שיעור 28: עיבור שני

מצב הרוח

שלום, נתחילה. שלחתי קטע קצר, ואני רוצה לפתוח בו, בנושא שקצת דברנו עליו בפעם שעברה. בפעם הקודמת ניסינו לבצע איזושהי סקירה, תשומת לב פנימית לשאלה מה מצב הרוח שלנו, כמה הרוח שלנו פעילה, ובאיזה היבט של הרוח, איזו קומה של הרוח, באיזה מרחבים של הרוח. אנחנו יכולים לדבר על מצב פעיל, ועל מצב פחות פעילשל הרוח שלנו במרחבים שונים. ואני חוזר ואומר, זה לא מתוך הבנה שבהכרח המצב שלי לא בסדר, אלא פשוט תשומת לב למצב של פרצוף הרוח. מתוך כך לפעמים האדם צריך ללכת ולעשות תהליכי איזון, תהליכי פיתוח, הצמחה, ולפעמים ממש הולדה של הרוח. לפעמים הרוח ממש רדומה ולא פעילה, והאדם מגלה שאזורים אחרים הם האזורים הדומיננטיים והפעילים שלו, והרוח בעצם לא פעילה כל כך. זה מצב אפשרי, שהנפש והנשמה הן הדומיננטייות אצלו, או החיה והנפש דומיננטיות אצלו, והרוח למעשה במצב ראשוני, רדום. הוא מאוד מפותח באזורים האחרים ולא כל כך מפותח בחיי הרוח. 

אנחנו יכולים לבחון את זה ביחס בין ספירה לפרצוף: עד כמה הרוח אצלנו היא רגשות וכוחות, ועד כמה יש פה אישיות רוחית פעילה? אנחנו יכולים לבחון את זה בין הקומות השונות: עד כמה זה רוח תחושתית ומרכזי רגש, או שיש פה גם חשיבה של הרוח – יעוד, חזון, חלום? אנחנו יכולים לבחון את זה בין חיצוניות לפנימיות של הרוח: עד כמה הרוח אצלנו פועלת במרחבי החיצון – מימוש העולם החיצוני, פעולה בעולם החיצוני, הוצאת הכוחות מן הכח אל הפועל בתוך מרחבי החוץ, מימוש הכוחות של מרחב החוץ? או שהיא פועלת במרחבי הפנים – התהוות פנימית, צמיחה פנימית, מימוש של החלום הפנימי שלנו וכן הלאה וכן הלאה. אנחנו יכולים לקחת את כל מה שלמדנו עד עכשיו, ולארגן אותו לתוך השאלות האלה, ודרך זה לנסות לשים לב. כמה יש לנו דעת בתוך הרוח – עד כמה אנחנו נשלטים על ידי הרגשות, ועד כמה אנחנו יכולים לנהל אותם ניהול עצמי? אני רק קצת מזכיר לכם מה עשינו בפעם שעברה בשביל לשים תשומת לב למצב הרוח. בסוף המפגש דברנו גם על הזמן הרוחי, עד כמה הדעת היא קצרה, יש לי קוצר דעת ואני נע במקצבים קצרים שמתחלפים, מעין פירוק של הזמן הרוחי. מקטעים קצרים, אימפולסים של עליות וירידות, של שאיפות שבאות והולכות. כל פעם אני מחליף יעדים, מטרות, רצונות, שאיפות. נע, עולה יורד ומת בתוך חיי הרוח שלי. ועד כמה יש לי חשיבה ארוכה בתוך עולם הרוח, ראיה ארוכת טווח? 

כל אלו שאלות שהאדם יכול לבחון דרכם, ולנסות לראות מהי הצמיחה שהוא מבקש להמשיך ולפתח בתוך חיי הרוח שלו. לתהליך הזה קראנו לו עיבור שני. במובן מסוים זה להכניס את הרוח למצב של התבוננות פנימית ומודעות עצמית. איסוף של כוחות הרוח מחדש אל תוך אינטגרציה חדשה של הבנה, התבוננות ומודעות, ומתוך כך לנסות להוליד שינוי בתוך חיי הרוח. אלו על רגל אחת הדברים שעסקנו בהם בפעם שעברה.

ג’ שלבים ברוח

אז הרעיון הזה של ההכנסה לעיבור משמש אותנו בכל הפרצופים, כיון שאם נרצה להעביר תהליכי צמיחה בכל מרחבי הנפש, אנחנו נצטרך להיכנס למעין תהליכי עיבור. גם הנפש וגם הרוח נכנסים לעיבור בבינה. לפעמים גם בפרצופים העליונים, אנחנו נעשה כביכול מעין תהליכי כניסה עיבורית פנימית לרמות השורשיות שלהם, לנסות להוליד ולחדש אותם משם. הזכרנו קצת את המושג הזה בדיבור על הנפש, אבל בעצם עכשיו הגיע הזמן שלו. בסוף הדיבורים שלנו על הנפש, כחלק מהדיון הרחב על נושא הנפש והעיבור דברנו מעט גם על עיבור הרוח. שגם ברוח יש אנרגיה עיבורית. אז בואו נכנס קצת לתוך הנושא הזה של עיבור הרוח.

שער ההקדמות (מ ע”ב):

ונבאר בתחלה ענין ג’ מציאיות ז”א דרך כלל, ואח”כ נחזור לבארם דרך פרט. דע, כי ג’ זמנים היו אל ז”א ונוקבא, הא’, הוא זמן עיבור ראשון. הב’, הוא זמן היניקה. הג’, זמן ההגדלה של המוחין. וזה נקרא עיבור ב’… ונבאר זמן השלישי של ז”א, הנקרא עיבור שני דמוחין, גם נקרא זמן הגדלות של ז”א. ובו יתבאר מאמר, מה הוא ענין, אך בצלם יתהלך איש, שהם בחי’ המוחין של ז”א דבזמן הגדלות. ובו יתבאר מאמר הזוהר בכמה מקומות, ובאדרא זוטא, דאו”א ירתי תרין עיטרין לבניהו.

אז כבר בגדול נגיד מה מהרח”ו מסדר בדרוש שלנו. זעיר אנפין הוא דמות האדם האלוקית, שהרי אנחנו בצלם אלוקים נוצרים ונעשים, וישנם שלושה זמנים לתהליכי ההתפתחות של האדם. הזמן הראשון הוא זמן העיבור הראשון שעסקנו בו באריכות בתור זמן ההתפתחות הנפשית, הוא מקביל לזמן הנפש. הזמן השני של האדם הוא זמן היניקה, שזה התפתחות המרכז הרוחי. זו יכולת שיחד אתה מתפתחים מרכזי הרגשות, נשלמות מערכות התנועה והדיבור שלנו, , ואיתם הדמיון והחלום שמתפתחים בתוך מערכת הראש. הזמן השלישי הוא זמן ההגדלה של המוחין – שמתפתח הזעיר אנפין מעבר למרכז הרוח, וכבר נכנס לתוך ההתפתחות המחשבתית, הנשמתית, הבינתית שלו, שהיא בעצם השלב הנוסף שמעביר אותנו לאזור הגדלות. זה מה שנקרא ‘מוחין דגדלות’ של הזעיר אנפין, התפתחות הראש שלו באופן משמעותי ועצמי, לא רק כראש של ילד קטן, אלא כראש של בן אדם בוגר. זה כבר מכניס אותנו לתוך אזורי הנשמה, החיה והיחידה שהולכים להופיע בתוך האדם, בתוך מערכת המוחין שלו. בתוך הנושא הזה, אנחנו רוצים להתמקד ברעיון של עיבור שני, ופחות במשמעות של התפתחות המוחין שתבוא עכשיו בשלב של מה שנקרא מוחין דגדלות.

עיבור לידה יניקה עיבור

אני ממשיך איפה שהפסקתי:

ובו יתבאר גם מאמר הזוהר בפרשת אחרי מות בדף ס”ה ע”ב, וז”ל, בתר דינקא להו, אתעברת מינייהו. כי לכאורה הוא לשון זר ומתמיה, כי איך יאמר, שאחר היניקה של הבנים, חזרה להכניסם בתוכה בבחי’ עיבור, ונודע כי היניקה אחר העיבור ולא קודם.

אחרי שהאמא הניקה את הילדים, היא התעברה מהם. והאר”י מתפלא, המהרח”ו מתפלא – איך יכול להיות שאחרי שהאמא כבר הולידה אותם והניקה את הילדים, היא תחזור כביכול ותכנס להריון שוב מהילדים שלה? להתעבר מהילדים שלה מחדש, שיכנסו בתוכה להריון?

אמנם זה יובן, במה שביארנו לעיל, כי אחר העיבור הראשון, היה זמן היניקה. ואח”כ חזרו בסוד עיבור שני, בסוד הגדלות, כמו שיתבאר.

מה שהאר”י בעצם מנסה ליישב ולבאר לנו, שמה שאנחנו קוראים תהליך ההתבגרות של הילד, זמן התפתחות המוחין דגדלות של הילד, הוא בעצם עיבור שני. זאת אומרת, העיבור שני הוא שלב של התפתחות המוחין. האר”י כורך שני מושגים שהשאלה מה הקשר ביניהם, מה הדמיון בין התפתחות החשיבה אצל הילד לבין הכניסה לעיבור שני? מה ההדמיה פה לתהליכי הכניסה לתוך אמא ותהליכי הריון? איך האר”י מקשר את שני המושגים האלה?

ונבאר ענין העיבור הזה הב’ מה עניינו. דע, כי אחר זמן היניקה, שהם הב’ שנים הראשונים, אשר בהם נגמר ונשלם פרצופו של ו”ק, חזר עוד ז”א להתעבר במעי אמו שנית, כדי להנתן בו בחי’ מוחין. ואל תתמה, אם אחר היניקה, חזר להתעבר, משא”כ בתחתונים, וכמו שהוכחנו מספר הזוהר, דקאמר, בתר דינקא להו, אתעברת מינייהו.
וביאור הדבר, כי גם בתחתונים הענין הזה הוא כך, כמו שמצינו, כי עם היות שכבר נוצרו בני האדם בעולם הזה, נשמתם בכל לילה בפסוק בידך אפקיד רוחי, עולות במלכות העליונה, ויושבות שם בסוד העיבור, ונעשים שם מ”ן אליה, והיא מזדווגת עם ז”א, וע”י כך נותנים בהם מוחין חדשים בכל לילה, בסוד חדשים לבקרים וגו’. וכן על ד”ז, אחר זמן היניקה דז”א ונוק’, עולים נשמות זו”ן, ושם עושים מ”ן אל אימא עילאה, לזווגם עם אבא, וע”י הזווג ההוא מולידים להם מוחין חדשים, ונותנים אותם לזו”ן להגדילם.

בואו נסביר בעברית את מה שקראנו עכשיו ב’סינית’, ‘קבלית’. אומר האר”י, בואו ניקח דוגמא מהעולם האנושי שלנו. באמת יש תיאורים שונים בכתבי האר”י מהו הזמן והשלב של העיבור השני. אבל הרעיון הוא שהילד מסיים את שלב היניקה, התקופה הראשונה, שיכולה להיות שנתיים או יותר אבל במערכת ההתפתחותית שמוזכרת פה בדרוש זה כעבור השנתיים הראשונות, בזמן בו הוא מפסיק לינוק. ואז כבר מתחיל תהליך שבו הילד חוזר עוד פעם להתעבר במעי אמו. אלא שתשימו לב למעתק שהאר”י עושה, זה לא האמא החיצונית, זה לא האמא במובן הגופני, אלא זה אמא במובן הפנימי, האמא במובן של הבינה. הרי אמא כפרצוף מקבילה לספירת הבינה, ומקבילה לאור של הנשמה, זה בעצם השרשור הפרצופי של אמא. אז בעצם החיצוניות של אמא זה אמא כנושאת ומעברת בתוכה את הגוף של הילד. הגוף הזה כבר נולד, הגוף הזה כבר נשלם. הילד לא הולך לקבל עכשיו, אחרי תקופת היניקה, עוד אוזן. אין לנו עכשיו עוד תהליכי הוספה חיצוניים שייווצרו בזעיר אנפין החיצוני מאמא במובן החיצוני שלה.

עיבור בבינה

עכשיו הולכים ליצור את ההתפתחות שאנחנו רוצים ליצור ברוח – התפתחות הפנימיות של הרוח. המשך צמיחה של גדילה פנימית, לא גדילה חיצונית. בהקשר הזה אין לנו כבר צורך ללכת אל האמא החיצונית, אלא אל האמא הפנימית. האמא הפנימית היא בעצם ספירת הבינה. זה המקום של החשיבה הפנימית, של ההתבוננות הפנימית, של הרפלקציה הפנימית. זה בעצם המקום של הבינה, המקום של ההתבוננות הנשמתית הפנימית שבתוכנו, שאליה עכשיו הרוח הולכת להיכנס. שם בעצם נמצא המרחב ההורי כעת. שימו לב שהמרחב ההורי מועתק מהמרחב החיצון, כאבא ואמא הממשיים שבייחודם נוצר הילד הפיזי, בהם הוא היה מעובר, באמא, ומהם הוא נולד אל תוך המציאות, ואמא הפיזית הניקה אותו במשך שנתיים. אבל עכשיו אנחנו לוקחים את כל המערכת הזאת של אבא ואמא, ומעתיקים אותה אל המרחב הפנימי. אבא עכשיו יהיה ספירת החכמה ואמא תהיה עכשיו ספירת הבינה, ואם נרצה לדבר ברובד עמוק יותק –  זה בעצם מקביל לתנועת הנשמה והחיים האלוקיים שבתוכנו. אל המקום הזה הילד הולך ועולה ומתעבר פנימה, בתוך האם. אולי דימוי האם הפנימי שלו, מעין אמא פנימית שבעצם מופיעה במרחבי ההתבוננות הפנימיים שלו, מופיעה במרחבי הנשמה הפנימיים שלו. ושם כביכול אבא ואמא מתייחדים בשביל להמשיך ולגדל ולהצמיח אותו. זה לא האבא והאמא החיצוניים, זה אבא ואמא שבמרחב הפנימי. זאת העתקה של המרחב מהחוץ אל הפנים. אתם יכולים לראות העתקה אל תוך השפה הפנימית של הנפש, שבה ממשיכים תהליכי הגדילה והצמיחה. באמת לאזורים האלה של החכמה והבינה הפנימית, של הנשמה והחיה האלוקית שבתוכנו, יש איכויות ודינאמיקות שקשורות לאותן אנרגיות שהיו באמא ושהיו באבא בהופעה החיצונית שלהם. אבל עכשיו הן נחשפות באופן יותר פנימי ויותר משוחרר, ובתוך האדם עצמו.

תהליכי העיבור בשינה

הדרך שלנו להגיע לשם יכולה להיות בין השאר בתהליכי השינה. כשאדם הולך לישון בלילה, והמערכת החיצונית שלו בעולם הזה הולכת ונרדמת, אז הרוח הולכת ועולה לתוך המרחב ההתבוננתי הנשמתי. מתרחשים שם תהליכי עומק של התחדשות רוחית מתוך ההתכנסות החוזרת של הרוח לתוך הנשמה, השתחררות מתוך העולם הזה והליכה אל תוך מרחב העולם הבא הפנימי של האדם. הדבר הזה קורה לנו בעולם התחתון שלנו ביחס למלכות האצילית, שזה המקבילה עבורנו לאמא של בני האדם התחתונים. והדבר הזה נכון גם בזעיר אנפין האצילי ביחס לאמא עילאה בעולם האצילות. אבל הקונספט הוא אותו קונספט – שיש ביכולת האדם לחזור בעצם כל לילה, אחרי שלבי היניקה, להמשיך לבצע תהליכי גדילה וצמיחה במרחב עיבורי, שזה בעצם במשך שנת לילה. ולעבור תהליכי צמיחה וגדילה אחר כך, בתוך הערות. אדם חוזר לערות חדשים לבקרים, אדם מקבל מוחין חדשים, והוא מתעורר עם איזשהו חלום חדש אל תוך המציאות, רצון חדש לבוא וליצור בתוך החיים, כוחות יצירה חדשים שמתחדשים לו. כל התהליכים האלה בעצם קורים מכוח תהליכי העיבור במקור שלו. העיבור באמא הפנימית, בעולם ההתבוננות הפנימית שהוא עובר בתוך הלילה. אין יותר פעילות חיצונית, הרוח החיצונית עכשיו לא פעילה, וכל מה שקורה זה כניסה פנימה.

הנושא הזה הוזכר במפגשים האחרונים של הנפש, בגלל שיש פה הקבלה מסוימת בין העיבור התחתון לעיבור העליון. כשהאדם נכנס לעיבור שני בלילה, מתרחש גם תהליך מקביל של כניסה לעיבור שדומה לעיבור ראשון ולא לעיבור שני. בזמן שהאדם עובר בלילה תהליכי כניסה לעיבור שני, שהם למעשה הליכה של הרוח אל הנשמה, אז ישנם גם תהליכים הפוכים, של התגברות המצב של העיבור הנפשי. שהרוח גם בהיבטים הנמוכים שלה חוזרת לעיבור בתוך הנפש. אפשר לומר שכביכול החלק הגבוה של הרוח הולך למעלה, והחלק הנמוך של הרוח הולך למטה. החלק הגבוה של הרוח הולך לתוך אותה חלימה נשמתית גבוהה שמחדשת באדם את החלום, את היצירה, את האמונה, את החזון, את היעוד. והחלק התחתון הולך לתוך הנפש ומתכנס לתוך הפאסיביות של הגוף, לתוך הפאסיביות של המרחב של החדר, של הבית, במיטה שלו, בחדר השינה שלו. גם זה סוג של כניסה לעיבור. זה המצב הנפשי הפשוט, הפאסיבי, ההיכלי. התודעה מתפזרת על פני כל הגוף, אין כבר מיקוד שאדם ממוקד כשהוא ער אלא פיזור נפשי בתוך הקיום התודעתי שלו. עולות המון תחושות, ולפעמים יצרים ורגשות שעולים מתוך כל מה שהצטבר במשך היום, והכל עושה סלט אחד פנימי בתוך עולם האסוציאציות הנפשיות שלו. וזה סוג של חזרה לעיבור. 

אז אפשר לראות איך בו זמנית בלילה, יש גם הגברה של מערכת הנפש, כי זמן הפעילות של הרוח הביום, והלילה הוא זמן נפשי. ומצד שני יש במערכת הגבוהה יותר כניסה למצב של עיבור שני. זאת אומרת שיש קשר בין נפש ונשמה שנהיות יותר דומיננטיות בלילה, אל מול הרוח שמפסיקה את התפקוד הערני שלה, ועוברת לתהליך רדום שמאפשר לה להתחדש. להתחדש מבחינת הטעינה של כוחות הנפש, כוחות הגוף והנפש מזינים את הכוח של הרוח מהרמה הנמוכה הנפשית, ונותנים את הכח גם לנפש שעבדה כל היום עם הרוח, להתחדש. מצד שני בו זמנית ברמה הגבוהה יש לי תהליכי התחדשות של הנשמה, ביחס ליכולת להאמין, לחלום, ליצור וכן הלאה וכן הלאה. החלימה והדמיון הם חלק מהמוחין של הילד. דברנו על איך הילד חושב, הוא חושב דרך חלום ודמיון. אז החלום והדמיון כמו שאתם רואים הם בעצם האזור הפעיל של כל חיי הלילה. זה סוג המוחין של הלילה, שהולכים ופעילים פה במשך כל הלילה ובתוכם ישנם תהליכי התחדשות.

מוחין דגדלות בתהליכי הילדות

עכשיו, המוחין דגדלות האלה כמו שאתם רואים, הם עדיין לא באמת מוחין דגדלות, כי בדרוש שלנו זה כבר מגיל שנתיים והלאה. כבר מגיל שנתיים הילד גומר לינוק, וכבר מתחילים לטפטף בו מוחין דגדלות כל לילה ולילה. אז זה לא בדיוק מוחין דגדלות במובן הער של המילה, שנדבר עליו אחר כך. אלא זה סוג של מוחין דגדלות שמטפטפים לאורך כל תהליכי הילדות. לפי המערכת שלנו פה, כבר ברגע שהילד סיים את תהליך היניקה, באיזשהו רובד מתחילים לטפטף בו תהליכי גדילה של התודעה, ושל המי אני, ומה אני, והארגון הפנימי של עצמו. ויש ללילה איזשהו תפקיד חשוב בתהליכי העיבור הפנימי שלו, ההיריון העצמי של עצמו שקורה בזמן הלילה, שבו הוא נסוג מהעולם החיצון אל תוך המרחב הפנימי ומתרחשים שם תהליכי עיבוד של החיצוניות אל מול החלום הפנימי שלו, או ברמה עמוקה יותר אל מול הנשמה. החלום הוא מרחב אסוציאטיבי, וזה חלק מהמאפיינים של החשיבה של הרוח, שהיא לא חשיבה לינארית קוגניטיבית, אלא היא חשיבה אסוציאטיבית דימויית, דמיונית. וזה עיקר מה שמופיע עכשיו. ואם כבר יש ערות בתוך חיי החלום, אז זאת ערות של מערכת הרגשות ועולם אסוציאטיבי, ולפעמים גם עולם יצרי שמתעוררים לתוך חיי הרוח של הלילה. לכן במובן מסוים זה עדיין לא הגדלות של המוחין שאותה אנחנו מחפשים. 

הדרוש הזה קצת מבלבל אותנו, כי בעצם הזעיר אנפין עדיין בתוך שנות הילדות שלו עכשיו. כעבור גיל שנתיים עוד אי אפשר לומר עליו שיש לו מוחין דגדלות, או שהוא גמר את שלבי הילדות שלו, או אפילו עבר את תקופת המרכזיות של הו’ קצוות שלו. לא. עדיין בזמן הערות שלו, המרכזיות של הילד היא ו’ קצוות. אבל בתוך חיי הלילה שלו יש כל הזמן כניסה לתהליכי עיבור פנימיים, שגם מחדשים את הקומות התחתונות של הנפש וגם מחדשים את המוחין מתוך הנשמה בתהליכי חידוש של אמון, יצירה, חלום, יעוד, רוח, ובניית האני בתוך מרכזי החלום של הרוח – דברים שדברנו עליהם כבר לפני כמה פעמים.

7. מעבר מילדות להתבגרות

אז מה אם כן הצעד הבא? מה הם המוחין דגדלות ממש? הם יבואו בשלב יותר מאוחר, לצורך העניין החל מגיל 9, וזו מערכת דרושים אחרת שבה האר”י מסביר שעד גיל שנתיים הילד מקבל את בסיסי תהליכי היניקה, ועוד שבע שנים אחר כך הוא מממש את אותם כוחות שקיבל בינקות הראשונה של גיל שנתיים. זה חכמה ובינה של עולם היניקה, ועוד ז’ תחתונות. והדבר הזה הולך עכשיו עד גיל 9, ומגיל תשע במובן מסוים מתחיל בית ספר עממי, מסתיים בית ספר עממי, עובר אל החטיבה, מסיים חטיבה צעירה ומתחיל חטיבה בוגרת… כל אחד לפי בית הספר שלו. 

בכיתה ד’ מתחיל איזשהו מעבר של הילד לעולם אחר, מתחיל להתפתח בתוכו עולם פנימי, וכניסה לתוך מרחב הרהורי פנימי. וזה קורה לו לא רק כשהוא ישן, אלא זה קורה לו גם כשהוא ער. הילד בעצם מתחיל להיכנס פנימה ולייצר לעצמו עולם פנימי. עולם של התבוננות פנימית עצמית. עולם שהוא גם קצת באיזשהו תווך מהעולם החיצון ומההורים החיצוניים. במובן מסוים, את ההורים החיצוניים מתחיל להחליף העולם הפנימי של הילד, שלפי האר”י זה סוג של כניסה למרחב ההורי הפנימי שלו, מרחב הבינה והחכמה הפנימיים, לתהליכי העיבור בתוכם. אלא מה? שהפעם זה לא קורה רק כשהוא ישן בלילה. אלא זה קורה הרבה מאוד כשהוא ער. מתוך ערות הוא מתחיל לשקוע בתוך עצמו. לשקוע בתוך מחשבות על עצמו, מי אני ומה אני, בצורה הרבה יותר מודעת ומפותחת. ומנותקת במובן מסוים גם מהמרחב החיצוני שלו, גם מהמרחב ההורי שלו, החיצוני. אבל בזמן הזה הוא בעצם מתחיל, כמו שאמרתי, להיכנס למרחב ההורי הפנימי. ויחד עם זה מתחיל גם סוג של רפלקציה לרגשות שלו בעצמו. זה לא קורה לו רק כשהוא ישן בלילה, כשהוא משתחרר אל מרחבי החשיבה והחלום האסוציאטיביים. אלא הוא בעצמו באופן ער מתחיל להיות יותר מודע בעצמו, ולהתבונן בעצמו, ולנסות להבין את עצמו ולשאול את עצמו שאלות על האישיות שלו, ומי אני ומה אני וכן הלאה. והוא עושה את זה באופן לעומתי מהעולם החיצוני, ומתחיל לנסות לבנות בעצמו את עולמו הפנימי. ובמובן מסוים זה באופן יותר מכוון, אם אפשר לומר. 

אז אפשר לזהות בזה את תהליכי המעבר של הזעיר אנפין באמת משלב הילדות לראשית תהליכי ההתבגרות, שימשיכו מכאן ואילך הלאה לתוך השנים הבאות. וככל שהם ילכו ויגברו, תהיה לילד כבר איזושהי מודעות לרגשות שלו, מודעות ליכולת שלו להכיל את הרגשות שלו. וזו באמת כניסה לעיבור שני במובן היותר דרמטי בעיניי, מאשר רק בתהליכי הלילה. בשלב הזה אנחנו לא נראה רק חשיבה אסוציאטיבית, דימויית, חלומית שתוארה בקטע משער ההקדמות שראינו על תהליך עיבור שני, שמתרחשת כבר כעבור גיל שנתיים, ומשם הילד הולך וגדל. אלא באמת נתחיל לראות בו יותר ויותר מופעים קוגניטיביים של חשיבה מובנית, סדירה בוחנת וביקורתית על עצמו, על סביבתו ועל הוריו. זה הגיל ‘הנחמד הזה’ שנקרא גיל ההתבגרות.. שמתחילים לראות בו את התהליכים האלה של הביקורת, הרפלקציה כהפנמת הביקורת ההורית אל תוך עצמו פנימה, והיכולת בעצמו לנהל ביקורת על עצמו. הוא לא צריך שנגיד לו את הביקורת הזאת עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הוא כבר יודע את זה בעצמו. הוא יודע להגיד את זה לעצמו יותר טוב ממה שההורה אומר את זה לעצמו, במובן מסוים.

הריון חיצוני והריון פנימי

זה שער למושג של עיבור שני, ואם נרצה לעשות את זה בתהליכי העבודה שלנו, זו כניסה לעיבור שני של הרוח. זאת אומרת, אנחנו יכולים לנסות לעשות תהליכי עבודה של הרוח באופן מודע דרך כניסה לתהליכי התבוננות פנימיים. מבחינת האר”י, להיכנס לתהליך התבוננות פנימי זה בעצם להיכנס לתהליך של הריון עצמי שהאדם יכול לבצע לעצמו. האדם יכול להיכנס להריון עצמי של עצמו, כי יש בתוכו את האם הפנימית. ולהריון הזה יש את כל המוטיבים שהאר”י ימצא בהריון החיצוני, והוא פשוט יעתיק אותם להריון הפנימי. כל מה שתוכלו להגיד על תהליכי הריון חיצוני, במובן מסוים עכשיו הולכים להיות מועתקים לשפה יותר מעודנת כתהליכים מנטאליים.

פה כבר צריך לפתוח ולהבין מה זה המרחב הזה? מה זה השלב הזה שהילד נסוג כביכול פנימה לתוך עולם פנימי, וההורה מתוסכל, נעלם לו הילד, הוא לא יודע מה הוא מרגיש, הוא לא יודע מה הוא חושב, הוא לא יודע מה הוא רוצה, הוא לא מדבר כל כך. אולי הוא מספר לחברים שלו מה הוא באמת מרגיש, אבל להורים שלו לא בדיוק. איזושהי התכנסות של הילד למרחב פנימי שבו הוא לא בהכרח רואה את הקשר בין המרחב החיצוני לבין המרחב הפנימי, וזה בעיה של כולנו. הילד לא מזהה בהכרח שעכשיו הביקורת שהוא אומר לעצמו והיכולת לבחון את עצמו, זה בעצם מה שקודם הגיע מאמא שלו. אמא שלו עשתה בשבילו את העבודה הזאת, את היכולת להכיל את עצמו ולהבין את עצמו. היכולת לסלוח לעצמו, היכולת לקבל את עצמו, זה דברים שעד עכשיו אמא שלו עשתה בשבילו. בין אם זה במובן הפיזי של תהליכי ההיריון, ובין אם זה במובן הרגשי של תקופת היניקה. אבל עכשיו זה מועתק פנימה לתוך המרחב הפנימי, להורות הפנימית של עצמו, וזה הזמן שהילד חושב שהוא כבר לא צריך את ההורים שלו, וגם ההורים לא מבינים שיש פה בעצם העתקה של אותו שדה שקשור למרחב החיצוני אל תוך המרחב הפנימי. 

אני מרגיש שמבחנתנו זה דבר חשוב להבין את הרצפים האלה שבין ההורות החיצונית הפיזית, ההורות החיצונית הרגשית והמנטאלית, וההורות הפנימית שהאדם הבוגר נכנס אליה שהיא, משמרת את אותן דינאמיקות, אבל בתוך מרחב מופשט, בתוך מרחב מחשבתי מנטאלי של עצמנו.

האמא הפנימית שבתוכי

אז מה זה הריון פנימי? זו עצם היכולת שלי לאסוף את עצמי – להיות מודע לרגשות שלי, להיות מודע לתחושות שלי, ולאסוף את כל זה. לדוגמא, הבחינה שעשינו בפעם שעברה – מה אני יודע על חיי הרוח שלי, ועל צורת דינאמיקת ההתנהלות שלי?. אז בעומק העניין, עצם זה שאני יכול לבצע מודעות ורפלקציה למרחבים האלה, זה מגיע מאמא שזורמת בתוכי. אם אין בינה אין דעת, ואם אין דעת אין בינה. ואומר האר”י שהשקיו הפנימי של הרוח זה הבינה שזורמת בתוכו. אז יש איזושהי בינה שזורמת בתוכי כל הזמן, כוחות של הבנה והתבוננות פנימיים שזורמים בתוכי כל הזמן, שמייצרים בתוכי קולות פנימיים. יכול שהם יפעלו באופן לא מודע, יפעלו בתוך כל מיני רגשות ותחושות שאני לא מבין למה ומדוע הם קורים פה. זה יכול להיות הפנמות של הקולות של אבא ואמא החיצוניים שלי, ויכול להיות שזה קולות פנימיים של הנשמה. אבל עכשיו זה לא השלב, עכשיו אני רוצה להשתמש בכל התהליכים האלה לא באופן לא מודע, אלא באופן מודע. להתחיל לפתח מודעות לעולם הפנימי שלי, ולהתבוננות הפנימית שלי, ולמודעות העצמית שלי שזורמת בתוך כל רגש ורגש. זאת אומרת דרך הציר הפנימי הזה, הציר האמהי שזורם בתוכי, אני יכול להיות מודע ולייצר רפלקציה כלפי כל רגש ורגש שיש לי, כלפי כל תחושה, כל תגובה וכל תנועה. 

זה בעצם להיות מודע למעיין הזרימות הפנימיות האמהיות שכל הזמן זרמו בתוכי באופן סמוי, באופן לא מודע, באופן חלומי, באופן לילי, ולהפוך אותם לזרימה שאני משתמש בה. במובן מסוים אני בעצם מזדהה עם דמות האם שבתוכי, מכיר במרחב הזה, בכוחות האלה, בפעילות הזו, ומתחיל להשתמש בזה בעצמי. הדבר הזה הוא בעצם מעניק לרוח את הרוח הפנימית. הרוח יכולה להתבונן בעצמה, להיות מודעת לעצמה. הרוח המודעת הזאת יכולה לנהל את מרחבי הגוף שלה, את מרחבי הגוף הרגשי שלה, את מרחבי הגוף התחושתי שלה, מרחבי התגובות החיצוניות שלה, ולהתחיל לעשות שינוי. 

אז זה קודם כל מעין התפתחות פנימית של הזעיר אנפין, שהיא התפשטות הבינה בתוך הו’ קצוות, בתוך הזעיר אנפין והמלכות. וזה הזעיר אנפין הבינתי שבתוכנו שנחשף. הוא מייצר איזושהי מובחנות בין החיצון של הרוח לבין האני הפנימי. כי עכשיו זה לא סתם משהו לא מודע שזורם בתוכי בצורה של קולות פנימיים ורגשות פנימיים, ש’זה לא בסדר’, ו’זה לא מוסרי’, ו’זה לא לגטימי’ שההורים הפנימו בתוכי דרך כל ההרגלים ההתנהגותיים, הגופניים, הרגשיים והמוסריים שהם הטביעו בי דרך הרגליים של אמא שנכנסות אל תוך הילד. אלא זה משהו שאני עכשיו בוחן אותו, אני עכשיו מודע אליו, אני עכשיו משתמש בו בעצמי. 

נשמה שברוח

זה צעד חשוב בהתפתחות של האדם אל הנשמה – פיתוח הרוח הפנימית, התפתחות שכבת הנשמה שבתוך הרוח. אם אתם זוכרים, דברנו על זה שיש לרוח שלושה כלים. כלי חיצון, אמצעי ופנימי. כלי חיצון זה המרחב התחושתי, נה”י של הרוח, שמחובר לנפש. המרחב האמצעי הוא המרחב של החג”ת, זה המרחב של הרוח של הרוח, המרחב הרגשי הפנימי, החלימה, האסוציאציה והתפארת שנמצאת שם, החלום התפארתי וכוחות הבחירה החופשית והשיפוט שנמצאים בתוך המרחב של החג”ת, של מרכז הלב. ואמרנו שיש עוד שלב, שזה החב”ד של הרוח. אז אנחנו יכולים להתייחס לחב”ד בשני חתכים – בתור עוד קומה אחת למעלה, גבוהה יותר, בפסגה ובראש של הזעיר אנפין, של הו’ קצוות. ואנחנו יכולים לצייר את זה בתור שכבה פנימית, מעין ציר עומק שזורם בתור מרחב פנימי, כלי פנימי, תודעה פנימית אישיותית של הרוח שעכשיו מתפתחת וצומחת. ושני הצירים האלה הם נכונים. זאת אומרת בו זמנית יקרה פה תהליך גם של פתיחת רובד גבוה יותר של הרוח, שאני מסוגל לחשוב על מה אני עושה, לחשוב על מה אני פועל, מה אני יוצר, מה אני מרגיש, מה החלום שלי ומה אני רוצה ליצור וכן הלאה, וליצור רפלקציה פנימית בתוך עצמי. 

מצד שני הדבר הזה גם יזרום בתור איזשהו ציר עומק בתוך כל מערכת העצבים הרוחית שלי. זאת מערכת עצבים חשמלית שאני דרכה כביכול מנטר, מבין ומודע לכל מה שקורה בתוך מערכת העצבים שלי, בתוך כל עמוד השדרה, וכל ההתפשטות של עמוד השדרה הפנימי שלי שמתחיל להתפתח עכשיו. זו בעצם התפתחות האני הפנימי של הרוח. שהוא, במילים אחרות, סוג של הופעת הנשמה שבתוך הרוח. זה לא שלפני כן היא לא הייתה, כי כבר מגיל שנתיים אנחנו חלמנו. מבחינת הדימוי של האר”י פה, כבר בחלומות הלילה שלנו התחילו להופיע התנוצצויות נשמתיות ולא רק חלומות נפשיים. וגם בוודאי לאורך כל הילדות שלנו אמא ואבא ליוו אותנו בקולות אמהיים שעטפו והדהדו בתוכנו. אבל עכשיו, כמו שאני אומר, הדבר החשוב הוא שיש לי כלים בזה. יש לי כלים למרחב הפנימי הזה. לא  שהוא רק זורם בתוכי באופן לא מודע, כמו שהוא היה בשלב הילדות, באופן לא מודע פנימה, ובאופן מקיף מבחוץ, שזה הקולות המלאכיים של אמא שמלווים אותי כל הזמן במה מותר ומה אסור ומה לגיטימי ומה לא לגיטמי, וגם ברגשות שעוטפים אותי באמון ואהבה והכלה וחום וכן הלאה. גם בוודאי ברמה הפיזית, ובוודאי אחר כך לאחר הלידה ברמה הרגשית. אבל כל זה עטף אותי מבחוץ, והזדהיתי עם זה מיניה וביה מבפנים. עכשיו האם החיצונית קצת נעלמת, אבל יחד עם זה שהיא נעלמת בעצם מתחילה להופיע האם הפנימית. 

זה האבסורד שדווקא במקום הזה – שאני כביכול נכנס פנימה וקצת נסוג אחורה מההורים במובן הביולוגי ובמובן הניהולי-ההרגלי בדפוסי ההתנהגות שההורים הנחילו לי, וגם במובן הרגשי שנתן אמון מיניה וביה בתוך העולם של ההורים – דווקא עכשיו אני בעצם זוכה לתהליך הפנמה אמתי של אותן אנרגיות הוריות בתוך עצמי. אני קונה בעצמי קניין פנימי של שייכות למרחב הפנימי הזה. דרך תהליכי ההתבוננות הפנימית וההתבוננות העצמית, מתחילים להתפתח בי כלים לאור הנשמה הפנימית בתוך עצמי. דרך התפתחות כוחות החשיבה המודעת והמתבוננת של הראש, ספירת הבינה והדעת, החכמה וההכרה העצמית של עצמי, בעצם מתפתחת בי יכולת לנטר ולנהל את כל מערכת הרגש והתחושות שלי. 

פיתוח וניהול המרחב ההורי בתוכי

לכן עכשיו נכנסנו קצת לפרצוף הבא, זאת אומרת הכניסה לנושא העיבור השני בצורתו השנייה, בצורתו המאוחרת, לא בצורתו המקודמת, מכניסה אותנו בעצם לתוך השלב שבו הזעיר אנפין רוכש משהו מההורים שלו אל תוך עצמו. זה חשוב מאוד להבין את השלב הזה, בין המקום שיש לנו נפש ויש לנו רוח, ויש לנו נשמה חיה ויחידה, אבל הנשמה והחיה עוטפות אותי, מלוות אותי, מקיפות אותי. אבל אני במובן האישיותי, שמרכזו הוא הרוח, וגם הנפש שנמצאת עם הרוח, אני עצמי אין לי הפנמה, אין לי יכולת לנהל את זה בעצמי, אין לי שליטה בעצמי במערכות האלה. הנשמה והחיה נמצאות במובן מסוים בבחינת הלא מודע שלי. בבחינת הנסתרות לה’ אלוקינו זה י”ה, והנגלות לנו ולבנינו זה ו”ה, ככה אומר הזוהר. זה סוג של הנסתרות שלי. מה שאני מרגיש בתוך עצמי זה התחושות והרגשות של הנפש והרוח. והיכולת של הילד כביכול לגדול ולרשת את ההורים שלו, זה כביכול כשהם מתים. כביכול, הם לא באמת מתים, אלא זה דימוי לגיל ההתבגרות. היכולת שלו לרשת את ההורים, היא במובן מסוים כשהוא מפתח בתוך עצמו את המרחב ההורי שהוא קונה אותו. כשלרוח בעצמה יש גם חכמה ובינה ודעת, גם כעוד קומה באישיות וגם כשכבת עומק פנימית בתוך כל האני שלי שמתפתחת. 

הדבר האמתי הוא שלא באמת החלפתי את ההורים שלי עכשיו, זה לא שאני באמת יורש אותם כי הם מתו. לא, אלא אני יורש אותם כי בניתי בתוך עצמי, או קבלתי בתוך עצמי את הכלים שאני יכול לבחור ולנהל בעצמי את החשיבה הבינתית שלי. את החשיבה את המודעת שלי, את ההכרה הפנימית שלי. ברגע שאני יכול, מתוך בחירה אישיותית מודעת, ללכת אל האזורים האלה ולהתחיל לנהל דרכם את הרגשות שלי, את התחושות שלי, את הבחירות שלי וכן הלאה וכן הלאה, וגם את החלומות שלי באיזשהו רובד, אז אני באמת מתחיל לרשת אותם. יש בתוכי כלים למרחבים האלה, ואני לא רק מנוהל על ידם באופן לא מודע. אני מבין איך אני מגיב להורים שלי ואיך אני מושפע מהם, מה אני רוצה ומה אני לא רוצה בתוך היחס איתם, וכן הלאה. חלק מהשלב הזה הוא להתחיל לנהל את הקשר עם ההורים שלי. השלב הזה הוא שלב חשוב לגיל ההתבגרות של הילד, לדעת לנהל את הקשר שלו עם ההורים שלו. לא עוד להיות מגיב באופן לא נשלט להתנהגויות של ההורים, לטוב ולמוטב. אלא לדעת לנהל מה אני רוצה ומה אני לא רוצה בתוך הקשר, איך מתאים לי ואיך לא מתאים לי, וכן הלאה. זה חלק מהיכולת שלו לפתח בתוך עצמו את החכמה והבינה, ואת הדעת הפנימית, במובן הזה.

זה מהווה שער כניסה למרחב ההורי, כי עכשיו אני בעצמי יוכל ללכת ולהיפתח לפרצוף הבינתי שהוא רחב יותר ממרחב הרוח. ואני גם יכול להיפתח לפרצוף החכמתי, שגם הוא רחב יותר ממרחב הרוח. יש לי כלים, דרך החכמה והבינה שבתוכי, להיפתח למרחבים הגדולים האלה, שעד עכשיו לא הבנתי שהם בכלל אפשריים. לא הבנתי שאני יכול באמת להתבונן ברגשות שלי ולעשות שינוי. ושאפשר להסתכל על כל חיי הרוח והנפש מנקודת מבט בינתית מתבוננת. ואולי אפילו מתבוננת באופן נקי, לא כהתבוננות רגשית או התבוננות שבתוך הרגשות, אלא התבוננות שהיא מתעלה מתוך מרחב הרגש, ומתעלה מתוך חיי הרוח. גם זאת אפשרות שתפתח לפניי יחד עם הקניין של שפת הבינה שמתחילה להופיע בתוך חיי הרוח. ככה גם ביחס לחכמה, ברגע שאני מכיר בתוך חיי הרוח את האפשרות של ההכרה, זה שער מסוים בתוכי ללכת אל ההכרה כמשהו שהוא קיים אפילו מעבר למרחבי הרוח. 

התפשטות אבא ואמא בזעיר אנפין

אבל תמיד ההליכה שלי לשם מתוך מודעות תהיה רק אם אני בעצמי התבגרתי, אני בעצמי התפתחתי, אני בעצמי הצמחתי בתוכי את המוחין הבוגרים של החכמה בינה ודעת דז”א, שהם ייצוגים הוריים בתוך חיי הרוח. לכן יש סברה אצל המקובלים, ויש לה גם ביטויים באר”י, שבאמת אין לנו יכולת לפגוש את אבא ואמא, אלא דרך הרוח. בסוף, בזכות מה אני יכול ללכת עכשיו לנשמה ולחיה? מתוך מה שהם מופיעים לי מתוך חיי הרוח. זה נושא קצת נושא במחלוקת, עד כמה באמת כל מה שהאדם פוגש את הנשמה והחיה זה אך ורק דרך החכמה והבינה שבתוך הרוח, בתוך הזעיר אנפין, בתוך דיוקנא דאדם, ועד כמה הוא באמת יכול כביכול ללכת ולהיפגש עם הפרצופים והאזורים האלה באופן עצמאי, באמת להכיר את האופציות האלה מעבר לחיי הרוח.. עוד נצטרך לדון בזה בנפרד, אבל הדבר הזה שנוי קצת במחלוקת בתוך ההיסטוריה של הקבלה, עד כמה אבא ואמא, באמת כשלעצמם, הם נסתרות לה’ אלוקינו, וכל מה שאנחנו מצליחים לפגוש אותם זה כי אנחנו בתוך חיי האדם, אנחנו בתוך חיי הרוח, הצלחנו להפנים באופן בוחר, באופן מזוהה, באופן שקונה את השפה הזאת והופך אותה לחלק מהאני שלנו, חלק מהעצמי של הרוח. 

זה בעצם התהליך המשמעותי שאנחנו זקוקים לו בשביל שהעלייה לחיק אבא ואמא, שהעלייה שלנו למרחבים האלה של הנשמה והחיה, של ההתבוננות הפנימית היולדת והמצמיחה, לא תקרה ותתחדש בנו רק כי אנחנו ישנים במצב לא מודע. אלא כי אנחנו באופן מודע מסוגלים לבצע את התהליכים האלה. באופן מודע אנחנו צריכים לפתח בתוכנו את הפרצוף הזה, לקנות בתוכנו את הפרצוף הזה שהוא בעצם פנימיות הרוח, פנימיות הזעיר אנפין. האר”י בשמועה ראשונה בעצם מזהה אותו עם דמותו של משה רבינו שזוכה לבינה, בשונה מדמויות אחרות שנשארו במרחב החיצוני של הרוח. משה רבנו זוכה באמת להיכנס למרחב הפנימי, של הרוח ולהתחיל להזדהות אתו, וברגע הזה משנים חוקי המשחק של הרוח.

איסוף מחודש אל חיק האם

ברגע שאני מזהה את הרוח הזאת שמתפשטת בתוכי ואת ההתבוננות שלי בתוכה וכן הלאה, אני בעצם יכול עכשיו לזרום בתוך כל נהר השינויים הרגשי שלי, ההתנהגותי שלי, ההיסטורי שלי וכן הלאה, ולאסוף את הכול לתוך איזושהי התבוננות אחת גדולה, לתוך האני שלי בעצם. אז מהו אותו מופע רוחי שלי, מהו אותו מופע אישיותי שלי, מהי בעצם הבקשה הפנימית שלי? אלו תהליכים שמתחילים להתרחש, ואני יכול לאסוף אותם דרך הדעת המתפשטת. באמצעות נהר ההתבוננות הפנימית שמתפשט בתוך כל המרחבים הרגשיים וההתנהגותיים של עצמי, אני יכול לאסוף את הכול אל תוך המרחב ההתבוננותי הפנימי העליון. מעין התבוננות רחבה יותר, כוללת יותר, שאוספת את כל מה שאני יודע על מי אני במובן הפנימי שלי,  מה אני רוצה בעצם מבפנים, מה אני באמת מבקש? מה אני באמת רוצה ליצור בתוך העולם? האיסוף הזה הוא מעין איסוף חדש של הילד לתוך האם. אנחנו אוספים את אותן התפשטויות אם בתוכנו, אנחנו אוספים את עצמנו לתוך המרחב של ההרהור הפנימי, שהוא סוג של הריון פנימי שמאפשר לי לעבור מעין תהליכי עיבור והולדה עצמיים.

אז אנחנו נצטרך עוד לפתוח הלאה את הנושא הזה של תהליך ההריון הפנימי ותהליך צמיחה שלו, אבל קודם כל מה שפתחנו היום זה את היכולת להבין את הציר הזה. זאת אומרת, להבין את הציר של פנימיות הרוח, הכלי הפנימי שהוא כנגד שכבת העובי הפנימית של הבינה שהולכת וזורמת בתוך כל הזעיר אנפין. התפתחות הראש הבינתי והדעת שבתוך כל הזעיר אנפין. היכולת להבין את המעתק הזה, שהוא מאוד מבלבל בין האם החיצונית לאם הפנימית. בין תהליכי חיצון לתהליכי פנים שלפעמים יש להם ייצוג גם במרחבי חיצון. לדוגמא, לעזוב את חיק האם ולעבור לפנימייה, לישיבה או למדרשה, ששם הדמויות הן לא דמויות הוריות ביולוגיות אלא דמויות הוריות מוריות, רוחניות. זה סוג של כניסה למרחב חיצון שמייצג מרחב של למידה פנימית, של התפתחות פנימית, של מודעות עצמית, וכן הלאה וכן הלאה. זה סוג של כניסה להריון. אז המורים, הרבנים או הרבניות הם מרחב הורי מחליף של ההורה הביולוגי, שממשיך את שלב ב’ של התפתחות הילד. לכן חז”ל אומרים שהרב הוא כמו ההורה, ואביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא. כי יש פה בעצם אותה דמות אם או אב, שמועתקת ממרחבי החיצון אל מרחבי הפנים, ממרחבי העולם הזה אל מרחבי העולם הבא, וממשיכה את אותם תהליכים אבל בצירים אחרים.

זה יכול להיות גם ספרים. היכולת של ילד להעלם בתוך ספר זה מרחב של שפה, דימוי וחלום, והוא נעלם שם ועובר תהליכי עיבור בתוך המצבים האלה. הוא בעצם עובר תהליך עיבור עצמי של מי אני ומה אני דרך הדמויות של הספר, דרך הגיבורים של הספר, דרך העלילה של הספר. זה עולם חיצוני, פנטסטי, מנותק, לא קשור למציאות, והוא פועל עלינו בעוצמות מטורפות – זה סוג של תהליכי הריון פנימיים. האם האם הזאת היא אם מוצלחת? לא תמיד. אם פונדקאית… אבל כולנו עברנו בתהליכי הגדילה שלנו ובתהליכי גיל ההתבגרות שלנו את התהליך הזה, נכנסנו לתוך האינקובטור הפנימי הזה, לפעמים זה ספר, לפעמים זה סרט, שבתוכו אנחנו נעלמים כביכול לאיזשהו מרחב שאול  של הזדהות. דרכו אנחנו מזדהים עם דמויות פנימיות של עצמנו, חושבים על עצמנו דרכם, וחוזרים מחדש לתוך החיים. אז זה עוד נצטרך לדבר פעם אחרת.

עד כאן.