טהרת ליל שבועות (מתוך מפגש חבורות)

העמידה על הר סיני כטהרה מזוהמת הנחש

לפני הכל, יום ירושלים שמח לכולנו! שנזכה לראות את כסא השכינה נתקן, ואת מלכות בית דוד מופיעה בעזרת ה’ בשלמותה, ונזכה לבנין בית המקדש.

לנושא בו נעסוק היום קראתי “טהרת ליל שבועות”. כבר בגמרא מופיע, שבמעמד הר סיני, מלבד קבלת התורה זכינו לעבור תהליך טהרה משמעותי שמתמודד עם זוהמת וטומאת הנחש שבאה בעקבות חטא אדם הראשון. כך מופיע במסכת שבת: 

“מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין? – שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן.” תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה עמוד ב – קמו ע”א:

במעמד הר סיני היתה אפוא טהרה מזוהמת הנחש, ומשמע מהגמרא שעמידתנו על הר סיני כשלעצמה אפשרה לנו להיטהר מאותה זוהמה. זוהמת הנחש, בהבנה של האר”י, קשורה בעצם ל“גוף הנחשי” שקבלנו בעקבות חטא אדם הראשון. “צרעת – משכא דחיוויא”. האדם מתגשם, נהיה סגור בתוך איזשהו קיום גופני-אנוכי, חושי במובן החושני, סגור בתוך עצמו. וכמו שמשה רבינו זכה להיטהר מאותו גוף נחשי במעמד הסנה, שם כתוב “של נעליך מעל רגליך”, כך עם ישראל זכו להיטהר מאותו גוף נחשי במעמד הר סיני. 

במובן הזה, מעמד הר סיני מחזיר אותנו למצב של טרום חטא אדם הראשון. נדייק: לא כתוב “ישראל שקבלו תורה בהר סיני” אלא “ישראל שעמדו על הר סיני”. עצם העמידה על הר סיני כבר הוליכה אותנו לתוך תהליך הטהרה הזה. השאלה היא- מה קרה שם באותה עמידה על הר סיני שהובילה לתהליך הזה?

נברר קודם כל איפה היא אותה העמידה? הפסוקים המתארים את העמידה בתחתית ההר מופיעים בשמות פרק יט, עוד לפני המעמד עצמו:

“(טז) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה: (יז) וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר:” “(יח) וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְקֹוָ֖ק בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־ הָהָ֖ר מְאֹֽד: (יט) וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל:” שמות פרק יט:

תיאור מקביל מופיע גם בדברים:

“(י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב … (יא) וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר … דברים פרק ד”

בעצם העמידה על הר סיני אם כן, היה תהליך של תיקון חטא אדם הראשון, וניקוי מהגוף הנחשי לאיזשהו גוף אחר, גוף השייך לקיום של האדם לפני החטא. ניתן לחשוב פה בהקשר זה על המעבר מ”כותנות עור” ל”כותנות אור” – בעמידתנו על הר סיני אנחנו שבים בעצם אל ראשית הקיום האנושי הקודם ל”כותנות העור”. 

למעשה, בתורה עצמה מתורת תהליך היטהרות המקדים את נתינת התורה – התקדשות שלושת הימים של עם ישראל. אבל, על פי הגמרא בשבת, מלבד אותה התקדשות – שהיא הכנה של העם להיות ראויים לקראת קבלת התורה – יש כאן גם תהליך טהרה של הגוף מטומאה עמוקה שנעוצה בתוכנו, שהיא שורש אבי אבות כל הטומאות כולם. גם טומאת המוות אחוזה שם, גם טומאת המיניות אחוזה שם, גם טומאת הצרעת אחוזה שם. כל הטומאות אחוזות בעצם באותו פגם של עץ הדעת טוב ורע וזוהמת הנחש, ומכולן נטהרנו במעמד הר סיני.

טהרה של מקווה וטהרה של טל

מתוך הפתיחה הזו, אני רוצה להתבונן בזוהר של תיקון ליל שבועות. אני לא הולך לחדש, אלא להעמיק בהבנת תהליך הטהרה שמתואר בזוהר. בתיאור של הזוהר על שבועות מתוארות שתי חבורות שונות. חבורה אחת זו החבורה של החסידים הראשונים ועם ישראל איתם, והחבורה השניה זה חבורת הרשב”י וחבריו. לכל אחת מהחבורות יש תיקון ליל שבועות שונה. במשך הדורות, התווכחו חכמי ישראל מה צריך לעשות בתיקון ליל שבועות – האם צריך ללמוד תורה שבעל פה או שצריך ללמוד את התיקון שמובא בשם האר”י, שיושב בעקרו על תורה שבכתב ולא על תורה שבעל פה? למעשה, כשמסתכלים בתוך הזוהר  – זה פשוט שתי החבורות האלה: החבורה הראשונה עסקה בתורה שבעל פה, והחבורה השניה עסקה בתיקון של האר”י, הפותח בתורה שבכתב והולך אל סודות התורה. אנחנו לא נתמקד כעת בחבורת הרשב”י, שבעקבותיה צמח התיקון של האר”י, אלא נדבר על חבורת כלל ישראל והחסידים הראשונים, ועל תהליכי הטהרה של ליל שבועות שלהם. “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, ומצד האמת, התיקון של לימוד תורה שבעל פה בלילה, כמו שנהג הבית יוסף למשל – אולי מתאים יותר להנהגת כלל ישראל. מה שקורה לפעמים, זה שהנהגה של יחידי הסגולה, בני העליה, חבורת הרשב”י – אותה פיתח האר”י כי האר”י וחבורתו מקבילים לחבורת הרשב”י – אבל זה לא בהכרח מה שצריך לתקן לכלל ישראל. ניתן להבין את שתי השפות הללו מתוך עיון סבלני בזוהר לגבי מה עושה כל אחד בליל שבועות ומה תפקידו בתיקון השכינה, או בתיקון עצמו. זה לא מאד מסובך, אבל הרבה השתבשו בעניין הזה. נקרא בזוהר:

“רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א”ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה, מאי קא מיירי, א”ל הא אוקמוה חברייא אבל ת”ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת’ דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא, בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא”

זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף צז עמוד א – צח עמוד ב

[תרגום של הרב: רבי אבא ורבי חייא היו הולכים בדרך, אמר ר’ חייא כתיב וספתרם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה, מה אומרים? אמר לו הרי העמידו החברים, אבל בא וראה ישראל כאשר היו במצרים, היו ברשות אחרת, והיו אחוזים בטומאה כאשה זו שהיא יושבת בימי טומאתה, אחר שמלו נכנסו בחלק הקדוש שנקרא ברית, כיון שנאחזו בו פסקה הטומאה מהם כאשה שפוסקים ממנה דמי הטומאה”]

פה נגמר השלב הראשון, המקביל ל”הפסק טהרה”. אחר כך אנחנו עוברים ל”שבעה נקיים”:

“בתר דאתפסקו מנה מה כתיב (ויקרא טו) וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא” [תרגום של הרב: אחרי שהפסיקו ממנה מה כתוב? וספרה לה שבעת ימים, אף כאן כיון שנכנסו בחלק הקדוש]

בברית הקדושה.

פסקא מסאבו מנייהו ואמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא, וספרתם לכם, לכם דייקא כמה דאת אמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם ולמה? בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. 

[פסקה הטומאה מהם ואמר הקב”ה מכאן והלאה חושבן לטהרה, וספרתם לכם, לכם דייקא, כמו שנאמר וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה, אף כאן לכם לעצמכם, ולמה? בשביל להיטהר במים העליונים הקדושים]

הקטע הזה מתאר את השלב השני, ומדגיש שהטהרה הזאת היא בשבילנו – “וספרתם לכם”. השלב הראשון אם כן הוא קרבן פסח וברית המילה, שם היה הפסק מהטומאה אל הטהרה, ולאחר מכן השלב השני, שבעה נקיים, שהם שבעה שבועות של ספירת העומר, בהם אנחנו נטהרים מזוהמת מצרים. כל זה עבורנו, בשבילנו – 

 “ולמה? בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. “

בשביל שנזכה להיות טהורים במים העליונים הקדושים, ולבוא ולהתחבר במלך הקדוש, ולקבל את תורתו – שכל זה יקרה בשבועות.

“התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות? בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר”

[תרגום של הרב: שם כתוב וספרה לה שבעת ימים, כאן שבע שבתות, מדוע שבע שבתות? בשביל לזכות להיטהר במיים של אותו נהר שנמשך ויוצא ונקרא מיים חיים, ואותו הנהר]

“אותו הנהר” – הכוונה היא לבינה שממשיכה את מי החכמה –

“שבע שבתות נפקו מניה”

הוא נמשך בשבע הספירות התחתונות, שזה שבע השבתות –

“ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה”

[תרגום של הרב: ועל זה שבע שבתות ודאי בשביל לזכות בו]

זהו התהליך של ימי ספירת העומר, תהליך מטהר, חיוניות נשמתית ששופעת על נפשנו ורוחנו, ומטהרת אותנו במשך שבעה שבועות.

אחרי הפסק הטהרה ושבעה נקיים, מגיע השלב האחרון – ליל הטבילה.

“כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה”

[תרגום של הרב: כיוון שהאשה הטהרה שלה היא בלילה להשתמש בבעלה”]

הזוהר כבר הולך לפי “חומרת רבי זירא” –  ומשלב דין זבה ודין נידה: אנחנו גם עושים גם שבעת נקיים (כזבה) וגם טבילת נידה בלילה.

“כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא. ואימתי נחת האי טלא? כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ”י וקבילו אורייתא והא אוקימנא, ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס”א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא,”

[תרגום של הרב: אז כתיב וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה, בגלל שירוד מאותה נקודה על אילו הימים שנקראו מחנה ומתחברת במלך הקדוש. ומתי יורד אותו הטל? כאשר התקרבו ישראל להר סיני אז ירד אותו הטל בשלמות ונטהרו ונפסקה זוהמתן מהם והתחברו במלך וכנסת ישראל וקיבלו תורה והרי העמדנו, ובאותו הזמן ודאי כל הנחלים הולכים אל הים להיטהר ולהתרחץ וכולם התקשרו והתחברו בו במלך הקדוש]

נשים לב: בשלב האחרון, שלב ליל הטבילה, הזוהר לא מתאר תהליך של טבילה. תהליך הטבילה מופיע במעשי חבורת הרשב”י וחבריו. שם מתואר שיש מקווה של שבועות, “בי טבילה אתר דמיין נבעין” (אפשר לראות זאת בדף המקורות, בהשוואה בין הטורים). שם אומר הזוהר שאחרי שאמא עילאה מתקנת את החתן, היא הולכת אל הכלה ואומרת להם: “תקנתי בית טבילה מקום של מיים נובעין”, ולוקחת את העלמות עם המטרוניתא אל בית הטבילה. שם כולם טובלים, מתחדשים ונטהרים לקראת החתונה. אך פה לא מתואר בית טבילה. פה מתואר משהו דומה יותר למים שיורדים עלינו מן השמים, באופן עדין וסמוי. זה הטל שיורד על המחנה בלילה. בסוף אולי נזהה אותו על המכוניות בבוקר או על העצים בגינה… נראה את אדי הטל שהתגבשו להם לפנות בוקר, אבל כל הלילה ירד עלינו הטל. הטל הזה, שיורד כל הלילה  – הוא הטל שמטהר אותנו בליל שבועות. לכן, כל ליל השבועות זה מה שאנחנו עושים – רוצים לקבל את הטל הזה שירד עלינו. כמו שכתוב בשיר השירים “פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:” אלו רסיסי הלילה שהולכים לשפוע עלינו כל ליל שבועות, והם המטהרים אותנו. הם המקבילה לטבילה. 

יש לנו את הטבילה של המקוה, אבל יש לנו בחינה אחרת שנקראת “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם”. זה לא תהליך של טבילה, אלא תהליך של רסיסי מים שהולכים ומופיעים עלינו כל הלילה. הם נוכחים  לפעמים באופן עדין – זה לא גשם – אלא משהו מאוד סמוי ועדין, שהולך ומטהר את המחנה כל הלילה. “וברדת הטל על המחנה לילה”. הוא יורד מאותה נקודת נביעה, אותה נביעת מעיין, נביעת מים חיים, אותה נקודת חכמה – משם יורד הטל הזה על הימים, “אלו הימים שנקראו מחנה”. הימים האלה זה כל התהליך שעברנו בכל ימי ספירת העומר. אותם שבעת הימים, שאיתם עברנו תהליכי טהרה וניקוי – וכביכול כבר קבלנו אל תוכנו את אותו שפע נביעת החיים ששפע עלינו שבעה שבועות –אנחנו מגלים שהתהליך הזה לא מסתיים עד שלא יורד הטל מן השמים עלינו ומטהר אותנו.

השלב הזה של ירידת הטל על המחנה בלילה, אותו שלב שמאפשר לנו להתחבר בקב”ה ובכנסת ישראל, קרה כשהתקרבנו להר סיני. אז זכינו לאותה שלמות של הופעת הטל עלינו, נטהרנו ונפסקה הזוהמה ממנו. הזוהר מחזיר אותנו לחז”ל – “כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן”. תהליכי זוהמת הנחש, שכולנו מתמודדים איתם מפסח עד שבועות, עכשיו נפסקים. מה שגורם לפסיקת הזוהמה היא הופעת הטל בשלמות עלינו.

גם פה בזוהר, ניתן לראות דיוק דומה למה שדייקנו קודם בחז”ל: זה לא מתן תורה שעשה את זה, אלא כאשר “קריבו ישראל לטורא דסיני”. כאשר התקרבנו להר סיני אז פסקה זוהמתנו. לא מתן תורה טיהר אותנו אלא הלילה שקדם למתן תורה.

אם נקשיב לזה כפשוטו של מקרא, אז זה לא רק הלילה שלפני מתן תורה, אלא הטל שירד עלינו בכל אותם הימים שקדמו למעמד הר סיני. מתי התחיל לרדת “הטל על המחנה לילה”? בפסח שני, בט”ו אייר. גמרו לאכול את מה שלקחו ממצריים, את הלחם שלקחו ממצרים, או המצות, ומעכשיו התחיל לרדת המן – ועם המן בא הטל. התהליך הזה של ירידת הטל והמן – הוא תהליך “הכנתי” למעמד הר סיני. במדבר הוא הופיע מט”ו אייר עד מתן תורה. והטל הזה, כשהוא הגיע לשלמות ההופעה שלו –  הוא טיהר אותם מזוהמת הנחש. תיקן את טומאת עץ הדעת טוב ורע. 

יש פה משהו חידתי מבחינתנו – מה הסיפור של הטל הזה? להגיד שהמקווה מטהר אותנו – כמו בפסקה המקבילה בחבורת הרשב”י – זה מאוד מובן, זה קלאסיקה. אבל מהי טהרת הטל? איך הטל טיהר אותנו במעמד הר סיני? ואיך זה הולך אלינו לכל ליל שבועות? מה הוא אותו טל בליל שבועות כל שנה ושנה?

הטהרה דרך התורה

“ת”ח כל ב”נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא, ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי,”

[תרגום של הרב: בא וראה כל בן אדם שלא מונה חושבן אלו שבע שבתות התמימות לזכות להיות טהור לא נקרא טהור ולא בכלל טהור הוא, ולא ראוי להיות לו חלק בתורה, ומי שמגיע טהור לזה היום וחושבן לא נאבד ממנו כאשר מגיע לזה הלילה צריך ללעות בתורה ולהתחבר בה ולשמור את הטהרה העליונה שמגיע עליו באותו הלילה ונטהר]

יש טהרה שנמשכת באותו הלילה שמטהרת. הטל שהזוהר תיאר “וברדת הטל על המחנה לילה”, הוא הטהרה שלנו בליל השבועות. לא המקוה של הבוקר, של עלות השחר – זה רשב”י וחבורתו. אלא אנחנו נטהרים בבחינת “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם” של אותם רסיסי לילה שהולכים ושופעים עלינו כל הלילה כולו. והדרך שלנו לקבל את הטהרה הזאת היא דרך התורה:

“ואוליפנא דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע”פ בגין דיתדכון (ס”א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא,”

[תרגום של הרב: ולימוד התורה שצריך לו ללמוד באותו הלילה תורה שבעל פה בשביל שיזכה או שידבק כאחד ממהמבוע של הנחל העמוק]

אנחנו מקבלים את השפע הזה דרך לימוד תורה שבעל פה. זה מחזיר אותנו לשאלה- מה הקשר בין תורה שבעל פה לבין הטל של הלילה? פה לא תיקון האר”י הוא זה שמעניק את הטהרה, או העבודה שלנו. אלא העבודה שלנו היא ללמוד תורה שבעל פה בלילה דייקא. זוהי העבודה של כלל ישראל ושל חיסדי קדמאי כמו שנראה בהמשך:

“לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס”א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא” 

[תרגום של הרב: ואחרי זה היום יבוא תורה שבכתב ויתחבר בה, וימצאו כאחד ביחוד אחד לעילא]

אנחנו מתחברים בכנסת ישראל בתורה שבעל פה כל הלילה, ועכשיו נבוא אל הבוקר אל החתן שהוא הקב”ה, תורה שבכתב.

“ויתחבר (ס”א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא כדין מכריזי עליה ואמרי (ישעיה נט) ואני זאת בריתי אותם אמר יי’ רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו’,” 

[תרגום של הרב: ויתחבר בה וימצאו כאחד ביחוד אחד למעלה, ואז מכריזים עליו ואומרים ואני זאת בריתי אותם אמר ה’ רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך]

מה שמכריזים עלינו זה לא שזכינו לתורה שבכתב. אלא מה שזכינו זה לתורה שבעל פה. “ורוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך” – זה גילוי הברית. גילוי הברית לא מתבטא בלוחות הברית אלא בתורה שבעל פה.

“ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי.”

[תרגום של הרב: ועל זה החסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה ואומרים בואו נירש ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני עולמות, ואותו הלילה כנסת ישראל מתעטרת עליהם ובא להתייחד בו במלך ושניהם מתעטרים על ראשיהם שהם זכאים לכך]

החסידי קדמאי יחד עם כלל ישראל לא מתקנים את השכינה בלילה. זו העבודה של רשב”י וחבורתו, הם בני העליה, הם שושבינא דמטרוניתא, הם החברות של הכלה, הם מתקנים את הכלה. כלל ישראל לא מתקן את הכלה. כלל ישראל בלילה הזה מתעסק בתהליכי הטיהור שלו בשביל לזכות להיות ראוי להתקשר בכנסת ישראל ובקדוש ברוך הוא. תהליכי הטיהור עוברים דרך התקשרות בתורה שבעל פה. אנחנו לא מתקנים את הכלה – זוהי מדרגתם של השושבינים, של בני העליה, בני החבורה שהם בני היכלא דמטרונתיא. הם (כמו שרואים בעמודה המקבילה בטבלה), עוסקים באורייתא, מתורה לנביאים, מנביאים לכתובים, מדרשות של פסוקים לרזי חכמתא. בחיבורים יותר תשתיתיים שהולכים וקורים בתוך תורה שבכתב, ומתוכם חיבורי תורה שבכתב עם תורה שבעל פה וסודות החכמה – זאת העבודה של בני החבורה, שושבינא דמטרוניתא. זאת לא החבורה של כלל ישראל, זה לא המהלך של כלל ישראל ולא של החסידים הראשונים – שהם בבחינת וספרתם לכם, לכם לעצמכם. בואו נירש ירושה לנו ולבנינו בשני עולמות. לא בואו נתקן את הכלה בשביל החתן.

