שלום לכולם, קודם כל אני שמח לראות אתכם, אני לא אפנה עכשיו אישית לכל אחד ואחד, אבל אני שמח לראות אתכם. עד עכשיו עשינו מבוא ודברנו על הנפש לאורך זמן חורף, עד שהגיע פורים. לא באמת סיימנו עם נושא הנפש, אפשר היה לשבת המון המון זמן ולעסוק בנושא הנפש. אבל כמו שאמרתי בסוף זמן חורף, אנחנו צריכים לעצור ולהתחיל משהו חדש. נתחיל בעצם את הקומה הבאה, קומת הרוח. בסופו של דבר, כיוון שהרוח והנפש הם באיזשהו סוג של שיתוף, אז נצטרך בסופו של חשבון לחזור גם אל הנפש ולעסוק בה מנקודת המבט של הרוח. אבל עכשיו המרכז שלנו הוא לא הנפש, המרכז שלנו עכשיו הוא הקומה הבאה, הוא הצעד הבא, שזה ההליכה אל הרוח. זה הנושא שלנו.
עכשיו אעשה חזרה מסוימת על איפה אנחנו בכלל נמצאים כשאני מדבר על הרוח. מהי רשימת האנלוגיות שלנו, שדרכם אנחנו בעצם פותחים את עולם הרוח? אז אעשה עכשיו בקצרה דבר שכבר עשינו כשפתחנו את הנפש, או בכלל כשפתחנו את המבוא, דברנו על זה שאנחנו בונים את שפת הנרנח”י דרך רצף אסוציאציות שהאר”י פותח לנו. רצף של מושגים שקשורים למושגים אחרים, ודרך זה אנחנו בעצם מבינים מושג על מושג. מסבירים ומבינים רזים ברזים, כמו שיש לכם בטבלה, וכמו שמהרח”ו בעצמו מסביר את הדברים. לדוגמא בעץ חיים שער אבי”ע שער מ”ב, שבו הוא פותח ומתחיל לשרשר בכל מיני שרשראות את המושגים. וביחד אנחנו נקביל אותם אחד ליד השני, ונתחיל בעצם להבין את המשמעויות שגנוזות בחיבורים ביניהם. זה בעצם הנושא שלנו עכשיו, ואנחנו נראה את זה עוד מעט כדוגמא. מה שלא מובן עכשיו, יובן בהמשך.
תסתכלו על מפת הרוח במסמך שקבלתם, בטבלה הראשונה שהיא הטבלה הקלאסית, שכזכור לכם במסגרת המבוא עסקנו בה הרבה.
עולם | ספירה | פרצוף | כוח נפשי | שם הויה | אדם –עולם |
אדם קדמון | כתר | אריך אנפין | יחידה | קוצו של י’ | |
אצילות | חכמה | אבא | חיה | י | רוחניות |
בריאה | בינה | אמא | נשמה | ק | גוף |
יצירה | ו”ק | זעיר אנפין | רוח | ו | לבוש |
עשיה | מלכות | נוקבא | נפש | ק | היכל |
יש לנו: עולם, ספירה, פרצוף, כח נפשי, שם הוי”ה, ומה שהמהרח”ו בעצם יצר, מערכת שנקראת שנגל”ה – שורש, נשמה, גוף, לבוש היכל.
בנפש שעסקנו בה, העולם היה עולם העשיה – זה העולם הדומיננטי של מרחב הביטוי של הנפש. הספירה היא ספירת המלכות, הפרצוף היה פרצוף הנוקבא שלא זכינו להגיע אליו כל כך. הכח הנפשי זה הנפש, ואם אנחנו מסדרים את שם הוי”ה על כל ארבעת העולמות, הכח הנפשי מקביל לאות ה’ האחרונה, נקודת המקבל. ובתוך המבנה שמהרח”ו בעצם פתח בדרוש אבי”ע – הנפש שייכת למרחב ההיכלות. ובכל האנלוגיות האלה כבר עסקנו הרבה כשדברנו על הנפש.
עכשיו אקח אותה דוגמא, ואעלה קומה אחת לרוח כי זה הנושא שלנו היום. אז העולם של הרוח הוא עולם היצירה. ואנחנו נצטרך הרבה להבין מה הקשר בין הרוח ליצירה, למה דווקא היצירה היא עניין כל כך מהותי לרוח, ובאיזה סוגים של תהליכי יצירה אנחנו בעצם משתמשים בעולם הרוח.
הספירה של הרוח, זה עסק יותר מורכב מכל הספירות כולן, אלו ו’ קצוות. בשאר כוחות הנפש יש ספירה אחת שאליהם היא שייכת. כלומר, יחידה היא כנגד הכתר, החיה כנגד החכמה, הנשמה כנגד הבינה והנפש כנגד המלכות – יש ספירה לכל כוח רוחני. פה ברוח, העסק יוצא דופן ויותר מורכב, כי יש 6 ספירות ששייכות למערכת הרוח. צריך להבין למה, מה הסיבה שהרוח מקבלת 6 ספירות ולא רק ספירה אחת כמופע דומיננטי, ואיך זה משפיע על הרוח. זאת אומרת, איך זה שהרוח בעצם צריכה להתמודד עם 6 ספירות שונות, שכולן בתוך הג’אגלינג שלה, איך זה משפיע על העולם שלו? נדבר על זה בהמשך.
כשאני אומר שש קצוות, שהם: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, כל אלה הם בעצם בתוך המערכת של הרוח, ובהמשך יהפכו כולם לפרצוף אחד, שזה בעצם הטור הבא – פרצוף הזעיר אנפין. עדיין יש ספירה דומיננטית בתוך המערכת של הרוח, שהיא ספירת התפארת. וגם את זה אנחנו נצטרך להבין – למה התפארת היא הספירה הדומיננטית של הרוח, למה דווקא היא נבחרה להיות המרכז של הרוח? צריך להבין את זה, ואנחנו נעסוק בזה גם כן. לפעמים במקום תפארת אנחנו אומרים דעת. לכן אומרים שנשמת הו’ קצוות זה הדעת. אז גם זה נצטרך להבין – למה דווקא התפארת או הדעת נבחרות בתור נקודת המרכז או העומק של כל המערכת הזאת של הו’ קצוות, שכולה ביחד בסוף משקפת את עולם הרוח?
יש עוד דבר שצריכים לקחת בחשבון, שכשיש לי כל כך הרבה ספירות ששייכות לעולם הרוח, זה אומר שהרוח נמצאת במצב שמשחקים בה המון כוחות. זה לא שיש לה ספירה מסוימת שהיא המוטו, אלא לפעמים היא יכולה להופיע בתוך ספירת החסד ולהתגלות בתוך תנועה של רגש של אהבה, לפעמים הרוח תופיע בצורה בדיוק הפוכה, בתנועה של דין, בספירת הגבורה, ואולי אפילו עם רגש של שנאה וכעס. יש פה קטבים, וכתוצאה מהמנעד הזה של ששת הכוחות שמרכיבים אותה, הרוח built in מכילה בתוכה מנעד רגשי קונפליקטואלי שהיא צריכה להתנהל בתוכו. יש לה קונפליקט מובנה שבתוכו היא מתקיימת, וזה חלק אינטגרלי מהעולם של הרוח – היא בתוך קונפליקט מובנה של כוחות שונים, סותרים במובן מסוים.
כשאנחנו מדברים על ו’ קצוות אז חשוב רק להבין את הדימוי הזה. אנחנו יכולים להציב את הו’ קצוות לתוך מערכת הספירות או בצורה של גוף האדם. ואז הכתר זה הגולגולת, החכמה והבינה זה המח הימיני והמח השמאלי, הדעת זה אזור גזע המח והמערכת הלימבית, הצוואר, הגרון והעורף. לאחר מכן יש את גוף האדם שזה חסד, גבורה, תפארת – יד ימין, יד שמאל והמרכז. ונצח, הוד יסוד – כרגליים ומרחב הברית. זאת אפשרות אחת, והרבה פעמים כשנדבר על הו’ קצוות, אנחנו נדבר על המופע של הו’ קצוות בתנועת האדם – תנועת הרוח האנושית.
