שיעור 18: נפש דנפש ורוח דנפש

חזרה

הצורך של הנפש בפידבק חיצוני

בפעם הקודמת עסקנו במשמעות של הנפש שבצורה הפנימית שלה יש בה ריקנות שנובעת כל הזמן, שנדרשים בתוכה כל הזמן תהליכי התמלאות והתרוקנות, והמרכז הפנימי שלה הוא חלש, אין שם “אני” מפותח, והיא מושלכת למרחב החיצוני שלה. הנפש נישאת על ידי מרחבי החיצון שלה, דרכם היא חשה את עצמה, בתוכם היא מונחת, היא חווה אותם כסוג של זהות של האני שלה שנמצאת בחוץ. זה קשור למשמעות של הנפש כהיכל. כל מקום שהנפש הולכת החוצה, מתחברת אל החיצון כדי לקבל ממנו זה המקום שלה, זה החלל שבתוכו היא מתקיימת, זה ההזנה שלה, משם היא מקבלת את הצמיחה שלה, וזה גם האישור לקיום שלה. האישור לקיום מגיע מהפידבק של העולם שבחוץ שמאשר את הקיום של הנפש שכשלעצמה היא ריקה, כמאן דלית ליה. לית לה מגרמא כלום. את האישור לקיומה היא מקבלת מהחיצון שכל הזמן תומך אותה גם בפידבק שהוא נותן, אם זה הורים, חברה, חברים. זה יכול להיות אפילו המראה שאני מסתכל בה על הקיר. גם היא סוג של פידבק שהנפש מקבלת מהראיה של עצמה מבחוץ, אישור לקיום הפנימי שלה. הנראות החיצונית, ההערכה החיצונית, כולם באים על בסיס החולשה של האני הפנימי שילך ויתפתח בשלבים הבאים של הרוח ושל הנשמה. שם יתפתח האני האינדיווידואלי, האני האישיותי.

הסוגים השונים של הפידבק

הצורך להראות החוצה. שיראו אותי מבחוץ ושיתנו לי פידבק מבחוץ, זה חלק מהשפה הזאת. זה לא בהכרח ממצה את העניין. למה חשוב לי שיראו אותי יפה? זה עוד עניין שקשור לרמה נוספת. עצם הנראות והצורך לקבל פידבק והערכה מבחוץ שייכת לנפש. אבל איזה סוג של הערכה? איזה סוג של פידבק? זה כבר מכניס את הספירות השונות בתוך המרחב הנפשי. האם הפידבק זה שאני חזק? חכם? יפה? בעל תקשורת וורבלית טובה? עוצמתי ומנצח תמיד? כל מה שאמרתי עכשיו זו ספירה שונה.

בנפש משתקפים מופעים שונים. מאיפה הם באים? זה יכול להיות דברים שקיימים בנפש. וזה יכול להיות דברים שבאים מפרצופים גבוהים יותר, שהנפש פוגשת אותם ולומדת מהם שפה יותר מפותחת של הערכה או פידבק. לפעמים זה שיקוף של מה שאחרים מעריכים אז זה מה שהיא תלמד להעריך. אם הסביבה החיצונית מעריכה יופי אז הנפש תרצה להשתקף בצורה של יופי. אם בחוץ מעריכים חכמה אז הנפש תרצה להשתקף בצורה של חכמה. זה כבר שלב ב’. זה שלב של מה נמצא בתוך התנועה הזאת של הנראות. בינתיים אנחנו בהבחנה בסיסית, להבחין בין עצם ההחצנה, תהליכי ההחצנה, וההיזקקות לתלות במרחבי החיצון, לבין מה אני אעשה בתוך תהליכי ההחצנה שזה כבר קשור לפרצופים גבוהים יותר או לספירות שונות שמשתקפות בתוך המלאות וההתרוקנות. 

שפת המקום של הנפש

הוספנו פעם שעברה גם את שפת המקום של הנפש. הנפש מונחת בתוך מקום שסובב, והיא חווה את המקום כמרחב שהוא משמעותי לה, שהיא חיה בתוכו. ההיכל, העיגולים שדברנו עליהם – המונחות בתוך המרחב של הטבע, היכולת לחוש בטבע, בסובב שלי, את הקיום שלי, את ההתרחשות שלי. אז דברנו על עיגולים. מקום, עיגולים, טבע, היכלות.

הקשר בין הנפש לעולם העשייה

דברנו גם קצת על עולם העשייה. מה הקשר בין הנפש לעולם העשייה? בסדר העולמות הנפש היא כנגד עולם העשייה וספירת המלכות. לקחנו את המילה עשיה ותרגמנו אותה לארמית, והפכנו אותה למילה עובדא. מעשה כעבודה. להיעשות כסוג של להעבד. עולם של מעשים כעולם של עובדות. דברנו על המקום הזה של הצורך של הנפש, דווקא בגלל החוסר הפנימי שלה, לחיות בתוך מרחב של עובדות. זה יכול להיות עובדות כעולם אובייקטיבי – הצורך  וההיזקקות למרחב האובייקטיבי כתומך את האני, את חולשת הפנימי שלי. הצורך לקבל הערכה מדברים שעשיתי, שיש להם פידבק ממשי. העולם הסובייקטיבי הוא עולם נזיל מידי מבחינת הנפש. אבל עולם המעשה, עולם התוצאות, הוא עולם ממשי. לנוח בתוך התוצאות, לחוות בתוצאות המעשיות שעשיתי את המימוש של הדברים. גם המילה מימוש היא ממשות. הגשמה. להגשים דברים, לממש דברים, להביא לתוצאות את הדברים. לחוות את הפידבק דרך שפת התוצאות, דרך שפת העובדות. כולם שייכים לאותו שדה סמנטי. זה יכול להשתנות ברמות שונות – בין עולם האובייקטים לבין עולם העובדות המדעיות, זה לא אותו דבר, אבל זה שייך לאותו צורך נפשי של להישען על העולם הממשי החיצוני כדי לקבל פידבק ולהתקיים בתוכו, ולהעריך את עצמי דרכו, ולהפוך אותו להיות מקום בו אני יכול להניח את עצמי בביטחון. לקבל את הבטחון החסר לי, כי הנפש, קשורה בבסיסה לשתי תנועות – הזנה פנימה, והישרדות החוצה. אלו שתי תנועות הבסיס של הקיום. להתקיים זה להיות מוזן, ולשרוד. בנפש יש פחד וצורך בלקבל בטחון. אתם רואים את זה מאוד חזק בילדים שהם זקוקים למוגנות, ובטחון שהבית נותן. עולם העובדות הוא עולם שנותן לי את הבטחון. עולם האובייקטים הוא עולם שנותן לי בטחון. עולם החפצים הוא עולם שנותן לי בטחון. זה חלק מהמונחות של הנפש בעולם האובייקטיבי. 

