שיעור 11: שני האדמים וחטאו של אדם הראשון

בשבוע שעבר דברנו קצת על המשמעויות של המפגש בין הרבדים הפנימיים של האדם לרבדים החיצוניים של האדם, ותהליכי הבירור שנפתחים בתוך מרחב המפגש הזה. אני רוצה קצת להכנס לזה יותר, כי זה נושא מאוד מרכזי בתפיסת האדם של האר”י ובעבודת האדם שבעצם צומחת מזה. זה נושא שלם. במסגרת המבוא אני רק רוצה להניח לו את המקום שלו בתוך ההבנה הכוללת של דמות האדם. בהמשך כשנדבר על הנפש נעסוק בהרחבה בכל הנושא הזה של תהליכי הבירור שהאדם עובר במשך החיים. אבל בינתיים אני רק רוצה שבמסגרת המבוא זה יונח וימצא את מקומו בתמונה הגדולה.

בואו נלמד את הדברים בתוך השפה של האר”י, נראה את הדברים שלמדנו עד כה, מאורגנים בתוך השפה הקבלית. השפה הקבלית היא שפה יותר קשה ממה שאנחנו מדברים. אבל חשוב לי גם כמו שאמרתי שהמבוא הזה לתוך עולם הנפש מתוך נקודת המבט של תורת הסוד יהיה לו גם בית אב. שהוא ישב אצלכם על מושגי בסיס, יסוד, כדי שבהמשך כשתכנסו יותר לתוך השפה של העולם הזה, יהיה לכם איזשהו קישור לשם. שזה לא יישאר דברים מופשטים באוויר.

חטא אדם הראשון

החשכת הפרקטל

נחזור ללמוד את העץ חיים שער לו, שכבר ראינו אותו. בעץ חיים שער לו פרק ג, האר”י מתאר מה האדם הראשון גרם כשהוא חטא: 

“ונדבר בבריאה ג”כ כי אדה”ר חטא בבריאה הקדושה ג”כ וגרם חשך חסרון גם באבא לכן אין ניכר בבריאה רק אמא לבד וז”ס אמא מקננא בבריאה בג’ ספירן

עלאין דכורסיי’ כי או”א ישת חשך סתרם …  וגם ביצירה גרם אדה”ר להסיר אור אמא ולא נשאר רק אור ז”א וז”ס ז”א מקננא במט”ט וג”ר שלו היו שם מכוסים בחשך ואינם מאירין …
גם בעשייה גרם חטאו להסיר אור הז”א ולא נשאר רק נוקבא וז”ס מל’ מקנינא באופן.
ספר עץ חיים – שער לו פרק ג מ”ק:

בואו נסביר את זה בעברית. הוא מתאר פה את תהליך ההחשכה של הפרטקל או ההולוגרמה של האדם. דברנו על זה שהאדם נבנה מחמשה פרצופים וחמשת העולמות, ובכל רובד ורובד יש את כל המרכיבים כולם. כל המבטאים כולם נמצאים בכל רובד ורובד, בכל חלק של האדם, בין אם זה בנפש או ברוח או בנשמה או בחיה או ביחידה, יש את כל הנרנח”י. בתוך הנפש יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ובתוך הרוח יש נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. 

זה מה שנותן את המלאות ואת השלמות המבטאית של כל כח וכח. גם כשאני נמצא בתוך עולם הרוח, יש לי את העושר, את הדינאמיקה השלמה של האדם בתוך עולם הרוח שלי. כנ”ל בנשמה, בחיה וביחידה. זה גם מאפשר תקשורת יותר טובה בין החלקים השונים שלי, כי הם יכולים להדהד אחד עם השני. כי גם בעולם הרוח יש לי נפש, וגם בעולם הרוח יש לי נשמה, וגם בעולם החיה יש לי רוח. אז יש לי יכולת ליצור מעברים יותר עשירים ומפרים בין עולם ההיבטים השונים של הנפש שלי. שכשאני נמצא במשהו אחד אני לא נמצא רק בו ושוכח שיש עוד שפות, ועוד מבטאים מלאים יותר של החיים.

האדם הראשון עשה החשכה של הפרקטל. בכל עולם ועולם הלכו ונחשכו הרבדים הגבוהים. כאשר אנחנו עוברים מהאצילות אל הבריאה אמור להיות לי באור הנשמה, נפש רוח נשמה חיה יחידה שכולם מאירים באור נשמתי. אבל האדם הראשון בחטאו גורם לכך שאור החיה כבר לא מאיר בעולם הנשמה. הנשמה ומטה דומיננטית. יש לי נשמה, נפש, רוח, החיה נעלמה. זה נמצא שם איפשהו, נוכח באופן מינימליסטי, רדום. חושך וחיסרון נוצרו על הפרצוף האבהי בעולם הנשמה, בעולם הבריאה, ורואים שם רק את אמא. רק אמא דומיננטית בתוך העולם הזה. זה הפירוש שאנחנו אומרים שאמא מקננת בעולם הבריאה, בכורסיא. כורסיא זה כיסא, כיסא הכבוד, עולם הבריאה. למה דווקא אמא מה עם אבא? אותו כבר לא רואים. אבא נחשך ונחסר שם, הכח הדומיננטי זה הכח האמהי.

נרד עוד עולם, עולם הרוח, יקרה בו אותו דבר. עולם הרוח במרכזו הוא עולם של זעיר אנפין, עולם היצירה, נחשכו שם המדרגות שמעל הדומיננטיות של העולם הזה. אבא כבר וודאי נחשך שם, כי הוא כבר נחשך בפעם הקודמת, אבל גם אמא במובן מסוים נחשכת ונחסרת שם.  הדומיננטיות של עולם היצירה זה הזעיר אנפין, הרוח היוצרת. העולם של הנשמה וההבנה נחשך ונחסר. לכן אנחנו אומרים שהזעיר אנפין מקנן בתוך המט”טרון בתוך עולם העשיה. הוא הכח הדומיננטי, הרבדים הגבוהים יותר הולכים ונעלמים.

נרד עוד עולם, נכנס לעולם העשיה. עולם העשיה הוא מרכזו הוא עולם של פרצוף הנפש, נוקבא. הרמות הגבוהות נעלמות, נחשכות.

הדומיננטיות של העולמות

אם תסתכלו על התמונה הכוללת אתם בעצם רואים: בעולם העשיה – דומיננטיות נפשית, כל הרבדים האחרים מושתקים. בעולם היצירה – דומננטיות של הרוח, רבדים גבוהים יותר מושתקים. בעולם הבריאה – דומיננטיות של הנשמה, רבדים יותר גבוהים משותקים. איפה יהיו כל הרבדים פעילים? בחכמה. בעולם האצילות, עולם החיה כל הרבדים עדיין פעילים. אבל איבדנו קצת את הקשר עם העולם הזה. בעקבות חטא אדם הראשון העולם נהיה תחת שליטה דומיננטית של עץ הדעת טוב ורע, של עולם של החיצוניות, של עולם שנשלט תחת הבינה.

