ערב טוב. נתחיל מאיפה שעצרנו בפעם שעברה, חזרנו ועסקנו בפיתוח של הכלי הפנימי של הזעיר אנפין, פיתוח מרחב הרוח של הכלי הבינתי. פרצוף הרוח, לאישיות הרוחית שלנו, יש שלשה כלים שהם גם שלשה שלבי התפתחות שתמיד יישארו איתו. השלב החיצוני הוא שלב הנפש של הרוח, שבו הרוח עדיין מחובר לשכבה החיצונית הנפשית, ודרכה הוא מתקשר איתה. השלב השני זה הרוח שברוח, מרחב החג”ת, שהוא קומה גם בציר הגובה וגם בציר העומק של התפתחות הו’ קצוות הפנימיים. השלב השלישי הוא התפתחות המוחין, הג”ר של הזעיר אנפין, התפתחות הראש כמרכז באישיות הרוחית. וגם בציר עומק פנימי – הכלי הבינתי שהוא בעצם הנשמה או תחילת הופעת הנשמה, בתוך חיי הרוח. תמיד תזכרו שאנחנו מספרים את הסיפור בשתי צורות: גם על פני ציר גובה – מלכות ומרחב הנה”י של הרוח, מרחב החג”ת של הרוח, ומרחב החב”ד של הרוח. ואנחנו גם מספרים את זה בתור צירי עומק, או כפי שקוראים לזה לפעמים המקובלים ‘צירי עובי’ – השכבה החיצונית, כלי חיצון, הנפש שברוח. שכבה אמצעית, כלי אמצעי, חג”ת. ושכבה פנימית, כלי פנימי, בינה.
פיתוח השכבה הפנימית היא בעצם התפתחות הבינה ואיתה הופעת הנשמה הפנימית, שכל הזמן הסתתרה שם אבל עוד לא היה לה זיהוי פנימי. היו הארות אימהיות שליוו את הילד בכל תהליכי הצמיחה שלו, ועכשיו הוא בעצם מתחיל להיות מודע למרחב האימהי הפנימי שבתוכו, וגם למרחב האימהי הפוטנציאלי שלו. היכולת להיפתח בעצמו ליכולת רכישת הבנה ומודעות, לא רק במובן של ‘אמא תלטפי אותי’, ‘תחבקי אותי’, ‘תביני אותי’, או לספר לה מה עבר עליו בבית הספר או מה קרה בגן, שאמא היא ההבנה, הרפלקציה המודעת לאיך הוא מרגיש, אז כואב לך? אז נפגעת?, שאמא בעצם מייצרת לו את הרפלקציה הזאת כל הזמן. אלא המקום שבו הילד בעצמו רוכש, בגיל ההתבגרות האדם בעצם רוכש לעצמו את אותן יכולות אימהיות, אותן יכולות הבנה ומודעות עצמית, והן נהיות שלו. הדבר הזה בעצמו מכניס אותו למרחב שקראנו לו עיבור שני, שזה בעצם כניסה שוב לתוך מרחב אימהי כתהליכי הריון והצמחה של האישיות. אבל בשונה מהאימהות הטבעית המוקדמת שהייתה באמת בתוך גוף אחר חיצוני לו, הפעם זה הריון מנטאלי בתוך מרחב החשיבה, בתוך מרחב ההבנה. יכול להיות שגם מישהו אחר יעשה את זה בשבילו, שהוא יכנס לתוך ההבנה של מישהו אחר שעוזר לו לעבור תהליכי צמיחה, מודעות והבנה עצמית של עצמי. אבל קודם כל זה תהליך שהאדם רוכש אותו בעצמו, שהוא מקבל את היכולות האלה ועובר תהליכי צמיחה והתפתחות איתן.
צעד שני שצמח מתוך כך, הוא שהיכולת לזהות את מרחב ההבנה והמודעות משחררת את הרוח לראשונה מהשליטה של הרגשות, וודאי מהשליטה של הצרכים. שליטת הצרכים זה הנפש, וזה השלב המקודם. השליטה של הרגשות והאינטרקציות החברתיות בחיי האדם, זה המצב הזה של הרוח כמו שהיא במרכזה הטבעי בתוך מרכז הרגש, ופה כל הזמן יש סערות רגשות שמתחלפות להן. תהליכי קירוב, ריחוק וחיבור, חד גדיא של אינטרקציות חברתיות. והאדם עדיין צריך כל הזמן לבחור בין התחושות ובין הרגשות, בין קירוב לריחוק, בין אהבה לשנאה, והוא לא באמת יכול לנהל את זה כמו שצריך. ברגע שנולדת הבנה פנימית ומודעות עצמית, מי אני ומה אני, אני כבר יכול לבחור ולהבין גם מה אני מרגיש.. להבין למה אני מרגיש את זה, להבין שאני יכול להרגיש גם אחרת ממה שאני מרגיש. אם אני אראה את הסיפור אחרת, אז אני גם אשנה את הרגש שלי. ברגע הזה בעצם נוצרת חירות רגשית, חירות לנהל את הרגשות. וזה חלק חשוב מהתהליך ההתבגרותי שאני מסוגל לעשות, בבחינת מוחא שליט על ליבא, היכולת שלי לנהל את הרגשות שלי ולהיות חופשי מלהיות משועבד אליהם. לכן הבינה נקראת עולם החירות בשביל הזעיר אנפין. שם הוא מקבל את החופש, משתחרר מהשעבוד לצורך או לרגש, ולחשוב מחדש על התמונה, על הסיפור של עצמו, על עצמו מול האחר. לשנות את מה שהוא מרגיש ומה הוא חש בתוך הדבר הזה. זאת נקודה חשובה, שעם הדעת וההבנה בא החופש, ראשית החופש.