ספירת המלכות בעולם העשייה

נראה את זה בשפה אחרת. הספירה של הנפש היא ספירת המלכות. המלכות קשורה להבאת העולם החוצה. מלכות זה להביא את העולם הפנימי להופעה חיצונית. למה אני רוצה להביא דברים החוצה? אפשרות אחת היא כי יש לי עולם פנימי מאוד עשיר שאני רוצה לבטא אותו. ככה הייתי אומר אם הייתי מסתכל על המלכות כסוף עשר הספירות. אם הייתי מגיע מלמעלה למטה, מהרוח אל המלכות, אל הנפש. אבל כשאנחנו קוראים את הסיפור מלמטה למעלה, אתם שמים לב שהמלכות הולכת החוצה בלי שום קשר לרוח. היא לא הולכת החוצה כי יש לה עולם פנימי מאוד עמוק ועשיר שהיא רוצה לגלות אותו. אלא היא הולכת החוצה כי היא הולכת החוצה. כי מבפנים לית לה מגרמא כלום, המלכות היא ריקה, והיא נשענת על החיצון כבסיס קיומה, כשורש לקיומה, להיבראות החיצונית שלה, לכן היא הולכת החוצה. נכון שהיא גם תתחבר אל הרוח בהמשך, הרוח דרכה תחווה את התנועה החוצה. הצורך של הרוח ללכת החוצה יהיה חלק מהשותפות שלה בשפת הנפש שתיקח אותה לצורך להביע, לגלות, ליצור את עצמה בעולם, לממש את עצמה. אבל התנועה הבסיסית קיימת לפני הרוח. היא קיימת כבר בשפת המלכות כשלעצמה. הצורך בלמלוך כלבטא החוצה את עצמנו.

ההליכה אל החיצון כמקבל או כמשפיע?

ש. ההליכה החוצה היא הליכה כמקבל או כמשפיע?

ת. כשמדובר על שהנפש באה מכח הרוח אז זה כמשפיע. אבל כשהנפש תלך לא מתוך הרוח אז היא תלך כמקבל, כי לית לה מגרמא כלום, היא חסרה. העובר מקבל מבחוץ, אין לו כלום מבפנים. זה שתי פוזיציות שונות של ספירת המלכות או של הנפש. אם היא מחוברת לרבדים הגבוהים אז לפעמים יכול להיות, לא תמיד, שהיא תצא החוצה כמשפיע. אבל אם זה המקום שלה אז היא תצא החוצה כמקבל. לפעמים זה יהיה גם וגם – אני משפיע החוצה כדי לקבל. אני משפיע החוצה כדי לקבל פידבק והערכה על מה שאני עושה, על המשמעות של מה שאני עושה וכן הלאה. 

שתי המצבים של הנפש

לנפש, מלכות, יש שתי פוזיציות: כשלעצמה ; וכחלק מהרוח, כחלק מהספירות הגבוהות יותר. במפגש הזה נוצר ממוצע המחבר, שיש לו לפעמים צדדים שדומים לנפש, שהדומיננטיות היא נפשית, ויש לו מצבים שהדומיננטיות שלו היא רוחית. יש שלוש אפשרויות: רק נפש, נפש דנפש ; נפש של הרוח שבה הרוח דומיננטית ; ונפש של הרוח שבה הנפש דומיננטית;

הנפש של הנפש (הריבוע השמאלי בנפש) היא הכי פאסיבית והיא בעצם מקבל. אם נסתכל מצד הנפש עצמה, מצד המלכות כשלעצמה, אז לית לה מגרמא כלום, היא פאסיבית, מקבלת. מקבלת והולכת החוצה כדי לקבל ולספוג מבחוץ פנימה. 

התנועה פה תהיה סוג של עובר (העיגול הפנימי) בתוך עולם (העיגול החיצוני). הוא הולך החוצה, מתפזר החוצה לכל הכיוונים (החיצים החוצה). ומגיעות מבחוץ השפעות פנימה (החיצים פנימה). זה נקרא נפש דנפש, או מלכות שבמלכות.

עולם הנפש מקביל לספירת המלכות, עולם העשייה, פרצוף נוקבא. בדימוי שלנו יש לנו נקבה וזכר. אז הנקבה היא בפוזיציה של מקבל והזכר הוא בפוזיציה של משפיע, ככה זה נראה לנו. כשאני אומר שעולם העשייה הוא כנגד פרצוף הנקבה, אז הוא אמור להיות עולם  פאסיבי כביכול, מקבל. אבל עשיה זה לעשות, ככה אנחנו מתרגמים את זה לעצמנו, זה משהו שהוא עושים בו, עובדים, אתם יכולים עכשיו להבין שיש פה שפה מורכבת יותר שצריך להכיל אותה.

