במפגשים האחרונים אנחנו עוסקים ביחס שבין שכבת האדם שבקדושה ; האדם המתוקן ; ואדם דבליעל. שלושת ההיבטים של האדם:
1) הרובד של השכבה של האדם האצילי, האדם החי, זאת השכבה שהכי נמצאת בשפה של השיח של האדם דקדושה.
2) האדם באמצע נקרא האדם המתוקן שיש לו רצפים מתוקנים של בריאה יצירה ועשיה, נפש רוח נשמה. שברבדי העומק שלהם מחוברים לאדם של אחדות החיים הקדושה, ומצד שני חיים גם ברבדי החוץ שיש בהם הרבה יותר לגיטימציה לעולם של פירוט, ופירוד, ושונות, ודיפרנציאציה מוגבלת ומתוחמת שבה הם ממשים את אותו פוטנציאל חיים שגנוז בשכבת עומק של האדם האצילי, האדם דקדושה.
3) מעבר לזה נמצא המצב ההופכי שהוא האדם קליפתי שלנו. שהוא לוקח את אותן אנרגיות שנמצאות במרחב האמצע, אנרגיות של היבראות פרטית, ספציפית, זמנית סופית, מקומית, אבל הפעם בלי אנרגיית העומק של אחדות החיים הקדושה, אלא בתור אנרגיה שמעצימה את הפירוד הזה ולוקחת אותו למקום שבו הפרט, הזמן והמקום הופכים לבדידים, קשים, קשוחים, ואטומים. זה התהליך הקליפתי שנוצר לנו בתוך החיים.
זה נכון בכל המערכות. כיוון שאנחנו עוסקים בסוג של פרקטל זה נכון ברמת הפנים של הנפש וזה נכון במרחב הבין-אישי. על שניהם נוכל לומר את התהליך הזה. התהליך הזה יכול לקרות בתוכי ומחוץ לי- איך אני מתייחס לעולם שמחוץ לי, אבל באותה מידה הוא גם מתייחס למה שקורה בתוכי פנימה. חוסר האינטגרציה, והעצמת האישיות הפרטית הבודדת, כמו שהוא קיים ביני לבין הזולת, הוא קיים ביני לבין תוך עצמי.
ביני לבין הזולת זה המקום שאני כאדם בעולם חי ממקום נפרד, אחר, זר, שנסגר בתוך עצמו, לא נותן מקום לשותפות ולחוויית שיתוף וחיבור – חיבור חי ביני לבין האחר. אם אין פה חיבור, זה סוג של משחקי כח על פני מרחב ההתרחשות שקורה בחוץ, בו אני יכול לנסות לנצח במשחק הזה לטובתי, ואני יכול לנסות לשמור ולא לפגוע, אבל ביתי הוא מבצרי, ושלי-שלי שלך-שלך במובן הקשיח והאטום של זה. אני חי את חיי ועושה את עסקי, ובסוף אתה לא מעניין אותי. יש בעולם המון כוחות, כל אחד מביא כח אחר, ביטוי אחר, יכולות שונות, אבל אין לי באמת עניין אמיתי במה שאתה מביא בשביל ליצור ביחד איזשהו שלם משותף. זה מעניין אותי במקרה שאני מרוויח מזה משהו, שיש לי אינטרס מהסיטואציה. אם אין לי אינטרס מהסיטואציה, אני לא צריך את מה שאתה מביא ואת מה שאתה נותן. אני לא רואה אותך כחלק ממני, אתה אחר לי, אתה לא מעניין אותי בסופו של דבר. אין לנו שותפות מובנית בבסיס החיים. אין אחווה בסיסית בינינו.
