ברית יציאת מצרים – הארת שם ע”ב בפסח

שיעור שהועבר בתקוע בחוה”מ פסח התשע”ד

רוחא דשביק בה בעלא- יציאת מצרים כנקודת הברית

נלמד נושא שנוגע בדרושי חצות לילה שמוקבלים לדרושי ליל הסדר, ויש להם דרושים מקבילים נוספים. ננסה להבין את המודל של רוחא דשביק בה בעלה, ודרכו להבין את הקשר בין העבר להווה. “רוחא דשביק בה בעלה” הם דרושים שמסבירים שהעבר או יסוד הברית, הוא היסוד של כל מה שקורה כל יום ויום והבירור קורה כל יום מתוכו. בליל הסדר, ובימים האלה, יש נקודה שהאדם עומד בחידוש הברית.

בתנ”ך היו מעמדי חידוש ברית. לא רק הברית של יציאת מצרים, אלא גם כל פעם שעם ישראל עבד עבודה זרה, עשו עוד פעם מעמד חידוש ברית. חידוש הברית של חזקיהו, יאשיהו, יהושפט. ביהושע יש מעמד חידוש ברית מסוים, ובעזרא ונחמיה יש חידוש ברית גדול. גם אצל משה אחרי חטא העגל יש מעמד חידוש ברית. גם מעמד הקהל הוא סוג של חידוש ברית. חידוש הברית מתחדש מתוך נקודת יציאת מצרים במובן העמוק. כל חידוש הברית הוא חידוש ברית שמחובר ליציאת מצרים. אפשר להעמיד אותו כמשהו שהוא מעבר, אבל אפשר גם להבין מתוך מצוות לכבד את אחיך הגדול, לכבד את דור יוצאי מצרים בתור האחים הבכורים שלנו, מתוך מצוות “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”, להבין שכל חידוש הברית שלנו עם ה’ יתברך הוא יוצא ונשען בשורשו , בוודאי בימים האלה, מיציאת מצרים. זוהי נקודת עמידת הברית הראשונה מול ה’ ומתוכה אני שואף לחדש בי את הברית עם ה’ היום. לקבל כוח לחידוש הברית. זה לא חידוש ברית של ראש השנה, לא חידוש הברית כאדם בלבד, אלא חידוש הברית כיהודי. זה העניין של מלכי ישראל ולא מלכי אומות העולם. לא מונים למלכי אומות העולם, למלכי ישראל. יש את החידוש של נקודת היהודי שבי, נקודת העמידה שלי לפני ה’ עם כל האנרגיה היהודית, הישראלית שלי, עם מה שבאתי איתו לעולם. כל אחד ומה שהוא מבין ומתחדש לו בדבר הזה. אם זה בחירות היהודית, נקודת הקודש היהודית, בפריצת גבולות הטבע היהודית, כל אחד לפום שיעורא דיליה. לנסות להתחדש. לקחת מזה כוח של התחדשות והתמסרות אל ה’ יתברך כיהודי, לעכשיו ולכל השנה כולה, ולקבל מזה כוח גם לברר את היומיום.

האר”י מסביר שקורבן העומר הוא סוג של חידוש ברית, קורבן הברית. יש בו נקודת מנצפ”ך גבורות שניתנות במלכות כחלק מנקודת ברית שלא מתחילה ומסתיימת רק במתן תורה, שהוא גמר הברית בין עמ”י לקב”ה. יש מחלוקת איפה נקודת הברית נמצאת, ביצ”מ או במתן תורה בחז”ל? התשובה היא גם וגם. היא מתחילה בזה ונגמרת שם. המילה נעשית בפסח, וסוף קבלת הגרות נעשית בשבועות. הרב ברויאר עסק בכך שכל העניין של קורבן פסח שונה מכל שאר הקורבנות. אין תשלומים לאף קורבן, רק לקרבן הפסח יש קורבן תשלומים, אם היה בדרך רחוקה, ולא עשה פסח. יש היסטריה- זה בגלל שזה לא קורבן רגיל, לא עוד קורבן, זה קרבן חידוש הברית. אם יהודי פספס את חידוש הברית שלו עם ה’ יבתרך בגלל שהוא היה טמא או בדרך רחוקה צריך לתת לו את הזכות לחזור ולחדש את הברית שלו. זו אחת משתי המצוות היחידות שהן עשה שיש עליהן כרת. פה התחדש הדין הזה של אסור באכילת פסח, שמלו, והדם. יש פה הרבה דברים שאפשר לנסות להתבונן בהם, להבין את העניין של נקודת הפסח כנקודת חידוש הברית עם ה’ יתברך.