אבל הרבה פעמים המילה ו’ קצוות מדברת על שישה קצוות של העולם. דרום-צפון, מעלה-מטה, מזרח-מערב. ובסה”כ הכללי יש קובייה שמייצרת את החלל בין הו’ קצוות. בהרבה מובנים כשאנחנו משתמשים בו’ קצוות, אנחנו משתמשים בהם לאו דווקא במופע האנושי שלהם. כלומר, אנחנו נתייחס אל תנועת הרוח בתוך המרחב של תנועת הרוח בחלל. ואם דברנו מקודם על ההיכל הזה של הנפש, אז פה אנחנו פותחים את ההיכל לאיזשהי תנועתיות. תנועתיות קוטבית בין הימין לשמאל, בין הקדימה לאחורה, בין המעלה למטה, נוצר לי חלל. אבל הפעם הוא חלל קונפליקטואלי, הוא חלל תנועתי. אני נמצא, ואני נפתח בתוך החלל הזה לכיוונים שונים כי אני יכול ללכת לכל הכיוונים. כמו בנענועים של הלולב, כמו בהנפת שתי הלחם וכבשי העצרת. אני יכול ללכת לכל הכיוונים השונים, והם חלק מהדינאמיקה של הרוח. הרוח נעה לכל הכיוונים, והיא נעה לכל הכיוונים בתוך החלל הנפתח שלה. כשאנחנו אומרים ו’ קצוות אז צריכים לזכור את שתי המשמעויות האלה, את הציור של הו’ קצוות באדם, ואת הציור של הו’ קצוות בעולם. אלו שתי משמעויות של הו’ קצוות.
עכשיו נעבור למונח הבא. דברנו על הספירה של הרוח, שהם הו’ קצוות, ודברנו על העולם שזה עולם היצירה. ופה אתם יכולים כבר להבין משהו מהיצירה. זאת אומרת, מכיוון שהרוח נעה בתוך מבנה של ו’ קצוות, יש לה בעצם תנועתיות קונפליקטואלית, בין אם זה בין המעלה למטה, בין אם הקדימה ואחורה, בין הימינה ושמאלה, ובתוך הקטבים האלה היא נעה. הרוח היא תנועה, היא תנועה בין שמים לארץ, תנועה בין רוח מזרחית, רוח מערבית, רוח צפוניות ורוח דרומית – תנועות שונות של רוח, שמאפיינות את הרוח. הגמרא בבא בתרא עוסקת בזה, ברוחות השונות ומה הן מביאות איתן.
ממילא הרוח כתנועה קונפליקטואלית מתמודדת עם הבעיה הזאת כל הזמן, והיא בעצם שואפת ומחפשת את האחדות. בסוף הרוח, נראה את זה בהמשך, שואפת לאיזה אינטגרציה של אחדות. והאחדות של הרוח מצריכה אותה כל הזמן להיות בתנועה יצירתית. צריך ליצור את המרכז הזה, לנהל את הקונפליקט הזה שבתוכי. האם אני אוהב או שונא? האם אני רוצה לנצח או לסגת ולקבל? האם אני נע למעלה או למטה? אני נמשך לגוף או לנשמה? אני נע אל הנפש או אל הנשמה? אני נע אל הארץ או אל השמיים? לאיפה אני נע? אני בקונפליקט, כי אני יכול לנוע לכאן ואני יכול לנוע לכאן. אני לא פשוט קיים בחלל, אני לא פשוט קיים במרחב ומזדהה עם קווי הגבול שלי – כמו שדברנו על ההזדהות של הנפש עם ההיכלות. פה, ברוח, יש לי איזשהו היות של רוח שנעה ומתקיימת בתוך מרחב קונפליקטואלי, ואני כל הזמן צריך להתמודד איתו. אני כועס או אני אוהב? אני קרוב או רחוק?.
הדבר הזה מצריך ממני כל הזמן להתמודד איתו. בהרבה מובנים, הרוח בילדותה תהיה באמת בקושי, בתסכול וגם בבלבול בתוך המצב הזה. ואני צריך להצליח לייצר מרכז שתופס את כל הקצוות, את כל הו’ קצוות. צריך פה איזשהו אני, אני דינאמי שמחפש באופן יצירתי את האיזון שלו כל הזמן. את האיזון של לא ללכת יותר מידי ימינה ולא יותר מידי שמאלה. ולפעמים אני אנוע כמו רוח, אני יטולטל בין קצוות המציאות. בין המעלה למטה, בין הקדימה לאחורה, ואני אלך צעד קדימה – צעד אחורה. אני אהיה בתנועות של חיזור – יד שמאל דוחה וימין מקרבת. זה חלק מהקונפליקט שיהיה לעולם הרוח, לעולם הרגש.
אפשר כבר להבין שיש פה פאן יצירתי. וזה גם מסביר את המרכזיות של התפארת – את הצורך בתוך כל הדבר הזה, בתוך כל הזרועות הנפתחות, שיהיה איזשהו מרכז, אם נסתכל על גוף האדם, שתופס את כל הקצוות האלה. הגוף תופס את הקצוות של הקונפליקט שהרגליים מייצרות. הרגליים מייצרות קונפליקט, כי כשרגל אחת הולכת קדימה אז רגל אחת נשארת מאחור, אחת עומדת ואחת צועדת. יש כל הזמן תנועה הפוכה בין הרגליים. הימין והשמאל יכולות להיות ביחד, והם גם יכולות להתרחק אחת מהשנייה. אחת יכולה להיות למעלה ואחת יכולה להיות למטה. יש מישהו שמחזיק את הכל לתוך מרכז אחד, והמישהו הזה הוא הגוף, ויותר בפנים זה הלב, שאוסף את הקצוות של הגוף. האיסוף הזה של נקודת התפארת הוא לא רק סטאטי, אלא הוא איסוף דינאמי. התפארת בעצם צריכה כל הזמן ליצור שיפוט ובחירה לגבי לאן אני הולך. וזה לא נולד ביום אחד, לא ביום אחד הרוח מסוגלת לנהל את עצמה. הילד בצעירותו לא יודע לנהל את זה, והוא באמת משוסע בין הרגשות השונים, בין התנועות השונות, בין הכוחות השונים שמושכים אותו. הוא עדיין לא יודע לנהל את עצמו, לנהל את המרכז שלו, לנהל את הלב שלו. להצליח להיות מלך בתוך כל סערת הרגשות הזאת, שהיא סערת הרוח במובן מסוים, או בין הקצוות השונים שמושכים אותו אל המוסר או אל היצר, והוא בתוך הטווח הזה. אז זה חלק מהמשמעות של היצירה, כשאנחנו חושבים על הו’ קצוות אנחנו כבר יכולים להבין קצת משהו מהקשר בין ו’ קצוות ליצירה.
אפשר לדבר עוד הרבה על זה, בינתיים רק דברתי על הרוח והו’ קצוות, ותנועת היצירה בתוך הו’ קצוות. אבל אם נסתכל קצת יותר למעלה ולמטה, אז מעל הו’ קצוות נמצא את המוחין, הג”ר, ובשפת הנרנח”י נמצאת הנשמה. מתחת לו’ קצוות נמצאת המלכות, נמצאת הנפש, נמצא הגוף-נפש. והרוח מיטלטלת בין החשיבה לבין הדחף והיצר, והיא עוד פעם מיטלטלת לה. וזאת התנועה הבסיסית של הטלטול – בין המעלה למטה, בין השמיים לארץ. והרוח נעה תמיד בין שמים לארץ. זה חלק אינטגרלי מתנועת הרוח – תנועה בין שמי השמיים לבין הארץ. הדבר הזה הוא חלק מהקונפליקט, וגם זה מצריך מהרוח ליצור תהליך יצירה מתמיד. איך מחברים שמים וארץ? איך מחברים בין יצר לנשמה? איך אדם מטווח בין שתי הקצוות שלו, בין שתי ה-ההי”ן שלו? גם זה חלק אינטגרלי מהמסע של הרוח כל הזמן. ופה הרוח צריכה לטווח יותר גבוה, בין שתי קצוות יותר רחוקים. זה לא התיווך בתוך עצמה אלא התיווך בעצם מול שתי ההי”ן, זו שמעליה וזו שמתחתיה, מול המוחין מצד אחד, והגוף-נפש מצד שני.