זה גורם לכך שבשכבה הזאת של האדם הקליפתי מה שימשוך ויחבר אנשים, זה שיח על אינטרסים- במובן המשתמש שלו – אני זקוק לך אז אשתמש בך, אני לא זקוק לך, אתה לא מעניין אותי. השכבה הזאת שהיא שכבת החיבור הבסיסית בתוך המרחב הזה, נקראת בשפה של המקובלים – “קליפת נוגה”. קליפת נוגה זה מקום שהוא לא מקום רע, לא פוגעני. אבל הוא מקום שמערכת היחסים היא מערכת יחסים אינטרסנטית. מה אני מקבל מהקשר בינינו כבסיס הקשר. אם אני לא מקבל ממך כלום, אז אתה לא מעניין אותי באמת. אני לא באמת יוצא אל הזולת, לא באמת חווה אחדות, מתחבר איתו, לא באמת מניח קשר חיים בבסיס חיינו. אם אנחנו יכולים להשתמש אחד בשני נשתמש, ואם לא אז לא. זה כבר משפט בוגר יותר – אם אני יכול להשתמש בך אני אשתמש ואם לא אז לא. אם אני צריך ממך משהו אני אקח ואם לא אז לא. כמה אהיה אדיש בשימוש שלי בך- לצרכים, למקום שלך, להפסד שאני גורם לך במשחקי הכח שבינינו, בו אני החזק במקרה הזה כי אני בעל העסק, כי אתה צריך אותי ואני צריך אותך. זה חוקי המשחק, עולם העסקים. יכול להיות שאנצל אותך בתוך התהליך הזה, זה החיים בצורתם האטומה.
קליפת נוגה היא השכבה של האינטראקציה. כשאנחנו מדברים על אינטראקציה בדרך כלל בין בני אדם, אנחנו מדברים על ספירת המלכות. המקום בו אני נפתח אל הזולת ומקבל או נותן בתוך נקודת הקשר שבנינו. בקליפת נוגה, ספירת המלכות לא מניחה אמפתיה, לא מניחה אחדות חיים. היא לא מניחה אמפטיה אמהית שהיא הבסיס של המרחב האמצעי, חשיבה בינתית. היא לא מניחה אחדות חיים שהיא הבסיס של החשיבה החכמתית של האדם דקדושה. אלא היא מניחה סוג מסוים של נצרכות, תלות והשתמשות. יש שיח אינטרסים שהוא זה שגורם למלכות שלי להתערבב עם המלכות שלך, ולקבל ממך או לתת לך. זו שכבה שלכולנו יש אותה היא חלק מרכיבי חיינו. כי האדם דבליעל הוא חלק משכבות הקיום שלנו. זו שכבה שאנחנו צריכים להסתכל לה בעיניים ולהתמודד איתה. וגם לדעת איפה משתמשים בה בצורה נכונה. באיזה מקום אפשר גם לרתום את הקליפת נוגה לטובת המרחב המתוקן והמרחב המוקדש שלנו. אבל צריך להסתכל לה בעיניים. זו שכבה קיימת, ואם היא בסיס הקשר והיא תהיה השיח המרכזי מתוכו אני ניגש ופוגש את העולם – מייצר שיח זוגי, שיח בין אישי, מסתכל דרכו על עצמי – אז אני נמצא במרחב שהקליפת נוגה תהיה אזור המפגש העיקרי של ההתרחשויות. היא תגרום שגם תוך כדי שאני מתחבר ונותן, אני עדיין נשאר סגור בתוך עצמי, אטום. אני לא באמת יוצא מעצמי, רגיש לזולת, אלא במרחב המניפולטיבי. מקסימום אני מבין שלטובת מה שאני רוצה לקבל ממנו אני צריך גם לשחק איזה משחק שגם הוא יחשוב שהוא מרוויח מזה משהו כי אחרת הוא לא ירצה לעשות איתי עסקים. זה התווך האמצעי – מה תהיה נקודת הממשק שבין מרחבי האדם המתוקן והאדם הקדוש לבין המרחב האדם הקליפתי. בתווך הזה הרבה פעמים תראו את שכבת הקליפת נוגה שלנו. היא לא פוגענית, אבל היא כן מנצלת בהרבה מובנים. יכול להיות שהיא מנצלת באופן הדדי, שנינו משתמשים אחד בשני באופן אינטרסנטי, אבל אנחנו לא באמת אמפטיים ולא באמת נפתחים ומתחברים בקשר של חיים. מעבר לזה זה כבר נהיה אטימות. אטימות פוגענית, אטימות שהזרות והניכור בה מאבדים גם את ההבנה שאנחנו צריכים לדאוג אחד לשני כי אנחנו חיים פה יחד במרחב המשותף.