אחר כך, כמו שאמרתי, נולד עוד חופש. כי עכשיו אני מודע גם לאיך אני מבין את עצמי, מה תבניות הבסיס שלי, מה ה’דיפולט’ שלי, איך אני באופן טבעי מבין את העולם, מגיב אל העולם. מהי החוקיות הפנימית של דפוסי האישיות שלי, שהיא דבר יותר עמוק מהשחרור הרגשי. אני כבר מבין איך אני נוהג להבין, איך אני נוהג לחשוב על דברים, איך אני נוהג להגיב על דברים. אני מסוגל להבין את החוקיות הפנימית של דפוסי האישיות שלי ואיך אני מגיב ומתנהל מול. בשלב הזה אז תוכל להופיע עוד חירות, חירות יותר עמוקה, חירות גם מההבנה עצמה, חירות מהתבניות הפנימיות המנטאליות שלי. זה כבר ללכת אל שורשי ההבנה, זה כבר ללכת מהזרימות הטבעיות של מערכות דפוסי התבונה הפנימיים שלי, אל שער החמישים, לשורשי ההבנה, ולהיות מסוגל גם לשחרר את זה וליצור לעצמי דפוסים חדשים. לשחרר את ההתניות שלי, מהן ההתניות הפנימיות ש’אם ככה אז ככה, ואם ככה אז ככה – גם את זה לשחרר ולהצליח לספר מחדש גם שם איך אני ניגש אל העולם, איך אני מתייחס אל העולם, ולהבין גם שם מה תוקע אותי. גם התבונה עצמה יכולה להיות סוג של בית כלא. זה לא הבית כלא הרגשי, אבל זה בית כלא של הנחות היסוד שלי, הנחות היסוד התבוניות שאני מניח על העולם. שאם זה יהיה ככה אז אני לא יוכל משהו אחר, זה סוג של בית כלא של הנחות יסוד. ושאם אני עושה משהו מסוים אז לא מגיע לי שיקרה משהו אחר, ואם מישהו מתנהל ככה אז לא יכול שיהיה ככה. יש לנו כל מיני משפטים כאלה שאנחנו מריצים בראש, שקובעים איזושהי תפיסת עולם על איך העולם הזה מתנהל מבחינות פנימיות או חיצוניות. אם מישהו כל כך כועס עלי, אז לא יכול להיות שהוא גם אוהב אותי – משפט מופרך כי הרבה פעמים אלה שמאוד אוהבים אותנו הם גם אלה שמאוד כועסים עלינו. אבל יש לנו הנחות יסוד כאלה שקשה לנו לפעמים לצאת מתקרת הזכוכית שהן מייצרות לנו על החיים, ובעצם מקבעות אותנו באיזשהן מוגבלויות כאלה ואחרות. אבל לאחר שזיהיתי את המ”ט שערי בינה שזורמים בתוכי, אחרי שזיהיתי את מערכות התבונה שזורמות בתוכי פנימה והם נהיו סיפור שאני מתבונן בעצמי דרכו, אז אני צריך לדעת לפעמים שגם זה סוג של בית כלא. גם הצורך שלי כל הזמן שיבינו אותי בדיוק כמו שאני ואני לא מסוגל להתנהל אחרת, ומן משפטים של “זה מה שאני”, גם זה לפעמים בית כלא. וגם במרחב הזה האדם יכול להתחדש, גם שם אפשר לשחרר את הנדרים הפנימיים שהוא נודר לעצמו, כל מיני התניות פנימיות שהוא מייצר.
אז מה שהגענו אליו זה לדמות של אני פנימי שעכשיו הולך ונוצר. האני שבתוך מערכת ההבנה הפנימית, בתוך החופש הפנימי, בתוך ההקשבה פנימה לתוך עצמי. שהוא עכשיו מנותק יותר משפת הצורך, מנותק משפת העולם החיצון והשיח החברתי, ומתחיל להקשיב בתוך מעיין ההתבודדות הפנימית שלי בתוך עצמי. זה סוג של מרחב התבודדות פנימה, של מופנמות פנימה שמתחילה לקרות – מה אני רוצה שם? מה הבקשות הפנימיות הטהורות שלי, העצמיות שלי? מה אני רוצה מהמקום הטהור?
למה זה נקרא מקום טהור? לבינה הרבה פעמים יש רצף מושגי. כמו שעשינו מפת נפש ומפת רוח, נצטרך לעשות גם מפת נשמה. אז בינה, אמא, נשמה, יש לה עוד רצפים של מושגים שנקשרים בה. דברנו על עולם החירות, “עלמא דחירו” בזוהר, ותפקידי החופש שהמערכת הזאת מייצרת לנו אל מול העולם החיצון, אל מול עולם הטבע, העולם הטבעי של הצורך, ואל מול העולם הטבעי של האינטראקציות החברתיות שלנו שמכריחות אותנו כביכול להיות בכל מיני מצבים. לפעמים במקום הזה החירות הפנימית מתנגשת דווקא עם הורים, שהם המקורות של התבונה וההבנה. ומה שדברנו עליו עכשיו זה השלב שהזעיר אנפין רוכש את המוחין של החכמה והבינה, שהם בעצם הארות אבא ואמא שבתוכו. ודווקא בשלב הזה הוא מתנגש עם העולם החיצוני של אבא ואמא, כי הם מייצגים לו את כל הדפוסים החיצוניים שמעכבים כביכול, ששולטים בו, שמונעים ממנו את החופש להיות הוא. הם מייצגים את כל ההתניות, ההתנהגויות החברתיות והדפוסים שהוא מחויב אליהם, ואת עיצוב הזהות החיצוני שלו שעוצב על ידי החממה ההורית שהוא גדל בה כל היום. ודווקא עכשיו כשהוא נכנס לתוך המרחב הפנימי הזה של עיבור שני, שיש אנרגיות של בינה, זה מייצר קונטרס אל מול האם הטבעית. האם הטבעית היא עולם הבריאה שברא אותי עם חוקים כאלה ואחרים, בדפוסים כאלה ואחרים, והנחיל לי הרגלים ודפוסי התנהגות והתניות כאלה ואחרות. ודווקא הזהות הפנימית שעכשיו אני רוצה לבנות לעצמי ולכונן בתוך עצמי מתוך חופש ומתוך בחירה אישית של האני הפנימי, של האישיות הפנימית שלי, מתנגשת עכשיו דווקא איתה.
זה איזשהו גורל אכזר כזה של ההורים, שכשהילד מגיע דווקא למקומות האמהיים, הוא עלול להתנגש עם האזורים האלה כל כך. הם מהווים איזשהו מתח בין העולם הבינתי הפנימי, ובין העולם הבינתי החיצוני שיצר לו את הדפוסים, העולם הבינתי שתחת שם אלוקים, שבמובן מסוים ברא את העולם.