טהרת הטל

אנחנו מתמקדים עכשיו בסיפור של כלל ישראל, של החסידים הראשונים, ומנסים להבין את החידה של מהי אותה טהרת הטל של ליל השבועות? שדומה יותר להזאת מי חטאת, מי פרה אדומה, מים טהורים, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מאשר למקוה של שבועות.

מה זו טהרת הטל? נושא מסובך מאוד, ננסה להיכנס בשלום ולצאת בשלום.

לטל יש שני מופעים. מופע אחד זה המופע של הטל כקשור לתורה. מופע שני של הטל קשור למן, ללחם מן השמים. מתמזגים לנו פה שני סוגים שונים של עיסוק: עיסוק בטל של תורה ועיסוק בלחם מן השמים במן. שניהם קשורים לשבועות, גם התורה וגם הלחם – שתי הלחם. 

נתבונן במערכת של הטל שהוא טל התורה, ואחר כך נתבונן במערכת של הטל שקשורה למן. ואחר כך ננסה להבין איך שניהם מתחברים יחד לנושא שלנו, לאותה טהרת הטל שנשפעת עלינו בליל שבועות, מהי אותו טהרה שבזכותה פסקה ממנו זוהמת הנחש וזכינו באמת לקבל תורה כמו משה רבינו. דבר זה נלמד מזה שכתוב שהם עמדו על הר סיני, הסביר הרבי מפשיסחא, שאם לא הייתה פוסקת מהם זוהמת הנחש הם לא היו עומדים על הר סיני אלא היו נופלים. כמו כל הנביאים שכשהם התנבאו הם נפלו. הם נפלו כי הגוף שלהם לא היה זך לקבל את הקול האלוקי אל תוכו. הנוכחות האלוקית היתה חייבת להיות בתהליכים של התפשטות הגשמיות ולכן הם היו נופלים על פניהם. אבל משה רבינו היה עומד. כי “של נעליך מעל רגליך”, הוא התפשט ממשכא דחוויא של צרעת עור הנחש, ויכל לקבל תורה כשהוא עומד. עם ישראל, ברגע הזה של מתן תורה, רגע קשה, הם התמודדו עם המון פחד, הם עברו חוויות שדומות למוות, והיה צריך להקים אותם לתחיה, אבל הם עמדו על הר סיני. וזה שהם עמדו ושמעו את הקול האלוקי, זו ראיה שפסקה מהם זוהמת הנחש, הם יכולים לשמוע את קול אלוקים ולעמוד על הרגלים, כמו משה רבינו.

לא נספיק לסיים היום את כל עומקו של העניין. אחר כך אני סומך עליכם שבבית תמשיכו לעיין בזה. אני רק אשתדל לפתוח פתח לעניין הזה.

טל של תחית המתים

“יִֽחְי֣וּ מֵתֶ֔יךָ נְבֵלָתִ֖י יְקוּמ֑וּן הָקִ֨יצוּ וְרַנְּנ֜וּ שֹׁכְנֵ֣י עָפָ֗ר כִּ֣י טַ֤ל אוֹרֹת֙ טַלֶּ֔ךָ וָאָ֖רֶץ רְפָאִ֥ים תַּפִּֽיל:” ישעיהו פרק כו (יט)

חז”ל לומדים מהפסוק הזה בישיעיהו שיש התמודדות עם ארץ רפאים. הרפאים בהקשר הזה, זה אותם מתים, שוכני העפר. יש תהליך שהקב”ה קורא לתחיית המתים, “יחיו מתיך”, אותם אנשים שמתו, “נבלתי יקומון, הקצינו ורננו שוכני עפר”. ומי מעורר את אותם שוכני עפר? את אותה תחית המתים? טל אורות. טל אורות מקים אותנו מתוך המוות. הטל בהקשר הזה מתמודד עם המוות, המוות בא מזוהמת הנחש. בחטא אדם הראשון, “ביום אכלך ממנו מות תמות”, יש מוות שנוצר מכח זה שהקיום שלנו הוא סופי, והוא מחוייב מיתה, בגלל האכילה מעץ הדעת טוב ורע, בגלל זוהמת הנחש שאחזה בנו. כל עוד לא התנקנו מאותה זוהמא, הגוף לא יכול לחיות עם הרוח לנצח והוא חייב למות. הטהרה של הטל, בהקשר הזה, כי טל אורות טלך, היא זאת שמקימה אותנו לתחית המתים. היא זאת שמחדשת אותנו מחדש לגוף חדש, לקיום חדש, שהרוח האלוקית יכולה לשכון בו. 

הטל שטמון בתורה

חז”ל מתארים את הטל הזה כטל שטמון בתוך התורה עצמה:

” אמר ר’ אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: מתים בל יחיו וגו’. .. דכתיב: כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל, כל המשתמש באור תורה – אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה – אין אור תורה מחייהו. …”תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד ב:

בגמרא אחר כך מובא שרבי יוחנן מאוד כועס על רבי אלעזר. מאוד מתוסכל ואומר לו: “מה פתאום?! לא יכול להיות”, מבואס כולו. אז ר’ אלעזר אומר לו: “אל תדאג מצאתי להם פתרון, אם הם עוזרים לתלמידי חכמים, ומתחברים אליהם ונקשרים אליהם, אז גם הם זוכים לחיים”. הטל, הוא השימוש באור תורה. האור שבתורה זה מושג מעניין. לא המילים שבתורה, לא החכמה שבתורה, אלא האור שבתורה. האור בא עם הטל. זה אור של טל. זה מנוגד להנחיה- להשתמש בכתר תורה ופה כביכול יש השתמשות בכתר תורה. כי יש פה הארת הכתר, הארת הטל זו הארת הכתר, שהופכת להיות אור בשבילנו ואנחנו משתמשים בכתר של תורה. מה ההבדל בין זה לבין האיסור להשתמש בכתר תורה? האיסור להשתמש בכתר תורה זה להשתמש בתורה בשביל גשמיות, בשביל האינטרסים החיצוניים שלנו – זה יהיה הפלת האור, גישום האור, זה להכניס את האור לעץ הדעת טוב ורע. אבל אם אני משתמש באור התורה במובן ההתבטלותי, ההתמסרותי, ההתמזגותי באור, ואני מקבל אותו כאור ולא מגשם אותו – זה המקום שהאור הזה הולך לקרון בי.  זה משה רבינו שקורן אור פניו. זה המקום שכל המשתמש באור תורה הוא זה שזוכה לתחית המתים. הוא זה שזוכה לחיות בהמשך, אבל בתנאי שהוא באמת לומר תורה לשמה – שהוא לומד, מקבל את זה כאור שנגנז, והוא משתמש בו כאור גנוז, ולא משתמש בו כשימוש בכתר תורה, כקרדום לחפור בו.

ט”ל מלקות

מהו אותו הטל? הזוהר ממשיך בתיקוני זוהר:

“ארבעים מלקיות חסר חד כחושבן ט”ל, מאן דנטיר לה מנייהו,” תיקוני זהר דף יב/א :

[תרגום של הרב: ארבעים מלקיות חסר אחד כחושבן ט”ל, מי ששומר לה מהם|

הוא שומר את השכינה מאותם ט”ל מלקיות.

נחית ט”ל עליה, דאיהו יו”ד ק”א וא”ו, ט”ל להחיות המתים, (הדא הוא דכתיב כי טל אורות טליך, ומיד וארץ רפאים תפיל), ועליה אוקמוהו רבנן דמתניתין, כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו, (וכל מי שאינו עוסק בתורה אין טל תורה מחייהו):

[תרגום של הרב: יורד עליו הטל, שהוא יו”ד ק”א וא”ו, ט”ל להחיות המתים, (זהו שכתוב כי טל אורות טליך, ומיד וארץ רפאים תפיל(, ועליה העמידו רבנן דמתניתין, כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו, (כל מי שאינו עוסק בתורה אין טל תורה מחייהו)

יש פה תיאור מעניין “כל העוסק בטל תורה”. לא עוסק בתורה אלא בטל תורה. אפשר לראות פה את ההקשר בצורה הנגטיבית. הל”ט מלקות זה המקבילה בתיקוני זוהר לאותם קללות שהתקללנו בעקבות חטא אדם הראשון. נתקללה האדמה, האדם האשה והנחש – וסך כל הקללות האלה זה 39 קללות. כנגדם האדם החוטא גורם לאותו גילוי של אותה רצועת מלקות שנעשית מעור של עגל, והיא אותה זוהמת הנחש שאנחנו נטהרים ממנה דרך המלקות. התיקוני זוהר רואה בה ביטוי לעץ הדעת טוב ורע – אנחנו צריכים לקבל עונשים, התורה מתלבשת בצורה של עונשים, לא בצורה של אור תורה, אלא בצורה של ייסורים, של מלקות. ברמה האמיתית “בדברים לא יוסר עבד” צריך רק מלקות, אבל זה לא הגילוי האמיתי שלנו – אנחנו לא נועדנו להיות עבדים, אלא להיות בנים לה’ אלוקינו. מי שזוכה להשמר מהל”ט מלקות, להישמר מהשפה הזאת של עץ הדעת טוב ורע, של המלקות שבאות איתה, של עבודת של האדם דרכה, זוכה לטל של אור תורה שהוא טל שמחיה את המתים. אבל הוא צריך לעסוק בו, בטל התורה. 

