שיעור 4: מסעות הנפש מהמיקרו אל המאקרו

חזרה

נרנח”י בתנ”ך

אנחנו ממשיכים במסענו משבוע שעבר בו התחלנו לעסוק בקשר שבין הנרנח”י לבין העולמות.

התחלנו מחז”ל וראינו שחמישה שמות יש לנשמה. נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הלכנו אל התנ”ך וניסינו לפתוח דרכו את המושגים – מה זה נפש? מה זה רוח? מה זה נשמה? מה זה חיה? ומה זה יחידה? ראינו שיחידה וחיה כמעט ולא מוזכרות בתנ”ך. יש מספר אזכורים בדידים ביותר, פעם, פעמיים, ורק בספר תהילים. נפש רוח ונשמה מוזכרות פעמים רבות בתנ”ך. המופעים המרכזיים זה המופעים של הנפש והרוח. הנשמה פחות, לא הרבה. יש הרבה פעילויות שקשורות לנפש ולרוח בתנ”ך. הפעילויות הפיזיות- תאוות, תשוקות, חטאים, קשר לגוף, קשורות למופעי הנפש בתנ”ך. פעילויות שקשורות לרוח זה פעילויות שיותר קשורות לרגש ולפעילויות מנטאליות, ליוזמה ולמנהיגות.

אפשר לראות שהרוח הרבה פעמים מחוברת בתנ”ך לרוח ה’. כיוון שהנשמה והרוח הם תולדת “וייפח באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה”. נשמת החיים ורוח החיים, רוח חיים באפו, הולכת ומעלה את הנפש מתוך הגוף ויוצרת את המופע הזה של גוף-נפש. מעל זה יש את הרוח ואת הנשמה כמופעים שבבסיסם הם קשורים למופע האלוקי של נשמת החיים ורוח החיים שפועמת. לכן זה מאוד מובן למה הרבה פעמים הרוח מיוחסת לרוח ה’. וגם הנשמה מופיעה כנשמת שדי, בספר איוב.

על הנשמה אין לנו הרבה תובנות, כל הנשמה תהלל יה, נשמת שדי תבינם, הבנה, הילול, לא הרבה. זה היה המסע שלנו הראשון.

נרנח”י והעולמות

המשכנו הלאה והתחלנו לראות את הקשר בין הנרנח”י לבין העולמות. ראינו שהמקובלים זיהו את הנרנח”י בזיקה למרחבי העולם השונים שבתוכם האדם מתקיים, מכיוון שהאדם לא רק חי בעולם הפיזי- יש לו גם עולמות רגש, עולמות מנטאליים ועולמות רוחניים, שאליהם הוא שייך, ושייכות גם לעולמות האלוקים. לאדם כמבריח מראשית העולם ועד סופו, מקצה עד קצה, יש זיקה לכל העולמות והוא מפולש ומחובר לארבעה עולמות לפחות. אם נוסיף את העולם החמישי שהאר”י חשף בצורה מפותחת לפני חמש מאות שנה, אז האדם מחובר לחמשת העולמות. היחידה כנגד אדם קדמון, החיה כנגד האצילות, הנשמה כנגד עולם הבריאה, הרוח כנגד עולם היצירה והנפש כנגד עולם העשייה . אלו החיבורים שראינו אותם בפתיחת שער הגלגולים לר’ חיים ויטל. הסיבה היא כי זה הוא תפקידו של האדם, זה יעודו. האדם נועד להיות מסוף העולם ועד סופו, להבריח ולקשר את הכל אל האחדות האלוקית.

מי שרוצה לראות את זה בצורה מאוד מפותחת, באופן חריג בנוף היהודי, יראה את זה בתפילת ראש השנה. תפילת ראש השנה באופן יוצא דופן עוסקת בזה. בשאר השנה אנחנו יחסית מכונסים למרחב היהודי, הישראלי שלנו, בתפילה שלנו בשמונה עשרה. בראש השנה אפשר לראות שהתפילה שלנו היא תפילת האדם. “ידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. היעוד שלנו כיהודים נפתח אל היעוד שלנו להתחבר לכל קומת האדם כולה, ולקשר את כל העולם כולו כהופעת חיים אחת אל ה’ יתברך, אל ידיעת החיים האלוקית שפועמת בתוכנו. הראיה הזאת, האופק הזה, הרוחב הזה של נשמת האדם, הוא האדם בו אנחנו עוסקים. ביום בריאת האדם, בראש השנה, כולנו מתחברים כיהודים לתשתית החשיבתית הזאת, שקצת אבדה לנו בעקבות חטא אדם הראשון. נדבר על זה במשך השנה, שעם חטא האדם הראשון, האדם הגדול הזה שאמור להבריח ולקשר את כל העולמות דרך הנרנח”י שלו, משהו בו מת. המוות משמעותו לא רק נתקים מהרמות הגבוהות התודעתיות שלו, נתקים מהחיה והיחידה, שקרו בעקבות החטא, אלא גם פירוקים פנימיים. האדם בעצם מפורק. הוא מפורק להרבה מאוד אנשים, בהרבה מאוד זמנים, בהרבה מאוד מקומות, שיופיעו בהיסטוריה. פעם יופיעו אנשים ויופיעו את הנפש שלהם, ופעם יופיעו רוח, ופעם יופיעו נשמה. יש פסיפס שונה של נשמות, רוחות ונפשות שמופיעות במשך ההיסטוריה, כל פעם הם מממשים חלק אחר במופע הפוטנציאלי של להיות אדם. כולנו ביחד כקולקטיב אנושי לדורותיו וסוגיו, נושאים ביחד משהו מהשלם שנקרא להיות אדם. לכן במובן מסוים, הסיפור שלנו זה הסיפור הגדול. הוא קודם כל סיפור אנתרופולוגי, להבין מה זה אומר בכלל להיות אדם? מה הפוטנציאל של להיות אדם? אחר כך נעסוק עצמנו ונבין מה יש לנו היום.