אותו משה רבינו שדברנו עליו בפעם שעברה, ששייך באר”י לאישיות שנפתחה אל הצירים הפנימיים, אל צירי הזרימות הנשמתיות שבתוך הרוח, ובנתה אישיות שיושבת על המערכות האלה. והוציא את עם ישראל ממצרים לחירות, והביא את הגאולה, את היכולת של עם להשתחרר מעבדות, לצאת אל החופש, ולבניית אישיות חופשית. הדמות של משה שמתחברת לאנרגיות של הבינה, של עלמא דחירו – דווקא הוא זה שהולך אל עולמות הטבע, שהם גם הארות אמא, שם אלוקים של הבריאה, וקורע אותם בעשר המכות. מביא את הנס שפורץ את הטבעי, את הטבע, פורץ את הדפוסים הטבעיים, שובר אותם כביכול. איזשהו קונטרס בין האימהות החיצוניות הטבעית, לאימהות הפנימית, לאימהות כמו שהיא מופיעה בתוך הצירים הפנימיים. מתוך תהליכי הבגרות שלנו, אותן אנרגיות מופיעות עם קונטרס לאותם בסיסים עצמם. זה משהו שקצת מתעתע בנו ולכן אנחנו צריך להבין את זה. להבין שבסוף אותו עולם יש לו גם את המופעים הטבעיים שלו ואנחנו צריכים לכבד אותם, ולהבין את הקשרים בין שני המרחבים האלה. בין המקום שיצר את החוקים, שיצר את הבריאה, שיצר את הדפוסים, ואיפשר לנו את כל מה שאיפשר לנו, ובין החופש והזהות הפנימיים שלנו. אז גם כשבני האדם מגיעים לנקודה של החופש, לא להרוס את חוקי הטבע, אלא לדעת גם להקשיב להם. בסופו של דבר הם לא אחרים ממנו, הם לא באמת כולאים אותנו. הם מרחבי צמיחה בשבילנו, מתוכם גדלנו, ויש המון עומק בשבילנו לא רק לנסות ליצור איזשהו חופש שמתנגד אליהם, אלא חופש שמכבד אותם ולומד מהם מהו פוטנציאל הצמיחה הבריא שלנו.
זאת אומרת, העולם הליברלי שמתחיל לזהות חופש ומגלה את החופש של האדם ליצור את הדפוסים שלו, לפעמים בא אל עולמות הטבע ומחריב אותם, במסגרת החופש שהתגלה בתוך העולם של האדם. וצריך לדעת שזה לא דברים מנותקים. בסוף זה מרחב אקולוגי, והמרחב החיצוני והמרחב הפנימי צריכים לחיות בסינרגיה, צריכים לתקשר אחד עם השני. שניהם שייכים לשני צדדים של אותה מטבע. ולכן החופש הוא חופש מחוסר מהשליטה, מהשעבוד, מהקטנות שהיא הביאה אתה, אבל לא בהכרח שהחופש הזה צריך להוביל להרס וחוסר ערך של אותן תבניות בריאות שקיבלנו מההורים שלנו. צריך לברר אותן, או לזקק אותן, או לטהר אותן, וזה חלק מהעבודה שילד עושה כלפי מה שההורים שלו נתנו לו. אבל לא בהכרח אומר לנסות לברוח מהן ולהמציא את העולם ואת עצמו מחדש. זה משהו שצריך לחשוב עליו, מה היא החירות הזאת שנפתחת פה, איך היא מתקשרת עם מרחבי החיצון.
ש. חוקי הבריאה זה דבר שקשור לאמא, לעולם הבינתי יותר, וחוקי הטבע זה משהו שיותר קשור לעולם החיצוני?
ת. שאלה טובה. תזכרו את הרצף, נתחיל מבפנים: נשמה, פרצוף אמא, בינה, עולם הבריאה. בשבילנו עולם הבריאה הוא קודם כל עיבור ראשון, כי הוא ברא אותנו בתוך חוקים מסוימים שבזכותם אנחנו נושמים כל רגע. אנחנו חושבים, פועלים, יוצרים, עושים. כל מה שאנחנו, יושב על הפלטפורמה הזאת של חוקי הבריאה. אבל חוקי הבריאה האלה, כשאנחנו נמצאים בתוכם בצורה ילדותית, ובצורה קטנה, אז הם קצת לוכדים אותנו, מגבילים אותנו לזהות חיצונית. לזהות שהרבה פעמים מתחילה בשכבת החיצון, עם הזהות עם העולם הטבעי שסביבנו, עם בעלי החיים, עם החיות, ועם הצמחים, עם היקום הפיזי. אחר כך עם ההורים שלנו במובן הסמביוזי של אם-ילד, הגוף שלנו והגוף של ההורים. אחר כך עם הרגשות של הסביבה שאנחנו בסמביוזה מסוימת איתה, כי זו האמא שלנו שהיינו בסימביוזה רגשית איתה. ואיפשהו עדיין אנחנו נמצאים במעטפת שמחוברת החוצה, בין אם זה מצבי העיבור, ובין אם זה מצבי היניקה. חלק מתהליכי ההתבגרות של ילד זה להשתחרר מחבל הטבור של אמא, וליצור את החופש האוטונומי שלו לזהות עצמית, לזהות פנימית. זהות שלא כפופה למערכת החיצון של הטבע, גם לא בצורתו כביכול כבריאה. גם אם בצורתו הבריאה הוא עולם נפלא, אבל אני לא יכול לראות את הזהות שלי רק כזהות של הטבע. אפילו הטבע האקולוגי הבריא והנפלא, זה לא ממצה את הזהות הפנימית שלי כאדם. יש משהו בגילוי הנשמתי שהוא גם מעבר לחיצוניות של החיים הטבעיים הבריאים. סבתות אומרות העיקר הבריאות, אבל זה לא ממצה את הבקשה הנשמתית שלנו. זה לא ממצה את הסיפור הפנימי שלנו, שבעצם לא נפתח עדיין רק סביב סיפור הבריאה, רק סביב הסיפור של שם אלוקים. זה ישאיר את ההתפתחות האישית שלי במרחבי החוץ, אל מול כוחות המימוש שלי בעולם, כוחות המימוש שלי בעולמות הטבע, כוחות המימוש שלי בעולמות היצירה. אבל אפילו היכולת שלי לחיות חיים בריאים, זה חשוב ואני לא נגד, אבל זה לא ממצה את הסיפור הפנימי. והתהליך המבוגר משחרר איפשהו מהסיפור החיצוני, ובעצם מאפשר לראשונה להיפתח בתוך הרוח לסיפור הפנימי של אמא. לשמוע את הקולות הפנימיים של אמא, ולא את הקולות החיצוניים שלה. לפגוש אותם בהקשבה פנימית ולא רק בהקשבה חיצונית. לא רק דרך שפת הגוף, לא רק דרך שפת הטבע, לא רק דרך שפת החיצון.