הדומיננטיות של המלכות בעולם העשייה

נצייר את עולם העשייה הוא עולם המלכות, ויש בו כמה ספירות. הוא כנגד ספירת המלכות אבל יש בו בעצם עשר ספירות. יש בו מלכות ו-ו’ קצוות, ובינה, וחכמה, וכתר. שמקבילים לחמישה פרצופים: אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא. שמקבילים למלכות שבמלכות, ו’ קצוות שבמלכות, בינה שבמלכות, חכמה שבמלכות, וכתר שבמלכות. מי משקף את הביטוי הכי שורשי של העולם הזה, מתוך כל האפשרויות: אריך שבמלכות, חכמה שבמלכות, בינה שבמלכות, ו’ קצות שבמלכות או מלכות שבמלכות? מי משקף את הביטוי המקורי של העולם הזה? מלכות שבמלכות. כי בכל עולם, גם בעולם היצירה שהוא כנגד הו’ קצוות, יש את כל עשר הספירות, אבל כיוון שהוא עולם ששייך לרוח אז הרוח היא מרכז הכח הדומיננטי, הוא צובע את הצבע של כל השאר. בעולם של הבריאה, העולם של הנשמה, הבינה, תהיה דומיננטית הבינה. היא תצבע את הצבע של הכל. יש שם את כל עשר הספירות של כל חמשת הפרצופים אבל הצבע הוא צבע של בינה. הבינה של עולם הבריאה היא הדומיננטית. עולם האצילות כנגד החכמה– יש בו את כל חמשת הפרצופים, כל עשר הספירות, אבל בפרקטל שלנו צובעת את הצבע הדומיננטי החכמה. לכן הספירה השלטת בעולם האצילות היא חכמה. הספירה השלטת בעולם הבריאה – בינה. הספירה השלטת בעולם היצירה – התפארת או הדעת. והספירה השלטת בעולם העשייה היא המלכות. בשפת הפרצופים: פרצוף אבא ישלוט בעולם האצילות. פרצוף אמא שולטת בעולם הבריאה, אמא מקננא בכורסיא. הזעיר אנפין שולט בעולם היצירה. והנוקבא שולטת בעולם העשייה.

הדומיננטיות של המלכות דמלכות, היא המאפיין של העולם הזה. גם אם בעולם הזה יש הרבה תנועות נוספות (כל שאר המלבנים בציור), עדיין התנועה של המלכות דמלכות היא התנועה השלטת. כמה שיש בעולם הזה יש גילויים של רצון, חכמה, מובנות, מודעות, רגשות וכן הלאה, בסוף החלק החסר שנמצא שם בסוף, המלכות דמלכות שלית לה מגרמא כלום, הנפש דנפש, תצבע את כל הבסיס. הוא יצבע את כל ההתרחשות שלה עולם הזה. גם כל ההתרחשות של העולם הזה תופעל על ידו. הוא יהיה החלק הפעיל בשדה שיפעיל את כל המערכה. הריקות שם, מלכות דמלכות, החסר הבסיסי, חוויית החסר היסודית, צובעת את כל המרחבים האחרים. גם אם יש שם עולם שלם. גם אם יש רצונות ותובנות ומודעות ורגשות, החלל הנפשי צובע את כל ההתרחשות. גם אם אנחנו מסתכלים על עולם העשייה שכבר התפתח, והוא כבר לא רק העובר הקטן שלנו שהוא נפש דנפש, וכבר הנפש נולדה, ועם זה שהיא נולדה היא פוגשת רמות מפותחות יותר של ההתפתחות של האישיות. ומתווסף לנפש גם עולם של רוח, וגם עולם של נשמה, ומתווספים לנפש גם עולם של חיה ויחידה – וזה יעשיר אותה בגילוי יותר מפותח של האישיות. לנפש העוברית (מלכות דמלכות), יתפתח עולם שלם (כל עולם העשייה) שיש בו כבר פנים שונות, וכוחות שונים. הוא יהיה חלק ממארג הרבה יותר גדול של התרחשות (מעל לעולם העשייה). עם כל זה מלכות דמלכות עדיין תצבע את ההתרחשות. מלכות דמלכות תהיה כח מרכזי במוטיבציות של העולם הזה.

הקשבה לנפש מהפרספקטיבה של הרוח או של הנפש

כשאנחנו מתייחסים הרבה פעמים לנפש, אז אנחנו מתייחסים אל הנפש מהפרספקטיבה של הרוח. בדרך כלל אנחנו לא פוגשים את הנפש כעובר. אנחנו לא רואים אותה ולא מכירים אותה. אנחנו פוגשים את הנפש אחרי הלידה, אחרי שיש יונק. אחרי שיש אדם שמפותח, בעל מודעות עצמית שכבר מתחיל לזכור את עצמו – בן שנתיים, אז מתחיל להתפתח איזשהו “אני” שזוכר את עצמו. יחד עם ה”אני” הזה שזוכר את עצמו, עם המודעות שמגיעה, מגיעה הרוח. לרוח יש דעת, אבל לנפש אין דעת פעילה, אלא מצב לא מודע של הנפש. הנפש כבר נתפסת לנו דרך עיני הרוח, והנשמה והחיה והיחידה. 

יש כבר אדם שפועל בתוך עולם (העיגול), ויש לו כבר “אני”, אדם פועל. אבל יש לו גם נפש. עם הנפש שלו הוא ימלוך, יבטא, יביע את עצמו, יביא את עצמו החוצה. הוא גם יקבל מהעולם שבחוץ, אבל קודם כל יש פה “אני” פועל. לכן הנפש הזאת, בשביל האדם הרוחי, הפעיל, הבוחר, היא מרחב של עשיה. היא המרחב שיביא אותי להיעשוּת, לביטוי חיצוני, לצורך באחרים, לצורך בפידבק, וזה יהיה ההיכל שלי (העיגול). ההיכל בו אביא את עולמות הרוח הפנימיים שלי, את העולמות הסובייקטיביים שלי, לכדי מימוש, הגמשה, עשיה, תוצאות, עובדות, ביצועים. בו אני גם אנוח בתוך עולם המעשה, אבל קודם כל אני פוגש את זה כמרחב של עשיה. אבל זה בגלל שאני מסתכל מפרספקטיבה של האדם שהוא כבר אחרי הלידה. האדם העושה, היוצר, הפועל. אדם שיש לו “אני” מודע שהולך לעשות בעולם. זה מבלבל. כי בגלל הפרספקטיבה הזאת, שאני מסתכל דרך עיני הרוח והנפש שגלומה בה שרוצה לצאת החוצה (המלבן הארוך של הרוח, עם הנפש שבתחתיתה). והמפגש של הרוח עם הנפש שמפעילה את הנפש כל הזמן. והיא גם מקבלת פידבקים (מהחיצון) אבל היא לוקחת אותם לתוך המפגש של האני האנושי, הרוחי, עם מרחבי החיצון, דרך הממוצע המחבר שנקרא נפש. בגלל הפרספקטיבה הזאת אני מפספס במובן מסוים את השפה של הנפש כשלעצמה. כי תמיד מרחב המלכות הוא מרחב תיווך בין האני הפנימי לעולם החיצון. עולם העשייה הוא מרחב תיווך בין עולמות הפנימיים שלי, העולמות הסובייקטיביים שלי, לבין מרחבי החיצון. 