לאור החשיבה הזאת, ואנחנו לא נעבוד איתה במשך השנה בזה אני אסטה מהמסלול, האר”י בשער הגלגולים אומר: היינו אמורים להיות אדם שמבריח מהקצה אל הקצה וחי את הכל באחדות אחת, כמו שאנחנו מספרים את זה בראש השנה בתפילה שלנו. אבל אחרי החטא, התפרקנו, התנתקנו מהרמות הגבוהות, התפרקנו להמון חלקים, רסיסים אנושיים, ובנוהג שבעולם רוב האנושות, רוב עם ישראל, כל פעם מגשימים במחזור חיים אחד היבט אחד. מחזור חיים אחד נפש, במקרה הטוב. במחזור חיים הבא אולי נגיע לרוח. במחזור חיים הבא נגיע לנשמה, ונוכל להתחבר גם לחלקים הקודמים שלנו. לכן בקלאסיקה האידאלית אמורים היה להיות שלשה גלגולים. זאת החשיבה הבסיסית בעולם השבור שבו האדם נמצא. המודל האידאלי של האדם היה שבבת אחת הוא יוכל להתפתח, כמו שהזוהר צייר. הזוהר שלמדנו אותו, שראינו אותו מובא בשער הגלגולים, צייר ציור כזה, הוא אמר – כאשר אדם נולד הוא מקבל נפש, זוכה יותר מקבל רוח, זוכה יותר מקבל נשמה, זוכה יותר בת יחידה, נפש דאצילות, זוכה יותר בן, רוח דאצילות, זוכה יותר נשמה, חיה, זוכה יותר יחידה דאצילות. הציור הזה, אומר האר”י, זה ציור אוטופי וקמאי, שם היה הפוטנציאל של האדם. בעולם שבו אנחנו חיים היום, עולם שבור, עולם שאחרי המוות, אחרי החטא, לרובנו יש תקרת זכוכית שמקשה עלינו להתחבר לרמות הגבוהות שלנו, לחיה וליחידה. גם את הנפש, רוח ונשמה אנחנו עוברים במסלולים מפורקים. לרוב האנשים יש מרכז דומיננטי פעיל אחד במחזור החיים שלהם. הם מעבירים את השבעים שנה בנפש, או ברוח או בנשמה, כמרכז פעילות דומיננטי. זו התבנית הבסיסית של שער הגלגולים. יש יחידי סגולה שבבת אחת יכולים ללכת על נפש רוח ונשמה במחזור חיים אחד. יש עוד יותר יחידי סגולה שיכולים בבת אחת לעבור על כל המרחבים, הם בעצם לא אכלו מהתפוח… מה שנקרא נשמות חדשות לגמרי. אבל זה ממש לא הקלאסיקה מבחינת האר”י. ברוב ככל ההוויה האנושית שלנו, אנחנו מתמקדים במרכז חיים אחד. זה הציור של שער הגלגולים על רגל אחת. אבל אל תפספסו לקרוא אותו לפני השינה, ספר מרתק. עוד יותר מרתק זה ספר החזיונות אבל אני לא בטוח שכדאי לקרוא אותו.

אנחנו לא נעבוד עם זה. אחת הסיבות היא שיש מסורת מהבעל שם טוב, שמובאת בספר “שערי עבודה” לר’ אהרון הלוי מסטרשלה, שהיה גדול תלמידיו של האדמו”ר הזקן, שהיום התבנית שלנו היא לא כמו האר”י. אנחנו כבר לא עובדים במבנים שהאר”י צייר, של נפש אחר כך רוח, אחר כך נשמה, וכל מחזור חיים מתמקדים במשהו אחד. היום הכל מעורבב. לכל אחד יש בעולם הזה סלט. קצת נפש, קצת רוח, קצת נשמה. לכן לא נכון לעבוד לפי התבניות של שער הגלגולים. אפשר לנסות להבין למה ומדוע המבנה הנפשי שלנו היום יותר מעורבב מאשר פעם. אולי הגענו לסוף של התחתית של החבית, הכל שם התערבב.

ש. היו גדולי דור שמגיעים כבר לחיה וליחידה? 

ת. אתה יכול לראות את הרב קוק בתור נשמה אצילית שחיה פה, שפתחה לכולנו אופקים ענקיים חדשים על מה זה אומר לחיות בכלל כיהודי, מה זה לחיות כאדם. אבל אחר כך נדבר על מה זה רלוונטי אלינו. 

אנחנו לא נעבוד עם המבנה הקלאסי של האר”י, למרות שיש לו חשיבות. יש לי עוד סיבות שלא אפרט אותן עכשיו. אבל יש חשיבות להבנה שלפעמים יש לנו דומיננטיות. דומיננטיות נפשית, דומיננטיות רוחית, דומיננטיות נשמתית. וגם אם יש לנו עוד אזורים הם יחסית רצסיביים (לא דומיננטיים) בפעילות שלנו, וחשוב לזכור את זה.

אבל בגדול אצא מנקודת הנחה שלכל אדם יש את הפוטנציאל באיזשהי רמה למגע עם כל חלקי הנרנח”י, גם אם הם יחסית רצסיביים אצלו, ויותר דומיננטי אצלו הנפש או הרוח או הנשמה. אם מישהו יפתח את שער הגלגולים ויראה שכתוב שם דברים אחרים- אנחנו נעבוד עם מודל יותר אינטגרטיבי ויותר שלם.