נקודת הקודש שאבא נותן באמא- “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”

אחת הבעיות של פסח היא איך מחברים את העבר לתוך ההווה. איך לוקחים אנרגיה מהיום הראשון שהיינו יהודים בו, ליל הסדר, לכל היומיום שלי כיהודי. לקחת מההתמסרות שלי לה’ יתברך, מכל מה שנפתח לי בלהיות יהודי, מנקודת ההתקדשות שלי כיהודי לה’, הברית שלי כיהודי עם ה’, ולהתחדש איתה היום. ביום הזה, לקחת התחדשות מליל הסדר לכל השנה כולה. לקחת מכל המהלך הזה של הימים האלה כימי חידוש הברית, שמתחילים בליל הסדר ונגמרים בברית שבועות, בשתי הלחם. הימים שמתחילים בעומר ונגמרים בשתי הלחם, מתחילים בפסח ונגמרים בשבועות.

האר”י מסביר העניין של “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”. בקשר בין אמא לאבא, אבא נותן באמא רוחא דשביק בה בעלה. בשמועה ראשונה האר”י מסביר שהוא נותן בה את היו”ד שלו, גזעא שבילא וקוצא, הויה אלוקינו הויה, שזו נקודת הנוכחות הקדושה של אבא בתוך אמא. במובן הזה חירות היא לא רק חירות, החירות נפתחת לקודש. תכלית החירות ועומק בקשת החירות זה להיות קדושים לה’ יתברך. כשעם ישראל יוצאים ממצרים וזוכים לחירות הם זוכים לחירות להיות עבדי ה’, להיות קודש לה’. הזוהר אומר שהמקום הזה שאבא נותן באמא, פותח את אמא כנקודת החירות אל הקודש, ונותן יכולת לאמא כנקודת חירות להתחבר אל משהו עמוק יותר ממנה. לחפש את הקודש בתוך החירות. האר”י מסביר שזו הנוכחות של הפלא, “נתיב לא ידעו עיט”. הזוהר מסביר שנקודת הנוכחות של הקודש בתוך החירות, אבא שנוכח בתוך אמא ופותח את נקודת הקודש, זה ה”קדש לי כל בכור פטר כל רחם”. זה נקרא ברא בכורא. כל הייחודים מכאן ואילך בין אמא לאבא מושתתים על הנקודה הזו. כל הקשר בינינו לבין ה’ יתברך, כל החירות של הימים של יצ”מ, הכל בא בשביל “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”, זו התשתית של הכל, גילוי נקודת הקודש של הבכור. מה שמאפיין בכור שהוא קדוש מרחם, זה לא עניין של עבודת האדם, אתה לא עושה בשביל זה משהו. הקודש של פסח הוא קודש שלא תלוי בעבודת האדם.

זו הנקודה הפוטנציאלית של הבן הבכור, הקודש הפוטנציאלי של העם היהודי, הקודש הפוטנציאלי ששרוי בחיים, שהוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. במובן מסוים יכול להיות שזה חישוף עמוק של כל המציאות כולה. יש משהו חזק בפסח שהקודש הזה הוא קודש שלא תלוי בעבודת האדם. זאת בשונה מתשרי.

כל תכליתו של הבכור היא להביא את כל המציאות כולה להתחדש, הוא הכלי ורוחא לכל הילדים האחרים. מתוכו כל האחים האחרים לומדים, דרך הבירורים שהוא עובר הילדים האחרים לומדים.

