שיעור 5: מסעות הנפש מהמיקרו אל המאקרו

חזרה

ראינו את התמונה הגדולה של הנרנח”י על פני העולמות. ראינו שהנרנח”י מקושרים כל אחד לעולם מקביל לו. הנפש מקבילה לעולם העשייה, הרוח מקבילה לעולם היצירה, הנשמה לעולם הבריאה, החיה לעולם האצילות, והיחידה לעולם שנקרא אדם קדמון לכל קדומין.

התקדמנו הלאה וראינו שיש מערכות שלמות של הקבלה שהמקובלים יוצרים. ראינו שהמקובלים יוצרים עוד מערכות אנלוגיות בתוך המרחב הזה שבין האדם והעולם, בין פנימיות הנפש של האדם לבין העולם. בתווך אנחנו יכולים למצוא את הספירות, את הפרצופים, ועוד כל מיני מערכות משותפות שנמצאות על הרצף הזה. 

כל התמונה הזאת, היא בעצם תמונה מאוד גדולה של העולמות כולם. האדם שאנחנו מדברים עליו הוא גם אדם מאוד גדול. אדם שמבריח מאדם קדמון עד סוף עולם העשייה. זה לא ההיקף האנושי הרגיל שאנחנו פוגשים בחיינו האישיים. זה איזשהו פוטנציאל אנושי אנתרופולוגי שהשיגו אותו אנשים בודדים בהיסטוריה, שבאמת חבקו בחייהם את כל הפוטנציאל הזה של היות מתחתית עולם העשייה עד סוף עולם האצילות. אנחנו מרשים לעצמנו לדבר על הדברים האלה מכיוון שאנחנו לא עוסקים פה רק במערך הגדול, במערך המאקרו של פוטנציאל האדם, שאולי משה רבינו ועוד דמויות בודדות בהיסטוריה הוו אותו, אלא אנחנו מדברים על זה בתוך רמת המיקרו שלנו.

אם נסתכל בתמונת המאקרו, אז אני אגיד, אני בעולם העשייה, ובעולם העשייה אולי אני יותר נפש עולם עשיה, בתמונה הגדולה של העולמות, עשיה דעשיה, נפש דנפש. יש אנשים שהרוח יותר דומיננטית אצלם, יש אנשים שהנשמה יותר דומיננטית אצלם, וגם הם יותר בודדים. רוב האנושות, אומר האר”י, ממוקמת בעולם העשייה, עולם הנפש. אם אני מסתכל בתמונת המאקרו הגדולה. 

ראינו שיש לאדם יכולת התפתחות, אם הוא יזכה לפי מעשיו, הוא יתעלה מעולם העשייה לעולם היצירה ויקבל את הרוח של היצירה, ואם הוא יזכה יותר יתעלה לנשמה בעולם הבריאה, ואם הוא יזכה יותר יתעלה לאצילות. דברנו על זה שהמודל הזה הוא מודל אידאלי, כי הוא שייך לאפשרות להתפתח באופן רציף מתחתית הפוטנציאל האנושי עד שיאו, בו האדם מתחבר לרבדים האלוקיים שלו- החיה והיחידה. רוב האנשים, אומר האר”י, אחרי חטא אדם הראשון, מפורקים, הם חווים היבט מסוים – נפש מחזור חיים אחד, אולי רוח. נשמה, אם הם גמרו במחזורים הקודמים את ההתפתחות הנפשית או הרוחית שלהם. זה לא כל כך נגיש לרוב האנושות הציר הזה של לנוע מתחתית העשייה עד סוף עולם האצילות ומעלה. על הרעיון הזה בנוי שער הגלגולים. אני לא רוצה לסבך אתכם בכל המורכבויות של התמונה הזאת, איך היא מסתכלת ברמת המאקרו על הסיפור הגדול.

אנחנו לא נעבוד ככה. אנחנו יותר נדבר על המיקרו של כל בן אדם. ברמת המיקרו כל התמונה הזאת מתקפלת לתוך החיים שלנו, ויש לנו בתוך העולם שלנו, בתמונה הקטנה שלנו, נגישות לכל הסיפור של הנרנח”י, והיכולת להתפתח את כל המסע העולמות הזה בתוך עולמנו הקטן. למצוא שם את הריתמוסים האלה, את המסע הזה גם אצלנו. 

אני רוצה להתמקד במעבר הזה בין תמונת המאקרו לתמונת המיקרו. מאיפה מגיע הרעיון שאני יכול לעבור לתמונת המיקרו ולהתחיל לדבר שם על כל הרזולוציות האלה ולהשתמש בהם בשביל לפתח לי הקשבה פנימית לפוטנציאלים הפנימיים הצמיחתיים שלי, גם אם לא מדובר שאני באמת אסע את המסעות האלה בתמונה הגדולה של החיים.

יסודות רעיון המעבר בין המאקרו למיקרו

“[רבי יוסי הגלילי אומר כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בארץ ברא באדם] משלו משל למה הדבר דומה לאחד שנטל את העץ ומבקש לצור צורות הרבה ואין לו מקום לצור ויש לו צער. אבל המצייר בארץ [מצייר] והולך ומבדיל הרבה הרבה. אבל הקדוש ברוך הוא יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים בחכמתו ובתבונתו ברא את כל העולם כולו וברא את השמים ואת הארץ עליונים ותחתונים ויצר באדם כל מה שברא בעולמו. … “
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לא :

