שיעור 20: העיבור ורקמת החיבור

העיבור- הכלת החלקים השונים

שבוע שעבר דיברנו על משמעות העיבור והמיקום שלו בשפת עולם העשיה, כחלק מהיכולת של המלכות להכיל את השלב המוקדם בו יש לי אוסף של חלקים שמוכלים פנימה, ועדיין לא נמצאים בשפה אינטגרטיבית יצירתית של “אני” אחד. יש פה ריבוי שנישא, ומוכל כאחד. הוא מוכל כאחד כי יש זהות של שייכות בין החלקים השונים. עכשיו החלקים האלה צריכים לברר את השייכות שלהם אחד לשני, ולעבור תהליך של אינטגרציה בו הם יהפכו ל”אני” אחד – אבל זה יקרה בתחנה הבאה, בה הרוח תיקח את הכוחות השונים האלה ותהפוך אותם למשהו אינטגרטיבי יצירתי של “אני” אחד. בהתחלה זה יהיה “אני” יצירתי אחד, אישיותי, יחסית חיצוני – איך כל הכוחות האלה נרקמים יחד ל”אני” שמכיל גם את הכישרון הזה וגם את הכישרון הזה. אחר כך זה יהפוך למשהו יותר עמוק של “אני” פנימי אישיותי שחווה אחדות של זהות פנימית בתוכו, ולא רק זהות חיצונית בתוכו. אבל אלו תהליכי היצירה הבאים שיקרו בזעיר אנפין ובבינה, בהמשך התחנות, בעולם היצירה ובעולם הבריאה. אנחנו ניקח את אותם חומרי גלם שנכנסו להכלה של עולם העשיה ונעביר אותם שלב. אבל בעולם העשיה הם עדיין טרום השלב הזה.

צעד אחד החוצה מזה, הם נמצאים ככוחות שבורים, קליפתיים, אטומים. עם התנגדות להכלה משותפת – כל אחד רוצה להיות רק הוא, אין עוד מלבדו כלל, אין לו יכולת ומוכנות להיות בשותפות ובהכלה אחת יחד. במלכות, בעולם העשיה, כבר התקדמנו צעד – הצלחנו להכיל את כל הכוחות האלה. במקום שהם יתקיימו בצורה שבורה, קליפתית, סותרת, מודחקת ולא מוכלת באחדות שלי, הצלחנו להכיל אותם, לקבל אותם, ועכשיו להתחיל לרקום אותם יחד. אבל מכיוון שאין לי רקמה פנימית עדיין, כי אין לי “אני” פנימי שיחזיק את כל החלקים האלה מבפנים באמת – שזה יהיה השלב הבא. 

השלב הבא הוא השלב של ה”אני” האינטגרטיבי היצרתי, שמרכזו יהיה ספירת התפארת. התפארת זה להחזיק את הו’ קצוות מבפנים. אני מחזיק את הימינה ושמאלה, מעלה ומטה, קדימה ואחורה, על ידי מרכז אחד – זה התפארת. זה המשמעות של התפארת של העץ. היכולת שלי להחזיק את כל המנעד באופן יצירתי. כי בעולם בו אנחנו חיים היכולת שלי להחזיק את הקטבים שלי, את הסתירות האישיותית שיש בתוכי, ואת הכוחות השונים שלי, מצריך תהליך יצרתי מתמיד – איך אני יוצר את כל מכלול הכוחות שלי, כל הזמן, במסע אחד יצירתי, אינטגרטיבי.

בהמשך אני אפתח סוג של זהות של אני פנימי שהוא אפילו מוקדם ועמוק יותר מהפיצולים החיצוניים שלי – זה כבר יהיה השלב הבינתי של הסיפור.

ההכלה- הזהות הפנימית המשותפת

אבל עדיין אנחנו לא שם, אז מה מכיל את הכוחות האלה יחד? איך אני מחזיק אותם יחד אם אין לי אני פנימי שמחזיק אותם? אמא. ההכלה של הכוחות יחד, לא נובעת ממשהו מפותח פנימי של “אני” יצירתי שיחזיק, כי אין לי אני פנימי בשלב הזה של הנפש. אבל יש לי הכלה שרוקמת אותם יחד לעובר אחד. זה שכולנו גדלנו מאמא אחת ומאבא אחד, ונוכחות של אבא ואמא בתוכנו כמקורות השפע שלנו – שכולנו באנו מאותם אבא ואמא, הופך אותנו להיות משפחה אחת. נריב מהבוקר ועד הערב, זה לא משנה כלום, אחים לא בוחרים. הבחירה החופשית תתחיל בזעיר אנפין. אבל בשלב הזה זה העובדות – זה המשפחה שנתקעת איתה, זה מה יש. יש פה יסודות של הכלה של רקמה שהיא יחסית חיצונית, של זהות משותפת שלנו כ-“כולנו משפחה אחת”, “כולנו עם אחד”, “כולנו יהודים”, חיים ביחד. כולנו ישראלים חיים פה בתוך ה”צ’ולנט” הזה של מדינת ישראל וצריכים להסתדר. זה עצמו כבר מחזיק אותנו יחד. זאת ההכלה ברמת ההתפתחות של האני של האדם העוברי, היא חלשה מבפנים והיא נתפסת איפשהו מבחוץ. הבחוץ הזה גם יכול ליצור זהות פנימית לעצמי. מה הזהות הפנימית שלנו? אבא ואמא שלנו. כולנו בני עם אחד, יש לנו אלוקים אחד, אז גם אם כל אחד חושב קצת אחרת, יש לנו מקור משותף, שמייצר חותם של זהות משותפת לכולנו.