שם יק”ו

אותו הטל זה שם הוי”ה יו”ד ק”א וא”ו בלי ה-ה”א האחרונה. לאן נעלמה ה-ה”א האחרונה? זה שם יק”ו, הוא שם הוי”ה בצורה של מילואו כשהוא מתמלא במילוי אלפי”ן. שזה יו”ד ק”א וא”ו שבגמטריא הוא יוצא 39. זה הט”ל. טל התורה. טל התורה זה שם הוי”ה שמאיר עלינו במילוי אלפי”ן בלי ה-ה”א האחרונה. אם זה היה עם ה-ה”א האחרונה זה היה נקראה שם מ”ה שהוא גמטריא אד”ם, זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם. פה דווקא אין לי את ה-ה”א האחרונה, וזה מאוד מוזר, וזה השם הקדוש שמחיה את המתים. דווקא אין שם את המלכות. זה קצת מפתיע אותנו.

אבל אנחנו גם יודעים שהשם הזה, שם יק”ו במילוי אלפי”ן, הוא גם גמטריא של “הוי”ה אחד”. שם הוי”ה הוא 26 אחד זה 13, אז הוי”ה אחד זה 39. “שמע ישראל הוי”ה אלוקינו – הוי”ה אחד. הוי”ה אחד זה יק”ו, זה טל תורה. יו”ד ק”א יוצא 26 שזה שם הויה, וה-וא”ו זה אח”ד בגמטריא, 13. אז השם הזה עצמו מכיל את הוי”ה ו-ו-אחד, בחושבנו.

למה דווקא השם הזה הוא טל התורה? דווקא חסרה שם המלכות. אקדים ואומר, ואני יודע קצת שזה מפתיע – שבמובן מסוים חסרונה של הספירה האחרונה, היא הסיבה שזה טל שמחיה את המתים. בגלל שחסרה שם כביכול ההופעה של המלכות השלמה, שאין פה שם שלם, אין פה שם הוי”ה בארבע אותיות אלא רק בשלוש אותיות – זו הסיבה שהוא מסוגל להתמודד עם זוהמת הנחש, וחטא אדם הראשון, והמוות. דווקא חסרונו הוא יתרונו.

משה רבינו מוריד לנו לחם מן השמים. אין שם את המלכות, אין שם את הארץ. אבל בשלב הזה אפשר לראות את חסרון הארץ, עם חסרון המלכות בהקשר הזה, לא כחסרון שנובע מזה שבאמת אין מלכות אלא כי יש פה רק השפעה שמיימית עליונה שבאה אלינו מלמעלה, תורה מן השמים, לחם מן השמים, ואין מלכות. אבל אפשר להבין יותר לעומק מזה – שבאמת יש מלכות, אבל המלכות הזאת עדיין כלולה בתוך הרוח האלוקית. היא עדיין לא מופיעה כדבר נפרד ועומד לעצמו. לכן היא גנוזה ב”הוי”ה אחד”. זה לא גשם אלא טל. הטל יורד כביכול מן השמים אבל הוא באמת עולה מהארץ. הוא השתקפות של אור חוזר שעולה מן הארץ, של השמים. אבל הוא עדיין כלול בשמים. הוא המלכות שכלולה ברוח. היא הקיום לפני שהוא נפרד מהנוכחות האלוקית, או מהשמיים. במובן הזה עוד אין את הקיום של העולם, לכן אין עדיין את האפשרות להיפרד, לעמוד בפני עצמו, להתגשם. ההתגשמות היא נורא עדינה, היא התגשמות של אור שהופך לטל. של משהו עדין שהוא כמו הבל, כמו אדים, שמתעבים להם על החלונות של הבית. זה משהו עדין מאוד, והוא בעצם נושא בתוכו את המן. המן שהוא כביכול מופע ארצי, הוא לחם, הוא מקיים את המציאות, אבל הוא בעצם כולו שפע עליון, כולו התגשמות הרוח שמחיה את הקיום כגשם שמתגשם כל הזמן מתוך הרוח, ואין לו קיום נפרד משל עצמו. הוא עדין לא באמת לחם מן העפר. אלא לחם שהגיע מהאור, מההבל, מהמים העליונים, שמתגשמים ויוצרים את אותו זרע הגד, את אותה שקיפות, את אותו מן שהוא כזרע הגד שעינו כעין הבדולח, משהו שעדיין יותר דומה לגבישים. גבישים שהתגבשו להם מן השמים ומופעים על פני האדמה. הם לא לגמרי מתמזגים עם האדמה – שכבת טל מלמטה, ושכבת טל מלמעלה ובאמצע מופיע המן. זה השלב של הקיום שלנו – שיש לנו קיום אבל הוא עדיין חלק מהאור. יש לנו קיום אבל הוא עדיין חלק מהרוח. יש לנו קיום אבל הוא עדיין חלק מהמים. עדין לא הגענו לשלב של הופעת העפר. לכן העולם נברא בספר היצירה בשלשה אותיות, שם יק”ו, כך נברא העולם. יש את הרוח, את האש ואת המים. מה עם העפר? עוד לא הגענו לשם. ונחש עפר לחמו. פה עדיין אין את השלב של הקיום הגופני של העפר. הקיום הוא עדיין בבחינת כותנות אור ולא כותנות עור. היכולת להזין את השכבה הזאת, להחיות את השכבה הזאת, להניע אותה בתוכנו, זה הטל שנושא את הרטט הזה, את הגילוי הזה. שהולך ונשפע עלינו כל הלילה ומאפשר לנו להחזיר לנו משהו שאבדנו כשחטאנו בעץ הדעת טוב ורע, והתגשמנו לכתנות עור, ואבדנו את כותנות האור.

מצד אחד שם יק”ו, אבל זה “הוי”ה אחד”. הוא “הוי”ה אחד”, בפנים גנוזה וכלולה המציאות של המלכות. אבל איזו מלכות זו? זו מלכות פה. תורה שבפעל פה. מלכות שאחוזה בהבל הפה. זו לא מציאות נפרדת, וזה זה לא העולם כמו שהוא בצורתו הקיימת והנפרדת כשלעצמה. אלא זה העולם, התורה שבעל פה, התורה שהיא מלכות אבל היא עדיין כולה אחוזה ברוח. “רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך” – זה בעצם הטל שיורד מלמעלה, הוא לא נמשך מתורה שבכתב, וכולו כלול בה בבחינת תורה שבעל פה שכלולה בתורה שבכתב. וזה הוי”ה אחד.

אפשר היה לומר בצורה הפשוטה ששם יק”ו הוא תורה שבכתב, וה-ה”א האחרונה היא תורה שבעל פה – וזה גם יהיה נכון, אבל לא במערכת שאנחנו עוסקים בה עכשיו. במסלול בו אנחנו עוסקים, שהוא מסלול יחסית יותר חיצוני, יש את המלכות המתממשת, העולם הזה, הגוף, ארץ ישראל החומרית בצורתה הפשוטה, העולם בצורתו החומרית הפשוטה – זה כבר מעין קיום של מלכות אבל שהוא כבר מגושם. הקיום העדין יותר, השלב היותר ראשוני של הקיום – הוא השלב של המלכות האחוזה ברוח, היא בעצם סוד תורה שבעל פה, סוד המן, סוד הטל. היא גם במובן הפשוט מן כמיין נוקבין – מקום של התעוררות של התחתונים אל מקורם ושורשם כי הם באו משם, ולכן הם גם חוזרים לשם. דברו בהם ברצוא ושוב. על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם – כי בשלב הזה הם חוזרים לשורשם.

טל- תורה שבעל פה

יש בזה המון עומק, שדווקא תורה שבעל פה היא הטל. זה לא הגשם אלא הטל. תראו את זה בתיקוני זוהר:

“וְאִית דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה לִשְׁמָהּ…וְאִית אָחֳרָנִין דְּאִנּוּן מָארֵי (תורה) דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, תְּרִיסִין דְּבֵהּ מִדְרָשָׁא “תיקוני זהר חדש מנוקד – ספרא תנינא:

[תרגום של הרב: יש שלא משתדלים בתורה שבעל פה לשמה… ויש אחרים שהם מארי תורה שמשתדלים בתורה לשמה, תריסים של בית מדרש]

הם המגינים של בית המדרש.

דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל. כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ מָארֵי מַתְנִיתִין אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיְּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ: וְלֵית מִיתָה אֶלָּא עֹנִי. דְּאוֹקְמוּהּ בֵּהּ, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכַל. וְעָלַיְהוּ אִתְּמַר (ישעיה כו) יִחְיוּ מֵתֶיךָ. אִלֵּין דְּאִתְּמַר בְּהוֹן (במדבר יט) אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל. דְּוַדַּאי בְּהוֹן אִתְקַיְּמַת שְׁכִינְתָּא. וְעָתִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָחַיָּא לוֹן בֵּהּ. כְּמָה דְּאוֹקְמוּהּ כָּל הַמְקַיִּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ וְגוֹ’. … כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ (ישעיה כי), וְדָא יוּ”ד הֵ”א וָא”ו. הַאי אִיהוּ חֻשְׁבַּן טָ”ל אוֹרַיְתָא דִּבְעַל פֶּה. דְּאִיהוּ הֵ”א שִׁית סִדְרֵי מִשְׁנָה אִיהוּ בְּחֻשְׁבַּן הֵ”א. וּבְגִינַהּ אוֹקְמוּהּ מָארֵי מַתְנִיתִין, כָּל הָעוֹסֵק בְּטַל תּוֹרָה. טַל תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. וְהַאי אִיהוּ דמצילן בֵּהּ מוֹרִיד הַטָ”ל. 