העולם שנוצר בתוך המרחב של האדם הקליפתי שאם אני אתאר אותו מבחינה סוציולוגית- יש המון אנשים שמסתובבים במרחב וכל אחד חי את עצמו ואת עולמו ואין הנחות יסוד של שיתוף פעולה.
נשליך את זה פנימה לתוך האדם, בתוך עצמי. מה שקיים במרחבים הגדולים קיים במרחבים הפנימיים. אותו דבר יהיה מיוצג בתוך עצמי פנימה, בין האדם דבליעל שבתוכי לאדם הבריא שבי או האדם המקודש שבי. גם בתוכי יש את השכבות האלה.
השכבה של אדם דבליעל בתוכי תיצור מצב בו יש בתוכי כוחות חיים, וכוחות החיים האלה ואני תופס אותם בתור כוחות בדידים, לא מחוברים, לא מתקשרים, אני לא רואה את האינטגרציה שמחברת את כולם להיות הופעת חיים אחת. או את מרחב הזמן שלי להיות אחד. יש בתוכי כוחות אישיות שבאים והולכים. אבל כל כח אומר את האמירה שלו, את התכונה שלו והוא סגור בתוך עצמו. אני חי בתוך הנפש שלי במלא סתירות פנימיות. לא בהכרח הן פוגעות בי עדיין. יש בי המון כוחות חיים שונים שחיים בסתירה פנימית, בחוסר אינטגרציה או הרמוניה. פעם יש בי כח כזה ופעם כח אחר. פעם זה דומיננטי ופעם זה דומיננטי. יש בתוכי סוג של פיצולים פנימיים, בין הגוף שלי בין היצרים שלי, בין היצרים השונים שלי, לבין המקומות הבריאים שלי, לבין החיים האלוקיים שלי. אני חי באישיות מפוצלת או שבורה בהרבה מובנים בתוך עצמי.
אותו דבר ביחס לזמן שלי. ממדי הזמן שלי לא חיים בהרמוניה. פעם אני ככה ופעם אני אחר. למה? לא יודע. במצב זה אני לא בהכרח צריך לתפוס את הזמן שלי ואת מי אני באיזשהו הוויה אחידה, לשאוף לאיזשהו אחדות פנימית בתוך עצמי. אני מלא חרטות כרימון, אבל סבבה. אני כל פעם מתחרט עושה משהו אחר. אני חי דברים אחרים, מקומות אחרים, מספר לאנשים סיפורים אחרים. יש אנשים שמכירים אותי בצורה אחת, יש אנשים שמכירים אותי בצורה אחרת. אין לי בעיה עם זה, אני לא מנסה להיות קוהרנטי בתוך עצמי פנימה.
זה נשמע קיצוני. זה אישיות מניפולטיבית שכל פעם מספרת סיפור אחר והיא מרגישה בנח לספר סיפור אחר. היא לא מרגישה מצוקה מזה שהיא חיה בתוך פיצול אישיותי, או בתוך כל מיני סיפורים שהיא מספרת לעצמה שזה בסדר. במקום מסוים אני משהו מסוים ובמקום אחר אני משהו אחר וזה בסדר. אני לא חווה את הבעיה בזה שאני חי בעולמות מפוצלים, ובהתנהגויות מפוצלות.