נורמות משותפות בעולם העשייה

עוד דבר שמחבר את כולנו יחד – יש לנו נורמות משותפות בעולם העשיה. כל אחד חושב משהו אחר, רוצה משהו אחר, אבל יש לנו איזושהי רקמת התנהגות משותפת, נורמות התנהגותיות משותפות שרוקמת את כולנו. במדינה ישראל קוראים לזה חוק. מערכת החוקים היא מערכת שרוקמת את כל האזרחים לרקמת עיבור אחת. זו בדיחה-  למה יש בתפילין של ראש ארבע בתים ובתפילין של יד יש בית אחד? בראש כל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה, אבל כל אחד צריך לקיים שולחן ערוך. בזה כולנו שווים. תחשוב מה שאתה רוצה, אתה מקיים שולחן ערוך? מחויב לתורה ומצוות? אז אתה איתנו בבית הכנסת. המדד בהקשר הזה הוא מדד של עולם העשיה. דווקא בעולם העשיה אני בוחן את הרקמה, אני לא בוחן את הרקמה בעולם הרגש, בעולם המחשבה. אתה רוצה לא רוצה, חושב מה שאתה חושב, יש מחויבות בסיסית לנורמות המשותפות המעשיות שלנו, הן רוקמות את החוקים של החיים ביחד. כל אחד בביתו שלו עושה מה שהוא רוצה, חושב מה שהוא חושב. אוהב אותי לא אוהב אותי, אך חי איתי ביחד, מחויב איתי. שותף איתי בשירות הצבאי. פה מתחילים הוויכוחים – מה רוקם את הרקמה שלנו יחד? מה המחויבות שלנו יחד בעולם העשיה? זאת שפה. שפה של איך מחזיקים כוחות יחד כשבפנים עדיין משהו לא רקום כמו שצריך.

זה יכול היות החוק במדינת ישראל, זה יכול להיות השולחן ערוך וההלכה, זה יכול להיות הנורמות המשפחתיות שלנו בבית. דבר שני, המקור – המקור המשותף של כולנו יחד שחותם בנו זהות שהיא טרום-אני. הזהות הטרום-“אני” שלנו, המקור שלנו שחתום בנו, זה אבא ואמא. מה שנקרא – מושגי האחווה. האחווה כמשהו שהוא לא בחירי, והוא טרום יצירה של ה”אני”, הוא נתון במולדות שלנו – הוא עצמו משהו שיכול לייצר איזשהו חווית אחד גם אם עדיין אין לי אחד של “אני”, “אני” יצירתי, אבל יש לי אחד בעובדת החיים. כל אלו תהליכים שנרקמים בשלב העיבור.

ש. זה לא אחידות, אלא זה מאפשר לכל אחד עם ה”לא זהות שלו”. אני לא מתעסק בזה בכלל, ובלבד שיש את המצע המשותף הזה שכל החיידקים גדלים עליו?

ת. קודם כל כוחות החיים גדלים עליו, ועכשיו יש התנגשויות ופירוקים ובירורים, שיקרו בתוך ההכלה הזאת. בתוך ההכלה הזאת נרוץ לכנסת ונריב אחד עם השני. אבל יש הכלה משותפת של החוקים, של ההסכמות המשותפות שהם כמו היסודות המשותפים של כולנו. זה הכח של אמא בהקשר הזה, ובעומק גם של אבא שנותן את  יסודות האחווה ההכרחיים האלה של כולנו שמתקיימים בשלב הנפש. בתוכנו יש את אותם יסודות.

בדימוי של האר”י זה חלק מהמשמעות של העיבור. בעיבור עצמו יש סוג של עירוב. הכלה של שני ידיים, תחשבו על רחם כזוג ידיים שמכילות את העובר ויוצרות את העיבור, את השילוב הזה של יכולת להכיל אותנו יחד וליצור עירוב. עיבור זה המילה עירוב. העירוב, החוטים שקושרים את כולנו יחד לתחום שבת אחד של חיים יחד, יוצר את רקמת החיבור שמכילה את שק האיברים שיש בתוכי, מלא אברים שונים שמונחים בתוך הרקמה הזאת. הרקמה הזאת היא היסודות של כל המערכות מעל. 

החוקים בחיצוניות העולמות

ש. חוקי המדינה באים מאבא ואמא?

ת. חוקי המדינה באים מאבא ואמא, במדינה הכנסת זה אבא והמשפט זה אמא.

ש. אבל תורה ומצוות ברור זה יותר פנימי?

ת. תורה ומצוות זה בעולמות הפנימיים. עכשיו אנחנו עוסקים בחיצוניות העולמות, בעיגולים, גם שם יש אבא ואמא זעיר אנפין ומלכות. מה שאתה עושה בבית שלך והקהילה הבסיסית זה מערכת המלכות. יש פה גם יצירה משותפת של החברה, שיוצרת את ההתנהלויות שלה בתוך החברה, מה אנחנו רוצים לעשות עם החברה שלנו. יש הגנה והישרדות ובטחון שזה בסיסי בחברה – זה הנפש. יש את היעוד שהחברה לוקחת לעצמה באופן יצירתי, הקידום, איפה להשקיע את המשאבים שלה ההתפתחותיים. ויש למערכת הזאת, לצורך העניין, ממשלה. יש למערכות האלה שתי מערכות על שקובעות את החוקים- איך המשחק מתנהל למטה, שזה מערכת המשפט ומערכת החוק של הכנסת. המשפט זה ספירת הבינה, והכנסת זה ספירת החכמה. שניהם יכולים להיות גם בקליפות. אף אחד לא אמר שזה בקדושה או בקליפת נוגה או במערכת העיגולים. אבל יש גם שם. הם קובעים את היסודות של רקמת החיבור שאחר כך תתרקם למטה. מלך ככל הגויים אשר סביבותינו, לכו סביב סביב למלך ככל הגויים גם שם יש בעיגולים את החכמה בינה תפארת ומלכות. אבל פה פנימה זה הקב”ה, חכמה ובינה, הם נותנים את הדבר הזה.