הסיפור הזה שמתגלה פה, מגלה פתאום חופש שנפתח, חופש גם בתוך הסיפור האמהי עצמו. יש פה חופש בחירה שנפתח בתוך האדם, כאשר מתגלה בתוכו הבינה. מה מבחין בין האדם לחיות? שאצל בני האדם נפתחת היכולת להיות מודעים, להבין את עצמם, להבין את הסובב. וברגע שנוצרה הבנה עם מודעות עצמית, אז פתאום כוחות היצירה מגלים לי סיפור מחדש. אני יכול ליצור מחדש את הדפוסים, את ההתנהגויות, את המצבים, את עצמי, את מי אני ומה אני. ובמובן יותר עמוק אפילו, אני יכול לשנות, שזה ההבנה של עצמי. אני יכול גם להבין שאני אחר מהשני, אני אחר מהסובב. אני יכול להבין את השונות ביני לבין האחר, ואת היחוד שטמון בי. כל התהליכים האלה בעצם נפתחים פנימה, והם היו בחיתוליהם כל הזמן, אבל עכשיו אני נפתח אליהם. זו כבר הכניסה לצירים הפנימיים של הנשמה. לא רק בריאה, לא רק הבנה – בינה, כמו שדברנו פעם שעברה, ועבודה עם תבניות חיצוניות, אלא יכולת לייצר את הסיפור הפנימי של עצמנו, שהוא מסוגל להגיד אני בן אדם, אני לא הטבע החיצוני. יש בי משהו אחר מחיי הטבע החיצוניים. יש בי איזשהו סיפור של טבע שהוא אולי טבעי, אבל טבעי לי. הטבע הפנימי שלי הוא שונה, הוא חופשי, הוא אחר. משהו נפתח בתוך הציר הפנימי האמהי הזה. אני מנגיד בין שתי שפות של אמא. בין אמא החיצונית של עולם הבריאה שם אלוקים, לבין האמא הפנימית שהיא שם אקיה ושם הוי”ה מופיעה בתוכה. איזשהו אקי”ה פנימי, אהיה אשר אהיה, שנפתח בתוכי. מי אני? אהיה אשר אהיה. משהו שהוא משוחרר מהקיבוע החיצוני של הטבע ומה שהוא מייצר בתוכי כדפוסי זהות טבעיים, ילדותיים, אנושיים, אפילו כבני אדם, כחלק מעולם הטבע. התהליך הזה זה מה שניסתי לשים על השולחן.
יחד עם תהליכי הצמיחה האלה, באמת קורה תהליך של דחיית הקטנות, כמו שדברנו על זה בפעם שעברה. ככל שאני מפתח עולם פנימי, עם חופש פנימי, עם איזשהו היות פנימי משוחרר, אהיה אשר אהיה שנוצר בתוכי פנימה, שפותח גם את אמא בעצמה לפנימיות שלה, ולחופש הפנימי שטמון בתוכה במובן זה שאפשר לברוא את העולם בכל מיני דרכים ובכל מיני צורות – אז הולך ונוצר גם תהליך שדוחה את האישיות הילדותית, האישיות החיצונית, האישיות הצרכנית, האישיות שיושבת על בסיסי האגו שלי. מה שפעם היה טבעי ובריא ונורמאלי, פתאום נחשב מבחנתי כלא לגיטימי. אני מחפש להתנקות מהדפוסים האלה. זה מה שבעצם מביא אותנו לשפה שדברתי עליה מקודם, על הקשר בין אמא לטהרה. יום כיפור זה יום מאוד אמהי, אתם יכולים לראות את מופעי הטוהר שם כל הזמן. אמא כאנרגיה של טהרה. כי זה מטהר. הרצון שלי לראות את עצמי מופיע באופן נקי, באופן חופשי, משוחרר מצרכים, משוחרר מדחפים, משוחרר מיצרים. שהם דבר בריא, אבל איפשהו דווקא עכשיו אני בדיסוננס איתם. משוחרר מהאגו, ולמה כל כך מפריע לי עכשיו הדברים האלה? כי אני חווה דיסוננס קודם כל בשעבוד שהם משעבדים אותי, והם מונעים אותי מלהיות בחופש הפנימי של ההיות הפנימי שלי – זה דבר אחד. כל עוד אני משועבד לצרכים החיצוניים ורודף אחריהם, אני לא משוחרר לצאת אל המסע הפנימי של עצמי, ואל החופש הפנימי שלי. כי אני רודף אחרי כסף אז אין לי את החופש לבחור מה אני באמת רוצה לעשות בחיים. אני רודף אחרי תאוות וצרכים, ואני לא באמת משוחרר להקשיב פנימה למה הנשמה שלי מבקשת, זו הבחינה של העולם הבא שהיא בדיסוננס עם העולם הזה.
אבל יש עוד סיבה כמו שאתם יכולים להבין. שהמרחב הנשמתי הוא מרחב של הבנה, מרחב של אמפטיה נקיה. היכולת שלי באמת להיות אמפטי כלפי הזולת, ולהדהד את עצמי אליו, ולקבל אותו אלי ממקום מבין באמת, שלא הולך עם העיוותים שיוצרים הדחפים, היצרים והאגו. הם יוצרים עיוותים, הם גורמים לי לא להיות מסוגל לראות את האחר. כי במקום התאוותני שלי אני מסתכל על השני כאופציית שימוש לצרכים ולדחפים שלי. המקום האגואיסטי שלי הופך את הזולת להיותו משמש לאינטרסים החברתיים שלי ולתהליכי הצמיחה וההתפתחות שלי. ברגע הזה נוצרת בעיני הנשמה, בעיני ההתבוננות הפנימית – עכירות. כל האזור הזה נהיה אזור עכור. אזור שבאמת חוסם אותי ממפגש אמיתי, ממפגש טהור, ממפגש נקי עם האחר. ולכן אני עכשיו באיזושהי חוויה שהאזורים האלה הם אזורים לא מוסריים. המוסר שייך למרחב הבינתי. המוסר יסודו באמא. המקום האמפטי גם מייצר שלילה של התנהגות לא אמפטית, מנצלת, לא רואה את האני הפנימי של השני כחופשי ומשוחרר, משעבדת אותו להיות עבד לצרכים או לאינטרסים שלי, מנצלת אותו. מחפיצה אותו בעצם, הופכת אותו להיות אובייקט בעולם החפצים החיצוני, בעולם העצמים החיצוני, ולא נותנת לו להיות סובייקט טהור כמו שאני מבקש להיות סובייקט טהור, חופשי, בעל יכולת לתת לעצמו את הזהות של עצמו.