בדרך כלל בגלל שהכל בתוך פרקטל אחד, ובגלל שיש בתוכי שכבה בריאה ושכבה שמבקשת חיים, החוויה הזאת בדרך כלל יותר רגישה לנו. אנחנו יותר מרגישים את הקושי בתהליכי הפיצול הזה. אבל אם האדם יעבור תהליכי שבירה ופגיעה בשכבה החיה שלו, ובשכבה הבריאה שלו, אנחנו נראה התנהגויות אישיותיות הרבה יותר מפוצלות ומנותקות. יהיו לנו הרבה יותר תהליכי ניתוק בתוך תהליכי האישיות. זה יכול להיות ניתוק בין השכבות השונות שלי, וזה יכול להיות ניתוק בתוך ההתנהלות שלי בעצמה. אני יכול להיות בן אדם מכה ויחד עם זה מספר לעצמי שאני הבן אדם הכי נפלא בעולם. אני יכול לחיות חיים התמכרותיים, וגם לייצר לעצמי סיפור על אישיות תקינה נורמטיבית, ולספר על זה בו זמנית לבת זוג שלי או לבן זוג שלי, או לחברה שבה אני חי.
המצבים האלה הם חלק מהמצבים של אדם דבליעל, של האדם הקליפתי, שבהם מתחילים להיווצר תהליכים מסוימים של פירוק ברמות שונות של הכוחות החיים שבתוכנו, וחוסר צפייה עצמית לקוהרנטיות ולאחדות של חיים.
זו קצת דוגמה קיצונית אבל זה גם קיים בתוך המרחב הבריא. יש לנו מרחבים של שונות, דיפרנציאציה, שבמקום מסוים אני יותר נפש, במקום אחר אני יותר רוח, במקום אחר אני יותר נשמה, במקום אחר אני יותר שפה זוגית, במקום אחר אני יחסים של הורים וילדים, במקום אחר יחסים עסקיים. יש לנו שפות שונות וזה לגיטימי כשאני מסתכל על האדם הבריא, לראות את זה שנפתח לו במרחבי החיצון שלו איזשהו מנעד של מוקדי סיפור. מה שנקרא או עולמות שונים, או פרצופים שונים, שמספרים את עצמם. אבל כל הפרצופים האלה זה הופעת חיים אחת, וכל הפרצופים האלה זה אישיות אחת אינטגרטיבית. הם שלם אחד. כל הארבעה עולמות זה י’ק’ו’ק’. בוודאי בשכבת העומק זה הופעת חיים אחדותית אחת. וגם במרחבי החיצון בסוף זה עולם אחד שממש את עצמו במרחבי החיצון באופן מרובד, אבל זה הופעת חיים אחת.
כשזה מגיע למרחב הקליפתי, יש כבר פיצול, דיסהרמוניה וחיים בסתירה. בין הנפש לרוח שלי, בין שניהם לנשמה שלי. הנשמה שלי יכולה לצעוק משהו אחד, והנפש שלי תעשה משהו אחר, ו”שתקפוץ” מי בכלל מקשיב לה. בתוך הנפש שלי עולים יצרים וכוחות שונים. אני מונע בעקבות הכוחות והדחפים האלה, ואין לי קוהרנטיות של ניהול עצמי אחת. רגשות שונים כל פעם פורצים, פעם רגשות של כעס, פעם רגשות של משיכה או דחיה, ואני מטולטל בתוך הקשר אני מטולטל בין תהליכים של קרבה ורצון גדול לרַצוֹת, ומצד שני התפוצצויות כאוטיות של ריסוק ופירוק וכעס לא מוכל, מנוהל, מפרק. זה מרסק אותי בתוכי פנימה. אני בתוכי פנימה נמצא בתוך המצב המפורק הזה. בין הרגשות הסותרים האלה שמתנהלים בתוכי. בין זה שאני גם שונא אותו לגמרי וגם אוהב אותו באופן מטורף, והמצב הזה מפורק בתוכי. בין האמא שאני כל כך אוהב אותה לבין האמא שאני כל כך שונא אותה. במצב הבריא זה מוכל כהופעת חיים אחת, מוכל באיזושהי אחדות מנוהלת של קרבה וריחוק, דחיה וחיבור, אבל זה שלם אחד. כשזה מתפצל באופן דמוני, זה ביטוי לתהליכי הפירוק של אדם דבליעל בתוך עצמנו פנימה, ובמקום שבו אנחנו רואים או פוגשים את העולם.