אתם רואים בחז”ל ציור, בו העולם הגדול נברא בתוך האדם. האדם הוא מעין מיקרו-קוסמוס. זה רעיון עתיק. יש לו גלגולים בתרבויות רבות. באדם בעצם מקופלת מיניאטורה של כל ההוויה כולה. למה בתוך האדם מופיע כל העולם כולו? ראינו את ההסבר הקבלי לזה בשער הגלגולים בהקדמה, זה בגלל היעוד של האדם. היעוד של האדם הוא לאחד את כל ההוויה, ולהפוך אותה לאחת, ולקשר אותה במקורה. לכן צריך להיות בו את כל ההוויה כולה. דרך זה שבאדם יש ייצוג של כל ההוויה כולה, הוא יכול ליצור אינטגרציה שלה בתוכו, וזה תפקידו. האדם נועד להיות סוג של צדיק. סוג של מציאות שמקשרת ומייחדת את כל ההוויה כולה בתוך עצמו ובמקורו. על הרעיון הזה גם דברנו בחז”ל, שאמרו שהאדם היה מסוף העולם ועד סופו, וכל העולם כולו בעצם היה האדם הראשון. איך זה יכול להיות? כי האדם נועד להיות חיבור של הכל, לכן גם ניתן בו את הכל. כמו ילד שיש בו גם את אבא וגם את אמא והכל הולך ונכנס בו, הוא יכול לחבר את הכל בגלל שיש בו את כל הפנים השונות של המציאות. 

פרקטל הספירות

בעץ חיים שער מד פרק א’, אנחנו רואים הרעיון שדברנו עליו פעם שעברה, של הפרקטל של הספירות. אפשר לציר את כל ההוויה כולה על עשר ספירות. אדם קדמון יהיה הכתר, אצילות-חכמה, עולם הבריאה- בינה, הרוח, עולם היצירה- תפארת ובעצם כל הו’ קצוות, שזה חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. עולם העשייה כנגד המלכות. אתם יכולים להתבונן על כל ההוויה כעשר ספירות. וכל עולם הוא ספירה אחת גדולה שמופיעה בו. אבל גם בתוך עולם האצילות יש עשר ספירות, ובעולם הבריאה יש עשר ספירות, ובעולם היצירה יש עשר ספירות, ובעולם העשייה יש עשר ספירות. גם בתוך עולם האצילות יש פרצופים שונים, גילויים אלוקיים שונים שמתגלים.

גם ספירת חכמה דאצילות שהיא כנגד פרצוף אבא, ונרנח”י-חיה דאצילות, גם בה יש עשר ספירות. יש לנו כבר עשר ספירות בתוך עשר ספירות בתוך עשר ספירות. ככה זה ימשיך עד שכבר לא נוכל לספור. הרעיון שכל המציאות חוזרת במבנים בתוך מבנים בתוך מבנים- זה רעיון הפרקטל.

נראה בעץ חיים שער מד’, דוגמא לרעיון הזה:

“דע כי האצילות הם י”ס [עשר ספירות] ונחלקות בזה הסדר:
ספי’ ראשונה כתר והוא א”א [אריך אנפין] ספי’ ב’ וג’ הם חו”ב [חכמה ובינה] ונקרא או”א [אבא ואמא] ו’ ספירות אחרונות [של האצילות] הם חג”ת נה”י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] הם הנקראי’ ז”א [זעיר אנפין] דכורא ומתחלקים לי”ס [עשר ספירות] פרטות שבו כמ”ש בע”ה [כמו שנבאר בעזרת ה’] ספירה י’ היא מלכות הנקרא נוקבא דז”א [של זעיר אנפין] וגם היא מתחלקת לי”ס[לעשר ספירות]  פרטות שבה.” ספר עץ חיים – שער מד פרק א מ”ת :

האצילות מתחלקת לחמשה פרצופים, ולכל פרצוף יש עשר ספירות. עכשיו זה נשמע לכם סינית אבל אני מקווה שבהמשך, ככל שנדבר על השפה הפנימית של הנפש, זה יפתח לכם שערים להבין בצורה פשוטה מה זה הפרצופים? ומה ולמה זה כל הספירות השונות? אחת המטרות של השנה הזאת זה להכניס אתכם אל תוך השפה הזאת אבל דרך הנפש, ואז תהיה לכם יותר יכולת הקשבה פנימית לכל הסיפור הזה, כי תוכלו ללמוד על הדברים האלה מתוך הקשבה לחיים שלכם.

“(והענין כי הנה אין בכל מי שיהיה בהם היכר פרצוף וחילוק פרטי איברים כמו אלו ה’ ספירות שהם כח”ב תו”מ[כתר חכמה בינה תפארת ומלכות] “

הספירות האלה הפכו לפרצופים, דומיננטיות, ולכן יש בהם פרצוף. הכתר הפך לאריך אנפין, כביכול יש לו פנים, פרצוף. החכמה הפכה לאבא, יש לו פרצוף, פנים. הבינה הפכה לאמא יש לה פרצוף, פנים. התפארת הפכה לזעיר אנפין. והמלכות לנוקבא.

ארגון ייחודי הספירות בהתאם לספירה הכוללת

“ואף ע”פ [על פי] שכל ספירה כלולה מי’ 

מעשר ספירות כנזכר לעיל.

“נ”ל [נראה לומר] כי כמו שהזרוע של אדם עם היותו כלול מאברי הגוף ובתוכם כולם כנודע שיש בו וורידי הראש ושל לב וכבד ושל כל הגוף כנודע לרופאים שמקיזים דם ממנו לתועלת חולי כל הגוף אבל הגובר בזרוע הוא בחי’ חסד ועד”ז [ועל דרך זה] בכל ספירה וספירה.
אבל בה’ ספירות הנ”ל יש פרצוף בכל אחד מהם וכל פרטי איברים יש בכל א’ מהם כי כל הפרצוף מתגלה ומתבאר בכל אחד מהם וכ”ז נק’ [וכל זה נקרא] אצילות)”