האנלוגיות של עץ חיים 

אנלוגיות חיצוניות ופנימיות

אני רוצה לראות אתכם את הפסקה בדף הראשון בחלק השני. שממשיכה להראות את צורת החשיבה של עבודה דרך טבלאות. אנחנו מייצרים אנלוגיות, ככה אנחנו מפרשים ולומדים את כתבי האר”י. אנחנו לומדים רזים מתוך רזים. הקבלה מפרשת את עצמה מתוך עצמה, דרך תהליכים אנלוגיים פנימיים שלה. אני לא הולך לספרי הפסיכולוגיה לראות מה הם כותבים, למרות שהם יכולים לעזור לי לפתוח ולהבין דברים, אבל הלמידה שלי היא פנימית מתוך עצמה. אני רוצה להבין את האדם מתוך הסיפור הפנימי שלו בעיניים היהודיות שלו, בעיניים האדמיות כמו שהיהדות ראתה אותו, ולהבין דרך זה מה הפוטנציאל העיצובי שלו. יש לזה כל מיני רווחים.

זה משאיר לי את השפה נקיה, שפה שנשארת בונה את עצמה לפי הקודים הפנימים, החוקים הפנימיים היעדים הפנימיים שלה. לא מוציא אותי לכל מיני מבנים אחרים עם מטרות אחרות. אפשר לקחת את האדם ולייצר עליו כל מיני דפוסי פעילות שונים, ולארגן אותו בצורה אחרת, לפי המטרה שלנו, לפי תפיסת העולם שלנו. יכול להיות שאעשה את זה בהזדמנויות אחרות. יכול להיות שבקליניקה שאני מטפל ברפואה סינית ויפנית, אני לא אעבוד לפי תבניות האדם של האר”י, אלא לפי תבניות שיותר קשורות למחזורי טבע, והרמוניה של מחזורי טבע. כיוון שהמטרה שלי היא אחרת. המטרה שלי זה להביא לריפוי של הרמוני של תפקוד טבעי. יכול להיות שבשביל לאפשר לאדם לתפקד סדיר במסגרת החיים החברתית שלו יתאים לו יותר אולי טיפול פסיכולוגי, מאשר מה שאנחנו לומדים עכשיו. מה שאנחנו לומדים עכשיו הוא לא פסיכולוגי. הוא גם לא נועד להיות תבניות אדם בשביל טיפול הוליסטי בדיקור סיני, או יפני. לכל תרבות יש את המבנה אדם שאיתו היא עובדת. להודים יש את מבנה האדם שהם עובדים איתו, ליוונים יש, מארבעת הלחות. מי שקרא קצת זוהר, או מהרמב”ם עד לזוהר, עד לתיקוני זוהר, עד ר’ נחמן. יש תבניות שונות, אבל יש להם תכליות שונות, מטרות שונות, והם רואות את האדם באופק אחר.

לקבלה יש אופק מסוים לאדם, היא קוראת את הסיפור שלו בצורה מסוימת, ורואה את היחסים שלו עם הטבע בצורה מסוימת. הסיפור, האופק והיעוד הזה נמצא פה בפנים, בתוך הסיפור שלנו. 

יש לזה חשיבות, כי בסופו של דבר, הקבלה לא השאירה את זה רק בתור סיפור שאנחנו לומדים, אצלה זה מחובר לכל התורה והמצוות. כל התורה והמצוות קשורים ברמ”ח אבריהם ושס”ה גידיהם לאדם היהודי שנמצא ומסתתר פה, והיעוד שלו לממש את היכולת שלו, ליצור את האינטגרציה המלאה של האדם, שחי חיים אלוקיים, של יחוד, ומביא את כל ההוויה שלו לתיקון עמוק אל מול האלוקי – הסיפור הזה מסופר פה במילים של נרנח”י, ובשפה אחרת בתורה ומצוות. 

כל התורה והמצוות זה סוג של נרנח”י בשפה אחרת. סיפור של מסע הנפש במילים אחרות. איך התורה והמצוות זה הסיפור הנפשי שלוקח את כל החיים במסעם אל היעוד שלהם? צריך עוד סדרה שלמה בשביל זה. אבל זה יפתח לכם את הפתחים שבסוף תבינו שהכל אחד. האר”י, כמו שהוא קורא את זה, ילך למצווה כזאת או אחרת בתרי”ג מצוות ויקרא אותה בקריאה הזאת – איך היא הופכת אותי לבן אדם במובן העמוק והשלם האדם. שחי חיי קודש, חיים של יחוד, שמביא את ההוויה שלו לאינטגרציה אל הטוב והאור האלוקי ואל החיים האלוקיים. כל מצווה בתורה, הוא יכול לקרוא בסיפור הנרנח”י.

דברים כאלה אני לא אקבל אם אני יעבוד לפי מבנים של איורוודה, או של רפואה סינית, או מבנים יווניים, או מבנים פסיכולוגיים מודרניים. אני לא אגיע לשם. לא תהיה לי את היכולת שלי לממש את הסיפור חיים שלי כאדם יהודי. זו בצורה הכי בסיסית, המטרה שלי, וזו הסיבה שאני חושב שיש מתנה לדברים האלה, כי זה מה שהם מכוונים לעשות. הם נוצרו בתוך הסיפור הזה. השאלה ששאל את עצמו המקובל זה לא איך להיות בן אדם סטנדרטי, טוב, בתפקוד תקין בשלושת מעגלי חייו, אלא שאל את עצמו איך אני מממש את היעוד שלי להיות בצלם אלוקים, לחיות את החיים שאותם אני אמור לחיות, חיים של יחוד קדוש וטוב עם כל מה שאני, על כל ההוויה, על כל העולמות שבתוכם אני חי.

טבלת האנלוגיות

עץ חיים פרק מב שער א’ מהדורא בתרא.

