פרשנות האר”י לסיפורה של רות בשמועה רביעית

הפיצול בין רחל ללאה

נתקדם לעוד תחנה אחת בהיסטוריה, לתוך הסיפור של רות בדרך לדוד המלך. הקטע הזה הוא על דמותה של רות, והוא בשער מאמרי רז”ל מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו. את מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו המהרח”ו חיבר, כנראה עבור מישהו שביקש שיבאר לו את משמעותן של פסיעותיו של אברהם אבינו. יש שם עיסוק ביחסי רחל ולאה וגם ברות ודינה. זה מתחיל ביחסים בין הפרצופים, ויש פה עיקרון יסודי וחשוב: 

שער מאמרי רז”ל – מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו 

ונחזור לענין כי אלו הם סוד ה’ תתאה וזה מ”ש הא לחמ’ ולכן נפרסת לשתים כי כן אות ה’ היא יכולה להתפרס וניכר בה יותר משאר האותיות כי היא ד’ על ו’ כנגד רחל הלוקחת ד’ מדות באחורי הז”א והם בת”ת ונה”י וכנגד לאה ששעורה ששה מדות באחורי הז”א והם כחב”ד חו”ג והנה בשם פרסין נעשים שנים אך בעת העושר אז כלם נעשות בחי’ אחת ואין ביניהם פירוד. 

השכינה כאות ה’ נפתחת לשניים: ד – ו. אנחנו רגילים לחשוב ש- ד”ו זה – ד’ השכינה שהיא דלה וענייה ו-ו’ זה הז”א. זו הקלאסיקה. פה אנחנו רואים בתוך העולם של פרצופי המשנה ופרצופי השורש של שמועה רביעית חמישית שה-ה’ של השכינה נחלקת ל ד”ו וה-ד”ו עצמו זה שני הפרצופים- ד’ זו רחל, הדלה והענייה של דלותי ולי יהושיע של המלכות, אבל ה-ו’ פה זה לא ה-ו’ של הז”א , ה-ו’ פה זו לאה. יש בלאה איכויות של ו’, איכויות של תנועה של רוח, היא שייכת לרובד הגבוה של הז”א, מקבילה לישראל. היא הזכר שבנקבה כמו שהגדיר הגר”א. 

“וכנגד לאה ששעורה ששה מדות באחורי הז”א והם כחב”ד חו”ג והנה בשם פרסין נעשים שנים” – פריסת מלכותך, דרכו של העני בפרוסה. הא לחמא עניא זה לחם העוני שפורסים אותו. בלחם העוני, “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים”, יש פריסה של המלכות, שבירה של המלכות. אנחנו קולטים את השכינה בצורה שבורה, מפוצלת, דואלית. יש פיצול בין הנפש לרובד הנשמתי הגבוה. פיצול בין המקום הנשמתי שבתוכי ששואף למעלה ומזין את חיי הרוח הפנימיים, למקום הנפשי שנמצא למטה ומזין את חיי הרוח הנפשיים, הארציים. אני שבור, פרוס לשניים, בין ארץ לשמיים. יש בי חלקים שהולכים למעלה וחלקים שהולכים למטה ובאמצע יש פרסה. כל זה קשור לעת העוני. “אך בעת העושר אז כלם נעשות בחי’ אחת ואין ביניהם פירוד.” 

יש הבדל בין מצבי אחור למצבי פנים. מצבי אחור מוצגים כמצבי עוני. יש עניות בתודעה, במוחין, בתפיסת המציאות. העושר פה הוא המקום של הפנים. יש יכולת לחיות את שני הגילויים האלה כאחדות אחת, כגילוי שכינה אחד. “בעת העושר אז כלם נעשות בחי’ אחת ואין ביניהם פירוד” מהו מצב העוני ומהו מצב העושר? העוני מייצג את יציאת מצרים, והעושר מייצג את המקום אליו התורה יכולה לקחת אותנו. התורה יכולה לקחת אותי מהתבנית הבסיסית, הדואלית הזו, לעבר שפה חדשה, לעבר חשיבה חדשה. 

התורה כמאחדת את הדמויות

וז”ס יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל והנה מלת שתיהם היא מיותרת כי כבר נודע כי רחל ולאה שתים היו בלבד ולא שלש ועוד מניינא למה לי והענין הוא כי בזמן רחל ולאה היו נפרדות להיות כי עדיין לא נתנה התורה ועדיין הין נקראים לחם עוני שהוא בפרוסה. 