המהרח”ו מנסה ליישב פה קושיא. הוא שואל את עצמו – בכל עשר ספירות יש עשר ספירות- אבל אמרנו שיש חמשה פרצופים? אז ספירת החסד, היא לא פרצוף אלא ספירה, אבל גם בה יש עשר ספירות אז איך זה מתארגן שם? הרי אין לה את אותו מופע שלם שאנחנו מדברים עליו בספירות האחרות שהם גם פרצופים. התשובה שלו היא שספירת החסד היא כמו זרוע ימין, היא ספירה. יש בה גילויים של כל עשר הספירות, אבל זה מאורגן בתבנית של יד ימין, לא רואים על זה פני אדם, אינטגרציה שלמה של פני אדם. ואילו בספירות הראשיות שדברנו עליהם מקודם יש ממש פני אדם, הם התפתחו באמת לכדי פני אדם שלמות. כמו שאנחנו רואים על פני האדם את המופע השלם של כל הספירות בצורה שמראה פנים שלמות. פה, ביד, בספירה הספציפית, זה לא מראה פנים שלמות, יש פה את כל העשר אבל זה מאורגן עם דומיננטיות שלטת. בכל מיני רפואות משלימות, יש לנו את כל גוף האדם מיוצג על כף יד – רפלקסולוגיה של יד, סוג’וק, שיטות קוריאיניות – יש אבחון של כל הגוף על היד, אבל ברור שזה נראה כמו יד, ולא כמו גוף אדם שלם. גם על הרגל, כל גוף האדם מיוצג – רפלקסולוגיה של הרגל – אפשר לטפל בכל הגוף דרך הרגל אבל זה נראה ומאורגן לפי מבנה כף רגל. גם על העין יש ארגון של כל גוף האדם וזה אבחון שנקרא אירדיאולגיה, זה מאורגן במבנה שסביב גלגל העין. כל גוף האדם מיוצג גם באוזן – פיאז’ה דוקטור צרפתי מערבי, אבחן וזיהה את כל גוף האדם באוזן, זה מאורגן בצורה של עובר הפוך, בחלק התחתון של האוזן הראש ובחלק העליון של האוזן האגן, וכל הגוף מקופל בפנים- זה מאורגן בצורה אחרת. יש על כל הלשון את כל גוף האדם. הרעיון הזה של הפרקטל שכל חלק משקף את השלם ונוכח בו השלם זה בעצם הרעיון של עשר הספירות שבתוך עשר הספירות.

הבעיה שעולה לפנינו ור’ חיים ויטל פתח לנו את השער להתמודד איתה היא שאם ככה, הכל היה צריך להראות אותו דבר, וזה לא נראה ככה – כי הרגל הימנית היא כנגד ספירת הנצח, והיד כנגד ספירת החסד, והם לא נראות אותו דבר. בראש יש חכמה בינה ודעת, והן מאורגנות אחרת – מח ימני ומח שמאלי, מערכת לימבית וגזע המח. אם בכל ספירה יש עשר הספירות אז למה לא נראה הכל “העתק-הדבק”? 

התשובה שלו היא שזה נכון שבכל ספירה יש את כל הספירות כולם, זה רעיון הפרטקל שמתרחש בתבניות חוזרות, אבל זה מאורגן בדומיננטיות שונה לפי הספירה השלטת. אם הספירה השלטת היא הגבורה, זה יאורגן במבנים של גבורה. אם הספירה השלטת היא חסד, זה יאורגן סביב מבנים ודומיננטיות של ספירת חסד. אם הספירות הם חב”ד אז זה יאורגן במבנים של תבניות של ראש, ולא בתבניות של יד. זאת אומרת שגם אם אומר שבכל אדם יש את כל ההוויה כולה, וכל ההוויה מקופלת בו, עדיין יש לאדם את הארגון המיוחד לו, שהוא דומיננטי לו. יש גילויים שהם ראשיים יותר ומשמרים תבניות כוללות שמשקפות את הדיוקנא דאדם השלם. זה רעיון הפרצופים – היכן שמתפתח פרצוף אנחנו רואים דומיננטיות מסוימת שמשקפת פני אדם שלמות ותבנית שלמה של אדם. אבל אתם יכולים לקחת את אותו רעיו ולהכיל אותו גם שם. גם אם כולנו חתומים באותו חותם של אדם, כמו שהמשנה במסכת סנהדרין אומרת בפרק ד’, עדין לכל אדם יש את התבנית הייחודית שלו, את הטוויסט שלו בעלילה שקשור לדומיננטיות שלו – מה יותר דומיננטי בו במארג בו זה מופיע.

אותו רעיון קיים בצירי הזמן: המקובלים זיהו את החגים השונים על ציר עשר הספירות. ראש השנה הוא כנגד ספירת הגבורה. בפשטות בזוהר, ראש השנה הוא זרוע שמאלית ופסח זרוע ימנית, יצחק ואברהם. אבל ברור שבכל יום כזה יש את כל עשר הספירות. תמצא בו גם את המלכות וגם את הכתר. אם יש בו את כל עשר הספירות וגם בפסח, ספירת החסד, יש את כל עשר הספירות – מה ההבדל בין פסח לראש השנה? אתם מבינים שזה מופרך. בכל ספירה יש עשר ספירות ולכאורה אין הבדל? התשובה היא פשוטה, הדומיננטיות של הגבורה תצבע את כל הספירות כולן בצבע של גבורה. גם ספירת החסד בראש השנה לא תראה כמו חסד, תראו מה קרה לאברהם כשהוא הגיע לראש השנה, הוא הגיע לעקדה. גם בעשר הספירות של פסח, הגבורה לא תראה בדיוק כמו הגבורה של ראש השנה.

יש דומיננטיות שלטת שצובעת את את כל הספירות, ומארגנת אותם לתוך האופי שלה, המקצב שלה, הדומיננטיות שלה. זו תובנה בסיסית בתוך הרעיון של הפרקטל – כדי לא להסתבך איתו. כי זה נראה פתאום שיצרנו את כל המציאות כאיזשהי תבנית אחידה וחוזרת, כאשר אנחנו רואים עולם שיש בו מגוון ושינוי. על כרחינו צריך להבין הבנה מורכבת יותר שבה מצד אחד המציאות היא בעלת תבנית חוזרת ויחד עם זה היא שומרת על מגוון ושינוי. איך מתרחש המעבר הזה בין התבניות החוזרות של המציאות לבין המגוון והשינוי הזה? עכשיו נתנו הסבר אחד איך צומח המגוון והשינוי, אבל אפשר לחשוב על עוד צורות ודרכים שבהם נוצר המגוון והשינוי.