הפרצוף שלנו זה פרצוף הזעיר אנפין. כשאנחנו מדברים על זעיר אנפין, אם קודם דברנו על הספירות, אז בעולם הנפש של האר”י זה אומר שיהיה פה מסע מסוים שגם משתקף בתוכנו כל הזמן, להצליח להפוך את הו’ קצוות לפרצוף. בשאר הספירות זה כביכול יותר קל, כי להפוך את הכתר לאריך אנפין, זה ספירה אחת שצריכה להתפתח למנעד שלם של ביטוי, ביטוי פרצופי. וכנ”ל בחכמה או בבינה, זה לקחת ספירה אחת ולתת לה את הביטוי והמלאות של עשר ספירותיה, ולהפוך אותה לפרצוף אמא, אבא או את המלכות לפרצוף הנוקבא. אבל פה, זה לקחת שש ספירות שונות ולהפוך אותן לפרצוף, ולכן זה כבר מסובך יותר. כי כביכול יש מעין פירוד פנימי של שש כוחות שונים, שצריכים להיהפך לישות אחת. כי זו המשמעות של פרצוף, להפוך את הכוחות השונים לפרסונה אחת. אז זה לא לקחת את המלכות ולהפוך אותה לנוקבא, או את הבינה להפוך לאמא. אלא זה לקחת ו’ קצוות, שהם רגשות סותרים, קוטביים וקונפליקטואלים בתוכי, ולהפוך אותם לישות אחת. איך עושים את זה?
יש פה מורכבות ייחודית בתוך עולם הזעיר אנפין, בתוך העולם של המעבר מהו’ קצוות לזעיר אנפין. וזה תהליך שילווה אותנו כל הזמן – איך הזעיר אנפין הופך להוויה אחת, לאני אחד. ואני שהוא לא אני שבור, שסוע, או מבולבל בין הקולות השונים שבתוכי, בין הרגשות השונים שבתוכי. מי שראה את סרט הילדים “הקול בראש” – קולות שונים ששולחים אותי לה’ קצוות שם. אז זה יהיה חלק מהתהליך שהאר”י ידבר עליו בשפה שלו, של הצורך להכניס את הזעיר אנפין לעיבור באמא. זאת אומרת, כביכול אנחנו נצטרך לעבור פה איזשהו תהליך של איסוף והריון מחדש של העצמי או של האני של האישיות הרוחית. שבאמת מבינה שזה אחד, והיא מולידה בתוך עצמה איזשהו אני פנימי שמתבטא בתוך הו’ קצוות, אבל לא נשלט על ידי הו’ קצוות ולא מתפרק אל תוך הו’ קצוות, אלא הוא באמת אחד. באמת אני אחד, אבל יש לו מבטא יצירתי, יש לו מנעד שלם של גילויים וקולות שונים שהם כולם באים מתוך האני האחד הזה. זה יהיה המעבר הדרמטי של התפתחות האני – התפתחות האישיות מהו’ קצוות אל הזעיר אנפין. ההתפתחות הזאת תצטרך לעבור גם תהליכי עיבור, אבל היא גם זקוקה במובן מסוים לאני שהוא מעבר לכל הפירוד – אני אחד.
בין השאר, מי שייתן לנו את האני האחד הזה, זה יהיה הדעת – המודעות העצמית. ברגע שאצליח להיות מודע לאהבה ולשנאה ולדעת שהאני האוהב והאני השונא זה אותו אני, כשאהיה מסוגל לראות בתוך אותה מודעות עצמית גם את האהבה וגם את השנאה – אז אני אצליח להשתחרר מההילכדות לתוך הרגש, ולראות את הרגשות כמיבטאים של התובנה שצומחת מהמודעות העצמית. ליצור את האני האחד. זה יהיה כבר צעד נוסף שנדבר עליו בהמשך – הדומיננטיות של ספירת הדעת בהופעת הרוח. למה הדעת שהיא כביכול לא נכללת בתוך ספירת הו’ קצוות, שהם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, פתאום נכנסת והופכת להיות הספירה הדומיננטית? היא תיהפך להיות מבחינתנו הזהות הפנימית של הו”ק. היא תחליף את המוקד הקודם, שהוא התפארת. בתחילה התפארת הייתה מי שיוצרת את המרכז, ועכשיו המרכז לא נוצר מהתפארת, אלא מהדעת. הדעת תכניס אותי פנימה ותאפשר לי ניהול אחר, ניהול מתבונן, ניהול מבין, ניהול מודע. ניהול רגשי בחירי, אבל מרובד יותר פנימי. נדבר על זה עוד בהמשך, אבל אלו חלק מהמשמעויות שיהיו למעבר מהו’ קצוות אל הזעיר אנפין, בין השאר דרך פיתוח של אני פנימי. אלו תהליכים הכרחיים בתוך עולם הרוח.
חשוב לי שתבינו מלכתחילה את הבעיה שאתה אנחנו מתמודדים, ואת התהליך שכולנו עוברים. כמו במלכות, לא הגענו ישר ממלכות ונפש לפרצוף הנקבה, אלא זה תהליך ארוך של התפתחות המלכות, של התפתחות הנפש, שבו היא הולכת ומבשילה וגדלה, ומגיעה אל המקום שבו היא מקבלת את הזהות שלה כממד נשי. כך גם פה, היכולת להיות זעיר אנפין כself מפותח באמת, שמסוגל באמת לנהל את עצמו ברמות עמוקות יותר, ולא נשלט בידי הקונפליקט הרגשי – זה מסע משמעותי שמצריך כניסה פנימה. מצריך התבוננות פנימית, כפי שנדבר בהמשך, על תפקודה של הבינה בתוך מערכת הו’ קצוות.
צריך דעת פנימית, ויחד עם המודעות העצמית וההתבוננות הפנימית שמשחררת אותי מהשליטה הרגשית, והיכולת שלי ליצור אני פנימי חדש, יפתחו לי בעצם מרחבים נוספים. תפתח לזעיר אנפין אפשרות לגשת אל ראיית עצמו דרך המוחין, דרך החשיבה. וזה כבר יגרום לכך שיכנסו עוד ספירות אל תוך מערכת הזעיר אנפין. הגדילה של הזעיר אנפין תהיה בכך שהוא כבר לא יהיה רק ו’ קצוות, אלא יהיו לו גם ג’ ראשונות. היכולת של זעיר אנפין לגדול אל הג’ ראשונות, היא חלק אינטגרלי מהשלבים הבאים שלו, ומהיכולת שלו באמת להיות זעיר אנפין. שהוא באמת מתפתח אל ג’ ראשונות, והוא הופך אותם למשהו שהוא בונה וצומח דרכו לאני חדש. על זה עוד נעסוק בהמשך, אבל כבר אפשר להבין שיש לזעיר אנפין מסע ייחודי משל עצמו.
השימוש שלו בג’ ראשונות הוא חלק אינטגרלי מתהליך הצמיחה של הזעיר אנפין, כי להשיג את המוחין, את הג’ ראשונות, זה גם כן יהיה חלק מהדרך שלו להתמודד עם בעיית הקונפליקט. כי אם אני בתוך קונפליקט רגשי, אני בקונפליקט בין המטה והמעלה שלי, בין הקדימה לאחורה, בין העבר שלי לעתיד שלי, בין האהבה שלי לשנאה שלי, בין הכעס והתסכול לבין השייכות, וכל מיני תסכולים שנמצאים בתוך מרחב הרגש, אז המוחין יכולים לעזור לי לשאת את הקונפליקט. אני יכול לעצור את המריבה – אני גם כועס ואני גם אוהב, ואני יכול להתבונן מבפנים, אני יכול להתבונן מלמעלה בתוך הרגש, ולהגיב אחרת. ליצור אחרת את הסיטואציה, ליצור אחרת את התגובה. וזה יהיה המקום שבו הזעיר אנפין מתחבר לג’ ראשונות שלו, והם יעזרו לו ליצור את האחד שלו, ליצור את האני השלם שלו. ולאפשר יצירה בוגרת יותר, עמוקה יותר ומשמעותית יותר. ואם לא, אז הוא יגיב כמוחין דקטנות.