פגיעה ברמת החיבור הבסיסית

אוסיף עוד נקודה קטנה וחשובה. מה יקרה אם אפגע בזה? אני יכול לפגוע בזה דרך מריבות. המריבות יכולות להיות מוכלות בתוך המחויבות והסולידריות המשפחתית, אבל יש מקומות בהם אני מפר את רקמת החיבור הבסיסית הזאת. אחד הביטויים שהם קוטביים לאמא זה לשון הרע. הלשון הרע בדימוי של חז”ל, פוגע ברמות כאלה או אחרות ביסודות החברה. למה בתקופת אחאב למרות שהיו עובדי עבודה זרה – היו יוצאים ונוצחין במלחמה, ובתקופת שאול המלך שהיו צדיקים – היו נופלים במלחמה? חז”ל אומרים כי הם דיברו לשון הרע והם לא.

חבור עצבים אפרים הנח לו. כשיש חבור, יש חבור, רקמת חיים ישראלית משותפת, גם אם הם עובדים עבודה זרה, הם יוצאים למלחמה ולא נופלים. כי יש את מערכת ההגנה של הרקמה המשותפת של השייכות שלנו לעם ישראל, והמחויבות שלנו אחד לשני. אבל כשיש את הלשון הרע זה פוגע ברקמת החיבור, זה פוגע בהגנות שלנו, ואנחנו  יוצאים למלחמה ונופלים. 

זה דימוי שקשור למקום של הקטורת כקושרת ומאפשרת את האיסוף שלנו יחד להכלה אחת. גם אם יש בתוכנו כל מיני כוחות לא מבוררים ובעיתיים, אפשר להכיל אותם יחד לקשר אחד. זה מאפשר לנו לעבור מצב. לא לחיות בצורה בה הכוחות האלה פוגעים, מפרקים, ממיתים, הורסים שונאים אחד את השני, אלא מוכלים באיזשהו אור מקיף, מרחב מוכל שהוא סוד הלבונה שבקטורת. הלבונה היא האור המקיף שנושא את כל העשר הסממנים האחרים שחיים בבלגן עם עצמם, ומאפשר להם לעבור תהליכי בירור. זה חלק מהמובן של הקטורת כקושרת אותנו יחד לרקמה בסיסית אחת שמאפשרת לנו את האחווה היסודית, ומגינה עלינו מהמוות שנמצא במצב בו אנחנו מפרקים אחד לשני את הצורה, ושונאים.

האור המקיף זה סוג של משהו שמקיף אותי. רוקם אותי. מכיל אותי בסוד ההכלה המשותפת של אמא שמכילה בתוך הרחם שלה את כל ההתרוצצות הבנים הזאת שבקרבה. החוק מקיף את כולנו, כי כולנו שווים לפני החוק. הוא יוצר את הרשת קורדינאטות שבתוכה כולנו נוסעים. כל אחד ייסע לאיפה שהוא רוצה אבל זה הרשת. הפשע הוא מחוץ לחוק, הוא הפירוק לאדם דבליעל. העבריינות היא היציאה לאדם דבליעל בתמונה הגדולה של החברה, אני מדבר עכשיו סוציולוגית.

החיבור הפנימי לחוק

ש. יש איזשהי הבחנה שאנחנו רוצים לעמוד עליה- מה זה חוק שהוא מבחוץ ואין חיבור פנימי אליו, לעומת זאת כאן, גם אם זה משהו שמקיף אותך, הוא גם נוגע בתוכך, ואתה נשמע לו באופן אינסטינקטיבי?

ת. אתה צריך להסתכל על התמונה הגדולה. ברמה הבסיסית אתה נמצא בשלב הנפש – הנפש מזדהה עם ההורים שלה. החוק מגיע מההורים. הילד מזוהה עם ההורים שלו. בשלב הזה הם חלק ממנו, לכן זה אינסטינקטיבי. בשלב הבא יתפתח ה”אני” של היצירה. ה”אני” של היצירה מקבל יחד איתו עוד משהו – בחירה חופשית, ונפרדות מההורים שלו. עכשיו מתחיל הבלגן. בחירה חופשית, שכר ועונש, טוב ורע. בשלב הבא הוא יתפתח אל ה”אני” הפנימי שלו, ויתחיל להזדהות מבפנים נשמתית עם הדברים שהוא קיבל מההורים שלו. כשהוא יגיע אל החכמה הוא יבין יותר לעומק שזה אותם חוקים שנוצרו לו בעולם העשייה, שהם מושרשים בחוקי החיים היסודיים שהונחו בבסיסי הקיום שלו. הם החוקים שטמונים בעצם הקיום, כחוקי הקיום. חוקי הקיום נטועים בשורשי החוקים שמונחים בטבע, אבל שורשם הוא בבסיסי הקיום, בהורים. בחוקים של החכמה האלוקית שיצרה את הטבע. זה בירור שאנחנו מבררים אותו. החוק לא מתחיל מה”אני” הפנימי. זו בעיה של התפיסה שמתחילה את קריאת המציאות באישיות הפרטית של האני, ואז יש לה תקרת זכוכית, היא לא מצליחה להגיע לשלב המוקדם הזה, ולהתחבר לשלב המאוחר שלה. היחס בין החוק האצילי לחוק של עולם העשיה. ההתבטלות אל מול החוק, וקבלת החוק של התורה.

תיקון הפגיעה ברקמת החיבור

ש. לשון הרע מפר את החיבור, פוגע ברקמת חיבור הזאת שקושרת אותנו יחד, כל החלקים עכשיו מפוזרים, כמו בסוף בית שני, אוסף כתות, פירוק חברתי. עכשיו, איך אני עכשיו מאחד את זה ביחד? איך להחזיר את המצב לקדמותו?