חשיבות הריתמוס החוזר

אבל אני רוצה לשאול את השאלה הפשוטה – אם יש מגוון ושינוי, למה כל כך חשוב למקובלים לדבר על הריתמוס החוזר, שכל המציאות כולה בנויה במבנים חוזרים של עשר ספירות, של עשר ספירות, וכן הלאה, או בתבניות של פרצופים או של עולמות, מה המקובלים מרוויחים מזה? המציאות בנויה על מתח מסוים בין מגוון לאחדות. המגוון הוא בדרך כלל מה שתופס לנו העין. העין שלנו תופסת את המגוון, השונות, בתור הדבר הדומיננטי. ההבנה שגם בתוך השונות הזאת, יש רזוננס, תהודה, של אחדות חוזרת בכל ההוויה כולה, משקפת את האחדות המקורית שכל ההוויה באה מתוכה, וגם את האחדות המקורית שחיה בתוך ההוויה כולה. זה מאפשר ליצור את ההקשרים העמוקים שקיימים בתוך כל ההוויה כולה, כי בסוף כולה קשורה באותם תבניות יסוד שחוזרות בתוכה כל הזמן. זה גם מאפשר ליצור קשרים ביננו, למרות השונות יש בתוכנו, אנחנו חולקים רזוננסים משותפים גם אם בעלי טון אחר, אבל יש לנו יכולת לשתף כי גם אם דומיננטית אצלי נניח ספירת הבינה, ואצל מישהו אחר דומיננטית ספירת החסד, עדיין יש לנו רזוננסים משותפים של תהליכי התהוות שאנחנו חולקים. גם בתוך ספירת הבינה שלי יש חסד ובתוך ספירת החסד שלו יש בינה. נוכל למצוא את המקום בו אנחנו מתקשרים ומעשירים אחד את השני. ככה אני ביחס לכל אדם אחר. למרות השונות שלי אני יכול ליצור אתכם תקשורת כי יש בתוכי את עשר הספירות. למרות השונות שלכם ממני אתם יכולים ליצור איתי תקשורת כי יש בכם את עשר הספירות. המקום הזה משמר לנו את היכולת ללכת מעבר למופע הדומיננטי, וליצור תקשורת רחבה יותר בין אדם לאדם או בין אדם לעולם, או בין עולמות שונים, או בין כל ההוויה ליצור קטן ופרטי כמוני. למרות שאני תקוע בתחתית העולמות, יש לי רזוננס משותף עם ההוויה כולה, והיא יכולה כולה להדהד בי. יש לי תבניות חוזרות שיוצרת קול של הד לכל תנועת העולמות כולם, לכל ההוויה כולה מאדם קדמון עד סוף עולם העשייה. הריתמוס הגדול של ההוויה כולה נוכח בתוך הריתמוס הקטן שלי. יש לי צליל משותף עם תנועת החיים של כל ההוויה כולה. אני יכול לחוש את תנועת החיים כולה בתוך תנועת החיים שלי כי יש לי שיתוף בהד, ברזוננס שלי עם הכל.

זו המתנה שהמקובלים רוצים לתת לנו. הרבה פעמים אנחנו מתנהלים הפוך. הרבה פעמים אנחנו מחונכים אל השונה, אל המיוחד, אל האחר שבי. כל אחד בתהליכי ההתפתחות שלו מנסה לבסס את השונות שלו, ואת היתרון העודף שלו על האחר, איפה שהוא שונה וחזק יותר וטוב יותר ומוצלח יותר מאחרים. ואנחנו מפתחים עיוורות כלפי המשותף שבינינו, כלפי האחד שנוכח בחיינו, והמייחד והמשתף שקיים בין אדם לאדם. ככה אנחנו גדלים. אנחנו בונים אני פרטי, ייחודי, חד פעמי שהוא עכשיו כל משא חיי. מה האות שלי בתורה, מה האני הפנימי שלי. אני הולך ונאטם ליכולת לתקשר, לקבל, לראות את המשותף ביני לבין אנשים אחרים, בין תרבויות אחרות וכן הלאה.

אחד ההסברים הנוספים לשונות שלנו, הוא סוג של שבירה. אנחנו שוברים ומבודדים רכיב מסוים בתוך השלם של ההוויה, וממרקרים אותו בתור האני שלי כי הוא הדומיננטי אצלי, ומשתיקים את כל האלמנטים האחרים ומתעלמים מהם, ויוצרים איזשהו – “זה אני”. זה אני. אנחנו משקיעים בזה המון זמן ומאמץ, ומנסים שהוא יהיה החוזקה שלי יותר מאחרים, או שהוא הדפקט שלי יותר מאחרים – כל אחד איפה שהוא רוצה להגדיר את עצמו על החולשה או על החוזק. אנחנו רוצים ומנסים לתפוס את עצמנו ולתקשר עם האחרים רק דרך המקום הזה.

המקובלים באים וכופרים בעיקר. זה חשוב, כי בדרך כלל אומרים את הדברים האלה בשם המקובלים. ניאו-חסידות ארץ ישראלית, כל מיני תפיסות אינדיווידואליסטיות כאלה, זה מקום שיש בו טעות יסודית בהבנה שכל הקונספט הזה שגוי ביסודו. שגוי ביסודו.  כל הקונספט של הבניית עצמי סביב השונות, המיוחד שלי, הוא שגוי מיסודו בהקשר הזה, כי יש בתוכנו גם וגם. יש בתוכנו את ספירת הבינה שמבנה את השונות ואת המגוון, ויש לנו את ספירת החכמה שמייצרת את האחדות ואת הכלליות של החיים. אני בו זמנית מופע כללי ופרטי. יש בתוכי גם את הרזוננס המשותף והמאחד של הכל, וגם את השונות הייחודית בה אני מביע את הכל בעצם.