הקטע שלפניכם הוא קטע קצר, אבל הוא דוגמא לעבודה עם טבלאות. מקורו בספר אדם ישר. אדם ישר זה ספר שר’ חיים ויטל חיבר במסגרת ביאורים שלו לתורת האר”י. זה לא קטע שהוא קיבל אותו ככה מהאר”י. ר’ חיים ויטל עשה איזושהי התבוננות במשך שנותיו הארוכות על תורת רבו וניסה לארגן אותה מחדש בתוך ההבנה שלו. הוא גנז את כל הכתבים האלה, לא רצה שהם יתפרסמו. הוציאו אותם מהקבר אחרי שהוא נפטר. הוציאו אותם מהגניזה שהוא גנז, והוציאו אותם לאור. זה נקרא אדם ישר, וזה אחר כך התגלגל למה שנקרא עץ חיים. מה שאתם קוראים עכשיו זה לא באמת כתבי האר”י בצורה הישירה, אלא עיבוד של תורת האר”י דרך ר’ חיים ויטל.

“הנה יש מאציל ונאצל 

יש את המאציל ואת הנאצל, זאת תבנית שתחזור בכל ההוויה. משפיע ומושפע. משפיע ומקבל. 

והנאצל יש בו “

עכשיו הוא מייצר את הטבלאות שדברנו עליהם, והם סוג של אנלוגיות פנימיות שיוצרות תמונת עומק.

“הנה יש מאציל ונאצל, והנאצל יש בו ד’ יסודות אש רוח מים עפר”

זו פרשנות קבלית לקלאסיקות שרווחו באותם תקופות, ועד ימינו עובדים איתם בחלק מאזורי העולם. מיוון עד הודו, מהודו ועד כוש עבדו עם ארבעת היסודות. המהרח”ו לוקח את התורה של האר”י ומנסה גם לקרוא אותה בתוך תורת הטבע. זה אחד מהמפעלים של אדם ישר. 

והם ד’ אותיות הוי”ה

ארבע האלמנטים הבסיסיים של הטבע מקבילים לארבע אותיות השם הקדוש – י’ק’ו’ק.

והם חו”ב תו”מ – חכמה ובינה תפארת ומלכות

והם מקבילים לספירות, חכמה בינה תפארת ומלכות, שזה חו”ב תו”מ בקיצור.

והנה הם טנת”א  – טעמים נקודות תגין אותיות

והם מקבילים לארבע התשתיות הבסיסיות של השפה, טעמים, נקודות, תגין ואותיות תנט”א.

והם הם אבי”ע  – אצילות בריאה יצירה ועשיה.

והם מקבילים לארבעת העולמות.

שהם הם ד’ בחי’ שבאדם:

שהם מקבילים לארבע בחינות שבאדם:

 א’ אדם הפנימי שהוא הרוחניות הנקרא נרנ”ח,  ב’ הוא הגוף. ג’ הוא המלבושים שע”ג הגוף. ד’ הוא הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו.

הבחינה השנית של האדם זה הגוף, השלישי זה הלבוש, והרביעי זה הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו.

אתם יכולים לראות את זה בתור טבלה שמהרח”ו מייצר. הוא מנסה להגיד: זה – זה זה, וזה – זה זה. ללמד אותך להתחיל לחשוב על ההדהודים של המושגים האלה אחד אל השני, ולפתוח לך יכולת הבנה פנימית. אם תבין מה הקשר בין ארבעת אותיות השם הקדוש לבין ארבעת הספירות המקבילות שלהם – מה הקשר בין י’ לחכמה, בין ה’ ראשונה לבינה, בין ו’ לתפארת, בין ה’ אחרונה למלכות – תבין משהו על הספירות. כי החכמה משפיעה בבינה זה הי”ק. אבל החכמה כשהיא משפיעה, היא משפיעה איזשהו אימפולס של חיים. הבינה נפתחת כמו האות ה”א ומקבלת ומעצבת אותו, והופכת אותו לרוח, לתנועה. הרוח הזאת תבוא לתוך הנפש שתקבל את התנועה הזאת אל תוכה, תחיה, תהווה, תחווה אותה. אז התנועה הזאת היא מקבילה לחכמה שהיא האינטואיציה, שבאה אל תוך ההבנה שלנו, הופכת למסע רגשי שמבוטא פה בתפארת שהוא מרכז הרוח, והופך לאיזושהי הכלה במלכות שמקבלת אליה את הגילוי הזה ותופיע אותו החוצה. ארבע אותיות השם הקדוש שמקבילים לארבעת הספירות, זה מלמד אותי משהו. היכולת להתבונן בשם הקדוש, בתנועה, בזרימה שלו, איך הוא מהווה את המציאות, ולראות איך זה מתקשר עם ארבעת הספירות, מלמד אותי משהו. להבין איך זה קשור לעולמות מלמד אותי עוד משהו. להבין איך זה קשור למבנה השפה מלמד אותי עוד משהו. ואיך זה קשור לארבעת חלקי האדם שמהרח”ו פתח פה, פותח לי עוד שפה שלמה – שהחכמה, החיות הפנימית, מקבילה לנשמה. הבינה קשורה לגוף שהוא סוג של תבנית שבתוכה החיים מופיעים. הרוח שכבר מוחצנת פה החוצה קשורה ללבושים, בהם אני מתלבש בשביל לעבוד. נהג אגד כשהוא מגיע הוא לובש את הביגוד של הנהג אגד בשביל לעלות על האוטובוס, וזה הופך אותו להיות נהג אגד, אחרת הוא היה משה. הכוהנים שבאים לעבוד במקדש צריכים להתלבש בבגדי כהונה. בגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. בגדי השרד לשרת בקודש. הרוח קשורה לבגד, למופע החיצוני שלך שבו אתה מגדיר מי אני ומה הזהות שלי במסגרת העבודה אותה אני מבצע. ההיכל קשור לבית.