[תרגום של הרב: שנאמר בהם אדם כי ימות באהל. כמו שהעמידו מארי המשנה אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואין מיתה אלא עוני שהעמידוה בה, פת במלח תאכל. ועליו נאמר יחיו מתיך. אלו שנאמר בהם אדם כי ימות באהל. שוודאי בהם  מתקיימת השכינה. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחיות להם בה. כמו שהעמידוה כל המקים את התורה מעוני סופו לקימה מעושר… כי טל אורות טלך, וזה יו”ד ה”א ו”א. זהו חושבן ט”ל תורה שבעל פה. שהיא ה”א שישה סדרי משנה היא בחשבון ה”א. ובגלל זה העמידוה מארי משנה, כל העוסק בטל תורה. טל התורה מחייהו. וזהו שמתפללים בו מוריד הט”ל.]

הטל הוא תורה שבעל פה. האור הזה גנוז למי שלומד תורה לשמה. אבל זה צריך לעבור דרך המוות. המוות הוא העוני בהקשר הזה. דרך המעבר דרך המוות שהוא העוני – המוכנות לוותר כביכול על המותרות של העולם הזה, ולהתמסר לתורה – הוא זוכה לגילוי האור שבתורה שמחדש אותו מחדש. הוא יחדש בו את הגוף של הרוח, את הגוף של האור, את הגוף של הכותנות אור. את הגוף הרוחני שיכול לרטוט שם בפנים, הוא גוף של קול, גוף של אור, גוף של הבל. לאו דווקא גוף של גשם. יש פה מעבר מתוך החיצוני, יש פה וויתור על השקעה ושפע חיצוני בשביל ללכת להתחדשות של הגוף הפנימי. הוא הששה סדרי משנה, תורה שבעל פה. ששה סדרי משנה זה סוג של רוח, ו’ קצוות. אבל זה הרוח שהיא תורה שבעל פה. זה “רוחי אשר עליך”, היא נמצאת בתוך שם יק”ו ב-ה”א שגנוזה בתוכו. כשאנחנו מסתכלים על שם יק”ו – יו”ד ק”א וא”ו – אז יש פה שם י”ה עם וא”ו אחריו שזה 13, ה-ה”א שבפנים זה ששה סדרי משנה. יש פה את המלכות הקדושה מסתתרת ברוח של הששה סדרי משנה, בתורה שבעל פה.

הטל והמן

עד עכשיו פתחנו קצת את המשמעות לימוד תורה שבעל פה כל הלילה כמה שמטהר אותנו מזוהמת הנחש, ומאפשר לנו להיות ראויים לקבל מחדש תורה בהר סיני, ואת הקשר של לימוד זה  לטל. 

הטל קשור למן, ל”לחם מן השמים”. לא נוכל להעמיק בכל הנושא הזה, אבל בהסתכלות פשוטה על הפסוקים ועל הטל שיורד מן השמים, כבר הקב”ה כורך אותו באמירה “למען אנסנו הילך בתורתי אם לא”. ירידת המן השמיים היא חלק מהנסיון של האדם- האם הוא הולך בתורת ה’ או לא. מה הקשר בין ירידת המן לקבלת תורה? כיון שם מתחילה קבלת התורה. קבלת התורה מתחילה ביכולת שלנו לקבל את המן מִן השמים, ולהיות מכוונים אליו. 

גם העומר טמון פה –  “עומר לגלגלת”, וניתן לראות את הקשרים הנסתרים לכל ספירת העומר פרושים במן. בהקשר הזה, כל התהליכים של ספירת העומר נאספים אל הטל שמופיע בשלמותו בליל השבועות. הוא באמת קשור לעומר, כי המן היה מגיע עומר לגולגולת. הוא מגיע עם הטל שמופיע עכשיו בליל השבועות בשלמותו, ומסיים את תהליכי העומר שהיו כל הזמן. 

אחרי שבע השבתות, מגיעים לשלמות של שער החמישים, השבת המלאה שמעבר לכל השבתות כולן, והיא בחינת היובל הגדול של ליל השבועות. שם אנחנו זוכים במובן מסוים ללחם משנה, שבמן היה מגיע בכל שבוע. הלחם משנה הוא שתי הלחם. 

לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי הוי”ה יחיה האדם

כתוב על המן בספר דברים:

“(ב) וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מצותו מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא: (ג) וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְקֹוָ֖ק יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם: ” דברים פרק ח

ה”מן אשר לא ידעת”, לימד אותנו ש”לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם”. זה הסוד של נסיון המן. “נחש – עפר לחמו”. מאז שהאדם חוטא בעץ הדעת טוב ורע, הוא מספק בעצמו את צרכיו, הולך ועובד את האדמה, אוכל מהמזון החיצוני, והקיום קיים כביכול כיש לעצמו. העולם החיצוני התנתק מהרוח והוא מופיע כיש לעצמו. בא המן ומחזיר אותי לכך שהשפע של הקיום לא עומד בנפרד מדבר ה’, מהשפע האלוקי. הקיום נשפע ונוצר כל יום מתוך השפע האלוקי. הקיום נוצר כל יום מתוך השמיים, השמים יוצרים את הארץ ומזינים את הקיום. המן קשור ליכולת שלנו לצאת מהמערכת הנחשית אל המערכת בה הקיום נוצר מתך הרוח. המלכות כלולה ברוח, הקיום אחוז בפה, והפה אחוז בהבל הלב. 

על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי הוי”ה. אך לשם כך יש עינוי. מערכת החיצון עוברת תהליך בו היא לא מסופקת, וחוסר הסיפוק שלה דוחף אותנו ללכת אל האזור הפנימי, לגוף הפנימי, ולקבל שם שפע, לחיות שם את השפע הפנימי. ההרעבה של מערכת החיצון יצרה את הדינאמיקה של המערכת הפנימית ואת תהליכי ההעצמה שלה. זו היתה ההתמודדות עם זוהמת הנחש: אם זוהמת הנחש יצרה לנו עודף שפע בחיצוניות, עודף במותרות, אז בא הרעב ומחזיר אותנו פנימה, מאפשר לנו לקבל מחדש את הקול הפנימי, את הרוח הפנימית, את החיות הפנימית שמצמיחה אותנו מבפנים ובונה לנו את הגוף הפנימי. רק מתוכו הגוף החיצוני גם קיים, הקיום החיצוני בא מתוך הקיום הפנימי. זו התודעה החדשה שהמן מביא איתו. 

זה כמובן לוקח אותנו ליום כיפור, כיון שביום כיפור אנחנו צמים ומתענים בשביל לזכות למן. להיות כמלאכי השרת, “לחם אבירים אכל איש”, כמו שר’ עקיבא אמר – “לחם שמלאכי השרת אוכלים”. היכולת שלנו להתקיים מהרוח, להתקיים מהקול, מהעולם הפנימי – מקבילה לחמשת הקולות שבחמשת התפילות של יום הכיפורים. 

במובן הזה, מערכת יום הכיפורים דומה במובן מסוים ללילה שקדם לשבועות, או לטל ולמן שהיו לפני מעמד הר סיני, מט”ו באייר עד ו’ או ז’ סיון. אם נמנה את הימים הללו אנחנו מגיעים ל-21 יום – שם יק”ו עצמו הוא 21. 

הדבר הזה עצמו, פתח את היכולת שלנו להיטהר, כיון שהוא יצר השבתה של מערכת החיצון, “שבת שבתון”, יום הכיפורים – ופתיחה והזנה של המערכת הפנימית.  לכן, אחרי שעם ישראל חוטאים בחטא העגל, הם מקבלים עוד פעם את הלוחות השניים ביום הכיפורים – כי הוא מתמודד עם החזרה של חטא עץ הדעת טוב ורע בחטא העגל – שהוא עוד פעם היה הגברת החיצוניות ואבדן הפנימיות, אובדן העדיים שלנו מהר סיני.

האר”י דרש את זה בשער הכוונות של יום הכיפורים: “כי על מוצא פי הוי”ה יחיה האדם”, מוצא אותיות צומ”א. וצו”ם בגמטריא קו”ל. הצום “מרעיב” את החיצון, ופותח אותנו להקשיב לקולות הפנימיים שלנו. הקולות הפנימיים האלה הם הקולות שמחיים אותנו, הקול של העולם הבא שמחיה את העולם הזה.

עינוי יום הכיפורים ואכילת המן

כבר בגמרא ביומא, לומד רבי ישמעאל שעינוי יום הכיפורים זה עינוי של אכילה מהעינוי הכתוב במן:

דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי, מה להלן ענוי רעבון – אף כאן ענוי רעבון.תלמוד בבלי מסכת יומא דף עד עמוד ב:

עינוי יום הכיפורים הוא הוא עינוי המן, שהוא עינוי הטל – שהוא הטל שמחיה אותנו ומטהר אותנו מזוהמת הנחש השנית. האר”י מפתח את הרעיון בשער הכוונות דרושי יום הכיפורים דרוש א’. 

“ונחזור לענין א’ כי ע”י ה’ תפלות שאנו מתפללים ביוה”כ אנו ממשיכין אליה”

שער הכוונות – דרושי יום הכיפורים דרוש א :

“ה’ בחי’ אכילה ושתיה פנימיים מפנימיות אימא בסוד ה’ קולות היוצאות מהפה בסוד הבל כדמיון ה’ קולות תפילתינו כי גם אלו ה’ בחי’ הנז’ הם סוד ה’ קולות פנימיי’ היוצאים מפי אימא ומשם מקבלת המלכות עתה ה’ בחי’ אכילה ושתיה כו’ גם בחי’ ה’ ענויים עצמם הם כנגד ה’ קולות אלו לפי שהתענית נקרא צו”ם וצום בגי’ קול כי הוא ממשיך ה’ קולות הפנימיים העליונים ע”י ה’ צומות אלו מאכילה ושתיה וכו’ הגופניים.”