האר”י מבחין בין קודם התורה לאחר התורה. לפני התורה המציאות היא לחמא עניא, מציאות שבורה, ומתן התורה מאפשר לנו לחבר אותן יחד ולהביא את המציאות לגילוי של שכינה שכולל את רחל ולאה כהופעת חיים אחת, כגילוי אחד של בית ישראל. בתורה כז”א – עדיין היה לנו שתי נשים. אולי צריך לחשוב על זה שהתורה בהקשר הזה קשורה להארה לא רק כז”א ולא רק במובן של המוחין דאמא אלא התורה גם במובן של המוחין דאבא. המהרח”ו יכתוב בהמשך במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו שעל זה נאמר “ימותו ולא בחכמה”. אדם שאין לו את החכמה, את התודעה של עץ חיים, “אז ימותו”- הוא חי בעולם של גוף ונשמה כדואליות וממילא המוות נגזר עליו, חי בעולם שבור ומפוצל. היכולת לחיות את עץ החיים, תודעה שהיא עומק התורה, היא חלק מהיכולת שלנו להצמיח את רחל ולאה כאחדות אחת, לחבר אותן יחד כהופעת חיים. זו האבחנה בין העוני לבין העושר בהקשר הזה.

אבל אנחנו מכירים את זה גם בהבדל בין ימות החול לשבת קודש. בימות החול אנחנו חיים בעולם מפוצל ובשבת קודש רחל הופכת להיות מרכזית והיא מכילה במובן מסוים גם את לאה בקומתה רוב ככל השבת, מתגלה במלוא קומתה. יש מצבים של הארות פנים. בית מקדש הוא מצב העושר. האר”י בנתינת התורה רואה את האפשרות להתכללות הנשים. 

התובנה הזו יוצרת בעיה. למדנו כל השנה את שער הפסוקים וראינו כמה אחרי מתן תורה אנחנו עדיין חיים בעולם דואלי- יש לאה ויש רחל ויש לאת המדבר. לא ניכר בכתבי האר”י בשער הפסוקים שכאשר ניתנה התורה חזרנו לעולם של הופעה נשית אחת. הפיצול הזה מחריף כאשר אין לי הארת עץ חיים, הארת החכמה, הארת אבא, כאשר אנחנו רק בתודעה של הארות אמא. בחטא נדב ואביהו, מתגלים הנגעים בביהמ”ק, מופיעה הצרעת בגילויים המלכותיים הנפשיים שלנו, עץ הדעת טוב ורע מופיע בצורתו העוצמתית, ואז השבר הרבה יותר דרמטי. התורה פותחת את הדרך, הדרך לחיבור, הדרך לאחדות שמיים וארץ,  לחיבור הממדים יחד. 

רות- המאחדת בין רחל ללאה

האמנם בימי רות כבר נתנה התורה והיא לבדה כוללת שתיהם ביחד לכן נאמר שתיהם וסו’ הענין הוא כי הנה ערפה היא כנגד לאה כי כן שמה מורה עליה על שהיא בסוד העורף דוגמת לאה שבקדושה שהיא קשר של תפילין ואלו זכתה להתגייר היתה נתקנת דוגמת לאה שנתקנה על ידי תשובתה ודמעותיה ולכן לא נתנה לעשו האמנם ערפה כאשר לא נתגיירה אז חלק הטוב אשר בה הוברר ממנה ונתנה אל רות וחלק הרע שבה גרם ששבה אל עמה ואל אלהיה נמצא שהיתה רות כלולה ברחל ובלאה ולכן אמר הכתו’ יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר הם היו שתים נפרדות וזו לבדה היתה כוללת שתיהם יחד כאמור וכן היה הענין בבעליהם כי היו שנים מחלון וכליון ולפרקים היו שניהם בבחי’ אחת אך יש זמן שהם משמשים לשנים דוגמת יעקב ויש’. 

האר”י זורק אותנו מסוף מגילת רות לתחילת מגילת רות. בסוף מגילת רות מספרים לנו שמברכים את נישואי בעז לרות, שרות תהיה כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן יחד את בית ישראל. בדבר הזה האר”י שומע את הדמות של רות כדמות שמכילה בתוכה, מצליחה לייצר אינטגרציה, לייצר הרמוניה, חיבור אחד של שני הממדים, של העולם הלאתי ושל העולם הרחלי. סוף סוף אישה אחת שהיא גם לאה וגם רחל. היא בבסיסה רחל אבל מכילה בתוכה את לאה. זו פריצת דרך אבולוציונית שצריך להבין מאיפה היא. איך האר”י שומע בתוך סיפור מגילת רות את זה שהדמות של רות היא דמות אינטגרטיבית. צריך להבין איפה רות היא גם רחלית וגם לאתית. רות היא רחלה. איך היא דמות שהיא גם איכות רחלית וגם לאתית בו זמנית. 