אם תסתכלו על התמונה השלמה תראו שאם אחבר את כל העולמות ביחד, כל אחד משלים לי חלק אחר. כי יש לי נפש בעולם העשיה, רוח בעולם היצירה, נשמה בעולם הבריאה, ובאצילות חכמה. אז בסך הכל הכללי עדיין הפרקטל נשאר, נשאר לי השלם, זה כבר לא פרקטל. אבל בכל עולם ועולם אני הולך ומקבל מוחין דקטנות. ככל שאני יורד התודעה שלי הולכת ומתקטנת ומצטמצמת, ונכנסת לרובד נמוך יותר ויותר.

זה מה שבהרבה מובנים קורה אצלנו ברבדי החיצון שלנו של האישיות. ככל שאני יורד לרבדים יותר נמוכים, אז זה השפה שלי. כשאני נמצא בעולם העשיה אני חי בעולם הנפש, היא השלטת. מילוי הצרכים וההתעסקות בצרכים שלי, זה מה ששולט. מה עם חשיבה יצירתית? אני מכבה שריפות. כי אני נמצא בעולם העשיה, בעולם הנפש, אני עסוק בלשרוד, בלהתקיים. רמות יותר גבוהות אצלי לא מתקשרות עכשיו. מה עם להבין את הזולת? לראות את מקומו של האחר בתוך הסיטואציה בה אני נמצא? בתוך עולם העשיה עם הנפש שלי שרוצה להתקיים ולשרוד? מי מקשיב לנשמה כשצריך להביא לחם לבית? מה עם החיה? בוודאי שהיא כבר נשתכחה מזמן. כשאני עסוק בתוך ההשרדות שלי בעולם הנפש, עולם העשיה, אני זקוק בתוך הביצוע שלי לדאוג שהעסק יתקיים ויתפקד – משתיק רבדים יותר גבוהים.

כשאני נמצא בעולם הרוח, אני נמצא באני היוצר שלי. אני רוצה ליצור, לפעול, לקדם את המיזם שלי. האם הנשמה שלי עכשיו מאירה ופתוחה? אני גם מבין את המקום של הזולת, ומקשיב לו? אני במצב אמפתי או תחרותי הישגי אמביציונרי בתהליכי היצירה שלי? בהרבה מובנים, בעקבות חטא אדם הראשון, זה מושתק. אני עסוק ביצירה, בפיתוח, במיזם שלי. אני לא מקשיב, לא רואה את השני, לא מבין אותו, לא זוכר שאני והוא זה חלק מאותה הופעת חיים, אני לא חווה שייכות עצמית כלפיו. אני עסוק בי, מלחמת אגו. השתקתי את רבדי הנשמה, החיה ויחידה.

גם בעולם של הנשמה, עולם הבריאה, שהנשמה כבר פעילה בו. כבר הצלחתי להתעלות מהשפה של הצרכים, והצלחתי להתעלות מהשפה של האגו של היצירה של הרוח. הגעתי למקום של אמפתיה והבנה נשמתית, שזה כבר יפה מאוד. אבל האם אני רואה את קשר החיים שבינינו? או שבסוף זה האישיות שלי מול האישיות שלו? אני יכול להבין אותו, אבל אני מבין אותו דרך האישיות שלי, ואני שונה ממנו. עדיין הוא מבחינתי כזולת הוא עדיין אחר. חייץ של אחרות בסיסית מפרידה כתהום ביני לבינו, ומאיימת על יכולת ההבנה שלי – כי אנחנו אנשים אינדווידואלים שונים, וככל שאני מבין יותר את עצמי, ואני מבין יותר אותו, כך אני מטיל ספק ביכולת שלנו באמת להבין אחד את השני. בסוף אני תקוע בתוך המקום הזה של ההבנה, כי אני  מבין דרך הכלים שלי, דרך חווית ההדהוד שלי עם עצמי. ככל שאני יותר ויותר מורכב, יותר קשוב לתוך עצמי פנימה אני גם פחות ופחות מסוגל לקבל הבנה שמישהו אחר יבין אותי מתוך העולם שלו. כי זה לעולם לא מדויק ולא מכוון לעולם הבינתי האישי שלי, ואני עלול להיתקע שם ולהטיל ספק. אני יכול לעשות איזשהו קפיצה אל האחר המוחלט שלי, אבל אנחנו כבר לא חלק מאותה הופעת חיים, משהו בחיה שלנו הלך לאיבוד. פה יש באג בסיסי בהנחת היסוד – שכל מה שנותר לי בסוף זה להבין את האחר. אבל הוא לא אחר באמת. הוא חלק מהחיים שלך. לשניכם יש שייכות חיים אחת עצמית משותפת. איפה החיה שלכם? איפה היחידה שלכם? מושתקים.

אלו שכבות שהולכות ונעלמות בתוך מרחבי החיצון, שהפכו להיות השפה הדומיננטית שלנו בהרבה מובנים בעקבות חטא אדם הראשון. באופן סיפור הסיפור כמטא היסטורי, הבחירה המודעת והלא מודעת שלנו כקולקטיב וגם ברמה האישית, לשים את הדומיננטיות הבינתית בתור צורת החשיבה שלנו. ברגע שהדומיננטיות הבינתית היא צורת החשיבה שלנו, וצורת החשיבה החכמתית שהיא עדיין חשיבה יותר הוליסטית, כוללת, שמשמרת את הפרקטל השלם של הדהודי החיים כשלם אחד של חיים, הולכת ונעלמת. אלו תהליכים שגוברים בהתפתחות החיים שלנו.

תהליכי ההקשחה

ההשלכות הנוספות של התהליכים הללו זה תהליכי ההקשחה. הקליפתיות בשכבת החיצון שלי. בשכבת החיצון שלי, אם אעשה עוד צעד אחד החוצה, זה לא רק נפש, אלא זה מקום שהנפש שלי בעולם העשיה חווה את השני כזר, אני אטום לצרכים שלו, לרצונות שלו, להבין אותו. ההבנה שלי מעצימה את הלהבין את האחרות, את הזרות את הניכור, ואת השונות שבינינו. זה מייצר אצלי שכבה קליפתית שסוגרת אותי פנימה. זה שכבת הקליפה של החיצון.