“המיוחדים כמו כולם” זה משפט ציני על העניין. אני אומר: אתה מיוחד ועדיין יש בך את הכוליות הזאת שמאפשרת לך לפגוש את כולם ולשקף את כולם בך בדרך הייחודית שלך. אל תראה את הייחודיות כמה שסוגר אותך ב”אני” פרטי. זה כמו להגיד – “אני ספירת החסד אין בי כלום חוץ מזה, אני ספירת הגבורה אין בי כלום חוץ מזה. אני בן אדם מאוד אינטליגנטי, אני מאוד חכם”, עכשיו זה הפך להיות חוג חבריי, כל מי שיותר טיפש ממני בעיני, אני כבר לא יכול להיות חבר שלו, זה מועדון כזה, קליקה סגורה. הדברים האלה הם אסון בחשיבה של המקובלים, כי גם אם אני עכשיו אומר שיש לי יד, יש לה תבנית של יד, אבל עדיין יש בתוכה את השיקוף של כל הגוף. כל תא של הגוף, גם אם הוא קיבל דיפרנציאציה מיוחדת משלו, ותהליכי אפיגנטיקה בטאו משהו ספציפי במבנה של הגוף הזה – הפכו אותו להיות תא של יד או תא של לב, עדיין יש בו גנטיקה ששומרת את כל השלם בתוכו. ככה אנחנו בו זמנית מקיימים גם מבנה משותף ומאחד וגם מבנה שונה וייחודי. והמשחק של החיים שלנו הוא המשחק שבין שני הקטבים האלה – בין הייחודי למאחד. הייחודי נושא את המאחד בתוכו, והמאחד נושא את הייחודי בתוכו. צריך להבין את המרקם, איך שני הכוחות האלה משחקים בתוך המבנים שלנו. זה נושא מורכב. צריך לשמור על איזון עדין בין שתי התנועות האלה – בין המבנה הייחודי הדומיננטי שלי, בו אני נושא את החיים כולם בתוך אותו מבע ייחודי, אבל בו זמנית גם מסוגל ללכת למסע המייחד והמשתף הזה,  להקשיב לכוליות הזאת כמו שהיא מופיעה בתוך חיי. המקום בו אני חולק חיים יחד עם כולם. המקום שבו אני אדם כאחד האדם, שותף לכל בני האדם באשר הם, חולק חיים יחד עם הכל וחווה אחדות חיים ברזוננס משותף עם החיים כולם. הייתי עובר כמו כולם, אני עובר תהליכי ינקות, גדילה, התבגרות, הורות וזקנה ומוות כמו כולם. אני חולק גורל חיים משותף ויש לי את השיתוף הזה אפילו לא רק עם בני האדם. גם עם חיות וצמחים. עם כל האנשים שהיו ויהיו. ואני מסוגל לצאת מהסגירות בתוך עצמי לקשב רחב של חיים בו אני שותף כספירה אחת מתוך הרזוננס הגדול הזה של כל תנועת העולמות והספירות. בתוך הספירה שלי יש את הקצב של כל הספירות, ואני יכול להקשיב איך בעולמי האישי הקטן, כל העולמות מנגנים.

ש. זה מקום עליון יותר חווית השיתוף?

ת. אחד הדברים שאני נזהר מהם בלימוד זה לתת ציונים. ניסיתי לא לתת ציונים מה יותר עליון מה פחות עליון. המילה עליון היא לא מחמאה באר”י כי יש אינטגרציה של השלם. זה מקום שלם יותר בעיני, לא יודע אם הוא עליון או תחתון, זה לא חשוב לי. העליונות היא לא מושג שאני משתמש בו. לפעמים האר”י חושב שמה שיותר נמוך הוא יותר טוב ממה שיותר עליון, זה לא מדד.

הבלטת המאחד או השונה?

האם צריך להבליט את המיוחדות? זה עוד דיון. כל אחד במסע שלו על ציר הנרנח”י יעשה את ההבדלים האלה. החיה תבליט את המאחד, הנשמה תבליט כביכול את השונה, את המיוחד, את המייחד. בין המאחד למייחד נמצא המעבר בין הנשמה לחיה. כשאתה גדל בתור נפש, אתה חווה חוויה קולקטיבית משותפת. ילד, חווה את עצמו מזוהה עם אמא שלו, אבא שלו, עם הבית שהוא גדל בו. אין לו איזה אני אינדיווידואלי סופר מודע לעצמו. ברוח אדם כבר מודע לאגו, לכוחות, לכישרונות שלו. הוא מגדיר את עצמו דרך יכולות ויתרונות חיצוניים יחסית. הוא טוב במוזיקה, בלרכוב על סוסים, בחשבון, כל אחד והיתרונות שהוא מזהה בתוך עצמו ומגדיר את עצמו. אבל במסע הבא שלו, בנשמה, האדם חווה אני פנימי שהוא מפתח. אני פנימי אינדיווידואלי בו הוא מזהה את עצמו, עם העולם הפנימי שעובר בתוכו. לאט לאט אתם עוברים תהליכי גיבוש פנימה. עד שנוצר האני הפנימי הזה שהאדם מנסה לממש אותו בחייו – זה צוואר הבקבוק. תמשיכו הלאה, תעברו את צוואר הבקבוק, אתם נפתחים לחיה. החיה פותחת אתכם להבנה שכל החיים הם הופעת חיים אחת.

כל הייצור האינדיווידואלי הזה בעולם הפנימי שלו, בעצם מחובר להכל, חי את הכל, שותף עם הכל וקשור להכל. אבל הוא מחובר לזה מבפנים. הוא חולק את המתנה הייחודית שלו עם הכל. הוא מביע את הכל באופן הייחודי שלו. אבל זה צעד הבא. המקובלים נמצאים שם. הם באים מהפרספקטיבה של החיה. במתח הזה שבין החיה לבינה, בין החיה לנשמה, או בין החכמה לבינה, השפה הזאת נוצרת.