אתם יכולים לראות איך העולם הליברלי לקח את זה עוד כמה צעדים קדימה. דברים שדברתי עליהם קודם, איפה עוברים קווי הגבול של התהליכים האלה אל מול חוקי היסוד של הבריאה שבתוכם בסופו של דבר אני מתנהל, והם חלק משלים של האמא הפנימית. האמא החיצונית והאמא הפנימית בסוף צריכות לבוא בקוהרנטיות אחת. ולא שתהליכי החופש הליברליים של האמא הפנימית והמוסר החופשי של היכולת להשתחרר מזהויות חיצוניות ולהקשיב לזהות הפנימית שלי, ולחופש הפנימי שלי, יחריבו את חוקי הבריאה, את חוקי הטבע החיצוניים, ואת צורות דפוסי העומק הפנימיים שהם גם מייצרים לנו, שהם בריאים ונכונים לצמיחה של החיים. בכל אופן, אם אני עכשיו רואה את השני כאובייקט חיצוני ולא מאפשר לו להיות בשבילי סיפור חופשי פנימי, סובייקט טהור, אהיה אשר אהיה במובן מסוים, להקשיב לו, לסיפור הפנימי שלו, לתהליכי ההתבוננות הפנימיים שלו ולתהליכי הזהות הפנימית שהוא מסוגל להוליד בתוך עצמו – אז אני מנסה להגיד לו מי הוא ומה הוא. כל התהליכים האלה בסופו של דבר מתנגשים עם תהליכי העומק של הבינה. ולכן הם חלק, ברמות כאלה או אחרות ואני לא נכנס לכל הרזולוציות, של חוויה בלתי מוסרית שמתחילה להתפתח באדם בשלב הזה.
ככל שהדבר הזה יותר עדין אצלו, ויותר רגיש אצלו, אז הוא אלרגי יותר לדפוסים האישיותיים החיצוניים של הרוח ושל הנפש ושל החיצוניות האמהית שמהווים סוג של דפוסים לוכדים של עצמו. ואז הוא רוצה שיבינו אותו, וכשמישהו מנסה להגיד לו שהוא הבין אותו, הוא לא מסוגל לקבל את זה כי זה לוכד אותו בתוך זה שהבינו אותו, אז הוא חייב להיות חופשי , “לא, לא הבנת אותי עד הסוף”. ואז נוצר איזשהו לופ פנימי כזה, אם אתם מכירים את השעשוע הזה, שהבן אדם מתחיל עוד פעם להסביר את עצמו כשהוא בעצמו לא בטוח שהוא הבין את עצמו. אני קצת ציני כלפי התהליכים האלה כי הם מקסימים אך לפעמים פתטיים. לפעמים הם נחשבים בעיני אנשים פסגת היצירה האנושית, אבל כגודל החכמה בצד השני יש את גודל הטיפשות. התהליכים האלה הם קסומים ויפהפיים, רק לא צריך לחשוב שהם פסגת האנושות. יש עוד כמה שלבים אחר כך להתפתח. לא להפוך את זה להיות השיא שלנו בחיים. לפעמים בתוך התהליכים הכביכול מוסריים האלה, נוצר המון המון באגים התנהגותיים, ואלימות שנוצרת כתוצאה מהחופש הזה. כל מי שמתנהג בצורה חיצונית, כוחנית, כשפה טבעית של עולמות הרוח והנפש, הופך ל’אלים’, ו’תוקפן’. אלו תופעות, ואני רואה את זה היום בשיח. לפעמים זה חלק מבריאות של חיים, ילדים משחקים והולכים מכות, לא כל דבר הופך להיות אלימות. “צריך אפס סובלנות כלפי אלימות בבתי הספר”. לפעמים זה לא אלימות, לפעמים זה שעשועים, חלק מהטסטוסטרון שנוגח, והוא חלק מהבריאות של תהליכי הצמיחה של החיים. אז יש כל מיני תופעות כאלה, שמתפתחים תהליכים ששוללים את האלמנטים הטבעיים. אני אגיד את זה בצורה עדינה מאוד – כמו שאני הרבה פעמים אני מעיר, כשמשה רבינו מופיע, עם פתיחת הצירי עומק של ההוי”ה הפנימית, מופיע מה שלא רואים בספר בראשית כל כך. כל המערכת של חיי הטבע הארץ ישראליים הופכת לעבודה זרה. וזה מקצין עמדות בספר דברים. בספר בראשית עמי כנען הם לא מוסריים בסדום, הם לא מוסריים במבול, אבל העבודה הטבעית לא נתפסת כעבודה זרה. אבל הפתיחה לזהות האלוקית החופשית המשוחררת מהמציאות הטבעית בצורה עמוקה יותר, המעבר מהארת אמא של א-ל שד”י, להופעת שם הוי”ה ואקי”ה אשר אקי”ה, עם השחרור מדפוסי הטבע, מייצר רגישות גבוהה יותר כלפי התנהלויות טבעיות לא מוסריות שמשעבדות את התפיסה האלוקית, שמייצגות את תודעת הטבע, ונחשפות בצורתן החיצונית כעבודה זרה. בסדר? אתם מבינים? אני מנסה להסביר בעדינות את התופעה. אז זה קורה, זה חלק אינטגרלי מתהליכי הצמיחה. אלו תהליכי צמיחה הכרחיים ובריאים, והם כל הזמן הולכים וקורים בתוכנו. אבל יחד עם זה צריך רק להבין שלפעמים הם תהליכים מקטבים שמייצרים איזשהו קונפליקט מובנה עם עצמנו עם החלקים הטבעיים הילדותיים שלנו, וקונפליקט מובנה עם סביבתנו שבאה אלינו ומסתכלת עלינו באופן טבעי דרך שפת החיצון, ומצפה מאתנו לתקשר עם שפת החיצוניות. והחיצון הזה הוא פתאום הופך להיות בקונטרס עם החופש האותנטי של עצמי להיות מי שאני רוצה להיות, ולא מה שהחברה רוצה להיות, ולא מה שחוקי הטבע כופפים אותי אליהם דרך הדחפים היצריים שלי, והצרכים היצריים שלי, שבסוף אני נדחף להתנהלויות לא מסוריות כתוצאה מחוקי הטבע שלי.
אז חלק מהטוהר זה הרצון להיות טהור מהמרחבים האלה. השאלה האם זה בכלל אפשרי? האם זה תהליך באמת ריאלי בעולם הזה? האם זאת לא אוטופיה להצליח לחיות חיים של טוהר מוחלט, מוסרי, אנושי, חופשי מכל אזורי הנפש והרוח של הצרכים והדחפים והאגו? זאת שאלה. בכל אופן מה שאני בטוח יכול לומר זה שראיתי בני עלייה, והמה מועטים. ושתהליכים כאלה בעולם הזה מייצרים אחוריים מאוד חזקים כלפי העולם הזה. האדם בעצם הולך ונכנס יותר ויותר להיות בן העולם הבא, חי יותר לעומק חיי נשמה וחיי רוח נשמתיים וחיי נפש נשמתיים, והאזורים הטבעיים של חיי החיצוניות של חיצוניות הנפש והרוח, והחיצוניות האמהית והאבהית הופכים להיות משהו שהוא בקונטרס מובנה איתו. ולכן התהליך הזה לא יכול להישאר ככה, למרות שהרבה פעמים התרבויות נשארו ככה. השאיפה לטוהר שמשוחרר ממרחבי החיצון של האגו והצורך. כמו שאמרתי בפעם שעברה, יש לזה מחירים לדוגמא של כנות. אני רוצה באמת להיות בתוך הטוהר, ואני מייצר אחור באחור עם המרחבים האלה, אני גם מייצר שלילה כלפיהם ואלימות כלפיהם במובן מסוים, אלימות עדינה אולי אבל אלימות כלפיהם, הדחקה קשה של המקומות האלה. ולפעמים אני גם מייצר חוסר כנות כלפי האזורים האלה כי הם נמצאים בי, והם מפעילים אותי, אבל אני לא מוכן לתת להם מקום, אני לא מוכן לתת להם שם, אני לא מוכן לתת להם להיות. אז אולי אני מייצר טוהר, אבל בו זמנית כשאני מייצר טוהר אני מייצר גם חוסר כנות מסוימת. אולי לא מודעת, אבל חוסר כנות מסוימת. כל זה ועוד, חזרה על פעם שעברה.
זה חלק מהשאלה שתהיה עכשיו לנשמה, או לחיים הנשמתיים ולאישיות הנשמתית הפנימית שהולכת להתפתח. איך היא מנהלת את עובדת היותה חיה בתוך גוף עם צרכים, עם דחפים, עם התנהלות חברתית, עם התנהלות עם חיי החיצון? מה היחסים? פה נוצר הרבה פעמים דפוס של אחור באחור עם כל האזור הזה, ופיצול מסוים בין פלג גוף עליון לפלג גוף תחתון. קו הסרעפת הוא זה שמבחין את הפיצול הזה בין האני העליון של בחינת העולם הבא, לאני הנמוך של כל מה שהוא אוכל ומיניות וצרכים חברתיים וכן הלאה. ולפעמים נוצר דפוס של מה שנקרא ‘כמי שכפאו שד’. מה לעשות, ‘הצורך וההכרח לא יגונה’ כמו שנהוג לומר, אני לא רואה בזה מעלה, אני לא רואה בזה קדושה, אני לא רואה בזה משהו חיובי, אבל צריך. צריך אז צריך. צריך פרנסה, צריך זוגיות, צריך בית, צריך ילדים, צריך מיניות, זהו. אם יש מצווה אז יש מצווה, אבל אם לא אז בסדר נו, ‘ההכרח לא יגונה’. אז יש לי צרכים, עדיף שאני יוציא אותם בצורה מתוקנת ולא בצורה מקולקלת, אז אני נותן להם את המקום שלהם. אבל בעצם כל האזור הזה הופך להיות אזור ‘דיעבדי’ במובן מסוים מבחינה רוחנית ומבחינה מוסרית. אני אעדיף לעשות את זה מתוקן. אני אעדיף לאכול אותו שחוט ולא בשר נבלה. ‘דיברה תורה כנגד יצר הרע’, אז גם האדם במובן זה מדבר כנגד יצר הרע, ומעדיף לתת לזה את המקום ה”אנושי אנושי מידי”, כמו שאמר מי שאמר, ולא בהכרח שאני רואה בזה ערך.
את הערך, את החיפוש האמתי שלי, אני אמצא בחיי הרוח והנשמה. אבל יש לי גם בית ומשפחה, צרכים וילדים, פרנסה וכלכלה, וכן הלאה – כמאן דשדי בתר כתפוי, או כמו שכפאו שד. איזשהו דיסוננס מובנה עם החלקים האלה, שמתפתח. וגם אם אנחנו לא שם עד הסוף, אז אנחנו כל הזמן נתנדנד בין מרחבי החוץ למרחבי הפנים, בין האני החברתי הצרכי-דחפי שלי והלגיטימציה שלו, לבין האני הפנימי שחי איתו בדיסוננס מסוים כל הזמן. זה משהו שתלוי אצל כל אחד לפי עוצמת ההתפתחות ואנרגיות השלילה שמלוות את תהליכי הצמיחה הפנימים שלו. וככל שבחלקים התחתונים יש אנרגיות פחות מתוקנות, ככה יגדל הדיסוננס. אז כל אחד יש לו את המינונים שלו, ואת דרכי ההתמודדות שלו. אבל כהסתכלות כללית על התרבות כולה, יש דיסוננס מובנה שמייצר גם פער בין הנשמה לנפש. בין הנשמה שהיא החיבור הגבוה, הנשמתי, המבין, הרוחני, לבין הנפש שהוא חיבור צרכי, יצרי, מיני, ויש פה דיסוננס מסוים בין שני האלמנטים האלה.
ככל שהבן אדם הולך ומתפתח, הוא הולך ודוחף החוצה ולמטה חלקים ילדותיים שלו מלהיות הזהות של האני שלי. זאת אומרת, כשהתהליך הזה מתחיל אז נוצר איזשהו דיסוננס בין מי אני בעצם, בין הרצון להגיב מהמקום המוסרי הגבוה שלי והאני הפנימי החופשי שלי, לבין האני הנמוך שלי, החיצוני שלי. יש איזשהו דיסוננס שמתחיל להתפתח בתוכנו. ולפעמים אני גם וגם, כי יש לי עדיין שני מרחבי פעילות. וככל שאנחנו מתבגרים ומתפתחים יותר מבחינה רוחנית, קורה תהליך של דחיית המוחין דקטנות, מה שדברנו עליו פעם שעברה. האזורים האלה הולכים ונדחים כלפי הרגליים, וכלפי מטה. וההיות הפנימי של הזהות הפנימית של שם הוי”ה ושם אקי”ה, שזה הזהויות הפנימיות של האני הפנימי, שמשה רבינו פותח בתוכנו ביציאת מצרים, דוחקות החוצה את המוחין דקטנות, את שמות האלוקים, את החשיבה של הקטנות. ויחד עם זה קורים שם תהליכי בירור.
כל אלה הם דברים שדברנו עליהם בפעם שעברה, אז ברשותכם אני אגנוב עוד קצת ואפתח קצת את הנושא הזה כדי שתראו אותו בתוך המושגים הקבליים. שער ההקדמות (עג ע”ב):
ונבאר עתה, מה נעשה מן המוחין דאלהים דקטנות כאשר נכנסים המוחין דהויו”ת דגדלות.
אותם שלש שמות אלוקים שהם המוחין דיניקה, מה קורה איתם כשאני מתחיל להתבגר והמוחין דגדלות נכנסים בתוכי. כשהמוחין של ההויות הנשמתיים, הפנימיים, ואהיה אשר אהיה הפנימיים, של חופש התהוותי פנימי, צומחים בתוכי ולא רק המוחין של הקטנות?
דע, כי כאשר יורדים ונכנסים המוחין דהויו”ת דגדלות בז”א, ומתפשטים בתוכו אז יורדים המוחין דקטנות דאלהים למטה, עד היסוד שבו. אמנם אינם יורדים בפעם א’, רק כפי סדר כניסת המוחין דגדלות בו, כך סדר ירידת המוחין דקטנות, מדרגה אחר מדרגה, עד שמגיעים אל היסוד, כמו שנבאר.
זה התיאור שהאר”י מצייר פה על התפשטות מוחין דגדלות בקומת הרוח האישיותית. ככל שאני הולך ומפתח, מתפתחות בתוכי יותר תודעות של מוחין דאמא, בתוך הזעיר אנפין, מוחין של הוי”ה ואקי”ה שפותחים איזשהו היות פנימי וחופש פנימי וזהות פנימית – כך הזהות הטבעית הילדותית שלי הולכת ונדחית כלפי מטה. והיא תרד ותרד ותרד ותרד ותגיע בעצם למטה. זה יורד או לשני העקבים של הרגלים, עקב בגמטריא פעמיים שם אלוקים. או שזה יורד אל היסוד, שהיסוד הוא בעצם מקום האינטימיות של הזכר עם הנקבה, ושם נמצאים שמות האלוקים שזה מוחין דקטנות, כי תקשורת של זוגיות, אינטימיות, היא קודם כל תקשורת שמחזירה לאנרגיות ילדותיות, ובנוסף, יש בה משהו ‘קטן’. היכולת שלי להצטמצם לתוך מקום של קשר אינטימי, אינטימי בלטינית זה קטן, אינטימיות עם מישהו אחד, ולקשר שיש בו משהו של שעשועים ילדותיים, קשורה לדחיית האנרגיות הילדותיות אל האינטראקציה של המשחק הזוגי.
ונחזור לבאר היטב, ענין ירידת המוחין דקטנות, בסדר המדרגות. ובתחלה צריך שנזכיר לך, מה שביארנו לעיל בדרוש הזה, בענין ג’ אותיות צלם, כי כל דבר שבקדושה, היורד ממקום עליון למטה, אל תחשוב, שכל מציאותו נעתק מלמעלה, ויורד למטה, אמנם הבחי’ היותר דקה וזכה שבו, נשאר למעלה, כי אינו יכול לרדת למטה, מרוב מעלתו, והיותר גרוע יורד למטה, ועד”ז הולך ומתמעט, ויורר ממדרגה למדרגה. ולכן אלו המוחין דקטנות, הנדחים למטה, מה שהוא יותר זך ומובחר שבהם, שהוא מה שהוא יותר רחמים, הוא נשאר למעלה בראש, עם המוחין דגדלות, והשאר יורדים בגרון.
זאת אומרת שהתהליך הזה של דחיית המוחין דקטנות, הוא גם תהליך של בירור. מה אני לוקח מהחוויות הילדותיות שלי לתוך האני הפנימי שלי, ומה אני דוחה החוצה לאני הקטן והנמוך שלי? “שמע זה ילדותי רד למטה.” – זה לא קורה.. החלקים העליונים הזכים שבתודעות הילדותיות שלי, החוויות הילדותיות שאני יכול לקחת ולספר אותן כחלק מהסיפור הפנימי שלי, כחלק מהזהות החדשה הפנימית שאני מצמיח לעצמי, מה אני רוצה לזכור מהילדות ומה אני לא רוצה לזכור מהילדות, מה אני לוקח לסיפור שלי הבוגר, על האור והחושך של בניית האישיות הפנימית שלי שלקחתי מתוך סיפורי הילדות שלי, זה סוג של בירור שאני מברר מהמוחין דשמות אלוקים ומספח אותו לתוך שמות ההוי”ה. לכן יש פה בעצם תהליך בירור מתמיד ובלתי פוסק בתהליכי הצמיחה האלה. מה הוא ילדותי וידחה למטה, ומה הוא בוגר, מה שייך לסיפור הפנימי שלי ואני עדיין מזדהה איתו כי אני מזהה את עצמי בילדות שלי מהמקום הגבוה והבוגר שלי, מהמקום המוסרי שהיה לי כילד. כבר אז הייתי רגיש לאנשים – וואו מרקרתי את זה והכנסתי את זה פנימה. מין זיכרון של איך התנהגתי בתור ילד. סוג של זיכרונות פנימיים שיש לי בילדות שהכנסתי פנימה. שאיפות לחופש ויכולת להתעלות מהחיים הנמוכים שהיו לי בילדות – הכנסתי פנימה. הבנתם? אלו תהליכי בירור שהם בעצם יחודי הוי”ה אלוקים.