מה המקובלים עשו כשהם לקחו את הרוע וקראו לו קליפה. זו הבנה עדינה יותר של מה זה רוע. הרוע זה מצב קליפתי של הקיום. לכל פרי, לכל עץ יש קליפה. לגוף יש עור. זאת שכבה שהיא חלק מהחיים. זאת שכבה שהיא חלק מהאני, חלק מהשלם של הסיפור, אבל היא תאים מתים. יש לה תהליכים מגנים, מבודדים. מגנים מפגיעה של מציאות חיצון שתפגע בי, אבל גם סוגרים אותי בתוכם פנימה. התהליך של היווצרות הקליפה הוא תהליך שהוא חלק מהחיים במובן מסוים, אני אומר את זה בעדינות, כי קשה לי לומר את המילה עד הסוף כי הקליפה זה תאים מתים. חלק מתהליכי ההתהוות שהחיים עוברים, זה שבשלב מסוים יש היבטים שמתים ומייצרים שכבה קליפתית.

איך התהליכים האלה קרו? מה מייצר את הדינאמיקה הזאת בתוך החיים? בסיפור המטא היסטורי התהליך הזה לא היה הכרחי, היתה מציאות בה האדם לא היה צריך לפתח כל כך הרבה הגנות, ותהליכי קליפה, כלפי המציאות החיצונית. גם אם הייתה מעטפת חוץ היא הייתה הרבה יותר עדינה, ופתוחה, מאירה, קולטת, מחוברת. כמו שלילד עדיין אין שכבת קליפה מפותחת כמו של מתבגר או מבוגר. הוא עדיין רך, העור שלו הרבה יותר חי ונושם, ונגיש. הוא חווה את העולם כחיבור מאוד חזק דרך שכבת העור שלו. ככל שהוא מתבגר אז הוא – “אל תגע בי”, הוא מתקפד ומתצפרדע ומשתבלל, והולך ומפתח נוקשות ומתאבנות. העולם מאיים, זר, מפתח קליפה בלתי חדירה, לך תצליח עכשיו לפתוח אותה מחדש. אלו תהליכים שכולנו עוברים אותם. זה לא לדבר רק על האדם הראשון, איך נוצר הכותנות עור מכותנות אור, אלא אלו תהליכים שקורים לנו בתהליכי התהוות החיים שלנו ברמה זו או אחרת, התהליכים האלה קורים לנו. כשהיינו עוברים בתוך אמא הפנים והחוץ שלנו היו רצף אחד. ככל שהולכת וגוברת ההתפתחות האישיותית של ההבנה העצמית שלנו, מצד שני גם מתגברת הקליפה בצד השני.

מה יחזיר אותנו לרכך מחדש את שכבת החיצון שלנו? ליצור חיבור יותר שלם בין החוץ לפנים? כל עוד מערכת החיה לא תיכנס מחדש לתמונה, העסק הולך וצובר תאוצה, ליצירת קליפה. אתם יכולים לנסות לגבור עליה דרך ההבנה, דרך זה שאבין את הזולת, שהוא יבין אותי, שאקשיב לו והוא יקשיב לי, אבל עדיין הקליפה שם נמצאת. היא קליפה שצריכה לקבל את האחר, ולהבין את האחר, אבל הוא עדיין אחר. יש תהום שנפערת. להחזיר את שכבת החיה, להבין שהחוץ והפנים זה הופעת חיים אחת. הזולת הוא חלק מחיי גם כשאני לא מבין אותו, גם כשהוא שונה ממני. אנחנו שונות של מגוון חיים משותף בהופעת חיים אחת שיש לה שייכות עצמית. רק אז יהיה אפשר יהיה להתחיל לרכך באופן עמוק יותר, ולהחזיר את התאים החיצוניים שלי לחיות. להפסיק לחשוב שכל מה שמחוץ לי מאיים על האני שלי, על הקיום שלי, על החיים שלי.

זו חשיבה אחרת. השאלה איפה ומתי להחזיר אותה- זה עדין. אני לא רוצה להחזיר אותה בעולם שמתנהל בצורה של רוע, ופוגענות. חלק גדול מצורת החשיבה שאנחנו עוסקים בה זה היכולת ליצר מרחבים שהם אפשר להתחיל להחזיר תנועה יותר שלמה, יותר חיה של האדם. להתחיל לחיות פחות באופן קליפתי בתוך החיים. לדעת מתי להשתמש בשכבת החיצון עם הקליפות שלה, ומתי לא. מתי יש מקום לחזור ולחיות אחרת את מערכת היחסים הבן אישית, החברתית, הקהילתית, האנושית, שלנו אחד עם השני ומתי לא. אלו השאלות שעוד נצטרך לחשוב עליהם.

על רגל אחת, זו התופעה שהעץ חיים מתאר על מה קרה כשאדם הראשון בחר בהיפר-בינתיות, על חשבון אור החכמה.

דומיננטיות העולמות ברזולוציה יותר עדינה

אם תסתכלו ברזולוציה יותר עדינה, תזהו שבעצם יש חמשה פרצופים בעולם הנפש, אבל בכל אחד ואחד החלק הדומיננטי הוא נפש. גם כשתלכו למקום של אמא, ספירת הבינה בעולם העשיה, עולם הנפש, מה יהיה דומיננטי אצלה? נפש. בחכמה תהיה דומיננטית הנפש. יש לי חמישה פרצופים גם בעולם הנפש. בציור שעכשיו הוא צייר כל האיזורים- רוח, נשמה, חיה ויחידה כביכול חשוכים. לא מאירים. רק הנפש מאירה. הנפש, הכח הדומיננטי הופך להיות מאיר.

אם אסתכל אחרת, הסתכלות יותר עדינה ומורכבת. אני מסתכל על העולם ויש חמישה פרצופים. אני אדם מפותח שיש לו עושר נפשי גדול. מה שאראה זה שאת כל העולמות- רוח, נשמה, חיה, יחידה בעולם הנפש – פתחתי. מה יהיה דומיננטי בכל אחד? נפש. כנ”ל בעולם הרוח, מה יהיה דומיננטי בכל חמשת הפרצופים? שכבת הרוח. ומה יהיה דומיננטי בכל חמשת הפרצופים בעולם הנשמה? הנשמה.

לפני חטא אדם הראשון זה היה יותר מחובר ומלא לשכבות השלמות יותר. גם אם זה היה דומיננטיות, אז דומיננטיות מתוך הבנה שאני מחובר ומרגיש את קשר החיים, ואת הרמות הגבוהות יותר שמהדהדות לתוך התפקיד הספציפי יותר של שפה נפשית. פה- אני, זה מה יש לי.