הקשר בין הנפש לחיה

יש קשר עמוק בין החיה לנפש. זה מה שנקרא אצל המקובלים – “אבא ייסד ברתא”. זה נושא שלם, נדבר עליו הרבה. יש קשר בין החיה לנפש ובין  הנשמה לרוח. קוראים לזה ציר האיקס (X) – קשר בין האמא לילד, ובין האבא לבת, מבחינת החיבורים שקורים בתוך התהליכים הפנימיים שלנו. בין המקום הפתוח והכולי שלנו למקום האינדיווידואלי והאישי שלנו. הנשמה והרוח הם בעלי אופי יותר אינדיווידואלי, והנפש והחיה הם בעלי אופי יותר פתוח וכוללני באופיים.

המתח בין האינדיבידואל לסיפור השלם

צריך להבין את המתח הזה, הוא חשוב בשביל ההבנה השלמה של תהליך הפרקטל הקבלי. מצד אחד תבניות חוזרות, חיוניות בשביל שאוכל להדהד את החיים האלוקיים. זה חלק מהמשמעות של תורה ומצוות. כשאני כאדם פרטי עושה פעילות של מצווה היא מהדהדת בכל הממדים, כי יש לי רזוננס עם כל הממדים, אני מחובר לכל הממדים, והם משתקפים בחיים הקטנים שלי. התנועות הקטנות שלי הם כמו תיבת נגינה שמשמיעה הד שמתחיל לייצר את המקבילות שלו ואת ההכפלות שלו בכל תיבות התהודה הגדולות יותר של החיים. כשאני מבין את זה, מחובר לזה, נע עם זה, הפתיחה של התנועה שלי הולכת וגדלה בתוך החיים כולם ובחזרה. זה חלק מהרעיונות שקשורים לתובנות האלה. הם מגיעים מתוך עולמות שקשורות לממשקי החיה והבינה, החיה והנשמה, ייקח לנו זמן להגיע אליהם ברמת הלמידה שלנו. במסגרת המבוא אני כבר שם את זה על השולחן. כשהמקובלים מסתכלים על האדם והפוטנציאל שלו, הם לא בוחנים אותו דרך השפה של האישיות האינדיבידואלית בלבד. האישיות האינדיווידואלית היא רכיב מסוים בסיפור השלם של האדם. הסיפור הוא גדול יותר, וכולל יכולת ליצור קשר חי ופתוח עם כל ההוויה כולה. אם המבט שלי על מי אני, נגמר במבט האישיותי, האינדיווידואלי, אני נמצא באיזושהי תקרת זכוכית שאומרת שאני יכול להיות איש טוב, אבל לא אדם טוב. להיות אדם זה משהו מעבר ללהיות איש.

פרקטל העולמות

בואו נראה בספר עץ חיים את פרקטל העולמות.

“כי כל א'[אחד] מד’ עולמות אבי”ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] כלול מכל חלקי אבי”ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] ולא זו לבד אלא אין לך כל ספירה וספירה שאין בה ד’ חלקי אבי”ע.[אצילות בריאה יצירה עשיה] ספר עץ חיים – שער מ דרוש ב :

פה ר’ חיים ויטל השתולל לגמרי ואמר שבכל עולם יש ארבעה עולמות. לא התקררה דעתו ואמר – שבכל ספירה יש ארבעה עולמות. אז גם אם אני יצור קטן, בתחתית עולם העשייה, ספירה קטנה בתמונה הגדולה, יש בתוכי עולם שלם. לא רק עולם שלם אלא כל העולמות כולם. כל תבנית העולמות נמצאת בתוכי.

פרקטל בתהליכי ההתהוות

השאלה שתישאל בשלב הבא – בכתבי האר”י יש תהליכים שלמים של  התהוות העולמות. היה צמצום, חלל פנוי, ואז קו אור אינסוף נמשך, ואז נוצר אדם קדמון, ואז הופיעה האצילות,  ואז היא נשברה, והיה תהליכי טוטלוסט של המציאות, והמציאות התפרקה לשברים, ואז היא נבראה מחדש, ונוצרו ארבעה עולמות של תיקון, ותהליכי דינאמיקות ביניהם, וחמשה פרצופים. האם כל התהליכים האלה נכונים עלי? באבי”ע הקטן שלי? גם שם קרו וקורים כל התהליכים האלה? זה עוד צעד לעשות – להכיל את תהליכי המאקרו באיזשהי רמה בתהליכי המיקרו האישיים שלנו. כי יש בי אבי”ע אז יש בי נקודת אינסוף קטנה, וחלל פנוי, וכל התהליכים האלה שמתוארים באוצרות חיים ובכל ספרי האר”י והמקובלים, קיימים בעולם הקטן שלי. זה לא כתוב פה בר’ חיים ויטל אבל זה עוד צעד שהמקובלים יעשו – הם יגידו כן. יש את כל התהליכים האלה באיזשהו רובד מהדהדים גם בך, כי אתה שומר על איזושהי תיבת תהודה, רזוננס מסוים של תהליכי התהוות וצמיחה שמחכים או בנויים לפי הריתמוסים הגדולים של החיים. גם בעולם האישי שלנו נוכל לדבר על שבירה ותיקון, ובניית פרצופים, וחלל פנוי ואור אינסוף שמאיר בנו, ושבירות וקליפות ורוע שמתהווה בתוכנו ותהליכי עבודה שלנו עם זה. במובן מסוים נוכל לקחת את זה גם לתוך העולם שלנו. בעדינות, כי לתהליכים שלנו יש את התבניות שלהם, והמיקרו קוסמוס שלנו לא בדיוק נראה לגמרי כמו התמונה הגדולה. יש לנו איזשהו טוויסט בעלילה, לפעמים. כשהתהליכים מתגלים במערכות קטנות יותר או פרטיות יותר יש להם איזשהו טוויסט. עד כמה נוכל לזהות את זה? אני משאיר את זה בתור שאלה פתוחה אני לא רוצה לקבוע בזה מסמרות. בהחלט נעשה את זה במשך השנה, ניקח את תהליכי המאקרו שהמקובלים מדברים עליהם וננסה להקשיב להם בתוכנו. אתם רואים את הנחת אבן הפינה לאפשרות הזאת לפניכם פה בדברי ר’ חיים ויטל בעץ חיים שער מ’.