הקודש של “קדש לי כל בכור” הוא קודש עליון, קודש שנפתח מתוך הנוכחות האלוקית שלא תלויה בעשיית האדם. אהבה פשוטה, קודש פשוט, שם ע”ב במילים פשוטות. שם ע”ב של האהבה שהיא יסוד הכל. “אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד”, שלא תלויה במעשי בני אדם. הקב”ה ראה בנו את הקודש שבנו, היפה שבנו, האהבה שבנו ואהב אותנו למרות שהיינו עובדי עבודה זרה. למרות שלא היינו ראויים לנוכחות אלוקית. זה חלק מהחסד של פסח. חסד שלא מתגלה כל כך בימי תשרי. ימי תשרי הם הרבה יותר ימים של אמא, הימים של פסח זה ימים של אבא, נוכחות של הקודש היא נוכחת ופותחת, והאהבה פותחת, ומכאן הכל בא. היכולת לעמוד בקודש הזה, מול האהבה הזו, היא חלק מהיכולת שלנו להתחדש. להתחדש באהבה עם ה’, להתחדש בקודש מול ה’, להתחדש בחיים האלוקיים אל מול ה’. זה הבסיס לכל נקודת חידוש הברית של הימים האלה שהיא שונה מחידוש הברית של תשרי. יש לה אנרגיה וצריך להתחדש איתה ולהתברר מולה.

כוונות השבוע של ליל הסדר- החסד של שם ע”ב

מכאן ואילך אפשר להבין שכל הכוונות שמכוונים בשבוע הראשון של ליל הסדר כשבוע של שם ע”ב, ע”ב רי”ו, אפשר לקשור לע”ב של כלי ורוחא. לא רק לראות בזה עניין של המשכת מוחין, ע”ב ס”ג מ”ה וב”ן אלא ע”ב כע”ב. ע”ב כנקודת הפתח של הכל. ע”ב כאהבת חסד, שהוא הבסיס להכל, שלא תלוי בנו. האביב זה חסד שבא, חסד שאני נענה אליו, חסד שמוליד בתוכי גבורה, ברית, שייכות אל ה’. העמידה בברית אל מול הע”ב, החסד של הקב”ה, מוליד בתוכנו גבורה, שייכות אל ה’. מכאן מתגלה המשך הסיפור של העם, והולך לכל ספירת העומר. כל הימים של ספירת העומר מאירים בהארת הע”ב, מפסח ועד שבועות. הכל חלק מאותה הארה. ימי ספירת העומר זה הכלי ורוחא של השנה כולה. כל הימים האלה הם ימי חידוש הברית שהם עדיין בסוד הכלי ורוחא להארת שבועות שזה הארת החסד העצמית, או מתן תורה שגם הוא יכול להיתפס בתור הכנה לכל השנה, אבל במובן מסוים הוא גם גמר. הוא גם גמר, וגם חסד וגם מים, טל של חיים שבא בתוכנו ומאיר את הברית. לא רק כהכנה לקראת, לא רק כצור ישראל וגואלו, אלא כעמידה לפני ה’, כמתן תורה, כעץ החיים שבא ומאיר בתוך הנוכחות הזו, בתוך הכלי ורוחא.

העלאת מ”ן בפסח

יש העלאת מ”ן במובן של בירור הלבושים, הלבושים של ההבנה, של השפה של הדור שלי, של המציאות שלי, של היומיום שלי, מול אותו בירור ראשוני. הבירור הוא אל מול אותה צבת ראשונה של יציאת מצרים, אותה נקודת התחלה, אותו סיפור שאני מספר, וממשיך את הסיפור שלו, איך הוא מסופר היום, איפה הוא מתחדש בתוכנו היום.

אבל, יש העלאת מ”ן גם בכלי ורוחא, שאם הקב”ה מאיר לך באהבה אתה עונה לו באהבה, זו גם העלאת מ”ן. מתוך זה שהקב”ה נתן לך את הקודש הזה, ע”ב, אתה מחזיר לו ברי”ו. “לכתך אחרי במדבר”. “משכני אחריך נרוצה”. אם הוא מושך, אני לא מתנגד, רץ אחריו. הוא מאיר לי באהבה ואני רץ עם האהבה, עונה לאהבה, אני נענה, מתפתה לאהבתו של הקב”ה. כמו בנישואין, יש התפתחות, אחר כך תעשה דיונים, אבל התפתית. הפיתויים האלה זו האהבה, “אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד”. להימשך אחרי החסד של אלוקים, אחרי האהבה של אלוקים, אחרי הנוכחות הקדושה שלו, אחרי הברית. זו גם סוג של העלאת מ”ן.