כמו שזה קיים בפרקטל האישי וכמו שזה קיים במרחב הסוציולוגי שלנו. זה באותו מידה קיים גם על אלוקים.
תרבויות שהסתכלו על אלוקים במרחב אדם דבליעל, ייצרו מה שנקרא מופע של אלילות. המון כוחות אלוהיים פועלים במרחב, הם חיים בצורה מפוצלת, עם סתירות פנימיות. בצורה קשה, הרבה פעמים אטומה, אינטרסנטית. אין אינטגרציה. זה לא אחד. זה לא אותו אחד שמביא את הטוב ואת הרע. דואליזם. פיצול. לא יכול להכיל באותו אדם את הקטבים האלה, את הנוראות של האהבה והיראה שבין האלוקי לאדם. חלק מתהליכי האינטגרציה זה תהליכי התיקון של מעבר מדמות של אדם דבליעל שזה בעצם התודעות האליליות לתודעה של אחדות חיים אחת אינטגרטיבית. שבסוף היא אפילו לא אוסף אחד של גילויי חיים, אלא ממש אחדות חיים אחת שמעבר להבחנה וחלוקה. אלו חלק מתהליכי ההתבגרות שלנו ביכולת לתפוס את המפגש של הנוכחות האלוקית בתוך חיינו.
זה אותם תהליכים. אותם פרקטלים שנעים מהאלוקי לאנושי לפסיכולוגי. לכן בהרבה מובנים האדם דבליעל הוא גם פירוק של התפיסה האלוקית בתוך הנפש פנימה לפעמים. חוסר יכולת להכיל אלמנטים מסוימים של אלוקים שאני לא רוצה לקבל אותם, להכיל אותם. כי אני לא יכול לחיות איתם. כשאני חי איתם הם מפרקים אותי. אז יכול להיות שאני פשוט אפצל או אשתיק או אנתק או אמחק אותם.
גם בתוך עצמי, לא כל פעם המצב של אדם דבליעל אומר שכל המערכת התפרקה. לפעמים יכול להיות שבסך הכל הכללי אני אדם בריא, נורמטיבי, חי, אבל יש לי אזורים של אדם דבליעל. אזורי התמכרות. אזורים ששם נמצא המקום של נקודת החולשה שלי, שם אני מפורק. החלקים האלה יהיו החלקים שאחיה בתוכם בסתירה, אפצל אותם בתוך המערכת. אני אנסה ל”סלסל” (סרט סימון לבן) אותם ולא לגשת אליהם. הם יבואו מידי פעם ואני אחיה כלפיהם בהדחקה או בהכחשה. זה אותם תהליכים אבל הם לא חלים על כל מערכת הקומה, אלא רק על אזורים מסוימים שם נמצאת נקודת השבירה של האישיות הבלתי מוכלת, שם יקרה תהליך הפירוק. לכן לפעמים כשאדם חוטא, בין אם זה כלפי אלוקים ובין אם זה כלפי חבר ובין אם זה כלפי עצמו, לא בהכרח שכל המערכת תתפרק. זה ישליך אדוות על פני כל חווית החיים שלנו. השבירה הזאת תיקח אותי לעולם פחות אחדותי, אמפטי, ויותר מסתגר ומפורק. אבל במסגרת המערכת הבריאה אני אתנהל במרחבי האמצע. עם הטיה מסוימת אולי לכיוון האדם דבליעל, לכיוון המקום הנוגהי, האינטרסנטי שלי, הסגור בתוך עצמו, המנצל, הקליפתי. אבל בגדול אני עדין מתפקד באופן בריא, נורמטיבי במסגרת המשפחה העבודה והיחס אל עצמי. אבל יהיו לי באותם המקומות שבהם אני מתנהל באופן מפורק, אזורי הנתק, השבירה, ההתמכרות, ההדחקה, בתוך החיים שלי, בשפה של המקובלים, “אחיזת הקליפות”. שם יתרחש המרחב הקליפתי בחיי, שם המערכת שלי נפגעת פעם אחר פעם. האדוות של הפגיעה האלה מטיילות על פני כל המערכת של החיים שלי. כי זה שיש בתוכי התנהלות מפוצלות, והתנהלות שהיא חלק ממה שאני, משליכה על חווית החיים שלי, על הקושי שלי לחוות את החיים כמשהו הרמוני. אני לא יכול לחיות את החיים באמת כמשהו אחדותי הרמוני, כי “את זה” אני לא באמת רוצה להכיל. אני לא יכול להכיל פירוק, פירוד, בתוך המערכת ההרמונית– זה לא הולך ביחד. אז מה שיפגע בדרך כלל זה השכבת עומק.