ת. צריך לעבוד על חיזוק הסולידריות החברתית שלנו, השייכות הבסיסית. היכולת שלנו לשים גבולות לעצמנו – גם אם אני מאוד רוצה משהו מסוים וחושב שאני מאוד צודק, לכבד את הרקמה הבסיסית הזאת שהיא יסודות החברה שלנו, יסודות של כל מה שייצמח אחר כך. לחזק את חווית האחווה המשותפות. לכבד את הנורמות המשותפות שאנחנו יוצרים. לברר את הבירורים שלנו באופן מוגבל. גם אם אני מאוד רוצה משהו ואתה מאוד רוצה משהו, יש לי יכולת לשים גבולות לתהליכי הבירור האלה במסגרת המשותפות הבסיסית שלנו. אם יש כביסה, לכבס אותה בבית ולא בחוץ, גם אם אנחנו רבים אחד עם השני זה מריבות משפחתיות, לא כמו מריבות עם מישהו זר. צריך לזכור שאנחנו אחים, ולריב כאחים. לא לריב בצורה שגודעת את האחווה.

שני דברים. ללכת ליסוד החכמתי – לתודעת האחווה המשותפת שלנו, לזהות אותה ולהיות קשובים אליה. זו תודעה פנימית, זו אחווה. יש לנו שותפות בסיסית של אחווה, שנינו יהודים ישראלים. הוא יהודי. לך כנוס את כל היהודים. לפעמים צריך המן אחד כזה שיזכיר לנו שכולנו יהודים, שיש לנו שותפות גורל.

זה ששנינו יהודים זה חיצוני או פנימי? זה חיצוני לאני. לתפיסת האני שלי זה חיצוני. אבל זה הכי בסיסי לי. אני קודם כל אדם, וקודם כל יהודי לפני שאני פדיה. אני קודם כל בן למשפחתי לפני שאני הייתי פדיה. כשנולדתי עוד לפני שקבלתי את השם בברית כבר הייתי אח למשפחה, בן להורים. זה שלב מוקדם יותר בתפיסת הבסיס שלי. כבר הייתי חלק מהרקמה הזאת. כרחם הייתי כבר חלק מהרקמה של ההורים שלי. גם אם אני לא מסכים עם ההורים שלי, והם לא מסכימים איתי. גם אם אני חושב אחרת מההורים שלי, והם חושבים אחרת ממני, אנחנו עדיין אבא וילד, אמא וילד. זה פנימי או חיצוני לי? ההבנה הזאת שגם אם אני לא מסכים עם ההורים שלי והם לא מסכימים איתי, ואישיותית אנחנו מאוד שונים, יש רקמת חיים משותפת שאני מכבד אותה בכיבוד הורים. זה פנימי לי או חיצוני לי? אני יכול להגיד חיצוני לי, לאני שלי זה חיצוני. לחיים שלי זה עצם החיים. 

הבעייתיות של ההכלה הזו

זה נושא יסודי לעבודת עולם העשיה, והקשר בין קודש הקודשים של המקדש לבין לשון הרע והמגפה שפוגשת אותנו בגבולות. למה אהרון רץ עם המחתה והקטורת ומבדיל בין החיים לבין המתים ועוצר את המגפה? אהרון שהוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, גם משקר למען השלום, שיהיה שלום בית. זה קצת גבולי לשקר בשביל שלום בית. להעדיף את הפשרה על הדין. כל הפרובלמטיות הזאת קשורה למערכת של עולם העשיה. למצב הזה, שלא בהכרח מסנכרן את האמת שלי. אלא מעדיף את השלום והקשר יחד מאשר את הבירורים של האמת שצריכים להתברר בתוך זה, ולקדם אותנו לשלב הבא, היצירתי. לשלב של הבירורים שלנו, של מחלוקת שהיא לשם שמיים, אבל היא מחלוקת שצריכה הכרעה ובירור שלם, ולא רק להגיד- בא נכיל את זה ביחד כי גדול השלום, העיקר שנחיה ביחד כמשפחה. כי זה יכול לתקוע אותי בשלב העוברי. זה יכול גם להגיד טוב, נחיה ביחד גם אם כולנו עובדי עבודה זרה. זה קרה בהיסטוריה, לא רק אצל אחאב, נעגל את הפינות. המקום הזה צריך להיות מחובר לא רק לשלום של הכהן הגדול, אוהב שלום ורודף שלום, אלא גם לאמת שלוקחת אותי מעבר לשלום ומצמיחה אותי לאמת יצירתית בירורית שצריכה גם לצמוח.

אחדות ושייכות יכולה להתקיים גם בשלב של השלום – כולנו ביחד ובואו נחיה בשלום, בלי להביא את אי ההסכמה, בו אני לא מסכים איתך ואת לא מסכימה איתי, ולהביא את זה למחלוקת שצריכה לברר בירור. יש סכנה לפעמים שנרדם בתוך החמימות של השלום בית, ולא נעשה תהליכי בירור עם עצמנו אחד עם השני, אחרי שקבלנו את ההנחות יסוד של האחווה והשלום. יש גם אמת שלוקחת אותי מעבר לכאן ועכשיו של החמימות העגולה הזאת הביתית, של השמיכה העוטפת של אמא, ושל הרחם המשותף- היכולת לעבור תהליכי בירור. יהיה בירור, יהיו מריבות, ובתוך המילה עיבור יש ריב, הריב הזה הוא תהליך חיוני לחיים המשפחתיים. להשתיק כל הזמן את המריבות בשביל שלום בית, יגרום לכך שהתהליך שצריך לקרות בתוך עולם העשיה, תהליך הבירור, לא יקרה. אני מכיל הרבה אלמנטים לא נקיים. הכלתי פה דברים שהגיעו מהמרחב הקלפתי, ממרחב אדם דבליעל שלנו. הם עדיין לא חווים אחדות, הם עדיין לא מספיק פתוחים אחד אל השני, ולא נקיים מספיק, יש מה לנקות עכשיו בתוך הסיפור של הרחם הזאת הביתית המשפחתית. יש מה לעבור תהליכי בירור בשביל לנקות אותנו מהאגו.