יש יראה שבאהבה הזו, פלא שבאהבה הזו, תחושת השפלות שלי, המקום של לחם העוני, בתוך השפלות שלנו, “בשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרנו”. היכולת לחוש את החסד שבא בתוך השפלות שלי, לעמוד בפשיטות הזו אל מול ה’ יתברך, להישאר איתו רק באמונה- זו ההתחלה, איתו אני הורג את כל השדים שלי. עניין ספירת העומר זה להרוג את כל השדים שהיו לפני יצ”מ, כל השדין היהודאין שלי, לתקן את כל חוסר הברית שלי  עם ה’ יתברך, זה תיקון הברית.

זו גם עליית מ”ן, וגם השימוש באותם כוחות שקיבלתי, באותה נקודת “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, שמע ישראל שיר אל, הויה אלוקינו הויה אהי”ה, שם ע”ב שמאיר, שמביא את האחדות למציאות, מאיר אהבה, אחדות, שייכות. זה מתחדש להתמסרות אל ה’ וחידוש ברית עם ה’ בתוך ה”שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”. אומרים אותו בכל יום, אבל בימים האלה כשמכוונים “שמע ישראל”, מכווננים שם ע”ב, הארת השורש, “קדש לי כל בכור פטר כל רחם”. זה בא אחרת, מאיר באור של זיכרון ליום ראשון. אבל זיכרון ליום ראשון של נקודת היהודי שלי, של אותו קודש שמברר בתוך המציאות, פותח אותנו כיהודים, דוחף אותנו מעבר לטבע. אותה נוכחות קודש, אותה אהבה של חיים קדושה, אותם כלולות, לחזור ולעמוד איתו בברית.

בפסח יש בחינת עיצומו של יום מכפר, “בעצם היום הזה יצאו אבותיכם ממצרים”. יש הארה של עיצומו של יום שאדם נענה לה, נענה לה עם כוס של יין אבל מתפתה לדעת קונו, נמשך אחרי ה’ יתברך. אל מול האתערותא דלעילא הזו תבוא האתערותא דלתתא שלנו, הבירור שלנו, הרצון שלנו להיטהר ולהיות מסוגל לבוא בברית. היכולת להיות קיים בברית הזו, להביא את כל כולי לברית הזו. זו העבודה, זה יהיה העלאות המ”ן, הבירורים שאעשה על ידי הכלי ורוחא שקיבלתי, התחדשות הברית שמאירה לי.

המפגש עם הכלי ורוחא והעלאת מ”ן מתוכו

כל מפגש עם כלי ורוחא ברמה הבסיסית הוא קפוא. זה נתון, סיפור יציאת מצרים. בהקשר הזה הוא לא כלי ורוחא, הוא ראשית, בן בכור, נתון, החיים ממשיכים, אתה לא מבין מה עושים איתו. כל היכולת שלו להתגלות ככלי ורוחא היא כשאתה לוקח את אותה אנרגיה, שכביכול היא בגדר ייחוד תדיר, שפע שכבר קיים, היה ביצ”מ, חיים בזכותו, ומעלה אותו חזרה מ”ן . אחרי שהוא עולה מ”ן ומתבטל בשורש, ומעורר את שורשו העמוק, הגנוז, מתחיל לזרום דרכו משהו חדש. זו המשמעות של זכר ליציאת מצרים במובן העמוק. להתחדש בברית מתוך יצ”מ, זה לא לשבת ולספר בניסים במובן של ייחוד תדיר, אלא לבוא עם זה למקום שדרך אותה העלאת מ”ן של כלי ורוחא יש התחדשות כלי ורוחא, יש הארת שם ע”ב בלתי פוסקת שמחדשת את הנוכחות. הזכר הזה חודר את היומיום, זו הנוכחות של התחדשות הברית, כוח ליומיום, כוח לבירור העכשווי. מהי אותה העלאת מ”ן של יציאת מצרים? מה זה נותן לך? איפה זה נוגע בעצב העמוק של החיים? נוגע בנקודת השייכות הפנימית שלך לה’? או של החיים שלך כעם או כאדם, כישראלי, כיהודי אל מול ה’ יתברך? מה זה מחדש בברית שלך? אם נשאיר את זכר ליצ”מ בצורה המתה שלה, ההיסטורית שלה, אז היא באמת תישאר שם, לא יהיה לזה את החיות שלו. החיות תלויה ביכולת להעלות את זה מ”ן, להתפלל עם זה, להתעורר עם זה, להתחדש מתוך זה ביומיום.