מרחב העשייה הוא מרחב תיווך, עולם תיווכי. עולם בעייתי. זה עולם בו אני לוקח את הגוף שלי ועושה איתו דברים. זה מרחב מתווך. אני מפספס בכל הקטע הזה את ההקשבה לאנרגיות היסודיות של עולם העשייה. ההקשבה לאנרגיות הנקביות, הבסיסיות, העובריות של עולם העשייה. המקום שעולם העשייה נחשב עולם שהרוח עושה בו אבל הוא בעצם שפה משל עצמו. שהוא גם מפעיל את כל מה שמעליו. זו תמימות לחשוב שהרוח עושה בו כי היא רוצה לעשות. הרוח עושה בו בין השאר כי הנפש קוראת לה לעשות. הנפש מושכת אותה להגשים את עצמה במרחבי החיצון. כי הנפש זקוקה למגע, לפידבק הזה, להשתייכות הזאת, להיות חלק מ-, להגשמה, להתממשות. מכיוון שלרוח יש שייכות לנפש אז הנפש לוקחת אותה לתוך השפה הזאת. היא לא סתם מגיעה למרחבי עולם העשייה. לעולם העשייה יש המון אנרגיה. אנרגיה חסרה שלוקחת את הרוח לתוך המרחבים האלה. אנרגיה של חסרון, אנרגיה תשוקה, של צורך בהערכה, בפידבק, בשייכות חיצונית. 

ש. מה שתיארת עכשיו זה רוח דנפש או נפש דרוח?

ת. מה שעשיתי עד עכשיו זה להבחין בעולם העשייה עצמו בין התיאור שלו מנקודת המבט של הרוח, לבין היכולת להקשיב לו כשלעצמו. להבחין בין שתי השפות, הפרספקטיבות האלה. אנחנו הרבה פעמים מסתכלים מהפרספקטיבה של הרוח ושל העולמות הפנימים על מרחב העשייה, וקוראים אותו כמרחב של ביטוי מלכותי, ביטוי מעשי. עושים בו. הרוח עושה דרכו, פועלת דרכו על החיצון. אבל אנחנו מפספסים את המרחב שהוא לא רק מרחב ממוצע, אלא מרחב בעל אופי משל עצמו. לאופי הזה יש שפה אחרת, לפעמים הפוכה מהרוח.

לפעמים זה יבוא לידי ביטוי, לדוגמא: כשהאר”י אומר שבלילה עולם העשייה שולט וביום עולם היצירה שולט. עולם היצירה הוא כנגד הזכר ועולם העשייה הוא כנגד הנקבה. אז נוצר בלבול – בלילה עולם העשייה שולט? הרי בלילה אנחנו ישנים? ביום אני עושה אבל בלילה אני ישן? זה נובע מחוסר הבנה. כשאתה ישן אז הרוח לא פועלת, אז פועלת הנפש. הנפש היא הפעילה. הבית הוא הפעיל. הממד הפאסיבי הוא הפעיל. אתה חוזר הביתה לתוך הבית, ושם הולך לישון. שם הנפש חוזרת לפעול והרוח כבר לא שולטת. אתה מתמסר, שוקע אל תוך הגוף, ויש פעילות אחרת. פעילות בה האדם חוזר למצב עוברי. האר”י אומר שבלילה אנחנו נמצאים במוחין דעיבור, שמקבילים למצב הלילי הנוקבי של הנפש והעשייתי, עולם העשייה. אבל לא עושים, כי עכשיו לא הזכר שולט. זה לא היום בו עולם היצירה פועל בעולם העשייה. והממד הזכרי, הרוחי, פועל בממד הנקבי שזה הנפש, ומפעיל דרכה יחס אקטיבי אל החיצון. 

ש. אז מה בכל זאת עשיה בזה?

ת. עשיה במובן הפשוט – זה המרחב העשייתי שלך. זה לא המרחב שאתה עושה בו אלא המרחב שאתה עשוי בו. בו אתה גוף.

זה העולם (העיגול החיצון) ופה יש חלל (העיגול הפנימי) והנה האדם (בתוך העיגול הפנימי. העיגול החיצוני זה עולם של אובייקטים. עולם חיצון, עולם עשיה. הנפש עשויה, העובר עשוי, נעשה, אשר רוקמתי בסתר. העובר עשוי בתוך המרחב של האם. הוא פאסיבי לגמרי עכשיו. הוא בהימצאות של מרחב עשיה. הוא עשוי. אבל לא כי הוא עושה אלא כי הוא עשוי. כי הוא חלק מהמרחב הזה, הוא נעשה שם באופן פאסיבי, לא שליט. בלילה אתה לא שולט על עצמך. כוחות החיים הפיזיולוגיים בונים, משקמים את עצמם, אבל לא אני עושה משהו. אני לא עושה כלום, הכל הולך ונעשה מעצמו. לא נעשה על ידי “אני” פעיל, מודע, רוצה. אני חוזר למצבים קמאיים של העשייה. זה מרחב עשיה, אבל לא שאני עושה בו. זה מרחב שהעשייה קורית ממילא, אני במצב פאסיבי בתוכו, כעובר.