אני אתן דוגמא: אמא ואבא, נשמה חיה, בעולם הנפש. לאבא ואמא, יש אור אבהי ואור אמהי, אבל מה שמניע את אבא ואמא זה הנפש. זה מה שמניע אותם בעולם העשיה. האם הילד ילמד, ויצליח לרכוש מקצוע שיוכל לפרנס אותו ולדאוג להישרדותו ולקיומו, להשרדות וקיום משפחתו וצאצאיו. אז זה שאבא ואמא יושבים פה בעולם העשיה על הראש של הילד, או על הרוח-נפש, זה מאורנטציה נפשית. הם משדרים לו שפה של נפש. שפה של דאגה, חרדה נפשית על קיומו, הישרדותו והשרדות משפחתו. משם הם גם דוחפים אותו כל הזמן. להניע אותו שילמד, שיתקדם. מה הוא רוצה בחיים לעשות עם עצמו – לא מהמקום היצירתי, שחשוב שיממש את האדם שבו, את הרוח, לא, ממקום השרדותי. גם אבא ואמא עדיין נמצאים פה בשפה של נפש.

ניתן דוגמא אחרת. דוגמא של בינה. יותר עדין. אני יכול להתבונן ולהבין. יש לי יכולת הבנה נפשית. לא רק דחף שמונע מצרכים. אני יודע גם להתבונן ולהבין, אני יודע להבין את הזולת, אבל גם כשאני מבין את הזולת, אני מבין אותו בשפה של נפש. אני מבין את האדם כיצור שמונע מצורך. אני יכול להיות מספיק נבון ורגיש לקלוט מה הצרכים שלו, ואיך הצרכים שלו מניעים את המערכת שלו, ומארגנים את האישיות שלו. אבל אני לא רואה באדם משהו מעבר לצורך. אני גם אתן מענה לשפת הצורך שלו. זה יהיה התפקיד שלי עכשיו בתור זה שבא לעזור לאדם שבא להתייעץ איתי. אני אבין אותו ואתן לו יכולת להבין את עצמו, אבל מכלל שפת ושיח של צרכים לא יצאתי. גם אם הם צרכים רוחניים אני עדיין קולט אותם בתור צרכים נפשיים. לפעמים אני גם ככה אקרא אנשים: יבוא אדם שמבחינתו מונע מתוך עולם הרוח, או הנשמה ואני אקשיב לו אבל אבין אותו כצרכים. או אפילו ברמה של קולקטיב, מה משותף לנו, מה מעניין אותנו ביחד – גם את זה אחשוב בשפה של צרכים: מה הצורך המשותף לכולנו שיקשור ויחבר את כולנו, שמניע את כולנו. אפילו החיה שלי היא שפה של צרכים. יכול להיות שיהיה לי עולם עשיר יותר ומורכב יותר גם ברמה האישית וגם ברמה הבין אישית. גם ברמה הסוציולוגית, ברמה של תפיסת האדם, אבל מכלל נפש לא יצאתי. יש לי תקרת זכוכית שמקשה עלי להבין משהו אחר. גם כשבן אדם בא לדבר איתי, הוא מנסה לדבר איתי מעולם של רוח, אני קולט נפש. אני מבין אותו נפש. אני יודע לתרגם את זה לאיפה האינטרסים פה בסיפור. מה האינטרסים שלך? בואו נדבר על האינטרסים ונחשוב איך הם מניעים אותך בסיפור? יכול להיות אינטרסים טובים לא רעים. אינטרסים שטובים לכולנו אבל אינטרסים. אני לא מסוגל לראות משהו מעבר לאינטרסים או אפילו לביצועיות, למעשיות. הכל מכוון למעשיות, לביצועיות, לשיח תוצאות. מה התוצאות שהבאת. אני מנסה להתבונן במה שאתה מספר לי ובוחן אותך לפי שיח של תוצאות, ביצוע, עשיה. או מה אפשר לעשות ממה שאתה אומר. זה לא יוכל לאפשר לדברים להיות מעבר לשיח התוצאות או הביצוע. הרב יעקב אוהב לקרוא לזה ה- doing. אז זה עולם של doing. הרמות הגבוהות שלי וכל מערך העושר הנפשי שלי מתורגם לשם.

אין הבנה שגם אם אני מתרכז בשיח של ביצוע ותוצאות- אני מבין שזה לא הכל, אני מבין שיש רוח ונשמה וחיה ויחידה. בתוכי פנימה, אני קולט את הרמות היותר עמוקות ושלמות. אני מבין שהשלמות שלהם תהיה אם הם גם יבואו לעולם של עשיה. שיש חשיבות לעולם העשיה ולהתממשות של כל הרמות הגבוהות כולן. אז אני קולט אותן ומחובר אליהם. אני מבין איפה אני, והם מהדהדות אחת עם השנייה ומה אני תורם להם. זה מצב פרקטלי שיש הדהוד בין הרמות. גם אם אני נמצא על הפונקציה של עשיה בתוך הסיפור, של מימוש נפשי, הוא לא עומד לבד, הוא לא כל תקרת הזכוכית שלי. אלא הוא עושר ושלמות במסע השלם של החיים. יש היזון בין הרמות היצרתיות והנשמתיות והרוחניות שלי אל ההתממשות המעשית שלי, שבלעדיה הרוח, הנשמה החיים, לא שלמים. האצילות חייבת את המימוש של מרחב הנפש. אני יודע לחיות את המקום הזה, הוא מחובר אלי, אני יכול לקלוט בתוך החיה שלי גם את הקולות של החשיבות של החיים להתממש. ואת קולות ההנשמה שלי שרוצות להתממש בתוך הממשי, ולגעת בהתרחשות של החיים, ולהתגלם בפועל, ולקבל פידבק ממשי מתוך המציאות. אני מבין את הצורך העמוק של היחידה, של המקום העמוק והעצמי שלי לבוא ולחוש את ההתגשמות שלו בתוך המציאות. אני מבין שאי אפשר להישאר רק בעולם פנימי, מופשט, בלי שדברים יבואו ויגעו בתוך הגוף. אבל זה שם, זה חלק מאיזשהו שיח עמוק ושלם יותר שהעולמות מחוברים, הרבדים מחוברים, הפרצופים מוזנים אחד מהשני, ובסוף הם באים לתוך ההתממשות, וזה הסוגיה שלי – עכשיו אני נמצא במישור הנפש, וזה מה שאני עוסק, וזה לגיטימי. יכול להיות שאבין שזה מה שחסר לאדם – חסרה לו היכולת שלו להביא את עצמו לכדי מימוש, לחוש את הפידבק דרך שפת המימוש. סבבה. זה שונה מהציור הקודם שציירנו – של אדם שחי בתוך מרחב נפשי, ולא מצליח להכיל משהו אחר.