ש. בגד זה לא בגידה?

ת. יש בזה משהו. הרוח תמיד קשורה לאגו שמסתיר את הנשמה. אני הולך להיות מורה בישראל זה קצת מסתיר את יובל שהוא מעבר ללהיות מורה. יש כל מיני דברים שהרוח שלנו גם מסתירה או מעלימה. הרוח גם נקראת עלם, הוא מעלים משהו פנימי בתוכי. להיות עורך דין מוצלח זה קצת להסתיר את הנשמה שלי לפעמים, גם אם אני עושה דברים טובים.

הנפש קשורה להיכל, לבית, למרחבי ההכלה שלי, בהם אני גם מגשים את הרוח שלי וגם חווה את המנוחה שלי. גם אותו איש הרוח שהלך לעבודה, בסוף מגיע הביתה מוריד את בגדי העבודה, לובש פיג’מה והולך לישון. חי בבית שלו. זה נקרא פה ההיכל.

המהרח”ו ייצר לנו עוד לינק חדש שבמקרה הזה הוא התבוננות של ר’ חיים ויטל לאור כתבי האר”י. הוא פותח לנו שפת עומק שהיא לגמרי בתוך כתבי  המקובלים אבל הוא אירגן אותה לראשונה בצורה הזאת, של חיות, גוף, לבוש, היכל, כעוד אנלוגיה לארבעת הספירות.

רזולוציות נוספות

אז יש ארבע של ארבע. אם זה לא היה מספיק מסובך…

וכל בחינות אלו כלולות מד’ בחינות ואלו הם:

בחי’ א’ של הרוחניות הם נשמה לנשמה ונר”ן.

באדם הפנימי שהוא הרוחניות, הנקרא נרנ”ח, שהוא החיה, גם בו יש ארבע בחינות נפש, רוח נשמה, חיה.

“בחי’ הב’ שהוא הגוף הוא העצמות שבהם המוח מבפנים והגידין והבשר ועור וכמש”ה עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני. “

גם בגוף יש ארבע בחינות- עצמות ומוח העצמות, הגידים הבשר והעור.

“בחי’ ג’ שהם הלבושים הנה הם נודעים שהם לבושים המוכרחי’ אל כהן הדיוט כתונת ומכנסים מצנפת ואבנט כי אותן הד’ דכ”ג הם לבושים היותר עליונים מאלו כנזכר בזוהר שאלו הם לבושים שם אדנ”י ואלו הם לבושי שם הוי”ה אבל עיקרם אינם אלא ד’ בחי’.

הלבוש גם הוא מחולק לארבעה בגדים של כהן הדיוט.

“בחי’ הד’ והוא הבית יש בית וחצר ושדה ומדבר.”

הבית מחולק לארבע בחינות – בית חצר שדה ומדבר.

אלה מעין רזולוציות פנימיות שהמהרח”ו מתחיל לפתוח. אנחנו יכולים להתבונן דרכם על שפות שונות של נרנח”י בראי ההיכלות. מה ההבדל בין בית לשדה למדבר? זה שונה, יש לזה אנרגיה גם נפשית אחרת. גם לביגוד שונה יש אנרגיה נפשית אחרת. אינם דומים התחתונים לביגוד של הרב. זה לא אותה אנרגיה. זה הנפש, וזה אולי לבוש הנשמה, סודרא דרבנן. יש פה מעין הקשבות פנימיות שהמהרח”ו מתחיל לפתוח. אתם לא צריכים לזכור את כל ההבחנות והקישורים האלה, אני רק מנסה שתראו את תבניות הבסיס שנעבוד איתם ונפתח אותם בהרחבה.

הממד של הנפש

מה הממד של הנפש? ניקח את הנפש כדוגמא.

 הנפש קשורה לספירת היא המלכות, גילוי חיצוני. היא קשורה לעולם העשייה, עולם של הגשמה ומימוש בעולם המעשה. הנפש צריכה מגע פיזי, חומרי, ממשי. אם זה יישאר ווירטואלי ורוחני ולא תהיה חוויה ממשית, הנפש לא תשבע מזה. היא צריכה להגשים את הדברים, לחוש אותם בצורתם המוגשמת, לעיתים המגושמת. אנשים נפשיים יכולים לנטות להיות אנשי עשיה. לעבוד בעולם המעשה. לשבת בישיבה ולדבר כל היום מבחינתם זה טירוף. הם צריכים לעשות, זה חלק מהמימוש הנפשי שלהם. איזה אות קדושה? האות האחרונה של שם הוי”ה ברוך הוא, האות של הנפש. יש לזה כל מיני איכויות נוספות. אם ניקח את הארבע בחינות שבאדם, זה יקביל להיכל, לבית. אני יוצא מהבית אני נע ברוח, נוסע בכבישים, נע, הבית שלי זה המרחב הנפשי שלי. יש קשר עמוק בין בית ונפש. שם נמצאת היכולת שלי לנוח, לנכוח, לספק את הצרכים הנפשיים שלי ברמה המותאמת והאינטימית שלי. זה ההיכל. תיקחו את ארבעת היסודות שמהרח”ו הוסיף לנו, אש רוח מים עפר. זה מקביל לעפר. הכבדות של הנפש. בתניא אתם מכירים את זה- העצבות שבנפש, העצלות שבנפש, הכבדות שלה. היא יכולה להיות כבדה, לשקוע למטה. היא קשורה לאדמה, לבוץ, היא קשורה לאדם שנוצר מן העפר, לנפש חיה, לדם שבנפש.