זו אותה דוגמא לאיך להסתכל על המרחב העשייה, מרחב הנפש, מרחב המלכות? האם להסתכל במצב העוברי שלה והאיכויות שהוא נותן לנו או להסתכל עליו מנקודת המבט שאנחנו רגילים להסתכל עליו, מנקודת המבט של הרוח היוצרת שמפעילה את הנפש כל הזמן לעשות משהו. הנפש היא הממוצע המחבר בין מרחבי החיצון במצב העוברי הפאסיבי שלה, לבין מרחבי הפנים שהיא כל הזמן פוגשת אותם והם יוצרים בתוכה הפעלה פנימית כל הזמן. הרוח מפעילה את הנפש.

התנועה הטבעית של הנפש- התמלאות והתרוקנות

ש. הנפש לא פועלת מצד עצמה?

ת. אם היית נותן לנפש, היא הייתה נעה במצבים של מלאות וחסר. זה מה שהיא תפעל. אם היא חסרה היא תרצה להתמלא. היא תתמלא והיא תנוח. אם היא במצב הכי עוברי, המצב הפאסיבי, היא פשוט תתמלא – אמא ממלאה את העובר. אם זה לא במצב כזה, אז אתה צריך ללכת לאכול. נכון. אתה צריך להפעיל איזשהו מרחב רוחי מסוים בשביל שתאכל. האם תעשה את זה בצורה מודעת, לא מודעת, או חצי מודעת? זה תלוי מה יקרה עכשיו. האם הבהמות שאוכלות, החיות בטבע, או הצמחים שניזונים, זאת פעילות הזנתית עוברית מודעת או לא? אבל זה תנועות של נפש. אחרי שהחיה אכלה, היא הולכת לנוח.

תנועה אחת של הנפש נובעת מהמלאות וחסר. הרעב מוליד צורך במילוי, כשהוא יתמלא אני אנוח. הגעתי למצב שאותו רציתי. בהקשר הזה, הנפש דנפש רוצה לנוח. להתמלא, לחוש מוגנות ובטחון, ולנוח. לנוח. שבת. שבת שבתון.

ש. הנפש שואפת להיות מלאה ואז נחסרת ממילא, או שואפת להיות בין שני הקטבים?

ת. לא צריך להפעיל מודעות בשביל לנשום ולנשוף. זה החיים. תחשוב על תינוק שנושף ונושם ונושף והבטן שלו עולה ויורדת כמו כרס של תינוק והוא בנחת גמורה על אמא. נפש. כגמול עלי אימו כגמול עלי נפשי.

מצבי המנוחה של הנפש

מצבי המנוחה הם חלק מהבקשה של הנפש מנקודת המבט של המצב הפאסיבי שלה. דברנו פעם שעברה על שני סוגים של מנוחה: מנוחה במצב עוברי הרמוני, מתוקן, בריא חי. מרחב ביתי, הורי, שהנפש נחה בתוכו. בחיקו של אלוקים הולכת לנוח, היא בתוך מצב שלם שבתוכו היא נחה. יש שלמות במנוחה. היא לא צריכה לעשות כלום בשביל זה. היא נחה בתוך המלאות שהיא מצויה בתוכה ומוזנת ממנה, בהרפיה גמורה. זה המצב של הנפש אל מול החיצון. אבל המצב הזה גם יכול לגרום להיות באותו תהליך עוברי אבל לא במצב מתוקן, אחרי שאדם נולד הוא עדיין ממשיך לחפש את מנוחת הנפש הזאת, ואת ההשלכה שלו החוצה שבתוכה הוא רוצה לנוח או להתקיים, אבל זה לא מצב שלם, לא מצב מתוקן, בריא. זה מצב שהוא משליך את עצמו החוצה להתקיים בלי לחשוב, בלי לרצות, בלי לבחור. זה מצב שדברנו עליו כסוג של נפילה של העבד. בו הנפש הולכת לתוך עולם החיצון במובן הקשה, הפתולוגי של זה, יכול להגיע למקום של הרצון למחוק את האישיות שלי.

הרצון למחוק את האישיות שלי. לא רוצה לחשוב, לא רוצה לבחור. שיבחרו לי, שיעשו לי, שיגידו לי מה לעשות. נובע, מההשלכה של הנפש החוצה, תוך כדי רצון לנוח באופן אבסולוטי. לנוח באופן אבסולוטי זה המקום שמדמה את מצב העובר, שהוא המצב של הנפש דנפש כמלכות דמלכות שהיא מושלכת החוצה בצורה קשה. אני מזדהה עם החיצון, דברנו על מה זה נותן לנו. אבל היא יכולה לתת לנו עוד משהו – היכולת להרפות לגמרי ולנוח בתוך המרחב החיצון. לנוח בתוך מזרון טוב, פוף טוב, כרית טובה, לשקוע שם טוב – זאת אופציה רכה. אפשר לנוח במערכות יחסים חיצוניות, שאני נח כמו נפש בלי להתאמץ, שעושים לי הכל, מאכילים אותי בזונדה, בוחרים בשבילי, מחליטים בשבילי. עושים לי כל מה שאני צריך בחיים. אומרים לי מה לעשות, אבל אני לא צריך לחשוב, לבחור, להתאמץ. פשוט כמו עבד. להפוך את עצמי לאובייקט. אני נח בתוך האובייקטיביות. הסובייקט נמחק. איזה שקט. זה מצבים קשים. אבל זה מצבים קשים שהם חלק מהצורך של הנפש בלנוח. כי הבחירה מגיעה מהרוח. הרוח אומרת לה כל הזמן – את צריכה לבחור, להחליט, ליצור, לעשות, והיא לא נותנת לה לנוח. אני רוצה לנוח. והרוח כל הזמן היא בעשיה ובפעילות, ובלחשוב. כל הזמן היא מייצרת נתק ביני לבין מרחב החיצון. כי אני שונה, אחר, ייחודי. אני צריך לפעול, להמציא את הגלגל, וכל זה מייצר פער ביני לבין המצב הנפשי העוברי בו הייתי חלק מ-, בלי לעשות כלום, בלי לבחור כלום, בלי ליצור כלום, שום דבר, רק חלק מ-.