יציאת מצרים והגאולה העתידית

אחד הפירושים, לקושיות ולתירוצים בגמרא, שיציאת מצרים תהיה טפלה לגאולה הוא של הרב קוק שאומר שהעבר יחיה בתוך ההווה. העבר תמיד הולך איתנו, לא בהכרח אני שוכח אותו. אבל יש פירוש שההווה יהיה יותר דומיננטי, ינכח יותר בחיים שלנו, ומתוך ההווה העבר מתקיים, אבל הוא טפל, הוא לא המרכז. הוא נצבר בתוך אנרגיית ההווה שלי, ומתוך ההווה אני מחדש את העבר והעתיד כל הזמן, שזה תיקון זיהרא עילאה של אדם הראשון. כל זיכרון יצ”מ זה זיכרון העבר, זה מחייה את ההווה מתוך העבר. ההווה לא יכול לעמוד בפני עצמו. זיהרא עילאה של אדם הראשון זה תיקון של עץ החיים, שההווה יהיה מתוקן. שהבווה יהיה גילוי של חיים אלוקיים מצד עצמו, הנוכחות הפעילה שלו. כל ההווה נושא את העבר ואת העתיד, השאלה היא האם הוא חי מכוח העבר והעתיד, או שכל שהוא מחייה אותם. היום אנחנו חיים בצורה שכל הווה חי מכוח העבר והעתיד, והתיקון של אחרית הימים שכל העבר והעתיד יחיו מכוח ההווה. ההווה של כל יום ויום יחיה את העבר שלנו. נספר מחדש את יצ”מ ואת כל ההיסטוריה שלנו כל יום מחדש מכוח מה שיתגלה לנו היום על עצמנו. כל העתיד שלנו יסופר מחדש על פי מה שגילינו היום על עצמנו. לכן כל יום ויום יהיה החידוש של העבר והעתיד.

ידוע בספרים הקדושים שהתקופה מפסח ועד שבועות מסוגלת כמו תקופת שובבי”ם לתשובה. זה אותו עניין. להתברר מול הברית, כל בירור הש”ך דינים. כל בירור נשמות ישראל אל מול הברית עם ה’, אל מול הנוכחות האלוקית. “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”- להבין את בחירה הזו, עד כמה הבחירה הזו היא ישראלית, עד כמה הבחירה הישראלית היא אוניברסלית בעומקה, אוספת בתוכה נקודת עומק של כל המציאות- זה בירור נוסף. יכול להיות שזה גם יהיה ההבדל בין יצ”מ לבין הגאולה העתידה. האר”י מסביר בפרשת ראה שזיכרון יצ”מ יהיה טפל לזיכרון הגאולה. כי רק נקודת הכתר חכמה התבררה במצרים, שזו נקודת הקודש, וכל שאר הגוף לא בורר. כל ההיסטוריה מבררת את כל שאר הגוף של קומת אדם הראשון. כשתגמר כלל קומת אדה”ר שתהיה עליית מ”ן אחרת, היא תהיה כוללת, של כל ההוויה האנושית שלנו. לא רק נקודת הקודש של היו”ד תעלה, לא רק דור יציאת מצרים יהיה נקודת המ”ן שלנו, אלא כל היקום האנושי.