וכן עד”ז הוא, כשחוזרים לירד שנית מן הגרון ולמטה, הכל הוא ע”ד הנז”ל.
זאת אומרת, לכל שלב ושלב יהיו תהליכי אינטגרציה מחודשים בין האני הפנימי הבוגר של הוי”ה אקי”ה, לבין האני החיצוני של שמות האלוקים שבי, הילדותי והעוברי שלי. כל הזמן. זה תהליך בלתי פוסק של אינטראקציה בין החלקים האלה. נניח ונפגעתי והגבתי כמו ילד קטן, וזה השתקף לי בין על ידי עצמי ובין על ידי מישהו אחר, וחזרתי להויה הפנימית שלי – מה אני באמת חושב על זה ממקום פנימי ובוגר אחרי שנרגעתי ואני כבר לא עצבני. עכשיו זה פוגש מחדש את המקום הילדותי, אבל נפגעתי! אבל זה לא בוגר, אבל זה לא האני הפנימי שלי, אבל זה כן חלק ממני, – אז בדיסוננס, במתח הזה שנוצר, נוצר תהליך בירור. מה ילדותי בצורה קטנונית מבחנתי ואני דוחה החוצה ולמטה, ומה בעצם אמתי פה, מה נכון לילד הפנימי שלי, לעמוד שם על המקום הזה להגיד את הקול הפנימי שלי, ואני חושב שזה באמת לא ראוי ולא מוסרי. אז אולי לא הגבתי נכון, הגבתי אולי בצורה ילדותית, אבל עצם העניין יש בו משהו נכון ואמתי, משהו שהוא קשור ליכולת להביא את עצמי אל העולם. אולי אני צריך להגיד את זה אחרת, אבל להגיד את זה. אתם מבינים את ההבדל? זה לדוגמא תהליך בירור. הוא יכול לקרות לכם גם בגיל 30 וגם בגיל 50 וגם בגיל 60. אלו תהליכי בירור בין הקטנות שלנו לגדלות שלנו. הרב קוק כותב באורות התשובה (יד, א) “כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות”. לברר את המידות שלנו מהקטנות שלהן אל הגדלות שלהן. המעבר הזה שמקטנות לגדלות ותהליכי הבירור ואינטראקציה ששייכים אליו, נקראים יחודי הוי”ה אלוקים, מעבר יב”ק בלשון האר”י.
אני קורא בשער הפסוקים וישב:
והנה נתבאר במקומו כי כשנגמרים ג”ר דמוחין דמצד אימא ליכנס בראשו דז”א, אז יורדים ג’ מוחין דקטנות בגרון דז”א, ומתלבשים בג’ הצנורות שבו כנזכר…
פה מתוארת התפתחות הגרון כאזור מאוד חזק של שמות האלוקים, ועל הנושא הזה עוד נצטרך להקדיש דיון נפרד, על היחס בין הראש לגרון. הגרון זה אזור המודעות העצמית. המודעות העצמית משמרת אנרגיות חזקות של המוחין דקטנות שלי. וכל הזמן תהיה אינטראקציה בין הגרון ושמות האלוקים שבו, לשמות ההוי”ה והאק”יה שבעצם מבקשים להיכנס. כל תהליכי הלמידה שלי מהראש צריכים לעבור גם איזשהו חיבור דרך הגרון, עם הזהות שלי, עם האני הפרטי שלי, עם האני הקטן שלי. המקום האישי שלי אל מול הרעיונות הגדולים האלה. המקום האישי הוא מקום קטן, מקום שנבנה לי בשלב הילדות שלי. אבל הגדלות צריכה לעבור תמיד דרכו. זה מין משפך תפיסתי שלי, ולכן הרבה פעמים המעבר הזה גם יהיה מקום שייווצרו בו הרבה תקיעויות, במעבר יב”ק.
ונמצאו שם ג’ הויו”ת דמוחין דו”ק דגדלות, מלובשים תוך ג’ אלהים דמוחין דקטנות. והם ג’ חבורים של הוי”ה ואלהים, שכל חיבור מהם, הוא בגימטריא יב”ק. וז”ס יעקב, שנאמר בו ויעבור את מעבר יב”ק…
אז זה נקרא מעבר יב”ק שהוא מעבר לא פשוט. שם אתה מתמודד עם שרו של עשיו. שם יושב פרעה, על העורף. מקום של המתח הזה, בין מה אני מבין בראש ובין איזשהו מקום אישי ילדותי שלי, שלפעמים חוסם את הדבר הזה, או מייצר נתקים בתוך עצמי בין האישי לבין המוחין. אני אומר דברים מאוד גדולים, אבל אני לא מחובר בעצמי למה שאני אומר. משהו בחיבורי הוי”ה-אלוקים שלי לא נעשה כמו שצריך. בסדר? אתם מבינים? זה נושא שלם שלא נפתח עכשיו כי כבר תם זמנינו. אבל רק רציתי לעגן אתכם את הדיון שבעיקר היה בפעם שעברה, אבל בעצם גם רלוונטי להיום על הבעיה של דחיית שמות האלוקים. כי לכאורה דחיית שמות האלוקים זה תהליך סבבה, מה רע? למה לא לדחות את שמות האלוקים? מצד שני צריך להבין שצריכים לקרות תהליכי בירור, יחוד ואינטגרציה בתוך התהליכים האלה. ושלשמות האלוקים האלה יש עוד תפקיד חשוב בהיסטוריה. כמו שראינו מקודם וכמו שהוא יגיד פה במשפט הזה:
עד היסוד דז”א, ושם הם עומדים, עד שיזדווג זעיר בנוקביה, ויוצאים מן היסוד, וניתנים בבחי’ טיפת זווג ביסוד הנקבה.
זאת אומרת, הכוחות האלה בסוף מהווים חלק מהמפגש האינטימי בין בני זוג, והמשחק שיש שם, והצמצום. שמות האלוקים זה שמות של צמצומים, היכולת להצטמצם לתוך אינטימיות, לתוך קשר, קשורה למוחין דקטנות האלה. ושם גם יבואו ילדים, שזה סוג של מוחין דקטנות. טוב עד כאן הנושא הזה. אני אשתדל שבוע הבא לפתוח נושא חדש ולא לעשות חזרה.
יופי יקרי, שיהיה אך טוב.