זה בונה קונטרס, מתח, בין הנפש מצד השייכות שלה למרחבי הפנים, לבין הנפש מצד השייכות שלה למרחבי החיצון. לפעמים כדי לפתור את הקונפליקט הזה האדם מפיל את עצמו למצבים רגרסיביים, שהוא לא צריך לבחור בהם, לעשות בהם. זה יכול להיות מחלה. מחלה זה הרבה פעמים מצב בו הנפש מורידה את השאלטר לרוח. אתה נכנס למיטה, לא מסוגל לחשוב, לא מסוגל לעשות כלום. אם זה כרוני אז גם לא צריך ללכת לעבודה, ביטוח לאומי משלם. כולם מטפלים בי, אני נהיה זקוק לכולם, יש לי את כל התירוצים לקבל את היחס מהסובב. אני רק שוכב לי בנחת במיטה. צריך גם לסבול קצת בשביל הפולניות שלא ארגיש רגשות אשם כי זה מפריע למנוחה…

דכאון יכול להיות אחד המקרים, יש מקרים שזה לא דכאון. יש מצבים של ריצוי מוחלט. פאסיביות במערכת היחסים. אני הופך להיות נשלט על ידי אחרים, ואני רוצה להיות נשלט על ידי אחרים. נח לי במצבים האלו.

סמים גם יכולים להיות. לא התמכרות, אבל סמים. כי זה מצבים בהם אני חוזר למצבים נטולי מודעות. מצבים בהם אני נמחק מבחינה אישיותית. האישיות הנורמלית הרגילה, הבוחרת נמחקת. אלכוהול, מצבי שיכרות יכולים להיות מצבים כאלה שבהם אני משחרר לגמרי.

גם חלק גדול ממצבי המוות. זה קשור לדיכאון אבל לא רק, אלא לכל המצבים בהם הנפש דוחפת את עצמה למוות. זה חלק מהרצון שלה להשתחרר. לנוח. לחזור להיות במצב מנוחה. מצב טרום-פעילות. נפש דנפש שמתמזגת עם מרחבי החיצון, כל קיום שלי כאדם מייצר סבל והמוות הוא השחרור, המנוחה הטוטאלית. האפיסה. האפיסה כמצב של שחרור ומנוחה והרפיה מכל הפעילות האנושית שמבחינתי היא פעילות שמייצרת עומס עצבי מוגבר. אלו דוגמאות קשות לתהליכים האלה. אבל זה מנעד שלם. 

גם כשהאדם לפעמים חוטא במצבי התמכרות, זה חלק מהמנגנון הזה של הנפש. לבחור בצורה מוסרית מייצר קושי לנפש. כשהאדם כל הזמן בשליטה, בהפעלה של ניהול של הנפש בלי יכולת לתת לה לשחרר ולנוח, והיא זקוקה למנוחה ולשחרור בו האדם יפעל ללא מחשבה, רצון, מודעות ובחירה. לא צריך ללכת כל כך רחוק, אלא גם מצבים של התמכרויות הם מצבים שהאדם פשוט מונע מכח הגירויים. הגירויים, הדחפים שולטים, מנהלים את ההתרחשות, והאדם עכשיו עובר למסלול של התנהלות לא בחירית. התנהלות מונחית דחף, גירוי, הנאה, הוא שוקע בתוך מרחבי החיצון והגירויים שהם מספקים לו, והוא מתמסר אליהם תוך וויתור על כל העקרונות, על כל העולם הפנימי שלו, כל הרצונות.

זה מצבים נפולים. אבל ההליכה לתוך המרחבים האלה הם חלק מהמצב בו הנפש גולה. גולה מהמציאות של אדם דקדושה למרחבי החיצון הקליפתיים, ומוסרת את עצמה לעבדות שם. מוכרת את עצמה לעבד כדי לנוח, ולהתפרק שם. גם התפרקות היא סוג של שחרור. כשהאדם מתפרק לתוך מרחבי החיצון אז כל הכח שהחזיק אותו כאני, משחרר, אין אני, ריק. תהליכי שבירה של הנפש, התפרקות של הנפש, הם גם תהליכי שחרור – שלא צריך להחזיק כל הזמן את ה”אני” בפנים.

אנחנו קוראים לזה בעברית פשוטה, קבלית – שבירת הכלים. גם נשירת האברים זה אותו דבר. זה סוג של שבירת הכלים – הנפש חוזרת להישבר למרחבי החיצון. אם ה”אני” מורכב מבניה של איסוף השברים ויצירת אני עוברי, אחר כך אני בוחר, נשמתי, קדוש, אז הרגרסיה היא פירוק. פירוק ומנוחה והחצנה, ואובדן המרחב הפנימי. שם אנחנו נחים בתוך המוות והתהליכים שקורים שם. תהליכים לא מודעים ולא רצוניים ולא בחיריים.

צריך להבין את המנגנון הזה, כדי להבין את הנפש לא רק במקום של נפש כמרחב הפעילות של הרוח. זה פספוס. לנפש יש שפה. לעולם העשייה יש שפה. הוא קיים לפני הרוח ואחרי הרוח, הוא קיים עם ובלי הרוח. יש לזה המון השלכות על כל מיני מצבים. יש לו את המוטיבציות שלו. המרכז של כל העולם שלו זה הנפש דנפש. 

הצורך לכבד את ה”נפש דנפש”

בואו נעשה סדר. נכנסנו להבחנה בין מה שנקרא נפש דנפש לרוח דנפש. וכל מה שהיא מביאה איתה.

כשאנחנו מדברים על המרחב הזה של הנפש, אנחנו חייבים להבין שיש לו היבט נקבי והיבט זכרי. וזה קיים בשני המובנים: כמו שהנפש אל מול הרוח זה היבט זכרי והיבט נקבי, כך גם לנפש עצמה יש שני היבטים: הנפש דנפש ; והרוח דנפש. הרוח דנפש היא שגרירה של הרוח בהרבה מובנים. כמו שהעמקנו בנפש דנפש נצטרך להעמיק ברוח דנפש כי זה גם עניין שלם. על כל דבר כזה אפשר לשבת שנה שלמה ולעסוק רק בו. 