מהי אותה נקודת התחדשות הברית שלכם? מה ההיקף ומה הממדים ומה עומק התחדשות הברית שלכם עם ה’ יתברך? באיזה מובן זה מצומצם בתוך המרחב היהודי, ועד כמה זה מתפשט על כל ההוויה האנושית? זה משהו שצריך להרגיש אותו. כשאני עומד מול ה’ ומתחדש בברית שלי עם ה’ יתברך כיהודי, ממילא עולה שאלת ההיקף ונקודת הנגיעה לכל ההוויה האנושית, לכל האנושות כולה, לכל החיים כולם. מה זה אומר להיות יהודי? מה זה ממלכת כהנים וגוי קדוש? זה משהו שצריך להרגיש אותו, לחוש את הממדים שלו, את ההדים שלו. באיזו תהודה הוא מגיע אליכם ובאיזו תהודה הוא עומד מול ה’. אין תשובה אחת. צריך להרגיש את זה בעבודת ה’. מתבררים עוד פעם ועוד פעם ל”אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. עומדים מול ה”אתה בחרתנו” הזה ומתבררים גם מולו. מבינים מחדש מה זה אומר בחירה, מה משמעותה, מה זה אומר להיות יהודי, מה המשמעות של הסיפור שלי, איך זה קשור לסיפור האדם. איך פסח וסוכות משלימים אחד את השני.

הבחירה בברית

במצרים התגלתה הברית. יש שאלה אם אנחנו נענינו אליה או לא. אבל עצם זה שהקב”ה מגלה רצון בנו ומגלה שייכות כלפינו- זה גילוי הברית. עוד לא נכרתה הברית. האם במצרים הייתה היענות או לא? היה שם מענה שלנו אליו, “ואעבור אלייך ואראך מתבוססת בדמייך”, דם הפסח ודם המילה היו סוג של מענה. גם לפי חז”ל כשהם עומדים במעמד הר סיני הקב”ה אומר: תקשיבו, עוד לא אמרתם נעשה ונשמע, אתם עדיין יכולים לחזור בכם, זה עוד לא אל-חזור, זה עדיין לא קשר גמור. לכן יש משהו במה שאתה אומר שהקב”ה גילה את הברית מצידו, כמו שמי שאומר- מצידי זה סגור, עכשיו תחליט אתה. אני כבר החלטתי, עכשיו תורך להגיד מה אתה חושב. אתה נענה לזה ברמה כזו או אחרת, אולי זה מענה לא מחייב, לא מוסכם, לא שלם.

יש ייחוד זו”ן בליל פסח. יש בספירת העומר הארת הברית שניתנים בה מנצפ”ך כפול וזה מקביל לתקיעת שופר, קס”א ותק”ע. האר”י לא דרש את כל הדרושים האפשריים על פסח. אני לוקח את דרושי חצות לילה, שחז”ל כבר חיברו ביניהם לדרושי חצות לילה של הפסוקים, ולזוהר שדרש את זה על חצות לילה, ומתוך כך אני יוצא להתבוננות על כל הימים האלה. יש לזה ביטויים בכתבי האר”י. אבל אני מפתח דברים שהם מעבר לזה. זה נכון בכל חג וחג. יש כל כך הרבה דברים שהאר”י מגלה רק חלק קטן מהרבדים של החגים. אפשר לגלות עוד המון רבדים של החגים על פי דרושי האר”י במקומות אחרים שהאר”י לא גילה, והם מושתתים בבסיסי האר”י, בבסיסי חז”ל, בזוהר.

צריך לראות איך החג הזה מאיר השנה. יכול להיות שהשנה יאירו לכם דברים אחרים שלא האירו בשנים עברו. תפתחו את הראש שיש לחג הרבה ממדים.  המהלך של האר”י לא מסתדר עם כל מיני דברים בחז”ל. אבל אין רק מהלך אחד. גם האר”י עצמו בשמועה אחת יידרש בדרך אחת, ובשמועה אחרת בדרך אחרת. יש סתירות באר”י ועל אותו דבר הוא יכול להסביר חמש הסברים שונים, והוא עושה את זה בלי למצמץ. אין אמת אחת לחג אחד.