בירורים בתוך הרחם

בירורים פנימיים

אל תתמכרו אל הרחם העוטפת החמימה הזאת, אל השלום שקושר אותה יחד. השלום והשקט התעשייתי שהוא מביא איתו, אלו הנחות היסוד בשביל השלב הבירורי שצריך לברר. יש פה הרבה בירורים שצריכים להיעשות בתוך ההכלה המשפחתית, אבל זו הכלה משפחתית, זה שלנו, זה אינטימי, משפחתי. לא נוציא את זה החוצה, בהקשר הזה. רק אצלנו רבים… זה משהו הוא אינטגרלי לתהליכי צמיחה. לפעמים קשה לנו עם השלב הזה, אבל זה חלק מהבירור, הוא צריך להתברר גם מתוך אינטראקציה אל הצמיחה של האני, אל צמיחת האמת, אל המקום האישיותי, שיהיה השלב הבא. האמת של התפארת, ולא רק השלום של עולם העשיה, של ההכלה ההורית שמחזיקה את הכל ביחד. בואו נחזיק את המשפחה ביחד שלא תתפרק מהמריבות ההדדיות אחד עם השני. יש פה מורכבות של יחסי חוץ פנים. בין ההכלה העמוקה החיצונית, לבין תהליכי הבירור שהיא מאפשרת. תהליכי בירור מתוך אמון אחד בשני. תהליכי בירור מתוך שייכות, מתוך אחווה. תהליכי בירור של דיבור פנימי ולא חיצוני. במקום הזה יכול להיות שנגיד דברים שבחוץ יחשבו לשון הרע. הרי זו אחת התופעות המוזרות: בחוץ אם אני אגיד למישהו מה שעשיתי זה יחשב לשון הרע. אבל בבית המשפט מותר לי להגיד עליו הכל בפנים, בפני העדים והדיינים, מה עם לשון הרע? זה הרחם עכשיו. בית המשפט עכשיו הפך להיות הרחם שאוספת את הצ’ולנט של עולם הבירורים אל תוך החוק המשותף, המוכנות של שנינו להסכים לחוק, ולחיות ביחד בתוך החוק, ולברר את עצמנו אל מול החוק, ואל מול השיפוט, אל מול ההורים. עם האחים שזה העדים.

אבל אם הדיין יצא החוצה ויספר מה הוא ראה בבית המשפט ומה הוא פסק, ומה פסקו חבריו, זה יהיה לשון הרע. אבל בתוך מרחב המשפט זה לגיטימי. יש משהו טריקי במרחב הזה. צריך להבין את הדיוק שלו. בין הדיבור שמציף גם דברים קשים ומברר אותם בתוך המשפחה, לבין התהליכי חיצון. אם אלך באותה הצורה ואלכלך בחוץ, ארוץ לאיחוד האירופי ויספר כל מיני דברים שאני חושב שלא בסדר במדינת ישראל, זה כבר פירוק של הרקמה המשותפת. זה כבר נקרא “מוסר”, ומוסר מורידין ולא מעלין, – לא הלכה למעשה. אני לא מתכוון למחשבה אפילו, רק בדימוי. יש מקום לביקורת, אבל היא ביקורת בתוך המרחב המשפחתי, ביקורת שאחרי ההכלה. צריך לדעת מתי להגיד אותה ומתי לא.

בואו נדייק את זה. יש תהליכים של ביקורת שההורים הולכים לעשות. ההורים הכניסו את הצ’ולנט הזה לבפנים ויש להם מה להגיד לילדים. תוותר לו, זה לא בסדר, לא וויתרת לו כמו שצריך, אתה סוציומט, תקוע בתוך עצמך כל היום. אבל לא נגיד את זה בחוץ. זה תהליכי בירור, שאחרי שההורים מכילים בהכלה הורית, הם גם משקיעים זמן בלברר את הצ’ולנט הזה שנקרא המשפחה שלי, ולנסות להפוך את הפרודוקטים האלה למשהו יותר יצירתי שמחובר לעצמו ולזולתו מתוך הקשבה. השופטים גם שותפים בהקשר הזה בביקורת הורית. הם לא בדיוק רק הכלה. הם גם שופטים, ירצו או לא ירצו.

אבל יש מקום שהשלב הבא יבוא: הילדים מתפתחים והם יתחילו לברר אחד אל מול השני בתוך הרחם המשפחתית. בירורים יצירתיים של האני שכבר מופיע בתוך המשפחה, עם כל הקונפליקטים שבין האני שלי לאני שלו, בין הרצונות שלי לרצונות שלו, בתוך המרחב המשפחתי. זאת שפה עמוקה שצריכה להתפתח ולהיווצר. 

חולשה של הרחם

אבל לפעמים צריך לדעת שהרחם חלשה מידי. זה לא הזמן לעשות את התהליך הזה. צריך לדעת לשתוק ולחזק את האחווה ואת השותפות. כשיש חולשה זה לא הזמן להתחיל לעשות תהליכי הבירור. עכשיו צריך להכיל, לקבל. זה זמן לחזק את השלום, לשקר בשביל השלום. זה לא הזמן לעשות את תהליכי הבירור. תהליכי הבירור מצריכים חוסן ובריאות בעולם העשיה. כשיש חוסן ובריאות בעולם העשיה, אפשר לעשות תהליכים בירוריים ומצמיחים, אל מול האמת, אל מול תהליכי הבירור ההוריים, ואל מול תהליכי הבירור היצירתיים של האני. לפעמים זה לא מתאים. אם אעשה תהליכים כאלה, הרחם תקרוס ויהיה דימום שבו אין יכולת להכיל. 