עכשיו אפשר כבר לראות בתוך הזעיר אנפין, שהמצב הבסיסי שלו זה ו’ קצוות. אבל זה המצב של המוחין דקטנות שלו, זה המצב הילדותי של הזעיר אנפין. ויש לו מסע גדילה שהוא גם אינטגרציה של עצמו כאישיות, וגם הבגרות שלו לג’ ראשונות.
מפה אני עובר למשהו שלא נמצא בפניכם בטבלה. אם דברנו על הנפש ועל המלכות כשייכות למצב העיבור, אז ניתן להבין שיחקרו של הזעיר אנפין שייך למצב הילדות. קודם כל מוחין דיניקה, שלב הינקות, ולאחר מכן גם כל צמיחת הילדות היא בעצם צמיחת הזעיר אנפין שהולך ועובר תהליכים. כמו שכולנו עוברים תהליכים מהינקות לראשית הילדות ולתהליכי ההתבגרות שלנו, עד לגיל ההתבגרות השני. כל זה חלק מהתפתחות הזעיר אנפין, לכן הזעיר אנפין זה מסע ארוך של התפתחות וצמיחה. אז דברנו על המעבר מו’ קצוות אל הזעיר אנפין, ועל המשמעות בכלל של להפוך מספירות לפרצופים. וביחוד אצל זעיר אנפין, המורכבות והמעבר בין ספירות לפרצוף היא מאוד דומיננטית. במעבר שלנו מהמצב הילדותי שבו אני מתפרק לרגשות שונים, או משוסע לרגשות שונים, אל מצב שאני מצליח לייצר אישיות.
למה קוראים לו זעיר אנפין? אז כמו שאמרנו קודם, יש פה תופעה מעניינת שצריך להסתכל עליה בתוך מערכת הפרצופים. אנחנו נצטרך עוד לעסוק בה ונחזור אליה הרבה במסגרת מערכת הרוח. הזעיר אנפין הוא כביכול הילד, והוא הרוח. יש לו אמא ואבא, שהם הנשמה והחיה – הבינה והחכמה, שעוזרים לרגשות לנהל את עצמם, להבין את עצמם, להכיר את עצמם, להיות מודעים לעצמם. אבל משום מה הזעיר אנפין דומה דווקא לאריך אנפין ונקראן על שמן, ולא לאבא ואמא. זאת אומרת, הזעיר אנפין הוא הפנים הקטנות, והמקבילה שלו במערכת הפרצופים היא כביכול אריך אנפין – הפנים הארוכות. זאת תופעה מוזרה – למה המרכז של הרוח בסוף מידמה לסבא ולא לאבא ואמא? יש משהו שהאני הרגשי פה הולך דווקא אל הכתר, ולא עוצר או רואה את ההזדהות שלו בלהיות אבא ואמא.
זו תופעה מעניינת שצריך לתת עליה את הדעת, והיא תהיה חלק מהמורכבות של יחסי רגש עם חשיבה, עם מוחין – שיש משהו לא מספיק שזה שהרגשות והאני הרגשי שלנו, עם האישיות היוצרת שלנו, ינוהלו אך ורק על ידי מערכות המוחין שלנו, ולא יהיו מחוברים אל הכתר שלהם. יש משהו שהעולם הרגשי שואב ממקומות או מחיבורים יותר גבוהים ממערכת החשיבה. לא הכל זה עניין קוגניטיבי או רציונאלי, ולא הכל מתנהל ריאלי, בטח לא רגשות, וגם לא אהבה. לפעמים יש לנו חיבורים לרמות יותר גבוהות, שקיימות בתוך מערכת הרגש. היכולת של האני הבוחר, האני היוצר, האני הרגשי, להתחבר למקורות האלה, היא חלק אינטגרלי מהמהות שלו.
אז נזכור לעצמנו שבזעיר אנפין יש מעין כפל מערכות יחסים. זאת אומרת, לזעיר אנפין יש גם מערכת יחסים ראשונה ופשוטה עם אבא ואמא, ויש לו מערכת יחסים נוספת, שהיא אולי נסתרת יותר, אבל לא פחות חשובה, עם הכתר, עם אריך אנפין. וגם החיבור הזה, הוא חלק מהמשמעות של יצירת האחד. אם האריך אנפין הוא הכתר והוא סוד היחידה, אז הכח של היצירה ליצור את האחדות בחיים, הוא לפעמים ביצירה שמחוברת לאותה אחדות נסתרת. הרוח היוצרת מחובר אליה בנימים נסתרים, ומתוכה היא לוקחת את הכוחות ליצור את המציאות, לפתור את הקונפליקטים, לבחור את הבחירות. לא תמיד התשובות ידועות רק בשכל, אלא יש מקום שהבחירה הולכת למקומות שמעבר להבנה או לתשובה השכלית כביכול. זה נקרא בשפת הזוהר “זעיר אנפין בעתיקא תליא”. לזעיר אנפין יש מקום שבו הוא קשור לכתר.
עכשיו נתמקד ב כח הנפשי – הרוח. כבר דברנו לא מעט על תנועת הרוח. אם אתם זוכרים את הפתיחה שעשינו במבוא, שכבר בתנ”ך הנפש קשורה מאוד לגוף, והרוח מאוד קשורה לרגשות, לחשיבה, ליוזמה ולפעילות. לנבואה שפורצת, ורוח שלובשת את השופטים ומתוכה הם הולכים ופועלים בתוך המציאות, ויוצרים שינויים במציאות. הכח הזה של ליצור ולעשות שינוי, מזוהה הרבה פעמים בתנ”ך כאיזושהי נוכחות של המעבר שמתגלה בעולם הרוח. זה חלק מהמאפיינים הפשוטים שאפשר לינוק כבר מהתנ”ך כשאנחנו רוצים לדבר על מה זה הרוח.
למה רוח? אז הרוח היא תנועה. ועל סיבתה של התנועה כבר דברנו מעט, שבצורה הפשוטה שלה, הרוח היא תולדה של מתח קוטבי. הרי למה יש רוחות בדרך כלל לפנות ערב ולפנות בוקר? למה יש רוחות על כדור הארץ? יש רוחות על כדור הארץ כי נוצרים שינויים של חום וקור אטמוספרי שיוצרים תנועה של משבי רוח. זאת אומרת, התנועתיות והקוטביות שבין השמים לארץ, מייצרות את התנועה. אז במובן הזה הרוח היא תולדה של קוטב, של מתח. מתח בין קטבים שמייצר אצלנו את התנועה.