אתם יכולים לראות איך פתחנו את המרחב הנפשי. השתמשנו רק במושגים שאנחנו מכירים מהטבלה שלימדו אותנו את האנלוגיות הפנימיות של עולם הנפש.

אם אתם רוצים להיכנס לזה יותר, ולפתוח את זה, אתם יכולים ללכת לכל מקום כדי לפתוח את ההקשבות האלה. אחרי שהקבלה בנתה לכם את האנלוגיות הפנימיות, זה עדיין חומר מקודד. עכשיו תקראו על בית ותבינו את המשמעויות, העומקים של בית. הקבלה נותנת לכם אופק חשיבתי על משמעותו של הבית וחיוניותו לבסיס החיים הנפשיים, לראשית החיים שלנו, ולצורך בבית כמרחב שאני זקוק לו לקיום שלי הבסיסי. אתם תוכלו לפתוח עוד הרבה התבוננויות על הקשר בין בית לנפש. זה מסע שאתם יכולים לעשות אותו, פילוסופיה, פסיכולוגיה, פאנג שוואי, עיצוב בית יפני אנרגטי, בכל העולם, אתם יכולים לשאוב משם התנסויות חוויות תודעות ורעיונות על משמעותו של בית, ולברר את זה אל מול הקודים האלה שנפתחו לכם כאן. הקודים הפנימיים של התבניות, של אדם עולם ואינטראקציות, שצומחות מתוך הסיפור הפנימי של הסיפור הקבלי.

האוניברסליות של המושגים

ש. אתה יוצא מנקודת הנחה שבכל העולם יש הבנה משותפת של מה זה בית?

ת. אני יוצא מהבנה משותפת מסוימת שאנחנו כבני אדם כולנו אדם, ולכן יש לנו בכל אופן איזשהו חוויות מסוימות ששותפות, שקשורות לשפת הבית. בא תברר אותן. אחר כך תגלה שגם לבית יש ארבע בחינות. יש בית שהוא קשור לחכמה, לחיה, ויש בית שקשור לנשמה, יש בית שקשור לרוח ויש בית שקשור לנפש. הבית שלי קשור לנפש, לצורך העניין, הישיבה זה בית מדרש, זה בית שקשור לרוח, מדברים בו כל היום. אם אלך להתבודד ולעשות מדיטציה באיזשהו מקום שקט, זה אולי יהיה בית הנשמה שלי. ובית המקדש שיבנה במהרה בימינו הוא הבית של החיה. וגם אולי של היחידה “ביתי בית תפילה לכל העמים”. יש סוגים שונים של בית, גם בזה אני בעצם מסתכל דרך הפרספקטיבה של הקודים שנפתחים פה עכשיו. 

המרחב החיצוני והפנימי של הנפש

ש. נפש זה עולם העשייה. אבל אם סיימתי את יום העבודה הגעתי הביתה, ואז בעצם, אני עכשיו נמצא בשלב שאני במנוחה?

ת. לאט לאט התמונה תהיה יותר מורכבת. כי לא זיהיתי בין נפש לעשיה כאותו דבר. המרחב ביטוי של הנפש הוא בעולם העשייה, אבל הנפש עצמה היא לא עולם העשייה, אלא היא האדם הפנימי. זה האדם וזה העולם.

המקובלים עשו הבחנות בין המרחב החיצוני למרחב הפנימי.

יש את פנימיות העולמות ויש את חיצוניות העולמות. יש את הפנימיות של האדם ויש את החיצוניות של האדם. אם אתה במרחב החיצוני שלך אתה בעולם העשייה, הנפש שלך תגשים אותה בעולם המעשה, וכשתחזור הביתה תחזור לפנימיות של הנפש, שזה יהיה הבית שלך.

 

אם אני כאדם את הרוח שלי, מבטא בעולם החיצוני, אני נמצא בישיבה, מדבר כל היום, אני עדיין אחזור לנפש שלי לנוח בבית שלי.

אז בית הוא לא מרחב מעשי דווקא חיצוני, הוא יכול להיות מרחב שמשלים צרכים נפשיים שלי. את המרחב החיצוני שלי אני הולך לדבר בישיבה, או לעבוד בהייטק או להיות עורך דין. 

ש. אני מרגיש שזה דיסוננס כי ברגע שאני מגיע בעצם לבית אז בעצם אני כבר לא עושה..

ת. אתה לא עושה? נדבר על זה עם אשתך… מה עם המכסחת של הדשא? התיקונים של הקירות? הצביעה? הגדר? כל הסידורים בבית שאתה לא רוצה לעשות? יש גם דברים מעשיים שצריך לעשות בבית. יש הרבה עשיה מעשית שקשורה לנפש בבית.

מרחבי החיצון שלנו לא זהים לגמרי עם המרחבים הפנימיים שלנו. בהקשר הזה, אם אני בבית שלי, יש לי את המרחב הנפשי, ובעבודה שלי בחיצוניות, בעולם המעשה, אני עובד בתור איש צבא, רס”ר בצבא. אז כשאני עושה בחיצוניות, בעולם המעשה עבודות מעשיות כל היום, ברור שמרחב הנפש יהיה מרחב יותר פנימי בשבילי, שמאזן את עולם המעשה שלי. אבל אם אני אחפש מה יהיה מרחב ההשלכה של הנפש החוצה? איך היא תגשים את עצמה, מה היא תרצה לעשות? היא תרצה לעשות דברים. אחר כך גם לה יש מרחב מנוחה, אבל אם היא תרצה לעשות משהו היא לא תסתפק בליצור או בלחשוב כפרופסור באוניברסיטה, אלא תהיה זקוקה לעשות, תשמח בלעשות, תהנה מלעשות. בן אדם אוהב לעשות דברים, להזיז בעולם החיצוני, לראות תוצאות בעיניים, לא לשבת ולדבר כל היום. נרכיב את התמונה לאט לאט במשך השנה. עכשיו אתם רואים תבנית ממש ראשונית של מערכות קשרים. אחר כך תבינו יותר לעומק את הסיפור השלם. זה לא זהות. זה לא זהות – נפש זה עשיה. לא. נפש זה מרחב פנימי. 