שכבת העומק, זה האדם החי, השכבה האצילית, המרחב של הקודש.
השכבה האמצעית הבריאתית- האדם הבריא. עולם הבריאה. השכבה האצילית זה המרחב האצילי. בשכבת הבריאה נשלטים שלשת העולמות הבאים, בריאה יצירה עשיה. הם נשלטים על ידי ספירת הבינה. בשכבה האצילית זה ספירת החכמה. ספירת הבינה שייכת להבניה של לבנות את החיים באופן מוגבל, יותר חיצוני, יותר פרטי. זה המרחב של האדם הבריא שיש לו מרחבי חיים חיצוניים בריאים. יש שם מוקדים שונים. מוקדי מימוש שונים ופרצופים שונים ופנים שונות.
בשכבה החיצונית ביותר נמצא האדם הקליפתי.
התפארת שייכת למרחב היצירה, במרכז השכבה הבריאתי. המקום בו אני מתחייב לאינטגרציה בחיי ומנסה כל הזמן ליצור את עצמי אל מול הקונפליקט. בין המרחב המפורד (האדם הקליפתי) למרחב המחובר (האדם האצילי), נמצאת נקודת האמצע שזה עולם היצירה שדוחף אותי ליצירה מתמדת בין הימשכות ליצר הרע לבין הימשכות ליצר הטוב. בין תנועה אל הנשמה החיה, או תנועה אל המרחב הנמוך של הרוח והנפש והקליפות. ביניהם נמצאת נקודת היצירתיות ולכן התפארת היא מרכז ההרמוניה. בנקודת הבחירה החופשית נמצאת התפארת.
מה נשאר לאדם הקליפתי? אפשר לשים בשכבת האדם הקליפתי את המלכות, אבל זה גם לא מדויק. זה בגלל השכבה הקליפתית, בגלל השכבה הנוגהית, זה המלכות מצד הקליפת נוגה – המקום האינטרסנטי שבו אני באמת לא יוצא מעצמי אלא במקום שמקבל. זה גם כן הבינה. אבל בינה במקום שהוא לא מחובר אל החכמה. לא מחובר לקשר החיים, לא נפתח לחשיבה הוליסטית, של אחדות חיים. זו השכבה הקליפתית של הבינה. המקום בו אני מבנה את העולם כהופעות פרטיות, סופיות, מוגבלות שאין חוץ מעצמם כלום. זה בעצם הקליפה הבינתית.