למדנו עכשיו שלעולם העשייה ולנפש בעולם העשייה יש שתי שפות: עולם העשייה במובן הנקבי, המרפה שלו, הלילי ; ועולם העשייה במובן היומי שלו – בו הוא פועל כחלק ממרחב הרוח, מרחב היצירה. לשניהם יש מכנה משותף: הצורך לעשות החוצה, להגשים, לממש ; או הצורך להתממש להיות מוגשם, להיות עשוי – השאלה היא איך קוראים את המשפט הזה, באופן פעיל או סביל. אבל האנרגיה היא אנרגיה משותפת, ומרחב ההתרחשות הוא דומה. לפעמים המרחב של הנפש דנפש הוא מרחב שלא מכובד, לא מקבל את המקום שלו, והמרחב של הרוח דנפש הוא המרחב שפעיל. ואז נראה אדם שלא יודע לנוח. 

אדם של נפש, אדם של עולם העשייה, אבל הוא לא יודע לנוח, לא יודע לתת לעצמו להיות במצב של הרפיה, כשזה מגיע הוא פשוט קורס לשם. זה מה שקורה כשאנחנו לא יודעים לכבד את המרחב של נפש דנפש, לא יודעים לתת לו את המקום שלו. אז אנחנו פשוט קורסים למצבי מחלה, התמכרות, דיכאון, התמוטטות עצבים, מצבי פיברו, וכל מיני תופעות של עודף רגישות שנובעת מחוסר הרפיה ואיזון של הנפש במצבים יותר פאראסימפטטיים ולא סימפטטיים. לא עודף ערות עצבית אלא היכולת לנח.

מה כן נראה לפעמים אצל האדם הזה? אדם נפשי, של עשיה, אבל תזזיתי. תזזיתי – לא יכול להיות רגוע. כל הזמן חייב לעשות משהו. הוא יעשה את זה ואת זה ואת זה, הוא יעשה כל מיני דברים. הוא לא יכול לשבת על הכסא. לא יודע לנוח. אבל הוא לא בהכרח אדם של רוח של יצירה. זה לא שהוא יעשה משהו יצירתי. זה לא בהכרח אדם שיבוא ממקום מחשבתי או התבוננות פנימית. לא. אלא הוא פשוט יהיה חייב לעשות משהו כל הזמן. היפר אקטיבי של עולם העשייה. לפעמים זה נובע מהשפעות של הרוח עליו, או של הנשמה, שאומרות לו: “תעשה משהו עם עצמך, מה אתה רוצה להיות כלומניק? אתה רוצה להיות נפש דנפש? מה אתה רוצה להיות אמבה? תעשה משהו עם החיים שלך”. אז הוא עושה. הוא פעיל. הוא עושה משהו בשביל לא להיות כלום. כי הרוח והנשמה מבקרות את הנפש על זה שהיא כלומניקית, בטטה. הוא לא רוצה להיות בטטה, ויש בזה הגיון, אז הוא עושה. אבל הוא עושה באופן תזזיתי. יש אי שקט כל הזמן של הנפש בתוך הסיטואציה הזאת, והיא לא יודעת את ההרפיה שלה. היא מפחדת ממצבי ההרפיה, מפחדת מלעצור. כי לעצור מבחינתה גם שווה להיות כלום, סתם, מת, לחדול. כשאני עושה יש לי משמעות, יש לי קיום, יש לי ערך. אז אני עושה כל הזמן דברים.

מכיוון שלנפש אין מרכז פנימי והעשייה של הרוח דנפש לא מנוהלת באמת מהרוח או מהנשמה שיש להם מרכז של “אני” בוחר, יצירתי, אז זו עשיה לא רגועה, מפוזרת, כי לנפש אין מרכז. אני צריך לעשות משהו, מאיפה יבוא הגירוי שלי? מה אני אעשה? מהסביבה. הסביבה תכתיב את גירויי העשייה שלי. בפנים יש אי שקט סתמי, לא ידוע. למה זה סתמי? כי אין פה “אני” יוצר או חושב שמפעיל את הנפש. הנפש מופעלת מתוך הסתם שבתוכה, היא חווה את עצמה, ואת הצורך לעשות משהו בשביל להתקיים, בשביל לא למות. להיות במצב של נפש דנפש זה אומר למות במובן מסוים מבחינתה. זה אומר לחדול, להיות חסר משמעות ופשר. בוא נעשה משהו, אני אסדר את הכביסות, אלך לנקות את המקרר, אעשה משהו בבית, בחוץ, אלך לקניות, אקרא ספר, אסתכל בטלוויזיה. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב אני אשב על האינטרנט ואגלוש מאתר לאתר כדי לעשות משהו בשביל למלא את הריקות הקיומית שלי. זה לא בהכרח יותר מוצלח כי אני יכול גם להיגרר פה לעשייה סתמית שממלאת את אי השקט שלי מבפנים, אבל לא לוקחת אותי לשום מקום, ובסוף אני נשאר ריק, או סתמי.

יכול להיות גם אנשים שכתוצאה מהדבר הזה, הם יהיו אנשים שכל הזמן עושים אבל הם לא יצרו מקצוע. הם “כולבויניקים”. כל פעם עושים משהו אחר בחיים. בסוף הם מתפזרים בתהליכי הפעילות העשייתייים שלהם, בגלל חוסר היכולת של הנפש לאסוף את עצמה לאני אחד, שיש לו בחירה ממוקדת מה הוא רוצה לעשות, ליצור, מה האופק שאליו הוא הולך להגיע, אז הוא מתפזר להמון אפשרויות. לא כי יש לו של multy-function של יצירתיות, אלא בגלל שיש פיזור של החלל הפנימי של הנפש, שזקוק לעשות משהו, והוא מתפזר לכל המרחבים שסביבו. צריך לדייק פה בין המצב שהאדם הוא יצירתי ועושה המון דברים באופן אינטגרטיבי, לבין המצב הנפשי שהוא עושה הרבה דברים כי הוא מתפזר למעשה. הנפש הולכת לכל מיני דברים שהיא נדחפת אליהם מתוך הסביבה, שעל פיהם היא גוזרת את העשייה שלה מתוך איזושהי סתמיות של קיום וחוסר. העשייה הזאת היא לא עשיית עומק, לא עשיה יוצרת, לא עשיה חושבת אלא עשיה שעושה מתוך איזשהו סתמיות.

