה מהעולמות הפנימיים שלי – או אל יצירה פנימית של כתיבה, מוזיקה, ביטוי, דיבור, דיבור פנימי, ששם אני אביע את המרחבים האלה. או אל יצירה חיצונית, אני אביא את זה לתוך העולם החיצוני, ליצור כלים בעולמות החיצוניים לאותן בקשות נשמתיות, גם זאת אפשרות. זה ציר אחד שפתחנו.

אבל יש עוד ציר, שאחרי שזיהיתי את זה, אני גם משתמש במסלולים האלה בשביל לחזור אל המקור, בשביל לחזור אל הנשמה. בשביל ללכת אל העולם הבא ולהיכנס בעצם לעיבור שני. להיכנס לתוך מרחבי הבינה דרך המסלולים האלה, כי משם הם באו ולשם הם יכולים לשוב. זה בעצם השער שלנו אל הפרצוף הבא, דהיינו פרצוף הבינה. ללכת אל תוך הנשמה. דרך זיהוי המסלולים הנשמתיים שבתוך חיי הרוח. אני יכול לשוב אל מה הנשמה שלי באמת מבקשת, דרך ההתבוננות בתוך המקומות אלה, וללכת לשם. מה הנשמה שלי מבקשת להביא בתוך העולם הזה? ללכת עם זה אל העולם הבא, אל הבקשות הנשמתיות שלי שמוחצנות אחורה, שהעולם הזה יהיה יותר טוב, יהיה יותר מאושר ויותר מוסרי ויותר צודק. היכולת שלי לחוש את ההדהוד של הבקשה שלי לעולם אחר, לארץ חדשה. לא כמו שהעולם הזה נראה, לא כמו שהנפש נראית, לא כמו שהעולם הזה נראה בחיצוניות שלו בעולמות העץ הדעת טוב ורע שלנו. אלא להביא את העולם למקום אחר. ולהקשיב לזה.

פתיחה ועליה לעולם הנשמה

בפעם שעברה דברנו על שני זמני עיבור: עיבור שקורה כעבור גיל שנתיים, ובעצם קורה לאורך כל תהליך הצמיחה של הילד, שלאט לאט הנשמה מטפטפת פנימה בתוכו את האופי הפנימי שלו, ועוזרת לו להביא את האופי הפנימי שלו לידי ביטוי, וגם אם “במעלליו יתנכר נער”. והזמן השני הוא קפיצת הצמיחה שמתרחשת בגיל 9. שאז באמת קורה עיבור שני. אז יש כאילו סתירה בכתבי האר”י מתי קורה העיבור השני, האם העיבור השני קורה בתהליכי החלימה של כל לילה ולילה, או שתהליך העיבור השני קורה בין בלילה ובין בערות, מגיל 9 ואילך בפרצוף הזעיר אנפין האצילי. אצלנו זה מתעכב קצת עד לגיל 13, כי מגיל 9 זה מתחיל אבל בהתחלה זה עוד בצורה קליפתית של פתיחת גיל ההתבגרות שבו אני מתחיל להתנגח ולהתנגש עם העולם שבחוץ, ומתחיל ליצור עולם פנימי אבל עדיין עם איזשהם חסמים וקליפות שקיימים שמה – התנגשויות, תסכולים, מירוריות וכן הלאה. ה”נאכס” הזה שצריך לעבור אותו. באר”י זה עובר מהר – מ9 עד 13, אני לא בטוח שזה תמיד קורה ככה עם כולם… אבל ככה זה לפחות בעולם האלוקי. אז אלו שני ציורים של מה זה עיבור שני. אבל בדרך כלל מה שאנשים מכירים מכתבי האר”י זה עיבור שני שמתחיל לטפטף בשנת הלילה, אבל יותר מותאם בהתפתחות הכללית זה להבין את העיבור השני מגיל 9 ואילך.