השכבה הזאת של האדם הקליפתי שלנו, גם שומרת על המרחבים הפנימיים שלנו. לפעמים אני צריך איזושהי קליפה בשביל לשרוד בעולם הזה אל מול קליפות אחרות. לכן הרבה פעמים אני אשתמש בקליפה הזאת (שכבת אדם דקליפה) בשביל להסתדר בעולם שיש בו גם רוע. אני צריך לדעת לא להיות תמים בעולם הזה, לדעת לשוחח ולהבין את השפה גם של קליפת נוגה, ולזהות גם תהליכים מניפולטיביים. גם אני לא רוצה לחיות שם, אני לא רוצה ששם הזוגיות שלי תהיה, ואני לא רוצה ששם החיים הבין אישיים שלי יהיו, או שהחברים שלי יתנהלו איתי ככה, אבל אני צריך לדעת לזהות את השפה הזאת. זאת הסיבה שזו קליפה. קליפת הבינה נקרא לזה.
צריך לזהות אותה ולדעת להגן, לשמור על עצמי. “עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל ; כי אתה עם עני תושיע ועיניים רמות תשפיל”. לכן זה “קליפת הבינה”. יש לה תפקיד. מה זה הקליפה של הגוף? עור. זה לבוש. זה הבגדים שלנוזה סוג של בגדי עור, כותנות עור, שאמא מלבישה את הילדים ומגוננת על החיים, שומרת על הבריאות שלהם בין השאר בעצם זה שיש להם גם קליפה. לפעמים צריך את הקליפה בשביל לשמור על הבריאות של החיים.
הקליפה היא קודם כל פאסיבית, אחר כך אם צריך בועטים. אם אין ברירה וצריך להילחם אז נלחם. אמא גם יודעת לשמור על הגורים שלה. אם צריך לגונן על החיים בזה שאנחנו נלך לשדה הקרב אז נלך לשדה הקרב. אבל קודם כל המטרה פה היא לשמור.
התפקיד החיובי של הקליפה זה לשמור. אם אנחנו משתמשים בה בהקשר הנכון שלה היא קליפה על החיים הבריאים. היא שומרת על החיים הבריאים. חלק גדול ממערכת החיסון שלנו נמצא בקליפות. שכבת העור היא חלק חשוב מתפקיד מערכת החיסון שלנו. לשמור ולגנון עלינו מהמרחב החיצון, קודם כל, כמחסום אנטומי בסיסי.
תחשבו על פירות – בקליפות של חלק גדול מהצמחים והפירות נמצאות המון ממערכות ההגנה והשמירה של הפרי. חלק גדול מתעשיית המרפא הטבעית יושבת על הקליפות של הצמחים ולא על הפנים של הצמחים. הקליפות של הפירות יותר בריאות הרבה פעמים מהפנים של הפירות. לא מבחינת ההזנה. כוחות ההזנה נמצאים יותר בבפנים, אבל כוחות השמירה ממחלות נמצאים הרבה פעמים יותר בקליפות. לקליפה של הרימון יש איכויות מרפא לא פחות אם לא יותר מהרימון עצמו. אפשר לראות בעוד הרבה דברים בטבע, שלקליפה יש תפקיד שהוא לא רק תפקיד שומר במובן החיצוני אלא יש בו גם חלק מאיכויות המרפא של הצמח.
זה שימוש נכון בקליפה. אני יודע להסתובב בעולם עם קליפה מדויקת, מאוזנת. לא מכניס אותה לתוך המרחבים הפנימיים של מערכת הקשר. אני משתמש בה כלית ברירה, אם צריך לגונן על החיים.
הסיבה השנייה של התפקיד הקליפתי שלה, הוא שלפעמים חלק מהתהליכים שלנו עוברים שלבי הבשלה בתוך המערכת הקליפתית הזאת. כמו אמא שהילד עובר בתוכה תהליכי עיבור ואז הוא נולד לתוך החיים, כך יש לשכבה הזאת גם תפקיד מסוים שלפעמים חלק מהחיים שלנו מבשילים שם ואז הם יכולים לעבור אל השלבים הבאים. ואז הם יכולים לעבור להיכנס למרחבים הפנימיים יותר (מהאדם הקליפתי לאדם הבריאתי ולאדם האצילי). אבל יש תהליכים בחיים שעוברים בשכבה הנוגהית הקליפתית ואז הם נכנסים.