יכול להיות שבסיטואציה אחרת אני קולט את זה. אבל לא פה, כשאני נמצא בתוך סיטואציה של ביצוע, של מעשה, של אנרגיות הישרדות שדוחפות אותי, אז כל יכולות הקליטה הגבוהות יותר מושתקות. אני מוצא את עצמי מגיב ומדבר ממקום הישרדותי- ואני שואל את עצמי למה? למה אני מגיב לילד שלי ככה? יכול להיות שהייתי צריך להגיב אליו אחרת. לילד של השכן אני מצליח לדבר בשיח יותר פנימי או נשמתי, למה דווקא פה זה מגיע למקומות האלה? אני כביכול לא מצליח להחזיק בו זמנית את הרמות הגבוהות יותר כשאני נמצא פה. למה אני נכנס לתחרותיות שמשתיקה לי את היכולת להסתכל בעיניים נשמתיות על הסיפור?

זה חלק מתהליכי העולם של החיצוניות, בהם כל כח מתפרט, מקבל את הפוקוס שלו ומשתיק רבדים אחרים. אחרי כל מה שאמרנו עכשיו, קצת מוציא את זה רע, זה חלק חיוני מתהליכי החיים – כי זה מה שנתן לכח הזה את היכולת לומר רק את עצמו. יש לי עולם של נפש שהוא רק עולם של נפש והוא לא מכיר עוד שפות. הוא חושב על העולם באופן ביהביוריסטי, זו המציאות עכשיו. זה תרם לחברה ולתרבות זה שהיו אנשים שחשבו את ועל העולם רק באופן כזה. האם הם שגו? לדעתי כן, כי העולם לא מתחיל ונגמר שם. אבל בפסיפס של החיים, החיים התבררו, הזדככו והתפתחו דרך השונויות האלה, שכל כח לא ראה את האחר ואמר רק את עצמו. זה מייצר קליפות, אטימות, חוסר הבנה, עיוורון. אבל אלו חלק מהתהליכים שכולנו עוברים בכל הרמות של מערכות החיים שלנו מתהליכי התפתחות החיצון, ההתמקדויות, ההתפרטויות והצימצומים שהחיים עוברים בתהליכי ההחצנה שלהם.

שאלות

אמא מקננא בכורסיא

ש. המונח “אמא מקננא בכורסיא”, זה בהכרח מושג שלאחר החטא? המצב של הדומיננטיות האמהית?

ת. כן, זה מה שאמרתי. המשפט הזה מתפרש כל פעם מחדש. פה זה הפרשנות שלו. אפשר גם להסביר אותו אחרת. הסברנו אותו גם ברמות שונות. אבל כשהוא טוטאלי, דומיננטי, זו חווית גלות, צימצום, סגירה. זה מתח מסוים.

הדומיננטיות של הנפש

ש. איפה רואים את הדומיננטיות של הנפש בקטע הזה?

ת. “גם בעשייה גרם חטאו להסיר אור הז”א ולא נשאר רק נוקבא” בעולם העשיה יש לי רק נוקבא. זה אומר שיש לי רק נוקבא שזו הנפש, וכל הרוח, נשמה, חיה, יחידה, מושתק. זה יכול לומר-יש לי חמישה פרצופים, אבל כל מה שיהיה בכל אחד ואחד מהם זה רק נפש. 

לדוגמא, תקחו את היחידה. זאת הטרגדיה, היחידה – המקום העמוק ביותר שיש לנו, המקום העצמי, נקרא אותו רק עם אור נפש, יש לי מימוש עצמי. המקום של העצמי שלי רוצה להתממש. אין פה מעבר לזה. תפיסת העצמי כאיזושהי מציאות חיצונית, אובייקטיבית כביכול של עצמי. כל העולם הפנימי של היחידה והסתלק. זה לא כתוב בקטע שעכשיו הסברתי, זה כתוב בקטעים אחרים. אני מנסה להעביר לכם את העיקרון. אם הבנתם את העיקרון של הפרקטל, אז אתם מבינים שבאותה מידה שאמרתי שהנפש דומיננטית וכל הרוח, נשמה, חיה, יחידה מושתקים. אני יכול להגיד שיש את כל הפרצופים אבל רק נפש פעילה בתוכם. זה אותו רעיון. זה להתחיל להבין את צורת החשיבה. לאור כל מה שלמדנו עד היום אתם יכולים להבין את ההיגיון בראיה יותר מורכבת של התמונה.

הדומיננטיות של הנפש

ש. בעולם של עץ החיים הפרקטלי, זה לא היה אותו דבר בעצם, שלא היה חשוך אבל בתוך הפרצוף של הנפש, כל חמשת הפרצופים היה בחינת נפש דומיננטי? כשתיארת עכשיו שאם אני מתקן בתוך עולם הנפש, וארבעת הפרצופים היותר העליונים לא חשוכים, זו התמונה של עשיה שלפני החטא? 

ת. זה מה שאמרתי. יש דומיננטיות אבל זה הידהד והיה מחובר לכל השלם שלו. בעולם הנפש אמורה להיות דומיננטיות נפשית, וזה בסדר. אבל הנפש היא לא תקרת זכוכית. היא לא כל הסיפור. היא מחוברת וקשובה וקיימת בזוגיות ובחיבור לכל הרמות האחרות שלי. הנפש הזאת יודעת להיות מחוברת לנשמה לרוח לחיה וליחידה, ולהבין את התפקיד שלה בשלמות של כולם. היא זאת שמביאה את כל העולמות לשלמותם, ורק דרכה העולם מושלם. כי עד שהחיים לא יבואו לנפש ולא יבואו למימוש, משהו לא שלם בסיפור של החיים. אבל זה שונה לגמרי, היא לא חיה לבד. היא חיה בחיבור ושיתוף.

ההתפרקות של אדם הראשון

שער הגלגולים הקדמה כג “והענין הוא, כמה שתדע, כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים, וכמו שיש אדה”ר דקדושה, כן יש אדם בליעל בקליפות, ויש בו רמ”ח איברים ושס”ה גידין. וכפי האיברים שחטאו באדה”ר, כך כפי בחינתם ג”כ אותם האיברים כיוצא בהם, אשר באדם בליעל, לקחו אותם הנשמות שנעשו מאדה”ר, ונתלבשו בתוך הקליפות ההם, ונעשה להם לבושים מאותם הקליפות אשר כיוצא בהם ממדרגת מקומם, כי כל דרכיו יתברך משפט בקו היושר ולא בערבוביא, רק כל נשמה נפלה כפי מדרגתה באבר א’ מן האדם הבליעל הדומה אליה.” שער הגלגולים – הקדמה כג

כאשר האדם הראשון חוטא, כל האדם דקדושה נכנס לתוך מצב קליפתי שהוא המצב של האדם דבליעל. זה לא סתם קורה, זה הולך בהתאמה. כל כח הולך להיבט הקליפתי שלו. החכמה נכנסת למצב קלפתי של חכמה. הבינה למצב קליפתי של בינה. הנפש למצב קליפתי של נפש. הרוח לרוח. וכן הלאה. כל אחד נופל לתעתיק שלו באדם הקליפתי.

“ונמצא כי כל אותם הנשמות שנשרו מאדם, שהיו מלובשים בגדי קדש קודם שחטאו, ועתה בנפלם בתוך הקליפות, התנצלו מעדיים ובגדי תפארתם ולבשו לבושי קדרות שהם הקליפה.”

מה זה כל הנשמות שנשרו מהאדם? דברנו על זה שאדם הראשון משקף הוויה שלמה של חיים שכוללת את כל החיים באופן אחד. חלק מהפרקטל של החיים. כשאדם הראשון חוטא, המציאות של תפיסת האדם כחלק מהשלם מתפרקת, ונוצרות המון אישיויות. כולנו אדם, אבל כל אחד יושב פה בכיתה כאישיות פרטית שעסוקה בעצמה, ובאה לפה מתוך עצמה ולעצמה. זה נקרא נשירת האברים של אדם הראשון. האדם הראשון נושרים אבריו, הוא עובר תהליכי פירוק. כל היכולת שלנו לחוות את עצמנו כאיזשהו שותפות של חיים של אדם, הופכת להיות המון חלקים נפרדים, אישיותיים, שמטיילים להם בעולם, מתנגשים אחד בשני. זה נקרא נשירת אברים. איך אדם הראשון מת? האר”י מסביר כמו יפתח. הוא לא מת כפשוטו, הוא מת במובן הזה שהוא התפרק. כל איבר שלו נשר למקום אחר. היד הלכה למקום אחד, הרגל למקום אחר. מה זה בא לומר? האדם מתפרק זה המוות. המוות שמופיע בכל המערכת זה שחווית החיים האחת ההוליסטית מתפרקת להמון הופעות חיים קטנות וחלקיות בזמן, באישיות, במקום. כל אחת עטופה בתוך איזושהי תודעה סגורה של עצמה. זה המוות, הקליפה. זה נקרא נשירת איברים.

העדיים, בגדי התפארת שהיו להם, זו ההקרנה של החיבור האחד שאפף את החיים. חווית הזוהר של הקשר של החיים אחד עם השני שחיבר אותנו מקודם, הסתלק והמציאות נחשכה. תחשבו על ילד שהוא מחובר להורים שלו וההורים שלו מחוברים אליו, כשהוא קטן בין שנה-שנתיים – הוא מאיר, זוהר. ההורים מסתכלים עליו ומאירים לו, יש איזה זוהר שעוטף אותו. ככל שהוא מתבגר הוא הולך ונחשך. הם חמודים כשהם קטנים, אבל ככל שהם מתבגרים משהו נחשך. נחשך באור של הפנים, נחשך בתוך עצמם. הם נסגרים, הם מוצאים את האור בתוכם פנימה אבל כבר לא בתקשורת הבין אישית. זה המשמעות של הלבושי זוהר, לבושי האור שמסתלקים, ובמקום זה יש לבושים קלפתיים, לבוש שסוגר אותנו בתוך החושך בין אדם לשני.

שאלה- פריה ורבייה כתוצאה מן החטא?

ש. לפי זה יוצא שכביכול אם לא היה חטא אדם הראשון אז לא היה פרו ורבו, לא היה את ההמשכיות של האדם הראשון. היה נשאר אדם כאישיות אחת. ההתפרטות שלנו היא תוצאה מהחטא? 

ת. זו מחלוקת בגמרא. הגמרא בעבודה זרה דף ה אומרת: אמר ריש לקיש בואו נחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הם לא באנו לעולם. שבאמת לא היה פרו ורבו אם לא היה חטא אדם הראשון. זו דעה אחת. דעה שניה אומרת: לא. זו השאלה אם קין והבל נולדו לפני החטא או אחריו, או שהם החטא. גם אם היתה לידה של חיים ופוריות של חיים, החיים שנולדים לא נתפסים כסגורים בתוך עצמם מנותקים, אלא נולדים כחלק מהחיים. זו חוויה אחרת. הבעיה שלנו שכשילד נולד הוא נולד כחלק מהחייים, אבל אז הוא מתחיל תהליך אינדיווידואליזציה והוא הופך לאישיות סגורה שמנותקת ומתרחקת מהמקור שלה, והיא כבר לא מזהה את עצמה עם החיים שמתוכם היא באה. היא לא מזהה את עצמה עם ההורים שלה, עם המשפחה שלה, עם העם שלה. היא לא מזהה את עצמה עם החייים בכלל, כאילו היא נולדה מהאצבע של עצמה. זה המוות, כי היא גם תמות בגלל זה. עכשיו היא גם תמות בגלל זה, כי אם היא מופע חד פעמי בהוויה, אז היא גם תמות ותעלם. אם היא חלק מהחיים והיא ממשיכה את החיים, גם החיים שימשיכו ממנה הם חלק מהחיים שלה, אז היא לעולם לא תמות. ברגע שהאדם הוא אני פרטי בודד, ברגע הזה הוא נידון למוות בהרבה מובנים. ככל שזה עמוק יותר, ככה המוות גדול יותר, והפחד מהמוות גדול יותר, כי הוא מופע חד פעמי סופי לגמרי. פה נמצאת הבעיה. האדם קיצץ בנטיעות, האדם הפריד בין הפרי לעץ, ראה בפרי משהו שונה ואחר מהעץ שמתוכו הוא בא. אבל הפרי נולד מהעץ, ויש עוד המון פירות על העץ. אתה חלק מהפירות האלה. אתה גילוי יחודי בתוך העולם הזה של העץ, אבל אתה גילוי יחודי של העץ, של החיים כולו. שמופיע באופן חד פעמי, מופלא, קסום, שאין שונה לו, ואין דומה לו, באיך אתה מגלה את החיים. אבל איך אתה מגלה את החיים, לא איך אתה מגלה את עצמך באופן מנותק ותלוש ובלתי קשור – שכל מה שיש בך זה הגיע מהחיים. אתה אומר- “מה פתאום זה ממני, זה לא קשור לאף אחד”. זו הבדיחה של קיומנו. באותה מידה יכולת להגיד שכל פעם העץ מוציא מתוכו מופע חד פעמי קסום ומופלא שמספר את החיים בדרך ייחודית שעוד לא הייתה דומה לה, שבה כל אחד ואחד ממנו מסוגל לספר את החיים. אבל את כל החיים כולם הוא מסוגל לספר בדרך שאף אחד לא סיפר לפניו. זה היופי של המשנה במסכת סנהדרין שאומרת שכל אדם חתום בחותמו של אדם הראשון, כל אדם הוא עולם שלם כמו אדם הראשון כל אדם הוא מופע יחודי כמו אדם הראשון, וזה הפלא. אבל כל אחד הוא כמו אדם הראשון, הוא חלק מאדם הראשון. הוא לא זר, הוא לא אישיות פרטית לא קשורה. הוא אותו מופע של אדם הראשון בדרך יחודית שאין דומה לה. זו החוויה שאליה נתכוונן בהמשך, במופע הפרקטלי. גם אם אני משקף את הכל, אני עדיין יחודי באיך שאני משקף את הכל. יש איזשהו מבטא יחודי בו אני מספר את הסיפור הזה. אבל אני מספר את הכל, אני לא מתיימר לומר שאני אישיות לא קשורה, בדידה, בדויה. 

התנועה בין הנפרדות להוליסטיות

ש. זו הבחנה כל כך קריטית ויסודית אבל היא מאתגרת אותי להמשיך ראות איך אני מאבחן אותה? איך אני מבחין בחיים בין שני מצבים? זה לא פשוט להבחין. לא מדובר באנשים אוטיסטים, סגורים בחדר. הם הולכים לחוגים, ונפגשים עם חברים, ויש להם זוגיות, משפחה, חיים חברתיים. אני רוצה לקנות את היכולת לאפיין ולהבחין בין אדם כזה, ששניהם נמצאים באותו מקום, אבל אחד חי את האורגניות השלמה, ההוליסטיות הזו, והאחד הוא באמת נפרד. איך זה יבוא לידי ביטוי? איך אוכל לזהות את ההבדלים האלה?

ת. שאלה טובה. צריך להבין שהעולם הוא לא שחור לבן. יש מנעד. יש מנעד בין הקליפתי שלי, לממוצע שלי, לחי שלי. יש לי ספקטרום שאני נע עליו. יכול להיות שבמקום בו אני אמצא במלחמה יהיה מקום אחד; במקום שבו אני נמצא בסיפוק צרכים שלי מקום אחר; במקום שבו אני נמצא במערכת יחסים אני נמצא במקום אחר; כשאני נמצא במקום המשפחתי שלי אני נמצא במקום אחר. יכול להיות שאני גם נע על מנעד. אנחנו צריכים לפתח הקשבה יותר עדינה בשביל להסתכל על השלם של עצמנו, ועל התנועתיות שלנו בתוך הסיפור, ולהיות קשובים- איפה אני עכשיו? כשאני נמצא עכשיו עם חברים- עד כמה אני שקוע בעצמי ושומע את הכל באופן אינטרסנטי, ועד כמה אני באמת חבר ובאמת פתוח, ובאמת מבין? וגם כשאני מבין, עד כמה אני מסוגל גם לקבל אותו כשאני לא מבין? באמת להיות חלק מהחיים שלו, להיות אכפתי מהחיים שלו, לא רק במקום שבו הוא מבין אותי, ולא רק במקום שבו אנחנו מבינים אחד את השני, אלא במקום של אכפתיות שלמה על כל ההיבטים של החיים שלו, כולל הגוף שלו והקיום שלו, כולל לדאוג לצרכים שלו. לא רק לשמר את ההנאה ההדדית שלנו אחד מהשני בשיח  החברתי. יכול להיות שבוקר אחד אני אקום על רגל ימין, ובוקר אחד אני אקום על רגל שמאל. בוקר אחד אני אבוא לחברים ממקום סבבה ופתוח ואוהב וחי, ויום אחד אני אבוא ממקום אינטרסנטי ומגעיל. לכן אני לא רוצה שתתפסו את זה בתור כאן או כאן. אני מנסה ללמד אתכם את הספקטרום, את התנועתיות בתוך הספקטרום, את התהליכים שמחוללים את ההתהוות שלנו על פני כל הספקטרום, כדי שתהיה לכם את הבחירה החופשית ליצור את עצמכם, ולהיות קשובים לעצמכם כל פעם באופן כנה, בסך שלכם הכולל, וגם על כל רגע ורגע איפה אתם נמצאים בתוך הסיטואציה. יכול להיות שהייתי סבבה עד הרגע שפגעו בי. ברגע שפגעו בי נכנסתי למצב מתחפר, מתגונן, וברגע הזה אתה רואה שאנשים גדולים הופכים להיות אנשים מאוד קטנים. לא רק קטנים, קטנוניים, נשיכתם נשיכת נחש, עקיצתן עקיצת שרף, מוחין דקטנות. הוא בן אדם גדול בסך הכל, אבל הוא נכנס למוחין דקטנות של הנפש דנפש עמוק שם, שלף את כל הסכינים. אחי, זה אחיך? זה בת הזוג שלך? לאן הגעת? זה הילדים שלך? לאיפה נכנסת? לכן זה מצריך קשב. אל תתפסו את זה בתור מצבים סטאטיים. כל המטרה פה של הלימוד זה לאפשר לכם חשיבה דינאמית. לא לקבע אתכם בתבניות, אלא ללמוד את הקשבת מצבים.

פוטנציאל אדם הראשון

ש. האם חווית החיים אצל אדם הראשון לא הייתה משהו אחר לגמרי? לא היה לו בכלל את המאבק הזה, או החשיבה שיוצרת את הפער בין הנפש והנשמה? משהו שכמה שנשאף אליו, תמיד נהיה בעולם אחר, שבעצם לא היה קיים אצלו?

ת. אדם הראשון לפני החטא זה משהו אחד, אחרי החטא זה משהו אחר. מה שהמקובלים מבינים, מה שהאר”י מנסה להסביר לך, ומה שהרב קוק מנסה להסביר לך, זה שהמצבים האלה עדיין קיימים. עדיין יש בתוכנו את השכבות האלה, את הפוטנציאל הזה, אתה יכול לחיות גם ברבדים שלפני החטא וגם ברבדים שאחריו. הם נמצאים בו זמנית בפוטנציאל האנושי שלך. אבל אם היום אפתח לרבדי עומק שלי, אפתח לשכבת החיה שלי, שכבה יותר הוליסטית של חשיבה, אני לא אהיה רק שם. אני חייב לחיות באינטגרציה עם זה שיש לי גם צדדי חיצון, וגם צדדי קליפה. לכן המצב שלי הוא מורכב יותר, עשיר יותר, אבל במובן מסוים גם שלם יותר. כי האדם הראשון קצת לא נולד עדיין עד הסוף.