הצום גורם להמשיך את הקולות הפנימיים, שהם הקולות של אמא. האכילה והשתיה הפנימית היא אכילה בה אנחנו לא אוכלים מהגוף, אלא מהרטט של הקול הפנימי שרוטט בתוך הגוף. רטט של אור, רטט של קול, שיוצר בסוף כרטט של אנרגיה את הפיזי. אנחנו לא אוכלים את הפיזי, אלא את הרטט שבתוך הפיזי. את האנרגיה הפנימית שבאוכל. ביום הכיפורים – רק מזה חיים, מחמשת הקולות הפנימיים שהם קולות העולם הבא.

“גם יובן הענין כפשוטו כי הנה אלו הה’ קולות שנמשכים לה עתה הם מפנימיות” (הדעת של אמא) חג”ת נ”ה דאימא והנה זה עצמו הוא סוד התענית כנודע מס”ה פ’ תרומה כי ביום התענית כל האברים נזונים ממזון שמשלח המוח בהם נמצא כי ע”י התעני’ וענוים הה’ אלו נמשכין אליה ה’ קולות ומזונות רוחנים שהם הה’ תפלות מן המוחי’ אשר בה’ קצוות אימא ממש כמו שיתבאר עניינם לקמן בע”ה. “

למעשה, בני ישראל בקבלת התורה נמצאים לא רחוק מאותו תיאור של יום הכיפורים: מהאשה הם כבר פרשו שלשה ימים לפני מעמד הר סיני, מן הם כבר אוכלים – אז שתייה, אכילה ותשמיש המיטה כבר אין להם. לא יודע מה קורה עם הסנדלים, אך מסתבר שגם אותם הם הורידו – “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדוש הוא”. מה נשאר? לא אכילה, לא שתיה, לא סיכה, לא תשמיש המיטה, ולא סנדלים. הם בעצם קיבלו תורה ביום כיפור, רק שזה קרה בשבועות. היום כיפור היה הבחינה הקודמת לשבועות.

“וז”ס מ”ש הכתוב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו’ ר”ל כי בשאר ימות השנה זו”ן נק’ אדם חיים וניזונים ע”י הלחם הגופני שהוא סוד ג’ הויו’ העולים בגי’ לחם “

שם הוי”ה 26 כפול שלוש זה 78 – זה הלחם. בתוך הלחם יש שם הוי”ה.

“כמבואר אצלינו בסוד המוציא לחם מן הארץ בסעודות שבת אבל אינו על הלחם הגופני לבדו”

האדם חי- 

“רק בשיתוף מוצא פי ה’ שהוא פנימיו’ ורוחניו’ בסו’ הבל היוצא מפי ה’ המשתתף עמו”

זה מה שמחיה את האדם – שילוב של הגשמי והרוחני יחד. הגשמי של הלחם הגופני וההבל של פי ה’, שהוא בעצם מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו- סוד המן, שטמון וגנוז בתוך הלחם הגופני עצמו.

“וזמ”ש כי לא על הלחם לבדו והוסיף מלת לבדו לשלול שאינו לבדו רק בשיתוף מוצא פי ה’.”

זו בחינה שמאירה עלינו בשבת קודש. יש את הגשמי של הלחם ואת הרוחני של הלחם ושניהם מופיעים עלינו בבחינת “לא הלחם לבדו יחיה האדם”, בצורה יתרה ונוכחת. אבל ביום כיפור אנחנו שוללים את הלחם הגופני, את הלחם הגשמי.

“אבל ביוה”כ אין בו אכילת לחם רק מוצא פי הה’ קולות הרוחניים הפנימיים הנז’.”

אין בו אכילת לחם. רק מוצא פי הוי”ה.

“גם רמז באומרו מוצא כי הוא אותיו’ צומ”א שהו’ תרגומו של תענית כי ע”י התעני’ ניזון ממוצא פי ה’ שהו’ אכיל’ פנימית ורוחנית בסוד קו”ל והבל היוצא מפה העליון כנז’. “

מזה אנחנו חיים, מהקולות הפנימיים של ה’ יתברך. הקולות האלה הם חמש קולות של העולם הבא שמאירים עלינו. בשבועות היינו בבחינת יום כיפור – קבלנו תורה במצב של יום כיפור. שם נטהרנו מזוהמת הנחש וזכינו לקבל תורה. העמידה בהר סיני טיהרה אותנו, עוד לפני שקבלנו בכלל תורה. בהכנה להר סיני כבר נטהרנו, כי שם כבר האיר עלינו סוד הארת הכתר בסוד מזלא, שזה הדיקנא של אריך אנפין, שאליה מתעלים בליל שבועות, שם התעלנו לא לבחינת “נוצר”, זה עדיין חסד שיאיר בבוקר, אלא התעלנו שם בבחינת “ונקה” – הארת המזל השלש עשרה שמנקה אותנו מכל עוונתינו. מה שאחר כך יופיע כ”סשן” נפרד ביום כיפור שכל כולו הארת “ונקה”. ניקוי עמוק שלנו מכל עוונתינו. הדבר הזה היה כבר גנוז בהכנות למתן תורה.

חמשת הקולות של קבלת תורה

עכשיו אפשר לחזור לשאלה ששאלנו בהתחלה – מה היה במעמד הר סיני, בו עמדו על הר סיני וזכו שתיפסק מהם זוהמת הנחש? נלך לגמרא בברכות ו ע”ב:

“ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו – עובר בחמשה קולות, שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאות.” תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד ב:

שימו לב מה הגמרא אומרת. הוא נהנה מסעודת חתן, בא לחתונה ויושב לאכול טוב, גשמיות. אבל הוא לא משמח את החתן. אין את פתיחת הלב, אין את הפתיחה של הפנימיות. אין את השמחה. הוא גם לא שמח בזה שהוא מתחתן. הוא מתחתן? יופי, שיהנה, מה זה קשור אלי? אני נהנה מהסעודה. אני לא מסוגל לשמוח באמת בשביל האחר. לשמוח באמת בשמחתו של הזולת. בשמחתו של החבר. אני תקוע בעצמי עם האוכל שלי. אז אני עובר על חמשה קולות.

“ואם משמחו מה שכרו? – אמר רבי יהושע בן לוי:”

שכידוע אצלו כל יום יש מעמד הר סיני.

“זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו’ ויהי קול השפר וגו’ והאלהים יעננו בקול.” 

מי שזוכה לשמח חתן ולא רק לאכול לו מהאוכל, לא רק לאכול מסעודת החתונה, אלא לשמח את החתן שזה בחינת הפנימיות, שזה בחינת הארת אמא, השמחה הפנימית ביחוד של הזולת, זוכה לקבל את אותם חמשת הקולות שניתנה בהם תורה. חמשת הקולות האלה זה הקולות שקודמים למתן תורה. שמות פרק יט:

(טז) וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד

הנה השופר של יום הכיפורים והשופר של היובל, והשופר של ראש השנה. אם תתבוננו עכשיו הייתם רואים שכל מה שלמדנו היום נמצא גם שם.

וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה: (יז) וַיּוֹצֵ֨א מֹשֶׁ֧ה אֶת־הָעָ֛ם לִקְרַ֥את הָֽאֱלֹהִ֖ים מִן־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר: (יח) וְהַ֤ר סִינַי֙ עָשַׁ֣ן כֻּלּ֔וֹ מִ֠פְּנֵי אֲשֶׁ֨ר יָרַ֥ד עָלָ֛יו יְקֹוָ֖ק בָּאֵ֑שׁ וַיַּ֤עַל עֲשָׁנוֹ֙ כְּעֶ֣שֶׁן הַכִּבְשָׁ֔ן וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־ הָהָ֖ר מְאֹֽד: (יט) וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל:

עד כאן חמש קולות שר’ יהושע בן לוי מונה, שניתנה בהם תורה. אבל הקולות האלה קדמו למתן תורה. ועליהם נאמר וכל העם רואים את הקולות.

“איני? והא כתיב וכל העם רואים את הקולות! – אותן קולות דקודם מתן תורה הוו.” (המשך הגמרא)

אותם קולות שקודם מתן תורה, בזכותם זכינו להיטהר מזוהמת הנחש. הם אלה שטיהרו אותנו מזוהמת הנחש. כי הם פתחו בתוכנו את זה שהקיום הוא הופעה של קול אלוקי. שהקיום קיים מהבל פיו של ה’. שהקיום קיים ממוצא פי הוי”ה. משם הקיום שלנו נוצר. משם הגוף שלנו. זה מחזיר אותנו לגוף הפנימי, לגוף שמתקיים מכח התורה. לאכול את התורה, לאכול את דבר ה’, לאכול את הקול האלוקי אל תוכנו, ולרטוט מחדש בבחינת ליבי ובשרי ירננו לאל חי. הגוף והבשר מרנן מהנוכחות של הקול האלוהי שמרעידה אותו מבפנים. כמו שההר רועד. וזה “ויתיצבו תחת ההר” – זו העמידה שעמדו אבותינו על הר סיני.

אני חושב שענינו על השאלות שפתחנו – למה הטל הוא הדבר שירד כל הלילה לטהר אותנו לקראת מעמד הר סיני? ולמה אנחנו עושים את זה כל שנה ושנה דווקא בתורה שבעל פה? אבל אני צריך להשתמש באור תורה – ללמוד תורה בקול, לא לקרוא בספר בעיניים, זה לא עוזר. צריך ללמוד כמו התנאים. התנאים שיננו את המשנה בפה. הם גילו שכשאתה משנן את המשנה בפה, אתה לא יושב ללמוד משנה, אלא אתה הופך את המשנה להיות הרטט שחי בך, הקול שזורם בך ללא הפסקה, ואתה שומע את הקול הזה, ואתה חי את הקול הזה, ואתה משנן אותו שוב ושוב – הוא בונה את הו’ קצוות הפנימיים, והוא ממשיך בך את הקולות הפנימיים של התורה. זה התנאים. “רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך”. לכן במובן מסוים זה יותר הלימוד משנה מאשר לימוד הגמרא. משנה אותיות נשמה שנמשכת בתוכנו כרוח. כמו הבית יוסף בליל השבועות. זה בגלל הקול. היכולת לקבל את הקול הפנימי. זה דברים שקצת אבדנו בעולם הלימודי שלנו, בצורת הלימוד שלנו, שהיא לא צורת לימוד ווקאלית שמייצרת את הרטטים הפנימיים האלה של התורה בתוכנו, שבונים אותנו מחדש. מתקנים אותנו מבפנים ושוברים את לב האבן, כמו שההר רעד במעמד הר סיני.

הייתי רוצה לסיים פה, אבל אני לא יכול- כי יש לנו שתי הלחם. אנחנו לא נמצאים בהר סיני אלא בארץ ישראל. ארץ ישראל זה לא יום כיפור. יש מצוות “לכם” בשבועות. כולם מודים שבעצרת לא אומרים כולו לה’ או כולו לכם, אלא צריך לאכול טוב בחג השבועות. לא כמו שיהודים נוהגים כל כך היום עם כל המשמרים שהם עושים, כתוב שצריך לאכול טוב בשבועות. ארץ ישראל זו עוד מדרגה. העומר הוא עוד מדרגה, הוא דומה לא רק למצב של יום כיפור אלא למצב של שבת. אנחנו הולכים משבת דרך השבתות אל השבת. יש בה בחינה של לחם משנה שהתגלה במן. הלחם המשנה הזה מקביל לשתי הלחם שמוקרבים אל הכהן. יש גילוי יתר של הנוכחות של הרוח בתוך הממשי, בתוך האכילה והשתיה של שבת קודש, שבשונה מיום הכיפורים יש לנו מצווה לאכול בשבת קודש, ודווקא דרך האכילה והשתיה של שבת קודש אנחנו זוכים להתחיות ולהתברך בתוך הגשמיות שלנו. זה בגלל שיש ערות של מוצא פי הוי”ה, ומתוך מוצא פי הוי”ה אני בא אל הגוף, אל ההופעה. יש יחוד של שתי הלחם, של ה-ה”א התחתונה עם ה-ה”א העליונה. תראו את זה במאמר הזוהר לשבועות. הלחם משנה נלמד מהמן בשבת. הזוהר אומר ברעיא מהימנא לשבועות: 

“פִּקּוּדָא בָּתַר (דף צ”ח ע”א) דָּא, לְקָרְבָא שְׁתֵּי הַלֶּחֶם. הָא אוֹקִימְנָא, שְׁתֵּי הַלֶּחֶם: תַּרְתֵי שְׁכִינְתֵּי, עֵילָּא וְתַתָּא, ” זוהר מהדורת הסולם – ויקרא פרשת אמור מאמר ב’ חג השבועות אות קפב:

[תרגום של הרב: פקודה בתר דא, להקריב את שתי הלחם. והרי העמדנו שתי הלחם: שני השכינות, עליונה ותחתונה]

ארץ ישראל והעולם הבא. וכל הזוכה לההלך ארבע אמות בארץ ישראל הרי זה בן העולם הבא. ארבע אמות בארץ ישראל זה סוד קול ודיבור.

וְאִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא.

[תרגום של הרב: ומתחברים כאחד]

ה”א עילאה עם ה”א תחתונה.

“לְגַבֵּיהוֹן, תְּרֵין נָהֲמֵי בְּשַׁבָּת, מְזוֹנָא דְּחַד תְּרֵין, דְּעֵילָּא וְתַתָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. לָאֶחָד וַדַּאי”

[תרגום של הרב: לגביהם, שני לחמי שבת, מזון של אחד שנים, של עליון ותחתון. ועל זה כתוב שני העומר לאחד, לאחד ודאי]

זה שתי הלחם, זה שני לחמי שבת, זה המן הכפול של שבת. שני העומר לאחד ודאי.

“לְאִתְיַיחֲדָא בַּאֲתַר חַד. לְהַהוּא דְּאִקְרֵי אֶחָד. וּמַאן אִיהוּ. הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב, דְּאִיהוּ יָרִית עֵילָּא וְתַתָּא,”

[תרגום של הרב: להתייחד במקום אחד. לאותו שנקרא אחד. ומי הוא? הקול קול יעקב, שהוא יורש למעלה ולמטה]

הקול קול יעקב, הוא יורש גם את עשיו. יש פה קול למעלה וקול למטה ויעקב באמצע. הקול קול יעקב. הוא אוחז את הגשמי מתוך הרוחני, מתוך הקול.

“תְּרֵין נָהֲמֵי כַּחֲדָא. וּבְגִין דְּשַׁבָּת אִיהוּ רָזָא דְּעֵילָּא וְתַתָּא, וְכֹלָּא אִיהוּ שַׁבָּת, תְּרֵין נָהֲמֵי.”

[תרגום של הרב: שני לחמים כאחד. ובגלל שהשבת הוא סוד של מעלה ומטה, והכל הוא שבת, שני לחמים.]

שבועות הוא סוג של פתיחה עמוקה מאוד של לחם המשנה שמופיע דווקא בשבת קודש. השבת היא ספירת המלכות ויש בה ברכה כפולה. גילוי כפול עד כמה הגשמי באמת מונח ומתברך מתוך הרוחני. לכן אני אומר מתוך ליל השבועות שהוא בחינת יום כיפור, צריך ללכת ליום השבועות שהוא בבחינת שתי הלחם, ולזכות לקול קול יעקב של ברכה של חיבור שמים וארץ, של ארץ ישראל שהיא מבורכת בלא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פיה הוי”ה. \יש חיבור ביניהם, של מוצא פי הוי”ה עם הלחם, שגם הוא שלוש פעמים שם הוי”ה. יש פה את שם הוי”ה שהוא שלוש הויו”ת ; יש פה את הלחם עצמו שהוא שלוש הויו”ת. והדברים האלה הם בעצם חיבור שמברך את החיים בהקרנה של הנשמה הפנימית אל תוך הגוף עצמו.

שאלה- תיקון רשב”י וחבורתו

ש. אתה יכול בכל זאת לומר משהו על התיקון של חבורת רשב”י והקישוטים?

ת. לא, חבל. יש הקלטות משנים עברו, תחפש אותם. הסברתי בהתחלה על ההבדל בין שתי החבורות. האר”י וחבורתו זה כמו הרשב”י וחבורתו. מי שחושב שהוא שהאר”י וחבורתו, שיעשה את התיקון של האר”י. ראיתי בני עליה והם מועטין. לפעמים אנחנו צריכים לדעת איפה המקום שלנו בחיים, ולהתבונן מה ההנהגה הנכונה לנו. לפעמים יש קצת בעיה בהכוונה הרוחנית שלוקחים כל דבר שכתוב באר”י והופכים אותו להיות כלל ישראל. לא תמיד זה נכון. לא תמיד האר”י דיבר לר’ חיים ויטל והוא התכוןן לדבר לכלל ישראל. הוא דיבר על חבורת האר”י.

ש. התיקון שנדפס זה על פי האר”י?

ת. התיקון שנדפס הוא על פי האר”י. אם מסתכלים בזוהר אין פה מחלוקת. יש ויכוח בין המקובלים עושים ככה או עושים ככה. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. שתיהם מפורשים בתוך הזוהר. זאת הנהגת כלל ישראל וזאת הנהגת האר”י וחבורתו. תחשוב טוב איפה אתה נמצא בחיים. אם אתה נמצא עם האר”י וחבורתו סבבה. אם אתה נמצא עם כלל ישראל אז תלמד תורה שבעל פה כמו הגר”א.

שאלה- חטא עץ הדעת

ש. אכילת עץ הדעת מתחברת אל העפר של הנחש, האם עצם עץ הדעת קשור לעפר הזה, לגשמיות הזו של הנחש או שזה רק התערבות של הנחש שמביאה את הגשמיות הזאת?

ת. הנחש גרם לקיום להיפרד מהפנימיות, להגביר את החיצוניות כעומדת בפני עצמה. זה חלק מהמשמעות של עץ הדעת טוב רע – הגברה של המוחין דאמא וניתוק שלהם מהמוחין דאבא. זה מה שעושה הנחש. אתה יכול לקרוא את זה בתור תהליכי השבירה שהאר”י מתאר ואתה יכול לתאר את זה בשפות אחרות. המצב הזה של הגברת הקיום כיש נפרד לעצמו. מערכת החיצון הולכת ומתנתקת מהחיות הפנימית שלה – זה חטא עץ הדעת. זה מה שהנחש גרם לכולנו, ויצר לנו שכבת חיצון שלא מחוברת אל החיות הפנימית. היא לא מחוברת אל החיות הפנימית שאמורה להיות בתוך הבריאה, שזו בחינת החכמה שבבינה. החכמה שבבינה זה המצב המתוקן של אדם לפני החטא. כשהבינה מתנתקת מהחכמה, נוצר המצב הנחשי – מעין קיום של היש בפני עצמו, שהולך ומתגשם, מייצר לעצמו קליפה, שזה בעצם העור שלנו. זה הקיום הנפרד והמגושם שלנו. שם יק”ו זה חכמה ד-א’, חכמה דבינה, באר”י. שם אקי”ה זה הארת הבינה. אבל השם יק”ו זה גם 21 זה גם הארת בינה, אבל זה החכמה שבבינה, זה הכהן אליו אנחנו הולכים להניף את העומר. לחבר את החיים החיצוניים אל החיים הפנימיים, ולהמשיך אותם בחזרה אל כל מרחבי החיים שלנו, להניף אותם לכל הכיוונים. וכנ”ל בשתי הלחם.

שאלה- המלכות בליל שבועות

ש. זה שאנחנו ערים כל הלילה בשבועות זה קשור לזה שאין מלכות?

ת. לא, זה לא קשור לזה שאין מלכות. זו המלכות עצמה שצריכה להיטהר כל הלילה לפי הזוהר. האשה עצמה כביכול ערה בלילה בשביל להיטהר. זה הטבילה שלך. במקום ללכת למקווה ולצאת, אתה טובל בלילה שלם של רסיסי לילה. הקב”ה קווצתיו רסיסי לילה. הוא מנער את הראש עלינו, וכל הרסיסים יורדים עלינו בתור טל. זה מופיע באדרות. אבל הטל עצמו בא בשביל המלכות. אנחנו עוסקים בתורה שבעל פה זו המלכות שברוח. זה מלכות פה תורה שבעל פה. זה לא שאין מלכות בשם יק”ו, לא שאין מלכות באותו לילה. ההיפך, יש מלכות. כל הלילה הזה הוא לילה של המלכות. אבל זה המלכות כמו שהיא כלולה ברוח.

אין לה מופרדות בפני עצמה. במערכת החיצון אם נפריד את המלכות בפני עצמה היא תתגשם. בעולם הפנימי המלכות יכולה לעמוד בחיות פנימית שלמה ויהיה שם הוי”ה עם ארבע אותיות. אבל בעולם החיצון, ברגע שהמלכות יוצאת החוצה, היא מתגשמת ונפרדת זה קיצוץ בנטיעות. אז העולם מתגשם. צריך כל הזמן שהמלכות תאחז ברוח, אחרת היא יכולה להתגשם. תמיד היא צריכה להיות אחוזה באש. כל הקיום עולה דרך האש כל הזמן אל מקורו. לכן הר סיני בוער באש. ככה זה מערכת החיצון. כי אם אני לא אהיה מחובר אל הרוח אז אני מתגשם. המלכות בעולם החיצון זה הגוף, והגוף הוא מגושם. הוא כל הזמן צריך להיות אחוז ברוח, בדיבור, בקול. בשביל לא להתגשם בעולם הזה. יש מערכת אחרת, מערכת פנימיות העולמות שם המלכות היא קדושה, היא שם הוי”ה בארבע אותיות והכל מתנהל אחרת. זו לא המערכת שלנו, זה לא מה שאנחנו עוסקים בו עכשיו. אנחנו עוסקים בתיקון עץ הדעת טוב ורע, בתיקון מערכת החיצון, כהכנה לקבלת התורה.

שאלה- הדימוי של התושב”ע כטל 

ש. לגבי הדימוי של התורה שבעל פה כטל. אולי צריך לומר שהטל שהוא מתגלה בבוקר, מגיע מלמטה ובעצם בא מלמעלה, מה בדיוק הדימוי של התורה שבעל פה כטל?

ת. הטל הוא התגשמות הרוח במציאות. התגשמות האדים בתוך המציאות. התגשמות השמים על פני הארץ. הופעת השמים על פני הארץ זה בעצם התורה שבעל פה. היא עולה כביכול מתוכנו ולא מלמעלה. אבל ברור שהיא הגיע מתורה שבכתב. המצב הזה הוא מצב הטל. הוא שורש המיין הנוקבין. הטל מיוחס בשורשו לטלא דבדולחא שזה התיקון השני מתיקוני הגלגלתא של אריך אנפין, נקרא מוחא סתמיאה, שהוא שורש הנקבה. שורש הנקבה מושרש שם, שורש המיין הנוקבין. שם מושרש מקום שמגיע מלמעלה אבל הוא מופיע כיש. היכולת, מתוך העולם העליון להופיע את המציאות התחתונה, את המציאות המקבלת. שורש המקבל שבתוך הזכר מונח שם. וממנו מגיע שורש של תורה שבעל פה, תחיית המתים, הלחם שאנחנו אוכלים, כמן, כולו אחוז במקום הזה. הוא הסוד של תחיית המתים. כי בתחית המתים ככה העולם יהיה, באלף השמיני, הרוח תחיה את הגוף. והגוף יחיה מתוך הרוח.

שאלה- הנהגה לליל שבועות

ש. אפשר אולי בכל זאת איזושהי הכוונה איך אדם יודע לאיזה הנהגה הוא שייך? 

ת. כל מי שלא בטוח אז הוא יחד עם עם ישראל…

ש. שזה אומר פשוט ללמוד תורה שבעל פה?

ת. אף אחד לא אמר שאסור ללמוד את התיקון של האר”י. אתם יכולים להגיד את התיקון של האר”י עד חצות לילה, וללמוד תורה שבעל פה מכאן ואילך. לאחוז מזה וגם מזה. יש לנו רוחא דשביק מהאר”י הקדוש, אנחנו אחוזים בו, לא באתי להחליש את ידכם. אבל בפשטות- ראיתי בני עליה והם המועטים, ועל זה נאמר כמו שרשב”י אמר אם שניים הם אני ובני מהם. מדאורייתא כסף קונה, אבל תיקנו שאדם יעשה קניין משיכה שלא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה. אז מדאוריתא כיסופי הלב קונים, אבל צריך לעשות משהו בעולם הזה גם בחיצוניות העולמות ולא להישאר במרחב הפנימי, שלא יגידו לו נשרפו חיטך בעליה, כי ראיתי בני עליה והם המועטים. בסוף אנחנו לא באמת בהכרח במקום הזה של הרשב”י וחבורותו, האר”י וחבורתו. יש לנו את העבודה שלנו שהיא גם עבודה שופעמת בנו במרחבי החיצון, ומרחבים של הכנה וניקוי, וטיהור עצמנו לפני מתן תורה. ולא בהכרח שאנחנו משושבינא דמטרוניתא.

אני לא רוצה לפסוק פסקים ולהכריע הכרעות חס וחלילה. אני רק אומר כמו שבעצם כל מה שעשינו בכל השיעורים על ימי ספירת העומר עד עכשיו, זה לפתוח את הערוצים של העבודה של כלל ישראל. יש במהרח”ו ויש באר”י מערכות דרושים ששייכים לבני העליה, שייכים לבני החבורה. אבל לא תמיד הם המערכות שצריכות להיות מערכות הכוונות, ומערכות עבודת ה’ של כלל ישראל. אני מנסה לפתוח וללמד אתכם במסגרת הזאת גם את המערכות הפשוטות יותר. עיבור – פסח, יניקה – ספירת העומר, סוף הינקות – שבועות, מתוך זה מוחין דגדלות, בעזרת ה’. לא לקפוץ מעל הפופיק. לדעת גם לזהות את המסלולים שהם לאו דווקא מסלולי בני העליה, אלא מסלולים של כלל ישראל. לפעמים הם לא כתובים באר”י כי האר”י לימד את החבורה שלו שהם היו כולם גדולי ישראל בנגלה ובנסתר ושייכים לתיקונים, לתיקון החבורה שלו. אבל לא בטוח שאותי היו מקבלים לחבורה של האר”י. סיכוי גדול שהיו זורקים אותנו החוצה, לפחות אותי. אז יש הבנה שאנחנו צריכים לדעת ללמוד ולהבין מה העבודה שלנו לא רק במסגרת עבודת בני העליה, בני החבורה של האר”י. זה חלק מהמשמעות שגם אם אנחנו רוצים לפתוח את תורת הסוד לציבור הרחב אנחנו לא יכולים לעשות cut and paste של העתקת מערכת שהייתה של בני החבורה של האר”י בצפת, של הרשב”י וחבורתו, שעכשיו כל כלל ישראל עושים את זה. זו העתקה לא נכונה של תורת הסוד. צריך לדעת גם מתוך תורת הסוד להבין איך היא הולכת ומתפשטת אל תוך הציבור הרחב, ומתאימה את עצמה אל הציבור הרחב. ופותחת את הערוצים שבתוכה שהם גם מסלולי משפחות ולא רק מסלולים למיטבי לכת. או מסלולי ביניים. יש כל מיני מסלולים. לאפשר לכולנו להבין את העבודה שלנו בדבר הזה. זה מצריך לגשת אחרת לתורת הסוד. היה לי הרבה יותר קל ללמד אתכם את דרושי האר”י לשבועות. כי ללמד את מה שלימדתי היום גרם לי המון להמציא יש מאין. לפתוח את המשפט בזוהר של הטל שכולנו קראנו וכולנו עברנו עליו, אבל מה המשמעות שלו לעבודת ה’ שלנו? ואיך הוא הולך ומבריח באופן כל כך עמוק את העבודה שלנו בחיים? זו עבודה שהאר”י לא פתח אותה. זה לא כתוב בדרושי השבועות בצורה ישירה. אם תבינו, ותעמיקו, תבינו שזה קשור לעליית הכתר של שבועות. זה הכתר של שבועות. אבל זה לא סתם הכתר אלא זה ה”ונקה” של הכתר, ולא הנוצר. זה מצריך עבודה לפעמים יותר קשה, לשבת ולהשלים את החסר. להשלים את החסר בעבודה של תורת הסוד כמו שהיא מתפשטת לכלל ישראל.

בואו נקח ירושה טובה לנו ולבנינו. ירושה טובה לנו ולבנינו.