נפש זה הנרנח”י, יש לה גוף, ויש לה לבוש, יש לה היכל.

יש מסע שהיא תעשה לעולם החיצוני. אז ההיכל שלך יהיה הבנק ושם אתה תופס תפקיד (היכל לבוש). זה מרחב החיצון שלך. וזה המרחב הפנימי שלך – הגוף והנפש.

הגוף והנפש שלך סובלות סטרס במסגרת העבודה בבנק, הם יבואו הביתה לנוח.

מהמאקרו למיקרו

פרקטל

כל מה שלמדנו עד כה זאת רמת המאקרו. כשאנחנו הולכים לדבר על הבן אדם הפרטי, רוב השנה, לא נדבר על המאקרו הגדול הזה שעסקנו בו עד עכשיו נעסוק בעיקר במיקרו של האדם. הרעיון של המקובלים היה שהמערכת הגדולה משתקפת בתוך המערכת הקטנה של כל אחד, אולי קצת בצורה שונה, אבל יש איזשהו הדהוד שנקרא פרקטל, בו התבניות הגדולות חוזרות בתוך התבניות הקטנות כל פעם. אם יש לי עשר ספירות, כל העולם כולו הוא בעצם עשר ספירות. כל הוויה כולה. או אפילו חמשה פרצופים. ארבע עולמות, זה בעצם – חכמה בינה תפארת ומלכות. למעשה, בתוך כל ספירה יש עשר ספירות, בתוך כל ספירה מהם יש עשר ספירות, בתוך כל ספירה מהם יש עשר ספירות וכו’. התבנית חוזרת. כשהמקובלים אומרים את זה, הם אומרים שהתבנית חוזרת בתוך עצמה. בתוך כל מבנה יש את כל המבנים הקטנים חוזרים כל הזמן. זה כביכול מגיע עד אינסוף. בשלב מסוים אנחנו מפסיקים לראות את זה. קטן מידי בשבילי.

זו דוגמא לפרקטל: אתם רואים את המשולש הגדול? הוא חוזר בתוך המשולש התחתון, והוא חוזר בתוך המשולש הפינתי הכי קטן. ועוד פעם למשולש הפינתי מספר שלוש יש עוד אחד קטן מתחת. עוד אחד קטן ועוד אחד ועוד אחד, ואתם כבר לא רואים יותר. אבל אם תפתחו בנוסחת מחשב, זה ממשיך וממשיך כל הזמן. זה המבנה שהמקובלים רואים בו את ההוויה.

אותו דבר העץ הזה: העץ הזה הוא עץ יפה, הוא מופיע בצבעים בגוגל על בויקיפדיה על הערך פרקטל. תראו איך כל העץ חוזר בתוך כל תבנית עוד פעם ועוד פעם עד העץ הקטן ביותר. תבניות חוזרות שמשכפלות את עצמן.

הרעיון הזה של המיקרו-קוסמוס שחוזר בתבניות חוזרות בתוך המאקרו קוסמוס. זו החשיבה הבסיסית של המקובלים.

באר”י מפורש על עשר הספירות, שכל עשר ספירות יש בתוכם עשר ספירות, בתוכם עשר ספירות, ובתוכם עשר ספירות, וכן הלאה. אומר ר’ חיים ויטל שזה נכון גם על האב”יע. יש לנו אצילות בריאה יצירה ועשיה, בתוך האצילות יש אצילות בריאה יצירה ועשיה, ובתוך העשייה יש אצילות בריאה יצירה ועשיה. כל הדברים האלה זה למיטב הבנתי פיתוחים של ר’ חיים ויטל, שהתבונן בכתבי האר”י והבין שזאת התמונה. שאותו רעיון שנכון על תבנית הספירות, נכון על תבנית הפרצופים, נכון על תבנית העולמות. הכל חוזר בתוך מבנה פרקטלי.

המערכת הקטנה

אני רק רוצה להסביר את הנגזרת האחרונה לענייננו, אם זה האדם שחי פה בעולם העשייה. נקרא לו שמוליק. שמוליק הוא ספירה קטנה מאוד מאוד במסגרת כל הספירות, כי גם אנחנו רכיב, יחידה כלשהי, בהוויה. אבל בשמוליק הזה יש עשר ספירות כמובן. בכל אדם יש עשר ספירות. ויש בו חמשה פרצופים. ויש בתוכו ארבעה עולמות כי בכל ספירה יש אבי”ע. זה דברים שלומדים אותם רק בנרנח”י, כי אחרת נשתגע. 

ובתוך כל אחד יש נרנח”י. כי אם יש לו אבי”ע יש לו גם נרנח”י. ויש לו גם שפה, שפה שלמה. טנת”א. על זה לא דברנו היום.

אני יכול לקחת את התמונות הגדולות של הקבלה, ואני לא עכשיו אתעסק באמת בעולם האצילות כמו שהוא בעולם האצילות. זה גדול עלי. אני רוצה לדבר על עולם האצילות שמשתקף בתוך שמוליק. ועולם הבריאה שמשתקף בשמוליק, ועולם היצירה העשייה שמשתקף בו. וביכולת שלו להתבונן בנפש רוח נשמה חיה יחידה שבו. ובחמישה פרצופים שבו. ועשר הספירות שבו. ובדינמיקות שזה מכלול בתוך מערך החיים האנושי.