חלק מהעניין של כלי ורוחא של חצות לילה שהברית נוכחת והיא לא תלויה במעשיך. הקב”ה אומר: יש לי רצון בך. זה עצמו ברית, ברית כיסוד. כשאני אומר ברית אני לא מתכוון כריתת ברית. ברית זה כנוכחות של היסוד, כבחירה אלוקית, כנקודת רצון וייחוד אלוקי שמתייחד בנו בנשמותינו. אתה יכול להגיד לא רוצה, אתה יכול לנסות לברוח מהברית, אבל הברית רודפת אחריך. אתה יכול לענות לברית בכל מיני רמות. המענה הזה הוא אולי חלק מהסיפור של פסח עד שבועות. המענה לברית, ההתבררות אל מול הברית, היכולת לסלק את השדים שלי, כל הדמיונות שלי שרציתי דברים אחרים חוץ מה’ יתברך. הוא בא אלי בקטע הזה שאני בכלל חשבתי להיות אלף ואחד דברים אחרים חוץ ממה שהוא מציע לי להיות בברית איתו. יש הרבה אופציות אחרות חוץ מהבחור הזה שאמר לי – אותך אני רוצה וככה זה יהיה ושום דבר לא משנה. יש עוד הרבה שדים להתמודד איתם, זה חלק מהבירור שלנו כבני אדם, לעמוד מול ה’ ולוותר על כל מיני סרטים שיש לנו בשביל להיות מוכנים ללכת עם ה’. זה עצמו בירור. הקב”ה מגלה אהבה פשוטה או רצון לאהבה ללא תנאי כביכול שמציפה.

הארת שם ע”ב

מפסח עד שבועות מה שמאיר זו הארת שם ע”ב בכללות. יש להיבנות מתוכו ולהמשיך ממנו כלי ורוחא. זה העניין של “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, להמשיך את שם ע”ב ומתוכו לברר את כל בירורי הנערות והניצוצות שלי ולתת לעצמי צורה של יהודי. להיות ראוי לעמוד בברית עם ה’. להתמסר לקודש של ה’, לחוש אותו. לעמוד מול האהבה, הקודש, החיים של ה’ שנשפעים בתוכנו כחיים שלנו. מתוכו אנחנו מתבררים. ההתבררות הזו היא עם הרי”ו, העמידה אל מול הגבורות. הע”ב מתחיל בפסח, הרי”ו מופיע בקריעת ים סוף. קריעת ים סוף היא ע”ב רי”ו. “עם זו קנית”, ההיקנות לה’ יתברך וגילוי הייחוד בה’ יתברך.

כשתגיע לשם ס”ג, בשבוע שאחריו, שם ס”ג הזה יקשר בשם ע”ב הראשון. הכל נקשר בשם ע”ב הראשון, בין כחסד ובין כקודש, עד שבועות. שם ע”ב הוא הארת “קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל לי הוא”. פטר זה גם רפ”ח עם הכולל- ע”ב רי”ו. בתוך הע”ב רי”ו הזה נמצא בירור הניצוצות. כל הבירורים של ספירת העומר שאתה מברר את עצמך אתה מברר בתוך הע”ב רי”ו.  זו כוונה כוללת, שכל מקום שאתה פוגש שם ע”ב אתה מכוון אותה, חי איתה. לא יודע אם זה יורד לפרטות עדיין. גם במלכות זו הארת שם ע”ב. הכל מאיר בהארת שם ע”ב במובן מסוים. גם שם ב”ן מאיר בהארת שם ע”ב, הכל נכלל בשורשו. זה גם מקרין על תיאורי הלבושים שלנו, שמתבררים אל מול הרי”ו, לנסות להתחדש בברית עם ה’ יתברך, לקבל כוח של חידוש הברית מתוכו.