זה משהו שיכול להיות קיים לבד וגם יכול להיות קיים יחד עם דברים אחרים. יחד עם אני יוצר, חושב, יש לי גם אני מעשי שחווה אי שקט בתוך עצמו שגורם לי כל הזמן לא להיות מסוגל להפעיל כראוי את האני היצירתי או את האני החושב שלי. לעשות משהו בזמן שאני אמור לעשות עבודה סמינריונית, בדרך לתואר שאני צריך כבר לסיים. הנפש שלי חווה אי שקט, היא צריכה לעשות משהו, היא כבר הייתה חמש פעמים במקרר, הסתכלה באינטרנט כמה פעמים, הסתובבה בחוץ, חזרה, דיברה עם אנשים בסדר וחזרה, ופתחה את הווטסאפ שוב ושוב כשהיא בעצם אמורה לעשות משהו אחר. זה גם מצב נפשי.

שימו לב להבדלים. זה מבלבל. שניהם מופעים נפשיים, אבל זה מופע נפשי של נפש דנפש, שהוא מרפה, והוא סתם. הוא נח בתוך הסתמיות, בתוך הפשטות של הקיום. כמו עובר, כמו תינוק, אם הוא נע אז זה מתוך סקרנות ועניין. הוא לא חווה בזה אי שקט תזזיתי. לבין מצב שזה הופך להיות תזזיתי. התזזיתיות הזאת הרבה פעמים היא בעצם חוסר סנכרון בין השאר – זה לא כל הסיבה – בין הנפש דנפש לבין הרוח דנפש. אם הבן אדם הזה היה יודע גם לנוח, להרפות, לקבל את העוגן שלו, אז הוא לא היה כל כך הרבה פעמים קם באמצע הכיתה לשוחח עם כל מיני חברים, ולהציק להוא, ולהפריע להוא, ולדבר עם ההוא. יש איזה אי שקט נפשי שהוא לא יכול לעגון במרחב ולנוח בו מתוך בטחון ואמון. הוא לא בטוח במרחב החברתי שלו אז הוא כל הזמן מנסה לייצר אינטראקציות, או שיש אי שקט בזהות שלו שהיא זקוקה כל הזמן להתפזר ולקבל כל הזמן אישורים, או לעשות כל מיני דברים.

ש. הנקודה המניעה של התזזיתיות זה הפחד מהביקורת של הרוח? זה מונע מתוך הפחד?

ת. לא רק. זה לא רק מונע מהפחד מהביקורת של הרוח והנשמה. אלא לפעמים זה פחד באמת מהנפש דנפש שלה. היא מפחדת מלהיות סתם, מלהיות כלום, מלחדול, כי להיות סתם זה למות. מאיפה זה הגיע? יכול להיות שזה הגיע מתוך מפגש עם הרוח או עם הנשמה שפתחו אותה לאיזשהי משמעות בקיום מעבר ללהיות, ללחיות. במילים אחרות זה שאנחנו בני אדם ולא חיות מייצר לנו את הרוח דנפש, ומונע ממנו את היכולת להיות נפש דנפש. כי ברגע שאני אדם ולא חיה, גם יש לי מודעות עצמית למשהו שהוא שאר רוח מעבר לעצם הקיום אז הקיום הסתמי של הנפש דנפש מבחנתי הוא בהמי, חייתי, עוברי, מת.

יש פה מנעד מסוים שאני לא יודע לקבל, או לכבד, או להוקיר, את מצבי הנפש דנפש. לפעמים אני מפחד מהם. אתם רואים את זה לפעמים על ילדים, הם מפחדים ללכת לישון. הם יעשו הכל בשביל להמשיך להיות ערים ולא ללכת למיטה לישון. כי ללכת לישון זה לאבד משהו, ולצלול לתוך מרחב לא מודע שיש בו דמיונות ויש בו פחדים, ויש בו פחדי מוות שצפים, פחדי חידלון, שהם מפחדים מהם. מפחדים להיכנס למצב של נפש דנפש והפיזור שלה, וההיעלמות בתוכה, אובדן השליטה.

ש. זה נקרא לתקן את הפרצוף הזה? ללכת לנפש דנפש מתוך הכרת הצורך וכיבוד הצורך? 

ת. זה וודאי יאזן. זה וודאי יעזור לאותו אדם שלא יגיע למצב קיצוני. זה וודאי יעזור לנו ליצור סירקולציה יותר נכונה בין הנפש דנפש לרוח דנפש. אם יש סירקולציה יותר בריאה ויותר נכונה, אז אנחנו נחיה באיזון יותר גדול. פחות ניפול למצבי קיצון של הנפש דנפש. פחות נייצר מצבי קיצון של הרוח דנפש, של היפר אקטיביות ותזזיתיות חסרת רוגע וחסרת שקט. הסירקולציה תהיה יותר נכונה. אם היחסים בין המינוס לפלוס בתוך הנפש יהיו יותר מאוזנים ונעים בסירקולציה יותר טובה אז יהיה יותר איזון. לפעמים בין השאר הילד צריך שאמא או האבא יהיו בבית. אבל אם ההורים לא בבית, והוא כל הזמן נמצא בתוך מצבי אי שקט של דרישה ותביעה חיצונית, אין לו את היכולת לנח ולעגון במרחב הסובב שלו כמו שצריך, אז הוא נהיה היפר אקטיבי. לפעמים ההורים לא יודעים לתת לו את זה, כי גם ההורים כל הזמן מפעילים לחץ כשהוא בבית. תעשה את זה ותעשה את זה, תעשה משהו עם עצמך זה מייצר מצב של תזזיתיות. וזה עובר מהורים לילדים… 

ש. יש בזה אבל באמת משהו. זה שאתה חי זה דורש ממך לעשות?

ת. אני מסכים, אני לא מתנגד לעולם הרוח. צריך בסוף את סוד האיזון. זה מה שעולה פה. אבל זה חלק מתמונה יותר גדולה. ההבנה הזאת שלחוסר האיזון יש את ההשלכות שלו.