מהם הקטבים שלנו, ומהי בעצם הרוח שנפעלת בתוך המתח הזה של הקטבים, זה חלק מהמסע של הרוח. הקטבים יכולים להיות בתוך עצמו. הקטבים יכולים להיות בין הנשמה לבין הנפש והגוף. הקטבים יכולים להיות בין רבדי עומק של החיים הקדושים לבין התהומות של היצרים האפלים והקליפות הטמאות, והתהו ובהו של התיבות פנדורה שנמצאות בתוכנו – גם זה יכול להיות חלק מהקטבים. בין הרבדים האריכאיים לאותם רבדים עמוקים ואפלים שנמצאים בתוך מעמקי התהומות. בין האינסופיות שנמצאת למעלה לבין האינסופיות של השבירה והתהום שרובצת מתחת. עומק הקטבים של הרוח הם גם עומק המסע שלו, מהם הקטבים שבתוכם אנחנו מתקיימים. ופה זה גם כן חלק מהמסע של הרוח – ככל שהרוח בוגרת, נחשפים לפניה קטבים יותר עמוקים והיא יודעת לנהל אותם בצורה יותר נכונה. לחשוף קטבים יותר עמוקים ולהתפרק אליהם זה לא חכמה גדולה, לא לשם כך התכנסנו. לפעמים זה מה שקורה, הרוח נפתחת לתהומות והיא הולכת לאיבוד, היא מאבדת משהו ביכולת שלה לנהל את עצמה, והיא מתפרקת מחדש. חשיפת התהומות והקטבים התהומיים שלנו מפרקת, ואני מאבד את היכולת שלי בעצם לנהל את עצמי וליצור. לנהל את השבר, את הטראומה שנחשפה אלי. היכולת שלי לנהל את הטראומה, היכולת שלי לנהל את התהומות, לנהל את הקטבים, לנהל את השברים בתוך עצמי, זה חלק מהצורך במסע של הרוח. וזה חלק מהיצירה של הרוח, חלק מהשיקום שלה. אם הרוח איבדה את זה, התפרקה, נשברה, ה”רוח נשברה”, אז חלק מהריפוי שלה זה להצליח ליצור עיבור מחודש של הרוח, ולעזור לרוח ללמוד לשאת את הקטבים, ואת היצירתיות שצומחת מתוך הקטבים, להבין את המסע היצירתי שהיא נדרשת לעשות.
אז מה שאתם רואים זה שיש מעגלים שונים של קטבים שאנחנו נמצאים בתוכם, ובהם הרוח פועמת. יש את הקטבים הילדותיים הרגילים שלנו – בתוך הרגשות הטבעיים שלנו. זה הילד הרע שנכנס בי בפנים, והוא היה עוד ילד כזה, אפשר היה לשיר אותו בתוך שיר ילדים, את היצר הרע שנכנס בי בפנים. אבל לאט לאט המתחים הולכים וגוברים. יש את המתח בין הרוח לבין הנפש, תיבת הפנדורה של הזוגיות. שם יש קטבים שהרוח נפתחת אליהם, והם פותחים בתוך הרוח מסע מחודש אל האינסוף מתוך המפגש שלה אל מול המעמקים של הנפש, ומה שהיא פותחת איתה. זה חלק מהמסע של הרוח.
בהתאם לכך נדרשת מהרוח היכולת להחזיק את האני שלה, להחזיק את הזעיר אנפין ולהישאר שפוי בתוך המסע שהיא צריכה לעבור. לצורך היכולת של הרוח להיות יצירתית בתוך המסע הזה, ולהבין את תהליכי היצירה שהיא נדרשת אליהם – לפעמים היא צריכה מוחין חדשים. היא צריכה עיבור מחודש של עצמה. ללמוד ולהבין איך מתקיימים בתוך הקונפליקט הזה, ואיך הוא משמעותי לי, איך הוא יצירתי לי, איך הוא פורה בשבילי, איך הוא לא מרסק אותי ושובר אותי. זה חלק מהמסע של היצירה. בשלב מסוים הקונפליקט יהיה כל כך עמוק וכל כך אינסופי, והפתרון כבר איננו כמו בילדות, שרבנו, בקשנו סליחה והמשכנו. אין מה לעשות, זה כבר לא עובד ככה. המחלוקות הן כבר מחלוקות עמוקות, מחלוקות לשם שמיים, מחלוקת שיש בהן איזושהי פתיחות אל האינסוף. ולכן הרוח נכנסת למסע שהוא אינסופי, כי הוא יצירה אינסופית. כשאנחנו מבינים את זה, אז הרוח נפתחת לעומקים חדשים. הרוח כבר נעה בחיים של יצירה, בחיים של יצירה שאין לה סוף.
זה כבר לא או זה או זה או זה או זה, אלא בו זמנית אנחנו מתקיימים בכל הממדים. הרוח תתקיים גם במצב העוברי שלה, וגם במצב הינקותי שלה. גם בעמידה שלה בתוך הקונפליקטים שאמא מייצרת, וגם בקונפליקטים שייפתחו לה מול הנוכחות של החיים של אבא ומול הקטבים שהוא יביא ביחס אל הטמא ואל החול ואל הרע. ומול האינסופיות. יפתחו כל הזמן קטבים חדשים, אבל יתקיימו בו זמנית גם הקטבים האחרים. יש מקומות שהקונפליקט הוא מדרג א’ ואני יכול לפתור אותו בצורה מסוימת, אבל הוא עדיין יתקיים בדרג ב’ וג’ וד’ וה’, וזה לגיטימי. חלק מהמנעד של עולמות הרוח, והפרצופים של הרוח, זה יהיה להבין שיש לה המון המון צדדי מתח וקונפליקט יצירתיים.
מה שאמרתי עכשיו יכול להראות פשוט, אבל זה לא פשוט בכלל. כי כשהאדם באופן טבעי נע אל הרוח, הוא לא תמיד מזהה בכלל שהקונפליקט מנהל אותו. הוא לא מזהה את זה כי הקונפליקט הוא כמו תמונת נוף מולדתו. הוא תופס את זה כמובן מאליו, והוא מקבל את זה בתור הנחות יסוד. הוא פשוט רוצה לגדול ולצמוח, אלא שהמרחב האדריכלי הזה שעיצב אותו, עיצב אותו בתוך קונפליקט. הוא מצד אחד יצר לו גוף ותשוקה, ומצד שני הוא הנחיל לו מוסר וערכים. אותם הורים גם הולידו אותו, את הגוף שלו עם התשוקה שלו והיצרים שלו, ואותם הורים גם נתנו לו ערכי מוסר וקראו לו להיות בן אדם מוסרי. אומרים לו תגדל ותגדל, אבל הם הניחו אותו בתוך קונפליקט ואת זה הילד לא מזהה בכלל.
הרבה מאוד מהאנשים נמצאים בתוך התנועה של הרוח, כתפיסה שיצירה משמעותה נגדל ונתקדם קדימה, נתפתח עוד וננצח את המכשולים והחסמים. בתפיסה הזו אנחנו לא מזהים, שהרוח נמצאת בתוך איזושהי קוטביות מובנית שבתוכה היא נעה ומקדמת. והיא חלק מהסיפור שלה, היא חלק מהדינאמיקה שלה. היא לא סתם מונחת שם בצורה לא מזוהה. היא לא רק בעיה שנמצאת, שאני צריך לפתור אותה, אלא היא חלק ממה שמייצר את האנרגיה. אותו בן זוג שמעצבן, הוא לא רק בעיה, אלא זה חלק מהקטבים של המשיכה והריחוק של הקשר שיוצרים את הדינאמיקה של הרוח, של הקירוב והריחוק. ואותו מקום שהוא נחמד ואוהב, זה אותו מקום שהופיע בקוטביות שהוא קשה ומעצבן ומתסכל. ומה שזה גורם – זה את התנועה של הרוח בתוך הקשר. רק את זה אנחנו הרבה פעמים לא מזהים.
זאת החשיבות לא להתחיל את הסיפור רק מהנחה פשוטה של פרצוף הזעיר אנפין שאומרת שיש לנו ילד, והילד רוצה לגדול, רוצה ולהתפתח, רוצה לצמוח, והוא נע בתהליכי גדילה בלתי פוסקים של יצירה עצמית בלתי פוסקת להתפתחות יותר ויותר גבוהה. הנחה כזו נובעת מחוסר הבנה של חוקי היצירה. חוקי היצירה מכילים את כל הו’ קצוות. הם לא רק תנועה מהארץ לשמיים, אלא הם תנועה בתוך הקוטביות שבין הארץ לשמים. והרבה פעמים הילד לא מזהה את זה, כי את הקוטביות הנמוכה הוא רוצה לשים באחוריים, והוא רוצה לנוע קדימה ולמעלה. כמו עץ, רוצה לנוע קדימה ולמעלה, ומה עם האחורה והלמטה שלו? זה מה שרוצים להדחיק. חשוב להבין כבר מההתחלה, שחלק מהסיבות שהרוח היא חלק מהדינאמיקה של הלמעלה, זה גם מהתסכול שנמצא למטה. חלק מהמסע של הרוח היוצרת זה התסכולים של ההורים שכביכול חסמו אותי, הגבילו אותי, עיצבו אותי בצורה שכביכול חנקה משהו ביצירתיות שלי, בביטוי האישי שלי, ואני רוצה כביכול למרוד בגיל ההתבגרות בשביל ליצור את עצמי כמו שאני חושב, כמו שאני מאמין, כמו שאני מבטא את עצמי, וזה גם חלק מהקוטביות. זה גם חלק מהמסע שבין הקדימה לבין האחורה.
מה שאני מנסה להעניק לכם עכשיו, זה את ההבנה של החוקים הנסתרים של עולם הרוח. להבין איפה הם יושבים, מה התשתיות הבסיסיות של שפת הו’ קצוות. בעומק מתחילים בעצם באדריכלות שאמא תיצור בתוך ברוח. שהרוח נוצרת בתוך הקצוות של השמים והארץ, בתוך הו’ קצוות שהם מולידים את הדינאמיקה. הרוח היא חדווה, היא שמחה, היא הנאת היצירה, היא הנאת הגילוי, היא הנאת ההתפתחות, יש בתוכנו מנוע כזה. אנחנו נהנים מהתפתחות הרוח, אנחנו נהנים מהיצירה. אבל בין מה למה אנחנו יוצרים? אנחנו יוצרים בתוך הקטבים. אנחנו יוצרים בתוך הקונפליקט, ובתוך זה אנחנו יוצרים כל הזמן. אנחנו יוצרים בתוך הפער הזה שבין הקיום לבין האינסוף. בין הסוף לאינסוף, בין הגבול לבלי גבול. ותחושת הגבול מול האופק של הבלי גבול, מייצרת את התנועה של היצירה אל האינסוף. זה חלק מהקוטביות. חשוב לשים את זה על השולחן.
נתקדם. הרוח בשם הוי”ה זה ה-ו’ כמובן, זו התנועה שמוליכה בין שני ה-ההי”ן (אות ה’). אז ה-ה”א הנמוכה זה הנפש, המלכות, וה-ה”א הגבוהה זה הבינה בעצם, הנשמה. ושוב בין שני ההי”ן הרוח נמצאת. בין השמים, שמי השמיים, לבין הארץ. בין האידאל הגבוה לבין הקיום הממשי הנמוך. בין הגוף והיצר לבין הנשמה. זה כבר דוגמא לקונפליקט, והקונפליקט הזה הוא לא יהיה חד כיווני בלבד. בסוף הילד לא רק נע כלפי הנשמה, אלא הילד חוזר לתוך הנפש. בסוף החיים שלנו הם גם התפתחות מהגוף אל הנשמה, אבל גם חזרה מהנשמה מחדש לתוך הגוף. וזה חלק מהמשמעות שההתפתחות המאוחרת יותר תחזיר אותנו לתוך הזוגיות לתוך הגופניות, לתוך המיניות, לתוך בית ומשפחה. וזה יהיה חלק מהמסע של הרצוא והשוב שכמו שאומר הרמ”ק האיש כל ימיו נתון בין שתי הנקבות, בין אמא שלו… בין ה”א עילאה לה”א תתאה, בין אמא שלו לשכינה, ובין אשתו לשכינה.
עכשיו נעבור לדימוי האחרון, שזה בתוך שפת השנגל”ה, זה לבושים. לבוש. יש לנו היכל, לבוש, גוף, רוחניות ושורש – זה שפת השנגל”ה, אני לא אסתבך איתה עכשיו. רק אגע קצת בשפת הלבושים. שפת הלבושים זה חלק מהעיצוב של הזהות של הרוח של האני. בואו אני אסביר מה אני מתכוון. אם אתם זוכרים את הנפש, הנפש אין לה self פנימי מפותח משל עצמה אז ממילא היא מזדהה עם ההיכלות. היא מזדהה עם המרחב, עם החפצים, עם העצמים, עם האנשים שסביבה. והיא כביכול נותנת להם להחזיק את הקיום שלה. היא מוחזקת על ידי העולם האובייקטיבי שסבוב סביבה. והיא גם קצת מונחת לתוכו, מתפרקת לתוכו. זה חלק מהחלל הפנימי שלה. הרוח ככל שהיא הולכת וגדלה היא מפתחת אני משל עצמה. היא צריכה לפתח אני, אם לא יהיה לה אני פנימי אז היא לא תוכל להיות בתהליכי אינטגרציה יצירתיים של הניהול של הקונפליט הפנימי שלה. חלק מהתפתחות הרוח זה התפתחות הרוח הזאת שהיא כבר זהות מסויימת שנעה בתוך הקונפליקטים האלה ומנסה ליצור איזושהי יצירה מתמדת אל האחד, יצירה אינטגרטיבית, ויצירה חיה, ויצירה מיטיבה. וזה חלק מהמסעות של הרוח. אבל הרוח בסופו של דבר גם היא צריכה זהות, והזהות שלה מאיפה היא תילקח? אין לה עדיין תובנה פנימית, אין לה באמת עדיין אני פנימי, אין לה נשמה, אין לה מוחין, אין לה בינה, אז מאיפה היא תיקח את האני שלה? היא בעצם לוקחת, היא שואלת את הזהות שלה מהתנועתיות שלה בתוך העולם, וזה מייצר לה לבושים. ילד נע בתוך המסעות שלו, והמפגשים שהוא פגש, הימי הולדת שהוא חווה, התהליכים שהוא עבר במימד הזמן, האנשים שהוא פגש ולקח מהם כל מיני אלמנטים, הכשרונות היחודיים שהוא חווה ביכולת שלו לנוע בתוך המרחב. הוא יודע לפתור קונפליקטים בצורה טובה בדרך מסויימת אז הוא לקח את זה להיות הלבושים שלו, הוא הזדהה עם זה. הוא רואה את עצמו בתור ילד חכם, ילד מוכשר, שחקן כדורסל, לא משנה מה… זה חלק מהזהויות שהוא שואל מההיכלות ומרחבי החוץ שלו לצורך גיבוש תפיסת האני ההסטורי שלו שהוא שילוב של זמן ומרחב, שהוא שואל ממנו לבושים ומגבש לעצמו דרכו את הזכרונות שלו. את הזכרונות שלו שהם בעצם ירכיבו את האני של הרוח, האני ההסטורי שלו. זה בעצם לא היכלות אלא זה לבושים. זה כבר משהו אחד יותר פנימה. לקחתי את המרחב החיצון והפכתי אותו לבגד. בשונה מהנפש שפשוט הזדהתה איתו, הזדהתה עם העצמים, הזדהתה עם החפצים, הזדהתה עם המקומות, הזדהתה עם האנשים, פה אני בעצם משתמש ושואל מהם מוטיבים לצורך גיבוש האני שלי, גיבוש הזהות שלי. והיא בינתיים זאת שתשמש אותי עד שיגיע השלב הבא של ההבנה הפנימית, של מודעות עצמית, וראיה נשמתית, שתכניס אותי עוד צעד אחד פנימה וקצת תשחרר אותי מהזהות הלבושית ההסטורית שלי.
אז בינתיים עברנו היום רק על איזשהו רצף אנלוגיות בסיסיות ביותר, כדי לפתוח את שפת הרוח. וכבר בעצם נפתחנו פה לעומק רק מההבנה איך מחברים את הדברים. רק איך… מה קורה כשאני מתחיל ליצור את האנלוגיות האלה שבין זעיר אנפין לבין ו’ קצוות, שבין ו’ קצוות ליצירה. איך שלושתם הם רוח. איך שלושתם הם לבוש. תראו כמה מידע והבנה צמחה לנו מההדהודים של המרחבים אחד אל תוך השני.