בירור הברית של יציאת מצרים בכל דור ודור

גם עניינו של יום העצמאות קשור לשאלה של היחס בין יציאת מצרים לגאולה האחרונה. זו שאלה גדולה, והיא חלק מהבירור. כשאני עולה מ”ן דרך זכר יציאת מצרים שבי, זכר יציאת מצרים הוא עכשווי, הוא חודר את ההווה שלי, נוכח בזהות שלי. זה מברר מחדש את המשמעות שלי כיום כיהודי, כישראלי. מה ההתחדשות שלי היום ומה הכוח שהיא מקבלת מנקודת זכר ליציאת מצרים שלה, אותה ברית ראשונה, ומה זה אומר על יום העצמאות שלי. זה חלק מהבירור. אי אפשר להתחיל מנקודה איקס בהיסטוריה ולהגיד דף חדש נפתח. בימים בהם אנחנו נמצאים זה פספוס ואיבוד אנרגיה אם נעשה את זה. היכולת שלי להתחדש בברית זה גם לקבל כוח מהברית הראשונה, שיש לה המון אנרגיה, כוחות חיים ועוצמה שנבנתה במשך אלפי שנות חיים יהודיים. להמשיך אותה לתוך היומיום שלי, עם כל מה שהיא זורמת במשך ההיסטוריה. אני לא מדבר על יציאת מצרים רק כמה שהיא הייתה, אלא עם כל מה שהיא הייתה זכר בכל דור ודור. את כל הזיכרונות האלה אני אוסף לתוך הזיכרון ההווי שלי ומנסה להתחדש איתו מחדש ולברר מחדש את הסיפור שלי היום. אפשר לנסות להגיד פתחנו משהו חדש, לא אומרים: עוד חי ה’ אשר העלנו ממצרים. אבל אני חושב שיציאת מצרים לדורותיה, על כל זיכרונותיה בכל דור ודור, והיא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור, היא היא הברית הזו, היא נוכחת בנו היום והיא יכולה לתת לנו אנרגיה. זה חלק מהבירור. לנסות לברר את  הברית של היום יחד עם כל אנרגיית ברית יציאת מצרים.

אפשר לקחת את התמימות, את האמונה, את היכולת לפרוץ חירות, את היכולת להבין שהחירות נפתחת לנקודת קודש. לקחת את היכולת לחיות מעבר לגבולות המציאות ולשאוף למציאות אחרת. להביא את העולם למציאות אחרת. בהוויה שלי, החירות של יציאת מצרים נקשרת בחירות כללית. בליל הסדר, בכוס היין אני גם חושב על מלחמת הדרום והצפון בארה”ב ושחרור העבדים. גם זה חלק מבחינתי מזיכרון יציאת מצרים. זיכרון יציאת מצרים הוא דבר שמתפשט בכל קנה מידה של כל מה שהוא השפיע על כל האנושות לדורותיה. כל בקשת החירות ושאיפת החירות האנושית, כל החלום לא להיות עבד ולהיות אדם שנגאל מהעבדות שלו, מתחיל ביציאת מצרים, זו יריית הפתיחה.

האם המציאות נפתחה מעבר לגבולותיה עוד לפני כן, או שיצ”מ היא הפתיחה של האדם אל מעבר לגבולותיו? שאלה. אך ברור שזה המיתוס המכונן, שיש לו גם הדים אוניברסליים. מישהו סיפר לי שכשהוא היה בטיבט, מישהו סיפר את סיפור יצ”מ לטיבטים והם כל כך התרגשו, הם אמרו: זה בדיוק הסיפור שלנו אל מול הכובשים הסינים, לשאוף לחירות, לצאת לגאולה.

כל אחד יכול לקחת את ההתחדשות שלו אל משהו אחר. יש המון רבדים ועומקים להתחדשות של הברית הזו. ליציאת מצרים יש אנרגיה עצומה. מעבר להגדה במובן הפורמלי. באנרגיה הפנימית של ההגדה יש משהו עצום. איך זה בא לתוך חיינו היום? איך זה מתחדש מבחינתנו בזהות שלנו היום? בשאיפה שלנו ליצור פה חיים שיש בהם חירות, חירות קדושה, חירות שזכר ליציאת מצרים. יש לזה כל מיני הקשרים. יש כאלה שלוקחים את זה לאמונה ולחירות מנקודת הטבע. יש כאלה שלוקחים את זה למקום של שיעבוד לזר ויחס לאחר. יש כאלה שלוקחים את זה לקדושה שטמונה בתוך החיים והיכולת לדעת שהקודש מביא אותי מעבר. לחיות עם אלוקים זה להיות מעבר לטבע שלי. לחיות בברית, בהתמסרות אל המעבר. כל זה יכול לבוא ולהתברר אל מול מה זה מדינת ישראל, מה אני רוצה ליצור פה. מה המשמעות של להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש.