פסח בשמועה ראשונה

שיעור לפסח שהועבר במסגרת שיעורי ימי שישי של שנת התשע”ז

פסח בשמועה ראשונה

אנחנו רוצים לצייר תמונה של יחסים בין התדיר לשאינו תדיר בהקשר של פסח, ובייחוד של יחסי הגדה של פסח וארץ ישראל. ארץ ישראל שייכת באופן יסודי לעולם של השאינו תדיר, וכל הסיפור של פסח והגדה של פסח הוא הסיפור שאינו ארץ-ישראלי, הסיפור התדירי. ולכן צריך להתבונן מהי הרלוונטיות של ארץ ישראל והגאולה אל פסח וההגדה.

אסביר קצת רקע. אנחנו פוסקים להלכה שצריך שלוש מצות. מצה אחת כנגד הא לחמא עניא, זו המצה שמשקפת את אכילת המצה כלחם עוני. בנוסף, פסח יום טוב אז צריך לחם משנה. לכן יש לנו שלוש מצות – שתי מצות ללחם משנה ומצה אחת מצד מצוות ליל הסדר ולחם עוני שאותה אנחנו חוצים ביחץ. לרמב”ם היו רק שתי מצות, אחת שלמה ואחת שהוא חצה. אצלנו בנוסף למצות של לחם משנה יש את מצת הלחם עוני, שאותה אנחנו חוצים כדברי הגמרא ש’אין דרכו של עני אלא בפרוסה’. זו המצה שמבטאת המקום הלא שלם של החיים, המקום החסר והשבור של החיים, לחם העוני שלנו.

למקובלים יש כל מיני תיאורים והסברים בנוגע לחציית המצות. את המצה הראשונה שעליה מברכים המוציא לחם מן הארץ, משאירים שלמה. על המצה השנייה מברכים על אכילת מצה וחוצים, חלקה לאכילת מצה וחלקה משאירים לאפיקומן. כשהמקובלים חוצים את המצה האמצעית, זה מאוד מורכב כי הם מנסים לשבור אותה בצורה של ד-ו. את החלק של הו’ שומרים לאפיקומן ואת הד’ אוכלים במסגרת היחץ ואכילת המצה. האר”י מסביר שהמצה האמצעית היא בעצם ה’, אבל יש שלוש צורות שונות לצייר ה’. ד-ו, ד-י, ו-ו-ו. הה’ שלנו מסמלת את המלכות, הא לחמא עניא. הצורה של לחמא עניא היא הצורה השבורה של האות ה’ כפי שעוד נראה.

נתקדם לדברי האר”י. אין לנו הרבה חומר מהאר”י על ליל הסדר בשמועה ראשונה, יש קטע קטן וחשוב, ויש לו גרסה אשכנזית וגרסה ספרדית. יש גרסה בפרי עץ חיים, שהוא עיבוד ודפוס אשכנזי מהכתבים הלא חוקיים של ר’ חיים ויטל, ויש גרסה בשער הכוונות, שהיא הגרסה שמהרח”ו עצמו חתום עליה. הקטע שלנו הוא דוגמא מעניינת למקום שיש בו פער מאוד משמעותי בין המסורת האשכנזית בפרי עץ חיים למסורת הספרדית בשער הכוונות. המסורת הנכונה כמובן של ר’ חיים ויטל, היא המסורת שמודפסת בשער הכוונות כפי מהרח”ו כותב גם בעולת תמיד וגם בשער כתיבת יד מורי שהודפס לאחרונה. בכל זאת, נתחיל דווקא מהמופע האשכנזי בפרי עץ חיים (שער חג המצות ז’) ולאחר מכן נראה את שער הכוונות:

ה”א לחמא עניא

מצאתי כתוב בפירוש מורי הרב זל”הה –

זו פתיחה קלאסית לכתיבת האר”י בידי ר’ חיים ויטל.

הא לחמא עניא, הא פי’ – היא ה’ אחרונה שבשם, ונקרא עניא, דלית לה מגרמא כלום, אלא מה דיהבין לה.

‘הא’ זה ה’, שהיא לחם עוני. ככה קוראים המקובלים את לשון ההגדה. לחם העוני מסמל את העני, שמסמל את המלכות. המלכות היא הדל קיום הריק שאין לו מעצמו כלום, כמו המצה שהיא לחם עוני מכיוון שאין בה שום דבר חוץ ממים וקמח, פשוט.

 והנה ה’ זו יש בה ב’ ציורים – ד”ו, ד”י. והנה כל א’ מב’ ציורים, מורה על בחינת זווג א’, כי ה’ אחרונה צורתה ד”י, מורה על זווג יסוד ומלכות.

ד’  זו דלות, ‘כדלים ורשים דפקנו דלתיך’, ‘ג’-ד’ גומל דלים’. לכן ד’ היא המלכות הריקה, הדלה, שאין לה מעצמה כלום. שם אדנות במילוי דמילוי עולה לסך ד”ל אותיות. הדלות היא הבסיס והריקות של הקיום, העוני. האות י’ מבטאת היסוד כמו שאנחנו מכירים מבנימין הצדיק, וכאשר היסוד מחובר לדלות של הקיום, נוצר החיבור של ד’-י’. אבל האות ו’ היא התפארת, לכן כשהמלכות מחוברת לתפארת יווצר ד’-ו’.

והנה במצרים, אז היתה שכינה בגלות, והיה בא לה השפע ומזון מן היסוד הנקרא י’, והיא נקראת ד’, שהיא דלה ועניה, הרי ד”י. ואחר כך מזווג זאת, היו גם כן נזונין אבותינו במצרים, וזהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כי מן זווג שצורתה ד”י, אכלו, כי גם זווג נקרא בלשון אכילה כנודע.

הה’ היא הלחם עוני, לחמא עניא, שאין לה מעצמה כלום. ומהחיבור שלה עם היסוד, שיוצר ד’-י’, אכלו אבותינו במצרים, לכן ‘ד”י אכלו אבהתנא בארעא דמצרים’. זו קריאת מופת של משפט. מזה הם אכלו, מזה הם חיו והתקיימו, אכלנו מאותו שפע שהיסוד משפיע למלכות במצבה הגלותי, כשהיא דלה וריקה.

ונקרא ג”כ עניא, מפני שנתן לה היסוד משלו, כי היה מקובצים בו ה’ חסדים וה’ גבורות. והנה נודע, כי הנוקבא מתגדלת מצד ה’ גבורות, והם ה’ הויו”ת העולין ק”ל,

חמש הויות, חמש פעמים הוי”ה של ה’ גבורות שהיסוד נותן למלכות, עולה מנין ק”ל.

והיא (והוא) בחינת ה’, הרי קל”ה, כמנין מצה, וכמנין עניה. וזה הא לחמא עניא, ר”ל ה”ג לחמא עניא העולה מצה, שהיא לחמא עניא.

היא עצמה ה’, ומקבלת ה’ גבורות שהן ק”ל, סה”כ קל”ה, גימטרייה של מצ”ה ושל עני”ה. המלכות עניה, ודעתה קל”ה, כלומר היא מקבלת את השפע של הגבורות אליה, ק”ל ו-ה’, וזה קיומה כמצה, כלחם עוני.

בשלב הזה נשים לב שעד כאן הקטע הזה משקף את הגלות. איפה פה השינוי, איפה פה הגאולה? זה המצב במצרים, היסוד משפיע במלכות, המלכות היא דלה וריקה ואין לה מעצמה כלום, והקיום שלנו במצרים הוא משפע היסוד שבא אל המלכות. איפה פה השינוי? איפה פה פסח, איפה פה ליל הסדר? זה היה נכון עד רגע היציאה, מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? איפה השינוי הגדול? נמשיך.

ייתי ויכול, ייתי ויפסח

כל דכפין ייתי ויכול, הנה כי היסוד נקרא כל, כי הוא כולל ה’ חסדים וה’ גבורות, כמ”ש בזוהר, כליל שית בקרטיפא חדא. והנה ה’ חסדים וה’ גבורות מתפשטין מחסד עד הוד, והם ה”ס, כל א’ כלול מי’, הרי כל. ואחר כך כולם מתקבצין ביסוד, ובו נכללין, וזהו כל דכפין, כי כל השפע בא למלכות מצד היסוד, וממנה לעולמות:

אחד המושגים והכינויים העתיקים של היסוד הוא ‘כל’. גם המלכות וגם היסוד נקראים ‘כל’. היסוד נקרא כך מפני שהוא מכיל את הכל. היסוד הוא נקודת ההכלה של חמש הספירות שמעליו. חסד גבורה תפארת נצח הוד הן הספירות של מרכז הגוף והופעותיו, שמתפשטות בסוף אל היסוד. היסוד מכיל את כל תמציות החיים ונותן אותן אל מלכות. אז היסוד נקרא כל כי הוא מכיל את כל מה שמעבר אליו, והמלכות נקראת כל כי היא מקבלת את הכל. בכל מכל כל, בת הייתה לאברהם ובכל שמה. בנוסף, כ”ל עולה 50, כי היסוד מקבל את חמישים שערי הבינה. חסד גבורה תפארת נצח הוד כפול עשר ספירות פרטיות, סה”כ חמישים. על בסיס זה גם מהלכו של עץ החיים 500 שנה. אלה הספירות שמתפשטות במרכז מופע החיים, וכל עץ החיים הזה מגיע ליסוד שנקרא כל.

כך גם בהקשר שלנו בהגדה של פסח, כ”ל דכפין ייטי ויכול, אנחנו מזמינים את היסוד הרעב לבוא ולאכול.  היסוד רוצה להמשיך שפע למלכות, ולכן הוא צריך לקבל את שפע עץ החיים מאמא, מנ’ שערי בינה. ההתפשטות של חמישים שערי בינה היא אותן ה’ קצוות של הכ”ל.

כל דצריך ייתי ויפסח, והנה צריך להמשיך מן הפה העליון, מזווג הנעשה בה המוחין העליונים, הנקראים חיים, וזהו פ”ה ס”ח, כי צריך להמשיך הפ”ה מן המוחין הנקראים חיים, גי’ ס”ח, וזה פ”ה ס”ח, וזהו כל דצריך ייתי ויפסח, כי ע”י סיפור הגדה וכוונתה בה, נמשך מפה עליון חיים, וזהו פ”ה ס”ח:

המשפט הבא הוא ‘כל דצריך ייתי ויפסח’. אמרנו שאותו ‘כל’ שצריך להמשיך את החיים אל המלכות, מקבל את החיים מאמא. מהו אותו ייחוד אימהי, איך הוא נוכח בחיינו? הייחוד של היסוד והמלכות הוא כביכול ייחוד תחתון, אבל הייחוד העליון של אמא ואבא הוא ייחוד נשיקין, ‘פה אל פה אדבר בו’. מהייחוד עליון , מהדיבורים שאמא מדברת עם אבא, נמשכים החיים לעולם, משם נמשך שפע ליסוד שממשיך אותו למלכות. אז מה שאנחנו צריכים לעשות זה להמשיך ליסוד את הפ”ה ס”ח. הפה הסח משקף את הייחוד הנעשה במוחין העליונים, ייחוד הדיבור, ייחוד חיך וגרון, שממשיך את שפע עץ החיים שהתפשטותו חמש מאות אמה, לעולם. החיים זה אמא, אמא היא חיי המלך. כמו שהספרי אומר שכל הנשבע – נשבע במלך, וכל הנודר – נודר בחיי המלך. חיי המלך זה אמא עילאה, היא החיים של ז”א, של הגילוי האלוקי. החיים האלה נמשכים מכוח הדיבורים העליונים, שמורידים שפע וחיות לרגשות, לתחושות, אל המלכות והיסוד. זו משמעותו של פסח, להמשיך חיים מהפה – הסח. ס”ח בגימטרייה חיים, כמו  אהי”ה הוי”ה אהי”ה. אלו הכוונות של פסח, שמזכירות לנו את כוונות ד’ המינים בסוכות, שגם שם לולב עולה גימטרייה חיים והדס עולה ס”ח עם הכולל. הכוונה פה היא להמשיך חיים מאמא דרך עמוד השדרה, דרך ה’ קצוות, אל היסוד והמלכות.

אם היינו נשארים במצב הגלות, היינו אומרים רק את המשפט הראשון, ‘הא לחמא עניא די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים’. כיוון שברוך ה’ יש פסח,  אנחנו לא מזמינים רק לאכול, אלא גם לספר ביציאת מצריים ו’כל המרבה הרי זה משובח’. מזמינים את כולם לאכול ואז מדברים… כל דכפין, כל דצריך, ואז אומרים את המגיד. הסיבה היא שאנחנו רוצים שהאוכל הגשמי יהיה נובע מהדיבור הרוחני. החיים האמיתיים נמשכים לגשמיות מתוך פתיחה של החיים הרוחניים, והחיים הרוחניים מברכים את הגשמי. אז אם אנחנו רוצים להיות כמו במצרים, מספיק לאכול, ‘די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים’. זה שפע היסוד שמשפיע למלכות. זה היסוד ש’לא שביק מן בירא לעלמין’. בנימין הצדיק תמיד משפיע למלכות את העונג שבקיום שאליו זקוקה כל כך המלכות, יש עונג גם בלאכול קישואים כמו שהיה במצרים. אבל השפע האמיתי של הקיום מגיע ממה שהיסוד מקבל את העונג שלו מעולם יותר עמוק, מהעולם הרגשי, מהעולם הרוחני, מהעולם המחשבתי. מהדיבורים הפנימיים ולא רק מהחיות הגופנית הנמוכה. אז תחכה בסבלנות, ‘כל דכפין ייתי ויאכל’, ‘כל דצריך ייתי ויפסח’. מי שצריך באמת חיים, צריך לדבר, צריך לפתוח את החיים הפנימיים שלו. החיים האמיתיים טמונים בנשמה, בהארת אמא שמתפשטת בו’ קצוות, ואז נאכל באמת. לכן אנחנו ממתינים, מסיימים את המגיד ואז פותחים בסעודה שיש בה אוכל שנמשך מהייחוד נשיקין ולא מהלחם עוני, מהיסוד הרעב לקיום.

אז עיקר העניין של ליל הסדר זה הפה הסח. עכשיו התחדש החיבור לדיבורי הנשמה, לגילויי הנשמה, להמשכת החיים הנשמתיים. זה החידוש שהתחדש בפסח, שנותן עומק ומשמעות לקיום היהודי. מתבהר שעיקר הקיום היהודי הוא לא באוכל, למרות שאנחנו מצטיינים בזה בסעודות שבת וימים טובים. הדבר הזה מתבטא בליל הסדר בזה שאנחנו משהים את האכילה, את המעשה הגופני, אנחנו עוצרים ל’מגיד’, להמשכת המקיפים והייחודים הנשמתיים, לדיבורים שלנו לה’ יתברך, ורק אז נגשים לפיזי. במצב הגלותי אנחנו ישר ניגשים לפיזי, הכל נובע מהיסוד הרעב, מהצורך בגירוי פיזי כמניע את הקיום שלי, ולא מההבנה כי ‘לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על מוצא פי הוי”ה יחיה האדם’. הדרך אל הפיזי צריכה לעבור דרך הדיבור, זו התפיסה היהודית בשלב הזה. אבל מהמשך ההגדה מתברר שהתפיסה הזו היא רק חלק מהתמונה השלמה. נמשיך בדברי האר”י.

הארת פסח התדירית

השתא הכא – הנה אמרנו למעלה, כי ה’ יש לה ב’ ציורים, ופירשנו ה’ צורת ד”י, ועתה נבאר ה’ צורת ד”ו, והנה ד’ זו מורה על המלכות, שהיא דלה כנודע, ו’ הוא בחי’ ז”א, הרי ד”ו, והוא זווג האמיתי זו”ן, וזה יהיה מעצמו לעתיד לבוא בע”ה, בביאת משיח, שאז יהי’ זווג שלם דוד”י וזהו בארעא דישראל, דהיינו ו’, וזהו ד”ו. ואנו בנים דזו”נ, אז נהיה בני חורין, כי זווג שלם בזו”ן גורם זווג שלם דאו”א, ששם הוא החירות ואז בני ישראל חורין הם לחירות עכ”ל:

האר”י מתמודד פה עם קושי מסוים. הרי אנחנו כבר אחרי יציאת מצרים, כבר יש פסח, אז למה אנחנו חוזרים ומזכירים השתא הכא, השתא עבדי? אנחנו כבר לא בלח עוני, התקדמנו לייתי ויפסח, הקב”ה גואל אותנו. לכן מסביר האר”י שגם אחרי שהקב”ה גאל אותנו והוציא אותנו ממצרים, ואנחנו אוכלים את הפסח או את המצה – כל זמן שאנחנו לא בארץ ישראל, אנחנו עדיין עבדים. למרות שאנחנו ניזונים מהבינה ויושבים תחת עץ החיים, אנחנו עדיין עבדים. למה? כי אנחנו בייחוד שאינו שלם, אנחנו בייחוד התדיר, אנחנו עדיין עבדים לעולם הטבע ולמערכת התדיר. אבל לשנה הבאה בארעא דישראל, אז נהיה בני חורין אמיתיים כי ללכת לארץ ישראל זה ללכת לשאינו תדיר. ארץ ישראל היא המפתח לגופא, היא המפתח להעלאת המ”ן מתוך הגוף, בתוכה מופיע המקדש, וזה עולם החירות השלם.

ראינו בעבר שאר”י מסביר מהן האיכויות שהאינו תדיר מוסיף על גבי התדיר. בניי חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא, במזלא תליא מילתא. חיי מגיע מהתדיר, אבל בניי ומזוניי, שנקראים בפי האר”י ברכה וחירות, מגיעים מהאינו תדיר. גם בספרא דצניעותא החירות מיוחסת לשאינו תדיר. לכן אנחנו מבינים למעשה שעץ החיים בצורתו הבינתית, עוד שייך לתדיר, וגם פסח שממשיך חיים, למעשה ממשיך לנו חיים תדיריים, טבעיים. אומנם רוחניים, פנימיים, נשמתיים, אבל מכלל תדיר לא יצאנו, וממילא מכלל עבדי לא יצאנו. אנחנו עדיין חיים באחור באחור, ב’על כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ועל כורחך תיתן דין וחשבון’. אז האם אתה חופשי, האם יש לך חירות? אין חירות אלא בשאינו תדיר בארץ ישראל.

זה הפלא של התופעה, ליל הסדר עצמו עם כל ההתרחשות שלו ועם משה רבנו שמוביל את הסיפור, עדיין נתפס פה בבחינת עבדי, עד שלא נגיע לארץ ישראל. יצאנו מהיסוד הרעב של הלחם עוני ליסוד שמתמלא חיים, שזוכה לעץ החיים. נעשה פה דבר גדול, יש ארבע כוסות של ברכה, יש המשכת חיים, אבל עד שנגיע לארץ ישראל, מכלל עבדי לא יצאנו. לפי זה ארץ ישראל היא האופק שאליו אנחנו מכוונים ושואפים, ורק שם, כשנצא מהמסגרת של התדיר, נגיע אל החירות האמיתית.

זו בעצם הקריאה מהקטע האשכנזי בפרי עץ חיים שמאירה באופן מסוים את מהותה של ההגדה. בספר החדש של הנשקה הוא טוען שההגדה שלנו היא הגדה שלפני הבית, ובזמן הבית לא אמרו הגדה אלא רק הלל על קורבן הפסח. אבל לא חייבים להגיע להבנה הזו, כפי שבאמת רבים חלקו עליו. אנחנו מבינים לפי דברי האר”י שההגדה היא אירוע שבסיסו איננו ארץ ישראלי. רואים את זה גם במקרא ביכורים, שבעל ההגדה השמיט את הסיום של מקרא ביכורים, שבו מודה הקורא לה’ שהביאנו אל הארץ הזו. למרות שבמשנה כתוב ‘ודורש את כל הפרשה כולה’, קרי גם את הפסוק הזה. אבל בעל ההגדה עצר פה, ארץ ישראל עדיין איננה חלק מהסיפור.

 היסוד העני

נמשיך מכאן את הנוסחה הספרדית, בשער הכוונות דרוש ו’ מדרושי פסח (הובא גם בעולת תמיד ושער כתיבת יד מורי):

עוד ירצה ביאור הא לחמא עניא כו’ פי’ ה’ אחרונה שבשם הנק’ לחם עוני בחסרון הלבנה כשאין היסוד העליון מקבל שפע נק’ עני והיא נק’ לחם עוני כמד”א כי אם הלחם אשר הוא אוכל, והיא היתה בגלות מצרים עם אבותינו ומשפעת להם כמד”א עמו אנכי בצרה. וזמ”ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

בפרי עץ חיים העני היה המלכות כשהיא דלה וריקה, ואין לה מעצמה כלום. אבל פה, תשימו לב שהיסוד עצמו הוא העוני, והיא הלחם של העני. למה היסוד הוא עני? כי אין לו שפע. היסוד פה הוא היסוד הרעב שנע באופן אנרטיבי מתוך עצמו, והוא עצמו חסר כי אף אחד לא משפיע לו. היסוד פה מנותק מהגוף, מנותק מהתפארת והולך עם המלכות לגלות, עמו אנוכי בצרה. מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, היסוד עזב את א”י וירד לגלות. היסוד שעזב את א”י וירד לגלות עם המלכות זה עם ישראל שיורד מצרימה, ויוסף הצדיק איתו. היסוד הרעב כי הוא משפיע מתוך עצמו, ממחזר את עצמו, אין לו שפע, הוא לא פתוח למעלה, אין לו חיבור למה שמעליו. זו החוויה של הלחם של העני. זה שינוי מאוד חשוב ממה שראינו בפרי עץ חיים, יש הרבה מה לדבר עליו אבל לא כעת.

והנה הה’ יש לה שני ציורים אם סוד ד”ו ואם סוד ד”י כי כאשר מקבל מהת”ת שהוא סוד ו’ יצטייר בה סוד ד”ו וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי השפעה מהת”ת אז היא לחם עוני ויצטייר בה סוד ד”י. וזמ”ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.

ולפי שסוד יסוד הוא כל, לכן אנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח לומר שהיסוד העליון שהיה עני ורעב ללחם ולא היה מקבל מת”ת ייתי עתה וייכול ויזדווג עם מלכות בסוד טיפה היורדת מן המוח דרך חוט השדרה שהוא ת”ת בסוד הדעת.

בפרי עץ חיים לא היה כתוב שה’כל’ חסר, אלא שהוא מקבל את הכל ומשפיע למלכות. פה מודגש שה’כל’ הוא דכפין, הוא דצריך, היסוד הוא רעב, הוא חסר, הוא צריך, הוא זקוק. אנחנו מזמינים את היסוד עצמו להשלים את חסרונו הפנימי ולהתעורר לייחוד הקדוש.

וכאשר יתעורר ברית קדש לזווג יקדמו הזווגין בסוד הפה העליון בסוד פה ס”ח וזהו ייתי ויפסח.

הייחוד הרוחני צריך להקדים את הייחוד הגופני. ואז היסוד, שכבר לא יהיה רעב, יוכל להתייחד. איזה ייחוד מתואר פה, תדיר או שאינו תדיר? בואו נמשיך ונראה.

ואותנו הוציא משם.. לתת לנו את הארץ

והנה בחוץ לארץ אין זווג כי אם בארץ ישראל. וזה מה שאמרו השתא הכא בלי זווג, לשנה הבאה בארעא דישראל ויזדווג המלך עם א”י העליונה. וזהו כנגד כל דכפין ייתי וייכול שהוא סוד הזווג, ובא”י העליונה כאשר יהיה הזווג יהיו הנשיקין מצד הבינה שהוא מקום החירות וזמ”ש אח”כ השתא הכא עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין:

אז מה קורה פה, על איזה ייחוד מדובר ואיפה הוא קורה? בחוץ לארץ אין ייחוד, הייחוד קיים רק בארץ ישראל. השתא הכא עבדי, בלי ייחוד. אז כשאמרנו כל דכפין ייתי ויפסח והזמנו לכאורה את היסוד להתייחד, על מה דיברנו? נזכה לייחוד הנשיקין שקודם לייחוד של היסוד עם המלכות רק כשנזכה לארץ ישראל העליונה, למקום החירות? אם כן, מה קורה עם היסוד בליל הסדר, נשאר עני ורעב?

הבעיה בקריאה הזו היא שמה שאנחנו אומרים זה שאין לנו יכולת. אנחנו מסבירים את המצב, ‘הא לחמא עניא די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים’, אנחנו מבינים שצריך שינוי ותיקון ולכן מזמינים את היסוד ‘כל דצריך ייתי ויפסח כל דכפין ייתי ויכול’, ואז עוצרים הכל, ‘השתא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין’. אנחנו כביכול אומרים ליסוד, חכה, תבוא שנה הבאה וניתן לך פסח, חירות וייחוד. לפי זה, עד שנגיע לארץ ישראל אנחנו באמת בלא ייחוד, שיונק כולו מארץ ישראל שהיא מקום החירות.

למעשה נראה שהאר”י אומר שבלי הייחוד שאינו תדיר, הייחוד השלים שקיים רק בארץ ישראל – אין ייחוד בכלל. אנחנו מבינים שבאמת ייחוד היסוד עם המלכות איננו נקרא ייחוד, אלא ‘לא שביק מין בירא לעלמין’. אם תגיד שהמציאות הזו נחשבת ייחוד, אז למה האר”י אומר שבמהלך השבוע אין ייחוד? הרי תמיד היסוד עם המלכות, הוא לא נפרד ממנה לעולם. אלא שאצל המקובלים זה לא נקרא ייחוד, זה נקרא מצוות עונה. זה סיפוק של צורך, של היסוד הרעב, אבל זה לא בהכרח ייחוד שמביא שפע ואהבה, שמשקף רובד עמוק של החיים בין ישראל לקב”ה. זה רק ‘בכל צרתם לו צר’, הקב”ה מקיים את עמו בגלות, ‘די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים’, ‘והיא שעמדה לאבותינו’.

הבעיה היא שאין פה את מצב הביניים, במובן מסוים בליל הסדר אנחנו נשארים באוויר. לפי זה ההגדה כולה היא בקשה לא”י, בקשה להגיע לירושלים קריא דשופריא בזמן שבית הבחירה יבנה, ולזכות לזרוק מדם הזבחים על קיר המזבח. לכן הדיינו לא עוצר ביציאת מצרים, אלא ממשיכים להביאנו לבית הבחירה ונתן לו את בית המקדש.

לפי זה, בעומק בעומק, כל העניין של יציאת מצרים הוא להגיע לא”י, ואי אפשר לעצור בדרך. כל זמן שאנחנו בדרך, אין ייחוד ואין שפע ולכן היסוד רעב. תכליתה של יציאת מצרים היא לא מעמד הר סיני, אלא הגשמת ברית האבות והגעה לארץ ישראל. איך אומר האב לבן החכם בדברים פרק ו’ ‘עבדים היינו לפרעה במצרים ויוצאינו ה’ ממצרים ביד חזקה, וייתן ה’ אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים ובפרעה ובכל ביתו לעינינו, ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו’. זו התכלית, יצאנו ממצרים כדי לבוא לארץ ישראל ‘לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה’, לשם זה יצאנו. הפסוק הזה פותח את ההגדה, והוא סוגר אותה. השאיפה לארץ ישראל היא בעצם התכלית והחיות של כל שאיפת המגיד והיא כל פשר הסיפור.

אנחנו שמים לב שהאשכנזים והספרדים לא מסונכרנים בכלל מבחינת מה שהאר”י מזהה כמהות ותכלית ההגדה. אצל האשכנזים בשמועה ראשונה, הגדת ליל פסח זה התדיר המושלם, ושאינו תדיר – לעתיד לבוא בימות המשיח שיביא אותנו לארץ ישראל, אז נאכל מהפסחים. הדבר הזה יקרה מעצמו, ואנחנו פה כדי לספר את המגיד, לדבר.. יהודים.. שונה מכך התפיסה של הספרדים בשער הכוונות, אנחנו במצב של הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא, חיים את היסוד הרעב, אין משמעות למצב הזה, אנחנו בעצם קצת כמו המציאות במצרים. אבל, אנחנו שואפים לארץ ישאל, זו התכלית, וכשנגיע לשם נזכה לשפע השלם, נזכה לפסח ולשפע שבא ממנו, לייחוד הנשיקין, למגיד האמיתי, ומתוכו נזכה לייחוד השלם של האוכל שהוא לא לחם עוני. בינתיים אנחנו בציפייה, המהות של המגיד שלנו היא ציפייה אל הגאולה, אל השיר החדש, אל שיבה למקדש.

משה וכלתו, יעקב ורחל

כדי ליישב את שתי התפיסות הללו בשמועה ראשונה, צריך לחלק בין הפרצופים השונים של השמועה. יש לנו שני פרצופים, משה וכלת משה ויעקב ורחל. האשכנזים זה משה וכלת משה, כי יש להם פתרון. היסוד רעב, אז נדבר דיבורים קדושים ונמשיך מזה חיים, משה וכלת משה. מה יקרה עם ייחוד שאינו תדיר? נחכה למשיח. הספרדים זה יעקב ורחל. הלחם – לחם עוני, הקיום –  בתוך עצמו, ודיבורים לא עוזרים לנו. מה אפשר לעשות? לייחל לארץ ישראל, ולהגיד ‘בואו תעלו לארץ ישראל, שם נעשה פסח אמיתי ושם יהיו דיבורים שיחיו את הגוף ונזכה באמת ללחם עושר ולשלמות של גילוי אלוקי בחיים. בינתיים – אין.

משה וכלת משה לא פותרים ליעקב ורחל את הבעיה, זה שבעיני משה גאולת מצרים מכוונת למעמד הר סיני, זה לא מה שיעזור ליעקב ורחל. מבחינת העם שיצא ממצרים שהיו בבחינת יעקב ורחל, הר סיני זה רק דיבורים בדרך לא”י. אנחנו רוצים להיכנס לארץ, אנחנו רוצים חיים שלמים עם ה’ יתברך בארץ ישראל. עד אז אנחנו בהמתנה, בציפייה. לעומת זאת משה וכלת משה יוצאים ממצרים ויש עולם, יש שלמות, יש גילוי אלוקי, יש מעמד הר סיני, יש משכן, יש גילוי אור ה’. אז ברור שהקריאה השנייה תדגיש הרבה יותר את הציפייה לא”י, ולכן יש את מקרא ביכורים שמספר את הסיפור דרך האוריינטציה של א”י, והודיה שבאה מתוך נקודת המבט של א”י. במובן מסוים, כביכול מושלכת לא נובעת מהסיפור של ספר שמות, לא נבחרו פסוקים משמות אלא דווקא מקרא ביכורים שמספר סיפור ארץ ישראלי.

בשמועה רביעית חמישית האר”י מתאר שמבחינתו היו שני טיפוסים שחיו ביציאת מצרים. היו טיפוסים של יעקב ורחל, שמבחינתם כל מה שקורה במדבר הוא חסר משמעות, הם רוצים את ארץ ישראל. והיו טיפוסים של משה וכלת משה, שנקראים בשמועה רביעית חמישית יעקב ולאה, שחיו במדבר ושמחו במשכן, והרוחניות, האלוקות והניסים הגלויים שהיו שם היו נפלאים מבחינתם, הם דיברו את השפה של משה רבנו. בשונה מספר דברים שמספר את הסיפור של דור הבנים, דור ארץ ישראל. כביכול היו שם שתי קבוצות, והתורה כל פעם משוחחת עם שכבה אחרת של זהות בעם. הכתיבה של התורה מושפעת מהקבוצות השונות שהיו בעם, ולאור זה גם נוצרו הספרים השונים. חלק מהספרים משוחחים עם הדמויות של משה וכלת משה, וקבוצת העם שהלכו בכיוון הזה, וחלק מהספרים משוחחים עם הסיפורים שמבחינתם כל המצוות זה ‘כי תבואו אל הארץ’, אין שום משמעות לחיים במדבר, אין שום משמעות לתורה ולמצוות במדבר, הכל רלוונטי כשתבואו לארץ. לכן רק ‘כי תבואו אל הארץ’, נוכל להתחיל לדבר, עד אז החיים בהשהיה, מחכים להגיע.

כל אחד ישאל את עצמו איפה הוא נמצא בסיפור. אם הוא אשכנזי או ספרדי…

שיהיו חיים יפים.