השיעור הזה בפשטות עובד על המערכת הקטנה שלנו. מנסה להקשיב ולפתוח בתוכה את הקשב הזה. איך נראה עולם העשייה שבנו? איך נראה עולם היצירה שבנו? עולם הבריאה שבנו?  עולם האצילות שבנו? לכן לשאלה מתחילת השיעור על גדולי הדור המגיעים לחיה, האם יש מישהו שיש לו חיה יחידה היום בדורנו? לא יודע. זה לא הנושא שלי. אבל אני רוצה שתמצא את החיה שמאירה בך, את היחידה שמאירה בך.

תראו את זה בבעל שם טוב, בפסקה השנייה מסוף הדף:

בעל שם טוב דברים פרשת ואתחנן סט.

“פעם אחת היה הרב הבעל שם טוב זי”ע מוכיח לאדם אחד” 

בכתבי הקודש מופיע שזה המגיד ממזריטש’. הבעל שם טוב נזף במגיד ממזריטש’, תלמידו הגדול.

“על מה שדיבר בקבלה ברבים, והשיב לו האיש מפני מה מר גם כן דורש קבלה ברבים”

אני עושה מה שאתה עושה הבעש”ט. אתה דורש בכתבי האר”י ברבים, אני גם דורש בכתבי האר”י ברבים.

“והשיב לו הרב אני לומד את העולם שיבינו שבעולם הזה ובאדם גם כן שייכים כל הדברים שנאמרו בספר עץ חיים, ולא שאני נותן להבין את הרוחני שכתב בעץ חיים, אבל מר דורש כל הדברים ככתבן בספר עץ חיים”

אתה מסביר את כל הדברים כמו שהם כתובים בעץ חיים, בלי לתרגם את זה ולהעביר את זה לרזוננס של העולם שלנו, של האדם שלנו שפה.

:אם כן אתה עושה מרוחניות גשמיות, שאין הפה יכול לדבר למעלה בעולם הרוחני” (אור האמת דף מ”ג ע”ב)

כשאתה לומד כתבי האר”י כפשטם ומנסה לייצג את הרוחני במילים גשמיות, פספסת. תנסה ללמד את האנשים איפה העולם הרוחני הזה מהדהד בשפה אחרת ובהקשר אחר בעולם שלהם, בחיים שלהם, באדם שבהם. איך באדם שבהם יש את כל העץ חיים. זאת המשימה. והגדיל לעשות הבעש”ט בנושא הזה.

נקרא עוד פסקה אחת של המגיד ממזריטש’ אחרי שהוא קיבל את תורת רבו. אני קורא בתורת המגיד בהנהגות מלוקטות:

“כל אדם יכול לבא למדריגות של משרע”ה [משה רבינו עליו השלום] בהזדככות.” 

כל אדם יכול להגיע להשגות של משה רבינו.

“ולא ממש כמשה”

בסדר, שלא נלחץ.

“מדריגות משה, אלא למעלה למעלה באצילות אל הנ”ל. למשל, אם נשמתו מעשיה דעשיה, ממ”ל דעשיה שהוא מדריגה תחתונה, יכול לעלות לזכות עד שיבא למדריגות משה בעשיה דעשיה וכן אם נשמתו מעולם אחר.”

משה זכה לאצילות, לאור החיה. אני נפש דנפש דעולם העשייה. אבל אני יכול להגיע במסע שלי לחיה שבתוך הנפש דנפש. במסע הקטן שלי, אני יכול לגעת באור החיה. אפילו לא עברתי את הנפש דנפש. בתוך הנפש דנפש יש אור חיה, כי יש נפש רוח נשמה חיה יחידה שבנפש דנפש. בפרקטל הקטן שלי. זה המסע שלי. אני יכול להיות כמו משה רבינו. משה רבינו בקטנה. 

ש. מה זה נפש דנפש?

 

ת. זה פרקטל הרי בתוך הנפש יש את כל הנרנח”י. אז הנפש דנפש גם בה יש את כל הנרנח”י. אז אם אני בנפש דנפש, אני יכול לעשות את המסע משם עד לחיה דנפש. 

ש. זה לא אמירה שאם אני סנדלר אני אהיה הסנדלר הכי טוב?

ת. לא. זאת אמירה שקוראת לך לצאת למסע. אבל זה אומר שאיפה שאתה לא נמצא יש לך את הפוטנציאל לייצר את המסע הזה בתוך הפרקטל שלך, במקום שבו אתה נמצא. יום אחד תגיע לרמה אחרת, תבין את זה במערכת יותר גדולה. אבל זה לא אומר שאני צריך לנסות להגיע למערכת הגדולה, אלא אני צריך לנסות להדהד את זה קודם כל במרחב חיים שלי. זה הדבר שנעשה השנה. גם אם נדבר על המרחבים הגדולים, ננסה להבין איך הם רלוונטיים למסעות הקטנים, בחיים שלנו. בנפש שלנו, ברוח שלנו, בנשמה שלנו, בחיה ויחידה אצלנו. איפה אנחנו יכולים לגעת בדברים האלה ולעבור איזשהו מסע כלפיהם. היה לי חשוב לסיים בזה, שלא יהיו לכם אשליות. זה המטרות, זה היעדים שלנו. אם נעשה את זה, יתפתחו לכם יכולות לתקשר עם המרחבים הגדולים יותר של המאקרו, שתואמים באיזושהי רמת רזולוציה למיקרו שלכם. אפשר יהיה לבצע רזוננס בין המיקרו-קוסמוס למאקרו-קוסמוס כי אתם בנויים בתבניות משותפות עם תנועות המאקרו.

זה בעצם השלב השלישי של למה ללמוד את המאקרו והמיקרו ואת היחסים ביניהם.