ארגון העולמות לגובה ולעומק

אותו דבר תראו את זה בעץ חיים שער ל’ דרוש ז’. אלה דברי ר’ חיים ויטל שלוקח את תורת רבו האר”י ומצעיד אותה עוד צעד אחד קדימה:

“לשון ספירה הוא בהיותה שלימה בכל חלקי אבי”ע [אצילות בריאה יצירה עשיה] שבה” ספר עץ חיים – שער ל דרוש ז מ”ב :

ר’ חיים ויטל ממשיך את המהפכה שלו ואומר: כשאני אומר ספירה זה אומר שלמה באצילות בריאה יצירה ועשיה. באיזשהו אנלוגיה של אבי”ע פנימיים.

“והבן היטב ג’ חלוקות אלו נקודה וספירה ופרצוף כי נקודה היא עשייה שבספירה “

המלכות שבספירה.

וספירה הוא בחי’ הספירה שלימה מאבי”ע [מאצילות בריאה יצירה עשיה] שבה ופרצוף הוא קשר י”ס[עשר ספירות] וכל ספירה מהם שלימה מאבי”ע  [מאצילות בריאה יצירה עשיה] וזכור מאד מאד כלל זה.”

לא תראו את זה בכתבי האר”י שאתם לומדים בדרך כלל. אלו תבניות בעצם של הבנות עמוקות שר’ חיים ויטל מבין בתורת רבו, שצריך להסתכל ככה על פני התמונה.

נדבר על כל עולם כלול מכל ארבעת העולמות, כדי שתבינו קצת את הרעיון הזה.

אני יכול לצייר את זה בשתי צורות. אם אני רוצה לצייר את זה שבכל עולם יש ארבעה עולמות, אעשה את זה ככה:

יש לי עשיה דעשיה, יצירה דעשיה, בריאה של עשיה, ואצילות של עשיה.

זאת אופציה אחת – מלמעלה למטה. בעצם אני לוקח את כל המבנה הגדול ומכניס אותו בקטן.

אבל ר’ חיים ויטל בכמה וכמה מקומות מציע לנו אופציה אחרת לארגן את זה. זה חשוב מאוד כי אנחנו נשתמש בזה במשך השנה. האופציה השנייה שלו אומרת: עולם העשייה הוא עולם הנפש – אבל בתוך כל עולם יש את כל ארבעת העולמות לעומק.

יש את העשייה של העשייה זה מה שאתה רואה כלפי חוץ. ואז יש יצירה של העשייה, ויש בתוכה בריאה של עשיה, ויש אצילות של עשיה ויש כביכול את האור אינסוף ואדם קדמון שבתוכה. עומק. לא רק לעלות למעלה, אלא בואו תכנסו פנימה לתוך עצמכם ותגלו עולמות פנימיים יותר. זה עדיין נראה מבחוץ עולם העשייה, אתם רואים פה רבדים. עולם העשייה זה מה שאתם רואים כלפי חוץ אבל יש לו מסעות פנימיים.

אם תכנסו פנימה תבינו שכל האבי”ע לא רק בנוי בחלוקה של קומות אלא זה בנוי גם לשכבות עומק.

ש. זה בעצם אותו דבר?

ת. אבל זה גישה אחרת. באפשרות הראשונה – חלוקת מעלה מטה, אני מחפש לגדול, להתעלות. באפשרות השנייה – חלוקת עומק אני אומר: אתה יודע מה אני לא מתעלה, אני נשאר בתוך עולם העשייה, אני לא מחפש לעלות לעולם היצירה. אני לא מחפש לעלות מהנפש לרוח. אני בנפש, אבל בתוך הנפש שלי יש רוח של הנפש, יש נשמה של הנפש, יש פנימה. אני אעשה אותו דבר כלפי חוץ. עדיין אשב בגינה עם כוס קפה בבוקר. אבל אני יכול לחיות את זה בעומקים אחרים, עד שאחווה את ההתרחשות הקדושה שטמונה בתוך הסיטואציה הזאת שזה כביכול האצילות שבתוך הסיטואציה (אצילות דעשיה). אני לא מנסה להתעלות, זה לא ציר מעלה מטה אלא ציר פנימה חוצה. זה מכווננות אחרת לעבודה פנימית. איך אני הווה? מה זה אומר מבחנתי נפש, רוח, נשמה, חיה יחידה? זה אומר מסע התפתחותי ללכת מלמטה למעלה כביכול, לגדול כלפי מעלה? או שזה אומר לקחת את החיים שלי, להעמיק אותם ולחשוף בתוך אותן התרחשויות רבדים יותר עמוקים, סיפורים יותר פנימיים? אותו סיפור – בית עם משפחה וילדים והדחת כלים, יכול להיות בעשיה דעשיה, יכול להיות ביצירה דעשיה, יכול להיות בבריאה דעשיה, ויכול להיות באצילות דעשיה. יכול להיות בנפש דנפש, רוח דנפש נשמה דנפש או חיה דנפש. אותה סיטואציה. אותה סיטואציה יכולה להיות בעומקים פנימיים של אצילות בריאה יצירה ועשיה, או של נפש רוח נשמה חיה יחידה. מה חווית העומק שבתוך הסיטואציה שכלפי חוץ היא עדין בנפש דנפש, עשיה דעשיה. 

בכל עולם ועולם בפנימיותו יש נפש רוח נשמה חיה יחידה, אור אינסוף ברוך הוא פה בעשיה. המטרה שלי זה לא להתעלות בדווקא. אני יכול להישאר על השטיח עם הילדים אבל השאלה באיזה עומק אני חווה את הסיטואציה – האם אני בייביסיטר שמנסה לשרוד את השעה עד שאשתי תגיע? האם אני חוה אינטראקציה חברתית רגשית טובה עם הילדים שלי? האם יש לי חיבור נשמתי מסוים עם הסיטואציה? האם אני חווה איזשהו נוכחות של חיים משותפת עם הילדים שלי? איזו שייכות עצמית שנפתחת בתוכנו. יש כל מיני עומקים בהם אני יכול להיות בתוך הסיטואציה. אני עדיין עם הילדים והצעצוע ומנסה להרכיב את הפליימוביל. אני לא מנסה עכשיו להתעלות, אלא לפתוח פנימה את מה שקורה פה עכשיו. להיות פה. להיות בו יותר ויותר לעומק.

ש. אם אני אלך לשיטה השנייה (הכוונה לציר מעלה מטה) אז מה קורה?

ת. זה להתעלות מהסיטואציה. אני עכשיו בעולם מעשי, עולם של עשיה, ואני רוצה ללכת לעולם של רוח. אני אעזוב את הפליימוביל ואנסה ללמד את הילדים שלי נגינה. גם פליימוביל יכול להיות משחק של רוח. אלמד אותם משחק יותר יצירתי, פחות משחק של ללכת מכות עם כריות. אנסה להוליך את העשייה שלהם לכיוון היצירה ואת היצירה לכיוון של בריאה. או בכלל לא לשחק איתם. לשבת עם הילדים בבית עם המשחק זה בעולם העשייה ואני רוצה ללכת למקום אחר, אני רוצה ללכת להתבודד, אז כנראה אני צריך ללכת למרחב אחר. אני יכול בתוך הבית לנסות לייצר מרחבים – ללכת מהחדר משחק לחדר העבודה או לגינה לקצת שקט. זה על צירים בהם אני חווה את זה בתור משהו שהוא קטן ומנסה ללכת למשהו גדול יותר, אחר, ברובד אחר. ולא לפתוח את משמעותה של ההתרחשות עצמה.

התבוננות עצמית בין המיקרו למאקרו

אני רוצה לסיים בדברי הרב קוק. הרב קוק מציג את ההתלבטות מאיפה לגשת לזה, ואומר שיש דברים שאני ניגש מהתמונות הגדולות אל התמונה הקטנה, ויש מקרים שאנחנו הולכים מהתמונה הקטנה אל התמונות הגדולה. שני הדרכים האלה פתוחות לפנינו, אנחנו יכולים לבחור באיזה נושאים ככה ובאיזה נושאים ככה.

“כל מה שעובר על אדם יחידי ועל נפשו, מאורעותיו מיום התחלת יצירתו עד הגמרו בשכלולו, עליותיו והדרגותיו, חליפותיו ותמורותיו, הכל בגודל עבר ועובר על היצירה הגדולה, על כל עולמים, ומה שעבר ועובר על כל עולמים עובר על כל אדם.”  אורות הקודש ג – התפיסה הכללית והפרטית קד

פה אתם רואים את הטענה שטענתי, טענה רדיקלית שמופיעה בתלמידי הרש”ש ובגר”א ותלמידו ובחסידות, מתוארת פה בצורה יפה ברב קוק – כל מה שעובר עלי עבר על העולמים כולם, וכל מה שעובר על העולמים כולם עבר עלי בתהליכי ההתהוות וההתפתחות האישיים שלי. לכן אני יכול ללמוד על עצמי מתהליכי ההוויה, ואני יכול ללמוד על ההוויה מתוך תהליכים פנימיים שעוברים עלי. אבל בעומק, אני אומר את זה פה על השולחן,  המטרה היא לא רק ללמוד, אלא לייצר תיבת תהודה, רזוננס משותף. אם מקצב חיי הוא מקצבי העולמות, אז אני והעולמות יכולים לנוע במקצב משותף. זה חלק מהמטרות בתהליכי ההתפתחות של האדם מבחינת המקובלים. כשהאדם לומד את הדברים האלה הוא לומד לחיות עם המקצבים הגדולים של החיים, לנוע מהמאקרו למיקרו ומהמיקרו למאקרו ובזה הוא בעצם יוצר חלק מהאינטגרציה שהוא צריך לעבור. האינטגרציה שלי זו גם האינטגרציה של האדם שחי יחד עם כל תנועות החיים במיקרו שלו, במעגלים המשפחתיים, הלאומיים, האוניברסליים, הקוסמיים, יש מקצבים משותפים שאני חולק ואני נע בהתאמה איתם. זה חלק מהמשמעות של לחיות מבחינת הפוטנציאל האנושי שהמקובלים מציירים להם. זה לא רק נועד ללמד אותך, אלא לאפשר לך להקשיב למוזיקה שמנגנת בתוך תנועת המקצבים האלה ולהתאים את עצמך אליה.

“אמנם ישנם ענינים כאלה שהתפיסה הכללית מקדמת בהם,ומתוך ההזרחה של היצירה העולמית, מתוך מעשה בראשית, באים להכרת הנפשיות הפרטית, וישנם דברים כאלה שהתפיסה הפרטית מקדמת לבא, ומהם מתפיש אור הידיעה על חכמת עולמים.”

יש דברים שקודם כל אני מסתכל על מעשה בראשית ואז אני מבין מזה על עצמי, ויש דברים שקודם כל אני יכול להסתכל על עצמי ואז אבין על העולמים כולם.

ויש מקרים שזה פוגש זה את זה:

” וישנם הרבה פרקים שהנחלים נפגשים זה בזה, וממלאים זה את זה, משלימים ומבררים זה את זה.”

נראה את זה במשך השנה שיש נושאים בנפש שאני אלך למעשה בראשית ודרכם אני אקשיב לתוך עצמנו, ויש מקרים שנתחיל מתוכנו ואז נלך לתנועת המאקרו. יהיו כאלו ויהיו כאלו.