זהו, שאלות, עכשיו אנחנו נעבור לשאלות, אני סיימתי בזה. שבוע הבא בעזרת ה’ נמשיך הלאה לתוך מפת הרוח, שכמו שאתם רואים היא הרבה יותר ארוכה ממפת הנפש, כי הרוח היא זמן הרבה יותר דומיננטי ומורכב בחיינו מאשר שלב העיבור. על אף שהעיבור הוא ילווה אותנו כל חיינו, אבל בסוף הרוח היא תופסת תהליכי התפתחות וצמיחה. שגם בנפש יש להם את המסעות שלהם ולא הגענו לשם. כל המסעות של התפתחות, המסע מהמלכות והנפש אל הנקבה, יחסי הזכר והנקבה, זה מצריך פרק שלם – בטח תהיה סדרה שלמה שנה הבאה… אבל בינתיים אנחנו פה.
כן, עד כאן, היום.
ש. הרב יש לי שאלה, דברנו בזמנו על הנפש שהרוח קשור ליצר, עם היצירה של היצר, או הדינאמיקה של היצר אולי קשור לדינאמיקה של הרוח, ואיך זה משחק עכשיו אם איך שתפסנו את הרוח שהוא כאילו מעל היצר?
ת. לא, הרוח בבסיסו הוא ימצא בתוך הקוטביות שבין היצר שהוא נח בנפש ובגוף, לבין האני הגבוה שהוא החשיבה, המוסר ומה שהוא יביא איתו אל ה… הנשמה. ובתוך הקונפליקט הזה האדם יצטרך ליצור יצירה. ויצירה זו סומבלימציה. זה לקחת את היצר שלי ולהפוך אותו לאהבה, להפוך אותו לחיבור, ודרך זה להתמודד עם היצר שלו. אז היכולת שלו להתמודד ולנהל את הקונפליקט זה בעצם המקום של הרוח. הרוח לא נמצאת בבסיסה ביצר. הנפש נמצאת ביצר. הנפש כי תחטא כמו שמהרח”ו אומר. הרוח היא כבר מדרגה אחת מעל זה. עכשיו, גם הרוח יש לה שלבים ש… היא נמצאת בכל תהליכי המציאות אז ברור שגם איזשוהי רמה של הרוח בעולם העיבור, וברור שלרוח יש גם מופע באדם דבליעל. אבל המונח הבסיסי של הרוח, המיקום הטבעי של הרוח, הוא בקונפליקט לצורך הענין שבין היצר לבין הנשמה. ולכן הרוח בבסיסה היא מרכז הבחירה החופשית. זה האני הבוחר. ככה גם למדנו את זה, תחזור למבוא ואתה תראה שככה למדנו את זה.
ש. זה מזכיר קצת את החלוקה של פרויד, בין הסופר אגו לאגו והאני הטבעי
ת. האיד.
ש. כן. אז אני רציתי לשאול, האגו בדרך כלל אנחנו חושבים שזה קשור לפנימיות, הנשמה, ש… זאת אומרת מי אני – זה קשור לאגו. ופה לומדים שעדיין אין משהו עצמי, והעצמי זה בעצם יהיה מלמעלה, מאלוקים. האם הבנתי נכון? הבנתי נכון שהאגו לא קשור למשהו עצמיות?
ת. אני אגיד ככה, ככלל אני נמנע מלערבב שפות. אני נמנע מלקחת עכשיו את הקבלה ולתרגם אותה לפרויד, ותרגם את פרויד בחזרה לקבלה, כי זה רק עושה בלאגן. אני לא בטוח שאנחנו באמת שולטים בפרויד כמו שצריך, ובכל התאוריות הנלוות שלו לדורתיו בשביל להצליח באמת לייצר השוואה נכונה. אז אני… מה לי ולצרה זאת. בואו נבין מה אנחנו אמרנו פה עכשיו. אם יש לך שאלות בתוך השפה שדברנו עליה, השפה העברית היהודית של הנפש, אז בא נדבר על זה. אני לא רוצה להתערבב עם פסיכולוגיה שהיא שפה זרה במובן מסוים, טרמונלוגיה זרה לעניין. אני יכול לעשות את זה אבל אני לא רוצה לעשות את זה. אני בוחר את הבחירה שלי לא ליצור את הנרנחי… לא ליצור את התורה שלנו שם. אם יש לך שאלה בתוך מה שלמדנו עכשיו על הרוח אז בא תשאל. בלי קשר לפרויד.
ש. כן, כן, יש לי שאלה. אני רוצה לשאול, שיוצא מזה שהעצמיות לא קשור לבחירה, אלא קשור לנשמה שזה חלק אלוק ממעל?
ת. אוקי, אז קודם כל הכנסת פה מושג שלא הוזכר בשיעור בכלל שזה המושג שנקרא עצמי, או עצמיות. מה זה בכלל עצמי? מה זה עצמיות? מתי מתפתחת לאדם תודעת עצמי? אני בעצמי? זה לא פשוט. האם האני והעצמי הם זהים? מי זה עצמי? מאיפה הגיע מושג העצמי? זה סיפור שלם. צריך ללמוד אותו בנפרד. אבל הנחת הבסיס שאם תרצה אז העצמיות קשורה לכתר כהארת היחידה, אם תרצה, זה לא… לא עוסקים בזה עכשיו אבל זה ממש… זה במסגרת השאלות שאחרי, אני לא השתמשתי במונח הזה בכלל, וצריך ללמוד אותו בפני עצמו. זה מונח מאוד משובש בתודעה שלנו מול איך שהאר”י מסתכל על המושגים בכלל. העצמיות היא הקרנה כתרית לתוך האני במובן מסוים. היא הקרנה כתרית לתוך האני. אז הזעיר אנפין באופן בסיסי יש לו אני רגשי, אבל מאיפה הגיע המילה עצמי? עצמי זה כניסה יותר פנימה. איזשהו… אז זה סוג של הקרנה של הארת היחידה לתוך הרוח. אז כבר דברנו על זה… אז זה יכול לבוא או מזה שלו עצמו יתפתח כתר, שיבנה כתר לזעיר אנפין, שזה תהליך שקורה לפי האר”י לצורך הענין בשבועות, יורד הכתר לזעיר אנפין. בגיל ההתבגרות בבר המצווה משתלם הכתר לזעיר אנפין. ויש עוד תחנות של הופעות כתריות בתוך הזעיר אנפין. זה דבר אחד. אפשרות שניה זה אמא בעצם מייצרת לזעיר אנפין סוג של כתר, ומעניקה לו איזושהי רפלקציה של תודעת עצמי. ואפשרות שלישת זה שהזעיר אנפין כזכור מחובר לאריך אנפין, זעיר אנפין בעתיקא תליא, ולכן יש לו הקרנת עצמי שנובעת מהחיבור שלו כמלביש על אריך אנפין. אבל אם אני אדבר על הרוח בפני עצמה, ללא… אז הרוח כשלעצמה היא לא הופעת היחידה, היא לא הופעת העצמי. יש קלאסיקה בודהיסטית כזאת – מי אני? אני הגוף שלי? לא. אני התחושות שלי? לא. אני הרגשות שלי? לא. אני המחשבות שלי? לא. אז מי אני? כלום. זה לא הגיע לאן שרצית… זה בודיהזם. יש גירסה הינדוהיסטית למדטציה הזאת – מי אני? אני הגוף שלי? לא. אני התחושות שלי? לא. אני הרגשות שלי? לא. אני המחשבות שלי? לא. אני הרצונות שלי? לא. אז מי אני? אני בעצמי. אני עצמי. מי זה אני עצמי? עצמי, מעבר לכל המופעים. זה הגרסה הינדוהיסטית לזה. בזה ובזה לא אנחנו. זה וזה לא אנחנו כי בסוף העצמי הזה שיצרנו אותו עכשיו פה, יש בו שמץ של עבודה זרה, כי יצרנו הגשמה של תפיסת עצמי. ובמובן הזה סגרנו את הכתר מהארת האינסוף. בסדר, לכן אמרתי זה נושא מסובך. כשנגיע ליחידה נדבר עליו… אבל באמת ככל ש… תהליכי הבחירה שאני מבצע בחיים שלי כשאני חווה בהם סוג של הארת אחד, סוג של מימוש של האינטגרציה שלי בתוך המרחב, ומודעות עצמית שלי בתוך המרחב, אז מאיר בי אור היחידה. כי הדעת שהיא נשמת הזעיר אנפין היא בסוף מחוברת לכתר. והיא הארת הכתר בתוך הדעת, בתוך הבחירה החופשית. זה מערכת מורכבת, באמת קשורה לשבועות קצת. אני מקווה שזה עזר משהו לשאלה שלך, ולא סיבך יותר.
ש. תודה רבה, יותר טעמתי, הרגשתי מה שהבנתי, ובאמת מעניין תודה רבה.
ש. אם אפשר להסביר קצת יותר את ההבדל בין תהליכי החשיבה של הרוח לבין תהליכי החשיבה של הנשמה בעצם? בשניהם הזכרת מופעי חשיבה. אני מנסה להבין יותר איפה החשיבה משתקפת יותר עם זיקה לרגשות, יותר בעולם הרוח, ופחות במופע הנשמתי?
ת. אוקי, אז קודם כל זה באמת נושא שאנחנו נעסוק בו בהרחבה בהמשך. בהרחבה רבה. כי באופן בסיסי לפי האר”י הזעיר אנפין הוא בעל ו”ק בלבד. זאת אומרת באופן טבעי כביכול הזעיר אנפין אין לו ראש. אין לו ראש. אבל ראית פעם ילד בלי ראש? זה לא יצור חי… אבל מה לעשות יש לו ראש פיזית אבל הוא לא משתמש בו… הוא מגיב מהרגשות שלו. מהתחושות הרגשיות שלו קודם כל, ואחר כך מהרגשות שלו. והמחשבה היא לא פעילה, היא לא דומננטאית. היא הגיעה רק בשלב… לכן באופן בסיסי הזעיר אנפין מנוהל רגשית. והרגש מנהל אותו. זה הבסיס של הזעיר אנפין, בשונה מהנשמה שבמהותה היא בינה. לכן השערים של הנשמה הם שערי ההתבוננות הפנימית, ולא הרגש. ולא הרגש. זה לא שאין רגשות גם בבינה. יש גם מה שנקרא בחב”ד – המידות שבמוחין. יש גם שם איזשהו טעם של רגש נסתר בתוך ההתבונניות הפנימיות, אבל זה שונה. הבסיס של הנשמה זה הבינה. הבסיס של הזעיר אנפין זה הרגש, זה לא החשיבה. כשהזעיר אנפין מגיע לתהליכי חשיבה זה מה שנקרא תהליכי הגדילה של הזעיר אנפין. המעבר מהקטנות לגדלות יהיה גם מעבר מהדומננטיות של הרגש והתפתחות המוחין שלו והפיכת המוחין ליותר ויותר דומיננטיים, ומימלא גם יותר ויותר עמוקים. ממוחין דקטנות למוחין דגדלות. ממוחין של שמות אלוקים למוחין של שמות הוי”ה. וכן הלאה וכן הלאה. וזה סוג של מסע שהוא יסע בו. ואז אתה תראה את הדומננטיות של המוחין. זאת אומרת הדומננטיות הזאת לא תופיע בעצם בהתחלה. לא תופיע בעצם בהתחלה. וגם אחרי שהיא תופיע, גם אחרי שאני יתפתח לי עכשיו פרצוף אמא ובינה, ואישיות בינתית נשמתית בתוכי, אף אחד לא הבטיח שהרגש והאני הרגשי של הזעיר אנפין לא יהיו דומננטיים יותר. לכן יכול להיות שאני אהיה בן אדם, או במקומות שונים בחיים שלי, אני אגיב אחרת. יהיה לי את המרחב הבינתי הנשמתי שלי, אבל בזוגיות הזעיר אנפין הוא יהיה הדומיננטי ולא הנשמה, כי אני לא אמור להיות עובדת סוציאלית בתוך הזוגיות שלי אלא אני אמור להיות איש. לכן שמה הרגש מתנהל יותר מאשר הבינה נטו. עכשיו, אני אשתמש עם הבינה בשביל לפתור קונפליקטים בתוך הרגש הזוגי. ביחסי הז”א ונוק’ שהם יחסים שהדינאמיקה של הדיאלקטיקה והקוטביות של הרוח עם תהליכי היצירה הרגשית והתנועתיות הרגשית היא הדומיננטית שם. החשיבה היא תשמש, היא תזין, היא תעמיק, אבל המרכז זה הלב. המרכז זה הרגשות. המרכז זה המיניות, זה היסוד. שהם קשורים למערכת של הזעיר אנפין. והראש הוא מעמיק ומפרה, אבל אי אפשר להחליף. אם אני עכשיו אצור דומיננטיות… בין אדם שיש לו דומיננטיות נשמתית בינתית ואין לו זעיר אנפין מפותח אז הוא יבין כל הזמן, והוא יכיל כל הזמן, והוא יקבל כל הזמן, והוא יתן כל הזמן, והוא יהיה אלטרואיסט ללא הפסקה, אבל זוגיות לא תצמח ככה. צריך אינטרקציה רגשית. אינטרקציה רגשית שבהרבה מובנים יש בה את הקונפליקט הזה ואת הקירוב והריחוק הזה ואת המשיכה והמשחק החיזורי הזה שהוא חלק מהעולם של הרוח ולא סתם. לא סתם. ככה בנויה תנועת הרוח והנפש. אבל קודם כל עכשיו אנחנו ברוח. בסדר? מובן? אבל אל תתבלבל בין נקודת מוצא לבין תהליכי ההתפתחות המאוחרת.
ש. היחס בין התכונה… דובר גם הרבה על התנועתיות הרוחית וגם מצד שני על יצירת מרכז רוחי בתוך כל התנועות האלה, ובין הדינאמיקות השונות. השאלה אם יצירת המרכז היא גם בסוף היא פעולה רוחית או שזה רק הקרנה והארה מהג”ר? או מהדעת לכל הפחות? זאת אומרת האם יש משהו ברוח עצמה שהיא בסוף בתהליך שלה, או בתוך התהליך שלה היא יוצרת את המרכז והיא… או שהיא בעצמה רק התנועות והיא צריכה סיוע כביכול כדי ליצור מרכז?
ת. לא, אני חושב שבעומק… א’ זאת שאלה טובה. אני חושב שבעומק יש לרוח שאיפה לאחדות, וזה סוג של הקרנה שוב של הכתר והתפארת. כיוון שהכתר מקרין בתפארת ובתפארת בעומק יש בקשה להיות אחד, אז החווית הקונפליקט הזאת היא לא טובה לילד. לא קל לו, לא נעים לו, הוא לא חווה נחת בתוך הקונפליקט הרגשי הזה.
ש. וזה הוא בעצמו, לא רק בגלל שיש לו שייכות לקומות גבוהות?
ת. בסוף זה בגלל שהוא מלביש בעומק את אריך אנפין. אבל זה נמצא בו. זה נמצא איפשהו במרכז התפארת. שהתפארת בסוף מבקשת את האחד, מונח בה כנראה. אבל יכול להיות מצב של פירוק. יכול להיות בה מצב של פירוק. אבל בסוף הפירוק ייצור רע, יהיה לו רע. יהיה לו רע כי משהו בבקשה לאחד שלו נפגע. כך נראה לי, אבל זאת שאלה טובה. וודאי שזה לא מתחיל ונגמר באבא ואמא. זה עמוק מאבא ואמא. זה יושב כבר בתוך התשתיות הבניה של הזעיר אנפין. השאלה מה היה ב… בוודאי בעולם שבו אנחנו חיים זאת הנחת היסוד. לא נעבור עכשיו לשבעת מלכי אדום. בעולם שבו אנחנו חיים זה נקודת המוצא.