בחירתה של ערפה

האר”י מחזיר אותנו לראשית המגילה, ומסביר איך קרה המצב שיש דמות אחת שמכילה גם וגם. זה מחזיר אותנו לסיפורם של יעקב ועשיו. יעקב לוקח את עקבי עשיו. אוחז בעקב עשיו ומכיל אל תוכו גם את הדמות העשויות ועשיו נדחה אל הקליפה. גם פה היה תהליך עצוב אך הוא חלק מההיסטוריה שלנו שכזה שבו היו שתי נשים- היה את ערפה והיה את רות. ערפה היא בעורף, היא הייתה האישה הגבוהה יותר, הלאתית בשורשה, ורות הייתה האישה הנמוכה, חווה השנייה, רחלית. נעמי היא הבינה, אמא, נעמי, נעם. יש לה שתי כלות- לאה ורחל. שני הבנים שלה היו יעקב וישראל, מחלון וכיליון. מודל הפרצופים הקלאסי של שמועה רביעית חמישית, מיוצג במשפחת נעמי. כאשר נעמי חוזרת הביתה משדה מואב היא מציעה להן להישאר שם. חז”ל אמרו שהן היו בעצמן ממשפחת מלוכה, היו גילויי מלכות ששייכים לעגלון “דבר סתר לי אליך”. זהו המקום שבו רגע דרמטי של בחירה: רות בחרה לצאת, ללכת מהמלכות של הסיטרא אחרא ולהתכלל במלכות דקדושה, וזה היה פשוט לה, “עמך עמי ואלוהיך אלוהיי”. אבל ערפה בחרה אחרת. אם היא הייתה בוחרת להיכנס פנימה היא הייתה חוזרת על סיפורה של לאה, עוד חלק מגלגולי לאה היה הולך ונתקן בה. כמו שלאה נכנסה מהקליפה אל הקדושה ונכללה בישראל גם ערפה הייתה זוכה להתגייר ולהיתקן מלילית ללאה ולא להישאר בתוך הסיטרא אחרא. זה היה רגע דרמטי- של האם ערפה תהיה לאה או לילית? כאשר היא בוחרת באותו לילה דרמטי, באותה בחירה דרמטית לעזוב וללכת אל עמה וללכת אל אלוהיה כמו שנעמי מציעה לה היא עוזבת את המלכות דקדושה והולכת אל המלכות דסטרא אחרא. 

הסיפור של לאה הוא לא חד פעמי, זה לא שיש לילית, ובפעם אחת היא הפכה להיות לאה ונגמר הסיפור. לאה היא אמנם אישה פורצת דרך, היא יצרה פלטפורמה, דמות, נוכחות של שפה של אישה יהודייה של קדושה של כוחות לאתיים. היא תיקנה את הבסיס, את האופציה לאישה יהודית לאתית, אישה ישראלית לאתית. אבל יחד עם זה, יש עוד הרבה חלקים שנשארו שם. לא נגמרו בירורי לאה מתוך לילית. יש עוד הרבה ליליתיות שיכולות להיהפך ללאה בתוך ההיסטוריה היהודית והאוניברסלית. הסיפור הזה נמשך לתוך דינה, ובהקשר שלנו גם לתוך ערפה. ערפה יכולה להיות אישה שנשארת במלכות של הסטרא אחרא, כוחות לאתיים ליליתיים שיחיו חיים ללא קדושה, עם עוצמות של פריצה ופריצת גבולות, שלא נתקנים בתוך מרחב החיים והגבולות של האישה היהודית, והיא יכולה גם שלא. אבל, מה שקרה אצל לאה לא קרה אצל ערפה. האר”י ממשיך הלאה בהיסטוריה, ומספר שגם אשתו של טורנוסרופוס אשת ר’ עקיבא היא גם הייתה טיפוס כזה. אולי גם אשתו של ר’ חנינא בן תרדיון. הדבר הזה הוא לא חד פעמי בהיסטוריה. יש הזדמנויות נוספות לכוחות כאלה, אנרגיות של העולם הנשי שיכולות לבחור את הבחירה שלהן, איך הן מספרות את הסיפור שלהן- הן רוצות להישאר בסיפור הלילתי או שהן רוצות לחזור לסיפור הלאתי, להתארגן מחדש בתוכו. 