ש. אנחנו יכולים להגיע למצב שאין בו בכלל?

ת. אני לא רוצה שתבוא למצב שאין בו בכלל. אני לא מנסה שתהיה תמים במובן הטרום התהוותי של אדם הראשון. אני רוצה שתהיה תמים במובן של תפיסה שלמה של החיים והבנה של המציאות על כל גווניה ורבדיה, ותדע לעבוד עם זה באופן חי, אינטגרטיבי. באופן מאוזן ונכון יותר, כשהבנת את הדינאמיקה של החיים, תדע ממילא ליצור אותה בצורה בריאה, ולהשתמש מתי שצריך להשתמש בקליפה, מתי שצריך במרחבי החיצון, ומתי להשתמש במרחבי הפנים. שתדע לראות את הקשרים ואת ההפריות שבין הדברים. אנחנו לא מנסים עכשיו להביא אותך להיות לפני החטא. אבל שתדע לתקשר גם עם האופציות חיים הללו ולהבין מה הם תורמות לך, ומתי אתה נכנס לשם ומתי לא. ואיפה כל אחת בסיפור שלך.

דברנו על זה קצת בין שבת לימות החולין. מרחבי השבת לוקחים אותי יותר פנימה, ומרחבי היום חול לוקחים יותר החוצה. יש ספקטרום. בתפילה אני נמצא עמוק בפנים. בעבודה אני נמצא בחוץ. יש לי איזורים ומקומות שונים, שאני מפעיל בהתרחשויות אחרות, בהתאם למצבי חיים, ולנכונות שלהם בתוך החיים.

הקליפות

“ונמצא כפי זה, כי אין לך נשמה, שאין לך בחי’ קליפה אחת, העשויה לה כעין מלבוש המיוחס לה, כפי בחינתה ומדרגת חטאה, בהיותה כלולה באדם הראשון כשחטא כנזכר, ואותה הקליפה מלבשת אותה, ומלפפתה כל ימי חייה מסביב לה, לפי שהנשמה היא קדושה ורוחנית, ומלתבשת בתוך הקליפה המזוהמת ההיא: וז”ס פסוק כי אם עונותיכם היו מבדילים וכו’, כי אותה הקליפה הנעשת מפני העון, מלבישתו ומבדלת בין הנשמה, אל ה’ אלהים שממנה חוצבה, והאור הנמשך אליה מאתו יתברך אינו נמשך ומאיר בה מחמת קליפתה, אשר סובבת עליה, וענין זה נרמז במ”ש ז”ל מלמד שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא וכו’. “

יש קליפה שעוטפת אותנו בחיים, שחוסמת אותנו מהיכולת להרגיש את האור האלוקי בחיינו, שזה היכולת להרגיש את החיים, את מצב החיים הפתוח. אנחנו סגורים באיזושהי מעטפת קליפתית. לכל אחד יש את הקליפה שלו. מה הפקאלך שלך? במה אתה תקוע בחיים? מה החסם שלך בתוך הסיפור? כשאתה נכנס למוחין דקטנות איזה סוג של מוחין דקטנות אתה נכנס? יש כאלה אגרסיביים, יש פאסיביים, יש כאלה שנופלים למקום מיני. יש כאלה שכשהם נכנסים למצב הקליפתי הם נופלים למקום של לטחון בורקסים, או לפתוח את המקרר ולזלול. יש אנשים שאצלם זה מגיע בתור גאווה. יש אנשים שזה מגיע אצלם ממקום של קנאה. לב יודע מרת נפשו. כל אחד והפקאלך שלו. לאן הוא נכנס במצבי ההיסגרות שלו, במצבי הקטנות שלו.

זה סוג של אדם דבליעל. אדם דבליעל בגדול הוא עולם של פירוק, של פירוט. גם שם יש לי כל מיני דפוסי היסגרות או דפוסי תת-חיים, שפועלים.

נצטרך לדייק את עצמנו איפה בדיוק זה קורה התהליכי מעבר האלה. בדרך כלל זה מצבים שבסוף אני מרגיש רע איתם. בסוף הם יותר מוות מחיים בשבילי. יותר מפרקים אותי מאשר מחברים. יותר ממיתים אותי מאשר מחיים. גם אם בזמן אמת יש אנרגיה חזקה שמרחשת שם, אני נורא עצבני כועס צורח, בסוף רע לי ואני מרגיש דפוק, ומפורד, ואני שונא את המצב הזה. זו דוגמא פשוטה. חוויתי פה מוות, פירוד, זה תהליכי העצמה של תהליכי פירוק ותהליכי מוות שקיימים במרחב הבליעל שלי. לפעמים לשם אני מגיע. כל אחד והסינדרום שלו. יכול להיות שבמרחבים שונים שלי יש לי סינדרומים שונים. בנפש אני מגיב בצורה מסויימת, וברוח אני מגיב בצורה אחרת, ובנשמה יש לי באגים מסוג אחר.

זוהמת הנחש

“וגם על האדם ועל זרעו הבאים אחריו עד ימות המשיח, אין אדם נצול ממנה, לפי שכלם היו אז כלולים באדה”ר כשחטא. וזהו הצד השוה, שבכל הנשמות אפילו באותם שמתו בעטיו של נחש, היה בהם הטלת זוהמא הנזכר: האמנם לא כלם שוים, ויש הפרש ביניהם כנז”ל, כי כל נשמה נפגמה כפי מדרגה וקרובה אל החטא שחטא אדה”ר.”

פה הוא מתאר את המצב הזה בתור זוהמת הנחש. זוהמת הנחש זה אומר שלכולנו יש שכבה נחשית על הקיום. זה מה שהמקובלים מתארים בתור “צרעת משכא דחיוויא”- עור הנחש. כולנו עטופים בעור של נחש, זה הצרעת. כשלאדם יש לו צרעת, זה כמו עור שיש לו בהרות בהרות, והוא סוגר אותי בפנים. התרגום מתרגם צרעת בתור “סגירו”. אני סגור, מבודד. אני משולח מחוץ למחנה. אני פגום בלשון הרע. מקום שמפרק וממית אותי. המצורע גם משול כמת והוא גם משולח מהמחנה. הוא גם פגום בחיים שלו וגם פגום באינטמיות שלו. בשני המישורים האלה נוצרים מצבי פגימה שמתשקפים פה. על המוות כולנו יודעים. אבל הרבה פעמים הנחש משקף יותר את הפגם בברית – החוסר יכולת שלי להיות בקומוניקציה, בתקשורת של חיים, והיסגרות בתור מצב של או תקשורת פגומה, או חוסר תקשורת. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.