עכשיו, חשוב לי להבין למה הדבר הזה עצמו הוא השערים לעליה למעלה? למה? למה זיהוי מערכת הנשמה הפנימית, קולות הנשמה הפנימיים, ההתבוננות הפנימית לתוך גילויי הנשמה שבתוך חיי הרוח, שאני מתחיל להתבונן באופי שלי, באופי שלי בתוך העולם הזה, באופי הפנימי שלי, בדפוסים הפנימיים שלי, במחשבות הפנימיות שלי כמו שהם בתוך חיי היצירה והעשיה, ואני מתחיל לזהות בעצם את תנועת הנשמה בתוך העולם הזה – זה השער שלי ללכת אל הנשמה. למה? באיזה מובן זה הולך להעמיק הלאה בהמשך? כי בעצם מה הנשמה עושה? היא לוקחת את הרוח של הנשמה ואת הנפש של הנשמה, ומכניסה אותן בתוך הילד. אז הילד מקבל דפוסים של רוח ונפש, וזה נחווה דרך עולמות הרוח והנפש, דרך מרחבי העשייה והיצירה האנושיים. אבל בעצם זה כבר הרוח של הנשמה, שזה הבקשות שלה ליצור את העולם אחרת. והבקשות שלה להביא קיום אחר לעולם הזה, שזה הנפש שלה. 

אז בעצם מה שקיים במעמקי הנפש שלי שייך לשם, שייך באמת למרחב העליון. מה שקיים ברוח הפנימית שלי הנשמתית שייך באמת למרחב העליון. ואז יש לי בעצם יכולת לחוות את המרחבים האלה, לא כמו שהם בתוך חיי הרוח והנפש, אלא כמו שהם קיימים בתוך מרחבי הנשמה. ואני אביא אותם אל תוך המרחב הנשמתי, הבינתי הפנימי, החופשי מהעולם הזה, ומהצרכים החיצוניים, ומהייעודים החיצוניים וכן הלאה. אני אנסה להקשיב בתוך ההיכל הפנימי הזה למה אני באמת מבקש בחיי הרוח והנפש הפנימיים שלי. אז הם יוכלו בעצם לחזור ולהיהפך לחיי הרוח והנפש של הנשמה, כי זה מה שהם בשורשם. וזה מה שאנחנו מתארים בתור עליית נשמה. כי דרך הנשמה שבתוכי אני יכול לעלות לנשמה שמעל, אל הרוח הנשמתית שמעלי. עליית נשמה זה היכולת לעלות מהנשמה שבי, מהמודעות הפנימית הבינתית שלי, אל אותה הסתכלות על מה שהנשמה שלי באמת מבקשת ליצור, באמת מבקשת להופיע.. להקשיב שם באופן משוחרר מהעולם הזה, משוחרר מהצרכים, משוחרר מהדחפים, משוחרר מהאגו, משוחרר מהתאוות. להקשיב באמת למה שהנשמה מבקשת? עכשיו בעצם נכנסנו בשערי הנשמה. 

אבל איך נכנסתי? עם הצירים האלה, שנקראים ה’שקיו דאילנא’ בשפה של האר”י. צירי העומק הפנימיים של העץ, שאיתם אני יכול לזרום אל המקור. לטפס איתם אל הפנימיות שלי. תשחרר אותי, עכשיו אין עבודה, אין צרכים חיצוניים, אין עכשיו אגו, אין תאוות, אז מה אתה מבקש? מה הבקשות הפנימיות בתוך הסיפור הזה? וככל שאתה שוקע שם, ואתה שוקע שם עם כל הקיום שלך, ומתבונן בתוך זה מבפנים ומבחוץ, אתה הולך ונעטף בתוך המרחב הזה. וככל שאתה מתרגל לחיות ככה בתוך העולם הזה, אז מתחיל להיווצר מרחב התהודה של הנשמה. ועם הנפש והרוח הנשמתיים שלך אתה יכול לעלות אל הנפש והרוח של הנשמה. מה הנשמה מבקשת? מה היא רוצה ליצור? זה חלק מהמסע שנעשה. כשנעשה אותו יפתחו לנו גם אפשרויות חדשות. אפשרויות של לצמוח ולהצמיח את העולם הנשמתי שלנו, להעמיק אותו, לשנות אותו, להביא איתו משהו חדש לתוך חיי הנשמה בעולם הזה. ברגע שאני מגיע לעולם החירות הזה, לחופש המשוחרר הזה, שבו אני מסוגל להקשיב לעצמי בלי משחק של העולם הזה. בלי משחק של העולם הזה. לבוא אל תוך העולם הבא.

זהו. עד כאן. עד כאן אני מקווה שנעמיק את זה הלאה שבוע הבא.