שאני מתחיל לעשות מריבות ובירורים כשאין להורים יכולת להכיל את הבלגן הזה. או כשאני מתחיל לעשות תהליכים זוגיים של בירור בתוך הבית, שאין לבת זוג או לבן זוג יכולת להכיל את זה. אני אגרום לדימום של הרחם ונפילה של כל העסק הזה לקליפות. אז במקום שיהיה בירור מתקן ומברר ומעצים, ומגביר אחווה, זה יהיה פשוט להטיח רפש ובוץ אחד בשני. מריבות שהופכות את הזולת לסטרא אחרא במקום לשותף אמיתי. לפעמים צריך לשקול את הרקמת חיבור שלנו. מתי יש לנו את החוסן לעשות את התהליכים האלה, ומתי לא. מתי יש יכולת הכלה ומתי לא. לא תמיד יש יכולת הכלה, בריאות וחוסן. לפעמים צריך לעבוד על החוסן ועל הבריאות המשפחתית, והיכולת שלנו להכיל את עצמנו. גם את עצמי – לא תמיד זה הזמן להתחיל עכשיו בבירורים עצמיים, לפעמים צריך בכלל לחזור ולהכיל, לקבל ולתת מקום לעצמי. אחר כך להתחיל לעשות תהליכי בירור. לפני שאני עושה תהליכים של שיפוט עצמי קשים מידי כשאני מפרק את עצמי לחתיכות, וגם ככה מצבי רעוע – אני שובר את עצמי. זה חלק מהמורכבות של המרחב הזה.

כשאין יכולת אז נוצר הכתמות כביכול. נוצרים דימומים שלא בזמן המתאים. הרחם חלשה מידי, לא בגלל העובר. הרחם מפילה לא כי העובר לא ראוי לבירור, אלא כי אין לה יכולת לשאת את העובר, היא חלשה מידי.

מצד שני אם הבירורים לא נעשים כשהם צריכים לעשות, אז העובר לא מתפתח, ייקח לו יותר זמן, העיבור יהיה יותר ארוך, יותר סבלני. אם זה לא יקרה היום זה יקרה מחר. זה יאריך את הגאולה, את מתי יבוא משיח. זה עדיף מאשר שיהיה “בר נפלא”. לפעמים לא נכון להביא בירורים חדשים כשצריך לחזק את המרחב המשותף. אם אביא בירורים חדשים כשהמרחב המשותף חלש, יכול להיות שאגרום לנפילה של כל המערכת.

הנפש של העובר

שער ההקדמות –  דרוש ב’ בענין עיבור זעיר אפין ונוקביה [ערוך – פ”נ] :

” …דע, כי ג’ בחי’ וחלקים יש בז”א, א’, הוא בחי’ הכלים של המלכים דז”א. שנית, הוא בחי’ האורות שלהם. שלישית, הוא בחי’ רפ”ח ניצוצין של אורות, שגם הם ירדו למטה עם הכלים, ונשארו תמיד עמהם, כדי להחיותם חיות מצומצם ומזון הכרחי, כל ימי היותם נשברים ועומדים בעולם הבריאה.
והנה אלו הרפ”ח נצוצין, הם בסוד האדם הנפטר מן העולם הזה, אשר נשאר חלק נודע מנפשו, תוך עצמותיו בקבר, כדי שע”י זה יתקיים קיום מעט מצומצם, ויוכל לחיות ולקום בתחית המתים, ועד”ז נשארים אלו הרפ”ח ניצוצין בתוך הכלים, להחיותם, לכשיוכלו לחזור וליתקן אח”כ, בזמן האצילות, אשר אנו עסוקים עתה בו באופן תקונו:…
ונדבר בענין בחי’ הניצוצות כי צריך להרחיב בביאורם. הנה זמן המשך תקונם הוא ט’ חדשים, כל חדש משלשים יום, והם מאתים וע’ יום, ומספר הנצוצות, הם רפ”ח ניצוצין כנודע אצלינו, ונודע מה שאמרו רבותינו ז”ל על פסוק ויתן ה’ לה הריון, כי מספר ימי העבור, הם ר”ע ימים, וביום רע”א, אז נולד הולד,

הריון בגמטריא רע”א.

“כמנין הריו”ן, שהוא בגימטריא ר”ע. … והנה אם תסיר ח”י, מן רפ”ח, ישארו ר”ע. והענין הוא, כי הח”י נצוצין, הם נתקנים ונגמרים בשלש ימי הקליטה, והר”ע ניצוצין, נתקנים בר”ע ימי העיבור, ניצוץ אחד בכל יום:”

נפש העובר- רפ”ח ניצוצין

זה נושא גדול שפתחנו אותו קצת במבוא. בשבוע שעבר דברנו על כך שאנחנו עוסקים בזה שכשנולד ילד, בתהליכי ההיריון אנחנו אוספים חלקים שבורים, נפולים, מתוך מרחב של אדם דבליעל ברמה כזו או אחרת. זה קצת מוזר מה שהאר”י מצייר. חשבנו שילדים שבאים לעולם זה נשמות קדושות שיורדות מגן עדן לתוך הגוף, ופה האר”י חושף, באיזשהו רובד, שתהליכי ההיריון הם לא רק נשמות עליונות שבאות מכיסא הכבוד, שזה כמובן גם נכון, אלא זה גם חלקים פרובלמטיים שעולים מהשכבות הנפשיות שלנו שנאספות אל תוך הגוף, והופכות להיות ההירקמות של הנפש שלנו. הנפש שעולה מהשאול, היא לא הנשמה שיורדת מכיסא הכבוד, מגן עדן העליון. הנפש באה מהתחתיות התת-קיומיות שלנו. כשאדם מת, הרוח הולכת אל האלוקים והנפש יורדת לשאול. לאורך כל התנ”ך הנפש הולכת לשאול, המתים הולכים לשאול. הורדתם את שיבתי ביגון שאולה. יש שפות כפולות – כשאדם מת הנשמה שלו שזה האור הולך אל האלוקות והנפש שלו עם הגוף יורדים לאדמה, לאזור התת-קרקעי של הקיום, לאזור של המוות. זה האזור התת-נפשי. לתהליכי פירוק של הנפש. הנפש שהוחזקה על ידי האני שלנו מתפרקת, מתפזרת. זה הדימוי פה של המת. המוות הוא תהליכים של פירוק של אורות, גוף-כלים, ניצוצות שזה תהליכי הפירוק של כוחות הנפש מתפזרים. תלכו עוד צעד אחד אחרי פזר – פרח. זה ה-רפ”ח ניצוצין, ההתפזרות של כוחות של האני של הנפש, כוחות החיים הנפשיים, שמתפרקים ומתפזרים, כי אין את מי שאוסף אותם. אין את ההכלה של הגוף, את ההכלה של האני, אין נשמה שמחזיקה את כל הסיפור הזה, והעסק מתפרק. אבל כל זה נמצא בתוך האדם דבליעל שלנו. כל זה מוכל בתוך האדם באשר הוא אדם. כל אחד ממנו כאישיות הוא חלק מהאדם הגדול. 