רות ממשיכה את הסיפור של ערפה

ערפה בחרה את הבחירה. אבל קרה כאן דבר מרתק שהוא יסודי אבל גם מורכב מאוד בתורת האר”י. זה מקום שנובע מהמורכבות של הקשר המעורבב הזה שבין לאה ורחל. כיוון שיש פה שני גילויים שכרוכים אחד בתוך השני, אז הן כמו שתי חברות טובות, שתי אחיות, שצרורות ברובד מסוים ויכולות להתברר אחת אל מול השנייה. כשערפה בוחרת ללכת, רות לוקחת עליה להמשיך את הסיפור של רעותה ערפה וללכת עם זה לתוך הקדושה. היא לא משאירה את האנרגיות האלה אצל לילית, אצל ערפה. היא מזדהה עם הדמות שלה, אוספת את הדמות הטובה שבתוכה ולוקחת אותה אליה. עכשיו היא גם רות אבל גם יש בה משהו מעורפה.  הדבר הזה יוצר בירור בדמותה של ערפה. הרובד שנשאר בערפה עכשיו, הוא הרובד שבחר לא ללכת לתוך עם ישראל, לא לגלות את עצמו בתוך הסיפור דקדושה, בחר ללכת אך ורק לסטרא אחרא. עד עכשיו היו לו שתי האופציות, הוא בחר את הבחירה שלו, ומי שמזדהה עם החלקים הטובים שבו, מי שראה בו משהו אחר, לקח את זה על עצמו. זה סיפורה של רות. רות נושאת בתוכה כפל של כוחות. את הכוח הטבעי שלה, הכוח הרחלי , ואת הכוח הלאתי שהיא קיבלה מערפה שהופך אותה להיות אישה שבאמת סוף סוף יש בה אינטגרציה. אמנם אינטגרציה קצת עצובה שנובעת מזה שהיא נושאת את הסיפור של החברה הטובה שלה ולוקחת אותו פנימה לתוך מרחב הקדושה. זה סיפור עצוב. יחד עם זה, זה כמו יעקב ועשיו, זהו סיפור שיצר דמות אינטגרטיבית. זה פורץ את הדרך למלכות בית דוד. זה פורץ את הדרך לתהליכי האינטגרציה של החשיבה המלכותית , לחשיבה של דמות שנושאת סיפור עומק רחב, כפול. 

תיקון חטא חווה וצמיחת מלכות בית דוד

האמנם ערפה כאשר לא נתגיירה אז חלק הטוב אשר בה הוברר ממנה ונתנה אל רות וחלק הרע שבה גרם ששבה אל עמה ואל אלהיה נמצא שהיתה רות כלולה ברחל ובלאה ולכן אמר הכתו’ יתן ה’ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר הם היו שתים נפרדות וזו לבדה היתה כוללת שתיהם יחד כאמור וכן היה הענין בבעליהם כי היו שנים מחלון וכליון ולפרקים היו שניהם בבחי’ אחת אך יש זמן שהם משמשים לשנים דוגמת יעקב ויש’. 

בנסיבות וגלגולי ההיסטוריה נוצרת דמות בקדושה אחת שמכילה את האינטגרציה. זה לא היה בלאה ולא היה ברחל ולא היה בדור המדבר. תמיד היו פיצולים מפוצלים. 

וכשנתקנה רות נתקנו ג”כ מחלון וכליון ושניהם נכללו בעובד אבי ישי

זה בעצם מה שנולד אחר כך.

 ודברי’ אלו הם עומדים ברומו של עולם ולא יחשוב האדם כי על דרך מקרה קרה אלימלך ונעמי וב’ כלותיה כדוגמת של רחל ולאה היו אחיות בני לבן ונתגיירו כך רות וערפה היו אחיות ונתגיירו ואין להאריך בזה כי הוא סוד נמרץ:

יש פה תהליך של סוד של תהליכי כניסה ממרחבי הקליפה אל מרחבי הקדושה שהם חלק מההתפתחות של המלכות דקדושה שמתחילה במלך ככל הגויים, ואז עולה מתוך הקליפות, מתבררת ונכללת בקדושה, וממנה אחר כך צמחה מלכות בית דוד. דוד גם הוא מאופיין בזה שהוא דמות שמחזיקה בתוכה את שני הפרצופים, גם רחל וגם לאה. הוא גם מלך שמולך בעלמא דאתגלייא והוא גם זמירות ישראל. הוא גם אדם שכל כולו מחובר חיבור פנימי, עצמי, שייכות עמוקה לבית קודשי הקודשים גם ברבדים הנסתרים הנשמתיים שלו, הוא גם ציוני וגם ירושלים. הוא מכיל בתוכו את אותו עומק של מורכבות אישיותית בדמות אחת. השורש של דוד מתחיל ברות. 

אמר שמואל ואפשר עוד לומר שתקנה רות עתה מה שפגמה חוה בימי אדה”ר ואתי שפיר בג”ש נאמר כאן האשה הבאה וכו’ ונאמר להלן לזאת יקרא אשה כו’ ולכן נאמר עליה בימי שלמה המלך ע”ה וישם כסא לאם המלך לאימא של מלכות וארז”ל זו רות כנלע”ד:

רות מתקנת את הפגם של החיבור הלא נכון שעשתה חווה. גם חווה רצתה להתכלל עם עקבי לאה, גם חווה רצתה להכיל בתוכה את לילית, אבל היא עשתה את זה לא נכון. היא לקחה את החלקים הלא טובים של החברה הטובה שלה, הכילה את הצל שבה ולא את האור שבה, והביאה מוות לעולם. רות עשתה את מה שעשתה חווה, גם היא לקחה דרך עקבי ערפה. יש בה מקום שמזדהה ושייך לדמות הלאתית, הדמות הלאתית נוכחת בחייו, היא עקבי לאה בראש רחל. אבל היא עושה את זה מהמקום הפנימי, המתוקן. מהמקום שיש בה את היכולת גם להתחבר אל המעבר, אל הנשמה, אל עוצמת הפריצה, לנועזות שטמונה במקום הלאתי ולהביא את זה כאנרגיות מעמיקות לעולם הרחלי. אבל להביא את זה בטוב, בקודש, בתוך הבית, בתוך מרחבי התיקון. בזה היא מתקנת לא רק את רחל ולאה, אלא גם את אדם וחווה. “ולכן נאמר עליה בימי שלמה המלך ע”ה וישם כסא לאם המלך לאימא של מלכות וארז”ל זו רות כלנע”ד”. היא אמה של מלכות במובן העמוק שהיא מתקנת את השורש של הסיפור הנשי ואולי את שורש גלגוליו, שורש הפיצול של ההיסטוריה, שורש השבר שקרה לנו בראשית הדרך. 

דמותה של רות

ייבום הפוך

איך האנרגיות הלאתיות נוכחות ברות ומהו הסיפור הרחלי הלאתי שמוכל בו זמנית בתוך הדמות הזו? בדמות של רות יש רובד רחלי מאוד מובהק, בזה שהיא הולכת להיות זו שמתקנת, שמצמיחה בית, שמקיימת את הבית ההרוס של בעלה, את השדה, את החיים. היא גואלת את החיים עצמם בנכונות שלה לוותר על החופש וההתממשות האישית שלה, ולא ללכת אחרי הבחורים. להבין שהיא רוצה להעמיד את החיים מחדש בבית, משפחה וילדים. זה במובן מסוים דומה לפרשת ייבום. ייבום קלאסי הוא כמו תשע הספירות של רחל בלי נקודת הכתר. בייבום קלאסי יש הכל בתוך הזוגיות- בית, זוגיות, נחלה, משפחה, אפילו בעל- אבל אין אינטימיות עצמית, אין שייכות עצמית בקשר. העיקר חסר מן הספר. הקשר בין הייבם ליבמה נועד להחזיק בתוכו את הקשר הנסתר של העולם הנשמתי שחסר לנו, שאותו אנחנו כל הזמן מנסים להחזיק, לתת לו מקום והתממשות בתוך הבית שבנינו. אבל אם יש אהבה ושייכות עצמית בין הבעל לבין האישה- זה עלול להיות חסר. יש איזו החשכה של נקודת הרצון ההדדית. אם הוא באמת יאהב אותה, אבא שאול עלול להגיד שהוא כמי שפגע בערווה. אם הוא באמת יבוא אליה מתוך רצון בה, ולא רק להקים שם לאחיו המת יש כאלה שיאמרו שעדיף לחלוץ ולא לייבם, להוריד את הסנדלים מהרגליים של עקבי לאה, לשחרר את האישה החוצה. מה שעשתה חכמה כתר לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה. אולי עדיף לחלוץ ולשחרר את הסיפור הזה, לא להסתבך בחוסר כוונה לשמה בתוך הסיפור. אבל יש בסוף חיבור, ורות לא מוותרת. היא גם מייבמת במובן מסוים. זה ייבום הפוך. זה ייבום של נעמי, ייבום של הבעלים שאינם. היא זו שמעוררת את בועז. אבל בעז אוהב אותה, יש ביניהם שייכות, הוא גואל אבל הוא גם רוצה אותה. זה גם מה שהגואל השני לא רצה, הוא לא רצה להשחית את נחלתו, לא רצה את האישה. יש לי כבר אישה אחת, לא רוצה להרוס את המשפחה שלי. אבל גם בבעז במובן מסוים יש הקמה של הרובד הרחלי, אבל יש בו גם נקודה של הקמת שם המת תוך כדי אחיזה בחיים עצמם, בשייכות, באהבה, באינטימיות. זה עצמו דבר שצריך להתבונן עליו בהקשר של היכולת לפרוץ את גבולות הזמן בין הנשמה והגוף, לגבור על המוות במובן מסוים. לעשות את זה בצורה מתוקנת, אוהבת ושייכת. כשמסתכלים בפסוקים עצמם, כשמברכים אותה בפרק ד’ כתוב:

(יא) וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְקֹוָ֨ק אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם: (יב) וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְקֹוָק֙ לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת: (יג) וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן יְקֹוָ֥ק לָ֛הּ הֵרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן: (יד) וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ יְקֹוָ֔ק אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל:

יש פה גם הקמת שם אבל גם הוא לוקח אותה והיא נהיית לו לאשה. יש גם קשר וודאי ושייכות בין רות לבועז, היא מוצאת גם חן בעיניו. זה לחשוב על המקום הזה של סוג של ייבום, שזה בעצם גאולה, שקורית פה בסיפור. 

הרובד הלאתי של רות

יש בדמות של רות משהו זכרי. משהו לאתי בבחינת זכר שבנקבה. רות היא יוזמת, הולכת אחרי הנערים. רות מתמסרת ועובדת בשדה אחר הנערים, מהבוקר עד הערב. היא מוכנה לפרוץ את הגבולות שלה, בשונה מערפה שבחרה בסיפור המוכר מראש, רות פורצת גבולות, הולכת אחרי עם ישראל, ובסוף הולכת לגורן ולוקחת את גורלה בידיים קדימה. יש איכויות פורצות בהתנהגות של רות, איכויות שמתאימות ללאה. איכויות שמתאימות לתמר שהתחפשה לאישה זונה כדי לגבור על משבר הייבום. יש בה איכויות שמצליחות לגאול את המציאות. תנועות שעד עכשיו הזכר היה צריך לבצע. במקום שהאח יידחף, יבוא ליבמה ויגיד: אני רוצה ליבם אותך, היא זו שמניעה. הנקבה מעוררת בתוכה כוחות גואלים, כוחות זכריים. יש לנו כוחות של פריצת גבולות והיא גם הולכת עם הנערים. יחד עם זה היא גם צריכה להיתקן, להיות אישה בחצות הלילה. יש משהו שמצד אחד רות היא בבסיסה רחלית, אפשר מאוד לראות את האנרגיות הלאתיות שלה, את ה-ו’ שבתוכה, את הגילוי של הרוח המאוד חזקה של רות. אבל זו רוח שלא הולכת החוצה, לא הולכת בשביל לפרוץ גבולות אלא באה בשביל לבנות ולגאול את המציאות, להקים את השם, להצליח להמשיך בתוך עלמא דאתגלייא את הרבדים החסרים. 

אפשר עוד להמשיך ולעסוק בסיפור הזה. ללכת אחרי הדמות של רות שהולכת עם הנערים, פעילה, יוזמת, ויחד עם זה בחצות לילה היא מתלבשת יפה והולכת אל הגורן ושם “ויהי כחצות לילה וילפת האיש”. ושם היא מעוררת את נקודת הרצון של הברית. יש כאן מעבר מנער לנערה, בדומה לחצות לילה שקורה בתוך לאה. בלאה נפתחת נקודת הברית בחצות לילה, אבל הייחוד לא יקרה בלילה, היא תחכה לבוקר כי היא רחל, בבוקר היא רחל ושם תהיה הגאולה, שם היא תכיל בתוכה גם את העולם הלאתי וגם אתה עולם הרחלי. זה סיפור מעניין כי היא לא דמות לאתית שלוקחת לתוכה את העולם הרחלי, אלא הפוך- דמות רחלית שמכילה אל תוכה אנרגיות מאוד לאתיות. היא עוברת את המסלול ההתפתחותי הצמיחתי של דמות לאה, של נער שהולכת אחרי הנערים ואז הולכת אחרי הנערות, אל הגורן ונתקנת בנקודת הברית בחצות לילה. ואז “ליני פה הלילה שכבי עד הבוקר” הולכת אל הגאולה שהיא גאולה בתוך החיים הממשיים, לא רק סיפור אינטימי עם בעז אלא סיפור שגואל את המציאות עצמה, החיים שלה, הבית שלה, השדה שלה. היא עושה את זה מכוח האינטגרציה שבין הדמויות שבתוכה. זו המגילה מתוך הפרספקטיבה שהאר”י פתח על הדמות המופלאה של רות. היא עוד צעד חשוב בפריצה המטא-היסטורית של סיפור רחל ולאה. דמות אינטגרטיבית אחת שמרכזה היא רחל ולכן ממנה תצמח מלכות בית דוד שתגאל את המציאות אבל תחבר ארץ ושמיים, תחבר את הנצח עם הממשי, אנרגיות זכריות נקביות שהולכות אל תוך המרחב הנקבי עצמו, אל תוך מרחב נשי, אל תוך בית משפחה ילדים, ולא הולכות החוצה, לא פורצות החוצה ולא הולכות או נשארות רק בתוך מרחב הלילה אלא מחכות לבוקר, מביאות את התהליכים לתוך החיים הגלויים והשלמים. 

דיברנו באר”י על ה-ד’ וה-ו’ שהיא מכילה בתוכה את ה-ו’ של לאה ולא רק את ה-ד’ של רחל. ברוח האר”י, אפשר לקרוא את זה גם בדרכים אחרות, אפשר לראות שכל פרק ג’ במגילת רות מתחיל באותיות ו’. חוץ מפסוק י”ג – “ליני הלילה והיה בבוקר אם יגאלך טוב יגאל”. כל הפרק חושף אנרגיות של ה-ו’ שמסתתרת בתוך רות, האנרגיות הגואלות. אבל האנרגיות הגואלות לא מתחילות בזכר, כמו שבדרך כלל היינו קוראים את האות ו’- שה-ו’ זה הזכר וה-ד’ זו המלכות. בדרוש של מאמר הפסיעות ה-ו’ זו הלאה שברחל, וה-ד’ זו רחל עצמה. ה-ו’ פה, הגואל פה, זו נקודת הזכר שבנקבה שמשמשת לפריצה, לדחוף את המציאות הנשית לגאולתה. 

הטרגדיה של ערפה

הטרגדיה של ערפה לא נגמרה וחז”ל דורשים דברים מאוד לא נעימים על הסיפור של מה קרה לערפה כשהיא עוזבת את רות באותו הלילה, המדרש מתאר את זה בצורה קשה:

רות רבה (וילנא) פרשה ב: 

א”ר יצחק כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה ערות גוים של מאה בני אדם, הה”ד (שם /שמואל/ א’ י”ז) והוא מדבר עמם וגו’ ממערכות פלשתים, ממערות כתיב, ממאה ערלות גוים שנתערו בה כל הלילה, ר’ תנחומא אמר אף כלב אחד דכתיב (שם /שמואל א’ י”ז/) ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי.

חז”ל במסכת סוטה עושים את זה עוד יותר חריף ומזעזע. הרגע הזה שבו ערפה בוחרת לעזוב את רות זורקת אותה לתוך מרחב של פריצות מינית מטורפת כחלק מהבחירה שלה בסיפור אחר. אני לא שייכת לסיפור של הקדושה, זה לא הסיפור שלי. אותו סינדרום של הבחירה של חווה הראשונה שבוחרת את מה שהיא בוחרת, בוראת לעצמה נרטיב אחר, דמוני, שלוקח אותה למרחבים שהיא מזדהה-אני באתי להיות שד, להרוג את התינוקות, לא להיות בתוך מערכות כלשהן, לבחור עד הסוף בללכת עם האלמנטים המפרקים והרדיקליים והפרוצים שלה. אותו דבר קרה לערפה באותו הלילה- היא עוזבת את עולמות התיקון ובמאה קמ”ש נוסעת לתוך מרחבים של זהות אחרת. זהות ממנה נולד גוליית, הסיטרא אחרא של דוד המלך שחירף מערכות אלוקים חיים, הוא בא ממערכות פלישתים, מאותו מקום של פריצות מינית טוטאלית שערפה הולכת אל תוכה באותו לילה. בשונה מדוד המלך שנלחם על מערכות אלוקים חיים. מערכות אלוקים חיים בהקשר הזה זו היכולת שלנו לראות את החיים שלנו כהופעת חיים קדושה, ההיפך ממערכות פלישתים.   

ספר הליקוטים – ספר שופטים – פרק יז 

ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים וכו’ גבהו ו’ אמות וזרת:

ענין גלית היותו שש אמות וזרת, סוד השש אמות הם, כי מצד קליפות רות היתה ערפה, והיתה יכולה לבא בקדושה ולא רצתה, בסוד לאה ורחל, שלאה באה בקדושה, ומה שהיתה חלק עשו, בבכיתה חזרה ליעקב. בסוד חוה, ראשונה, וחוה שניה הנדבקת באדם. ומה שהלכה חוה ראשונה לחיצונה, ונעשית נפקת ברא לסמא”ל, 

נפקת ברא זה גם יצאה החוצה אבל זה גם תיאור למילה זונה. היא הולכת אל מרחבי החיצון ובוחרת לחיות חיים חסרי גבולות, חסרי סיפוק מיני מכוון בתוך חיי ברית. 

לילית אוכמתא, כך היה ראוי ג”כ ללאה,

זה היה ראוי להיות גם גורלה.

 ובחמלת ה’ עליה באה לקדושה, ונכללה ברהל. וכן היתה ראויה ערפה, ולא רצתה, ונטתה עורף והלכה לחיצונים, וכל צד הקדושה שהיתה בה נכללה ברות, וכל הרע של רות נכלל בה. 

קרה תהליך דו כיווני של החברות. כשערפה הולכת היא גם בוחרת לקחת איתה את החברות שלה עם רות, את הסיפור האלטרנטיבי שרות יכלה לבחור. וכשרות בוחרת להיכנס פנימה היא גם לוקחת את הסיפור האלטרנטיבי, סופר פוזיציה, שיכלה לקחת ערפה. זה נושא גדול באר”י שמבאר ככה דם את הגמרא בחגיגה, דברי אלישע בן אבויה בשם ר’ עקיבא שזכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן לא זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגיהינום. אלה תהליכים של תהליכי בירור שקורים לפעמים בין דמויות שיש להן סימביוזה, הזדהות, מעורבבות מסוימת. לפעמים הפיצול גורם שכל אחד לוקח לא רק את עצמו אלא גם לוקח את הסיפור של חבר שלו איתו וכותב אותו מתוכו בפרק הבא. 

וכמו שנכללה רחל ולאה לאחדות א’ בקדושה, כך נכלל הקדושה שהיתה בערפה ונכלל הכל ברות, בסוד ויהי ביתך כבית פרץ וכו’, כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ר”ל, שתיהן נכללו באחד, ולכן אמר שתיהן, וכן את שיכלל קדושת ערפה בך, והבן. 

ולהיות זה אמת, נאמר בבועז וימד שש שעורים וישת עליה על רות, ר”ל כמו שלאה יש לה ו’ שעורים מאחור הזעיר, חב”ד חג”ת, ולרחל ד’, נהי”ם. ומה שהיתה ערפה ראויה לקחת שעורים בקדושה דוגמת לאה, ולא רצתה, ניתנו לרות. וזהו וימד שש שעורים וישת עליה, כי עליה הם ודאי, 

“עליה הם ודאי”, הם מעבר למדרגתה של רות, רות היא באופן טבעי מתחת לששת השעורים האלה. בעז מכיר בלאה שבתוך רחל. כשהוא נותן לה את ששת השעורים הוא מכיר בזה שהיא מכילה עוד קומה בתוכה, הוא מזהה את לאה הערפתית, להבדיל, שקיימת בתוך האנרגיות הרחליות של רות. 

ונכללו בה, ולקחה צד הקדושה שהיתה ראויה להנתן לערפה, כי הפכה עורף, 

ובמקום שש השעורים שבקדושה, ניתן לה שש שעורים בסטרא דמסתאבותא, הוא גלית בנה, ששיעורו שש אמות וזרת, מצד הרע והסיגים שהיו ברו”ת, כי כן עולה זר”ת עם המלה שלקחה ג”כ ערפה מרות. ולכן היה במדתו שש אמות וזרת, וזה הזרת היה מצד השליש המכוסה שלוקחת, כי עד שם רגלי לאה על ראש רחל בקדושה, כן לקחה ערפה מרות מצד הקליפה. 

זו קומתה של לאה. זה מה שמקביל לערפה בסיטרא אחרא באותו רגע. היא תקבל את ששת השעורים והיא תקבל את הו”ק של הסיטרא אחרא שממנה ייוולד בנה גוליית. 

ובזה תבין הריגתו ע”י דהע”ה, כי זה לעומת זה עשה האלהים, זה מרות וזה מערפה, זה ממערכות אלהים חיים, שהם של השש שעורין של וישת עליה, ונכללו ברות כנז’, והיא לקחה שש מערכות פלשתים שגילו ערותה, ודשוה בהריפות, ולכן נקרא הרפה,

(זו הגמרא בסוטה)

 ולא רצתה בברכה ורחקה ממנו, ויצא ממנה גלית מצד מערות פלשתים, שכן כתיב ממערות פלשתים, ולא מערכות, מצד אמו שבזתה הקדושה, שהם מערכות אלהים חיים:

משמעות הגיור בשמועה רביעית- חמישית

חלקים של המלכות מתבררים עדיין מהסיטרא אחרא, בטח ובטח כשאנחנו עוסקים בדמות הלאתית. הדמות הלאתית מראשית ההיסטוריה היא בתוך הקליפות, היא דמות ליליתית. חווה השנייה נכנסה בקדושה, אז יש בה כבר פלטפורמה כזו. אבל המלכות ברובד הגבוה שלה, המלכות הלאתית היא בסיטרא אחרא. וודאי שגם לרחל יש בירורים שצריכים להיעשות ודמויות שצריכות להתברר במסגרת בירורי המלכות והנפש שרגליה יורדות מוות, אבל במיוחד הדמות הלאתית היא דמות שהיא סוג של עיקרון הגיור- לבוא מהסיטרא אחרא, לעבור לקדושה. לעבור מטמורפוזה רדיקלית. חלק מהבניין דייקא של המלכות הגבוהה, המלכות שבמקום להיות מלכות של לילית, המלכות של הס”מ, הדמות של הסיטרא אחרא הנשית, היא זו שצריכה לחזור לקדושה ולהיות חלק מהתהליך של דוד המלך שהולך לבנות את ביהמ”ק, לבנות את העולמות הפנימיים של הקודש שמכילים בתוכם באחדות אחת. זה נותן משמעות חדשה לתהליך ההתגיירות, תהליך ההתגיירות של גרות הצדק הוא לא רק גיור במובן של בירורים שעולים לשכינה מצד עולמות הבי”ע שיש בהם ניצוצות נפולים, אלא הגיור פה בשמועה רביעית חמישית הוא כניסה של זהויות גבוהות שלא מוכלות עדיין בעולמות התיקון שהולכות ומחפשות את דרכן בתוך ההיסטוריה להיכנס ולהעמיק את השפה הפנימית שלנו, את התודעות שלנו. תודעות של העומק שטמון במלכות הקדושה, בפוטנציאל הנשי שמחזיק את השכינה בתוכו. אלו שתי שפות שונות של גיורים.