הבירורים של הילד

זוכרים את האדם הגדול שהתחלנו עליו את הדיבור בתחילת השנה- אדם הראשון. כל אחד מתוכנו הוא ביטוי מסוים של כוחות החיים של האדם הראשון הזה. על האדם הראשון הזה נתווספה עוד שכבה עם חטא אדם הראשון, שנקראת אדם דבליעל, הסיטרא אחרא של האדם. הצדדים המודחקים והנפולים שלנו שהם שכבות הצל שלנו. כשנפש מתבררת, ילד כשהוא נולד גם מביא איתו נשמה חדשה לעולם, וגם מביא איתו בירורים חדשים נפשיים לעולם, שלא בוררו כל צרכם בדורות הקודמים. לפעמים זה הunfinished business של ההורים שלו. לפעמים זה הunfinished business של סבא וסבתא שלו. לפעמים זה הunfinished business של השושלת הנשמתית שלו שלא סגרה סיפור באיזשהי רמה של נפש, רוח, נשמה, ויש לה חלקים לא מבוררים עדיין וצריך לברר אותם. ההורים לא עשו את העבודה כל צרכם, בשביל זה באים הילדים. הילדים מוציאים את התיבת פנדורה של ההורים. כל מה שההורים לא ביררו, לפעמים הילדים יוציאו החוצה. לא נעים להסתכל על זה לפעמים. כמו שאשתי אומרת, הילדים לפעמים נראים כמו קריקטורה של ההורים, על חשבונך, צוחקים עליך. אבל זה חלק מהבירורים שלך. בתור הורה כשאתה מתמודד עם הילד שלך, אתה מתמודד עם עצמך בעומק. או עם ההורים שלך, הסבא וסבתא, כי הם חוזרים אליך בצורת הילדים שלך. או עם סבא רבא שלך שחוזר בצורת הילדים שלך. כל מה שלא אהבת ועיצבן אותך בסבא וסבתא או בהורים, או בעצמך, הולך וקם מול עיניך. כמו שחמותי אומרת, משפט רוסי כזה, שהמכנה המשותף בין הסבא לנכד זה שיש להם אויב משותף… 

הבירורים של ההורים בעולם העשיה של הילד, זה גם בירורים של איזשהו רובד של עצמם או של מארג החיים, זרם החיים שאליו הם שייכים, באיזשהי רמה. אבל גם אם לא, עדיין זה החלקים של כולנו בפרויקט האנושי שנקרא בן אדם. אנחנו צריכים לעבוד עם העגל הזה ולעשות ממנו בן אדם. זה גם חלק מהלא אדם שבתוכנו, שעכשיו מתברר בתוך הקיום של הילד. משם בא הילד. תהליכי ההיריון הם לא רק תהליכי כניסת נשמה לגוף, אלא תהליכי עליית כוחות תת-קרקעיים נפשיים, והירקמות שלה לגוף אחד אל מול נשמה שמבררת אותם. היא תהיה מסוכסכת כל חייה, הלהבה בנר, להעיף ניצוצות לכל הכיוונים, ולעבור תהליכי בירור עם עצמה – זה יהיה המסע שלנו עכשיו. המסע הזה קשור למה שקורה במרחב הזה של העיבור של עולם העשיה, שהולך ואוסף כוחות ממרחבי התת או הצל, לתוך הרחם והגוף. הנשמה נכנסת, ומתחילים להירקם תהליכי בירור. ההורים שותפים לבירור הזה של הילד. האני שלו שמחובר לנשמה שלו, לחלק האלוק שלו אל מול הגוף הזה וכל הסטרא אחרא שהוא מביא איתו, יביאו תהליכי יצירה. זאת התפיסה של האר”י על הריון. לכן, בין השאר היא עצבנית, כי היא מבררת את הילד במשך תשעה חודשים. היא השלב הראשון של הבירורים – זה הבירורים שכוחות החיים של האם מבררים את הנפש המפורקת של הילד שנשאבת מתוך התת-אדם שלנו. זה השלב התת-אדם שלנו, בו אנחנו כמו חיות. השלב העוברי הוא שלב החיה שלנו. הנפש החייתית שלנו נמצאת פה. לכן כמו שראיתם בר’ חיים ויטל הוא אמר שכל שורש החטאים שלנו הוא בשלב העיבור. לכן תמיד כתוב נפש כי תחטא. זה השלב האינסטינקטיבי שלנו, עם כל תיבת הפנדורה והשייכות שלו.

ח”י ניצוצות ראשונים

זה הרפ”ח ניצוצין, הם באים בתוך ימי העיבור. שלשה ימי הקליטה מתקנים 18 ניצוצות ראשונים. ח”י ניצוצות ראשונים. זה תהליך יצירת הח”י – הזיגוטה הפועמת, ניצוץ החיים שנכנס, מתחיל ליצור חיים, זה 18 ניצוצות ראשונים, גמטריא ח”י. לקחתם את הפנים של העיבור, יב”ו גמטריא ח”י. מה נשאר? ר”ע. יש עוד ר”ע ימים לשאת עד שהתהליך הזה יצא החוצה – זה תהליכי ההיווצרות של כל תקופת ההיריון שלוקחים את כל הפיזור הזה, כוחות החיים האלה הנפשיים והמפורקים האלה, ומתחילים לרקום אותם יחד לרקמת חיים אחת. לברר אותם, מכל האלמנטים הפרובלמטיים, שאפשר לברר בשלב הזה, שלב החיצון, בשלב שאפשר לרקום את זה החוצה בשכבת החיצון הבסיסית. השלבים הבאים יעברו לתהליכי היניקה, תהליכי הגדלות, וכל מסע החיים של הילד. הם יעברו לבחירה החופשית שלו, שתתמודד עם הגנטיקה המפורקת שהורשנו לו. זה כבר יהיה מסע החיים. אבל בינתיים זה השלב הראשון. זה עומק המהפכה של תפיסת ההיריון שהאר”י מבצע פה- מה זה בכלל התהליך הזה של עובר.

“והנה אם תסיר ח”י, מן רפ”ח, ישארו ר”ע. והענין הוא, כי הח”י נצוצין, הם נתקנים ונגמרים בשלש ימי הקליטה” 

זה הח”י. שלוש כפול שש זה ח”י. זה כבר עצמו תהליך שהו’ קצוות מתחיל להיווצר בשלושה קווים. זה היצירה הבסיסית של הרקמה הבסיסית של העובר. יש שש קצוות בשלוש קווים, זה הבסיס, זה הח”י. אחר כבר יש לך לפתח את זה מזיגוטה בסיסית שיש לה שלוש קווים, כלי פנימי, כלי אמצעי וכלי חיצון, לכדי דיפרנציאציה של כך וכך כוחות עם כל תהליכי הבירור שהיא צריכה לעבור וכל הדברים האלה – זה עכשיו יחכה 270 יום. התהליך הזה קורה לאיך לחבר את הנשמה לגוף. התהליך הזה קורה לניצוצות. והתהליך הזה קורה לגוף עצמו שצריך להיפתח ולהתפתח.

יש שלא יקרה הפלה, ולפעמים יש שלב ראשון שזה בכלל לא נקלט. אפילו כשמחזירים ביצית מופרית, זה לא נקלט. לא נקלט. זה השלב של הח”י. אחר כך יש עוד שלושה חודשים ויש שישה חודשים… האר”י עושה פה תקציר של תקציר. יש פה מסע שלם של כניסה לרזולוציות מטורפות שהאר”י מבצע, על מה קורה בתהליכי ההיריון בכל שליש, בכל שלב, בכל שבוע. לפי האולטרסאונד שלו על העולם הרוחני.

שאלות

סיום עבודת הבירורים

ש. אמרת שבגלל שיש עבודת בירורים שלא נגמרת להורים לכן נולדים הילדים? זה מסביר שמי שאין לו המשך, מי שמת צעיר, זה בגלל שהוא כבר סיים תהליכי בירורים?

ת. לא בהכרח. יש כאלה אולי. אבל לכולנו יש לנו שותפות בפרויקט שנקרא אדם הראשון. גם אם אני לא צריך את הבירורים האלה, האדם הראשון צריך את הבירורים האלה, ואני חלק מהאדם. לקחת את הילד הזה לעשות ממנו בן אדם זה פרויקט בפני עצמו, לא משנה האם הוא דומה לי או לא דומה לי אישיותית. זה פרויקט של הורה באשר הוא הורה, לעשות מהילד בן אדם.

האבא בתהליך הבירורים

ש. איך האבא שותף בתהליך הבירורים?

ת. האחווה הזאת שנכנסת, עצם כח החיים המשותף – את זה האבא נתן. זה דבר ראשון. דבר שני, בשביל לברר צריך איזשהו רוחא דשביק בה בעלה, והוא יסוד הבירורים. היכולת בכלל שלא להישאר בתוך המעטפת החמימה האימהית, אלא להכניס איזשהו יסוד פעיל שתובע שינוי מהמציאות, תובע תהליכי תנועה מהמציאות, ומברר אותה – זה קשור למה שהאבא נתן בה, זה הרוחא. אבל לא דברנו על זה עדיין, לא למדנו את זה.

לך כנוס את כל היהודים

לך כנוס את כל היהודים. בהרבה מובנים פורים יושב על השכבה הזאת. שושן הבירה, הם לא בדיוק חיים באופן מתוקן בארץ ישראל חיים יצירתיים מתוקנים. יש עם מפוזר, פז”ר, הפז”ר של הרפ”ח ניצוצין, ומפורד בכל העמים, שורש פ”ר. והתיקון שלו זה היכולת שלו לחזור להיות עם אחד. איך הוא עם אחד? פה יש חידוש גדול – עם אחד בעצם זה שהוא יהודי, ושאנחנו קשורים אחד לשני, מעבר למקום. לא כי אנחנו במקום אחד, אלא כי יש לנו זהות אחת. זה חידוש גדול מאוד.

זה בעולם העשיה. אין פה עדיין אפילו רוח, אין יעוד, אין כלום. אין יצירה, אין  נבואה. אין רוח הקודש. רוח הקודש אולי יש. אבל זהו. הכל מוכל באיזשהו קיום בסיסי, וכולנו יהודים. אנחנו צריכים להיות קשורים אחד לשני, למרות שאנחנו שונים. איך זה בא לידי ביטוי? שכל אחד בביתו בפורים, אבל צריך לשלוח משלוחי מנות אחד לשני – כל העיר מתחילה ליצור קשרים. במקום להכיל את כולנו יחד, יש פטנט חדש, להתחיל למשוך חוטים, רשתות קשר, רשתות תקשורת, בתוך כל העיר ירושלים. כולם נוסעים להעביר משלוחי מנות אחד לשני, ולתת מתנות לאביונים. ככה אנחנו מחליפים את חוסר השייכות שלנו למקום אחד. אין לנו מקום אחד כי אנחנו לא בארץ ישראל. אז יש לא תתגודדו – בפורים עושים את זה היטב, אגודות אגודת, איש איש בביתו, אבל לא צריך להכניס את העני אל הבייתה, אלא צריך ללכת להביא לו מתנות. לא צריך להביא את החבר אלי הבייתה, אלא צריך לשלוח לו מנות. וזה הדרך החדשה לייצר מוחין דעיבור בגלות.