ניתן לזה דוגמא פשוטה. היכולת שלנו להשתמש בתהליכי הצמיחה שלנו במקום אינטרסנטי בחינוך ילדים. עידוד מוטיבציה חיובית על ידי תגמול, שהילד מבין אותו קודם כל בשפה אינטרסנטית. אם תעשה תרוויח לא תעשה לא תקבל. אם הילד לא היה צריך ממך כלום הוא היה אומר לך “קפוץ לי”. אבל יש לו אינטרס, הוא רוצה להרוויח את הסוכרייה. הסוכרייה זה דבר לא בריא זה שייך לקליפות.
אבל אנחנו משתמשים בה לפעמים בתהליכי ההבשלה של הכוחות של הנפש שעדיין לא מספיק בוגרים בשביל להתנהל כי זה נכון, כי זה אמיתי, כי באמת בריא להתנהל במערכת חיים שאותה ההורה מבקש מהילד. ובלית ברירה במסגרת הבוסריות של הילד, חוסר ההבשלה הבוגרת שלו לתוך ההבנת מערכת החיים וההתנהלות בתוכה, אני משתמש בשפה קליפתית. הן לחיוב והן לשלילה. הן במעודד חיובי והן בתגמול שלילי. זו שפה. חלק משפת השכר והעונש נמצאת שם.
כשהייתי ילד, אם הייתי לומד פרק, אבא שלי היה נותן לי מטבע לקופה. ככה חסכתי כסף עד שקניתי אופניים. יום אחד אבא שלי התקשר אלי ואמר לי: זה לא בסדר, אתה לא מעודד את הילד שלך ללמוד כמו שאני עודדתי אותך. למה אתה לא אומר לו תלמד פרק תקבל מטבע? אבל הילד כבר למד. הוא היה בשלהי הגן. אמרתי לו: בסדר, ננסה. אמרתי לילד: אם תלמד תקבל מטבע. כעבור שבועיים הוא אמר לי אבא עזוב אותי מהכסף, אני לא רוצה את הכסף, אני רוצה ללמוד כי אני רוצה ללמוד, קח את הכסף שלך לעצמך. יש היום עליית העולמות במסגרת החיים. אני כנראה הייתי חייב אופניים הוא לא היה חייב אופניים, הוא ידע שהוא יקבל אותם בכל מקרה.
יש שכבה מסוימת שהמערכת מבשילה בתוכה. בהרבה מובנים, יש לזה הרבה פונקציות שאני לא יכול עכשיו להיכנס אליהם. שאנחנו מבשילים הרבה פעמים בתוך השכבת קליפת נוגה. אם לא היו לנו יצרים לא בטוח שהיינו מתבגרים אל תוך מערכת זוגית. היצרים הם חלק ממה שדוחף לתוך מערכת זוגית. האם זה אומר ששם צריך לשים את הקשר? לא. גם השכבה הנוגהית צריכה להתבגר ולעבור תהליכי סובלימציה לשכבות קשר עמוקות יותר אמפטית יותר, של קשר חיים. אבל זו שכבה קיימת שנמצאת בתחתית כל המערכת, בבסיסי החיים. היא משמרת דחף חיים בבסיס המערכת. שבילדות או בגיל ההתבגרות שלנו זה בעיקר מה שהיה לנו. לא באמת התעניינו בבן המין השני ברמה הבוגרת האמפטית, או ברמה של קשר חיים משותף, היכולת להביא חיים ביחד, וליצור חיים משותפים.
השכבה של המלכות שנמצאת פה בשילוב קליפת הבינה, היא השכבה של הדחף היצרי והבשלה בוסרית אבל תהליך של התפתחות שנמצא שם בדרך אל השלבים הבאים.
עיסוק בעצמנו. עיסוק בעצמי. לא רואה אף אחד. אני יכול לגדול בתוך משפחה אמא אבא תומכים, נותנים ומוסרים את הנפש, והילדים סוציומטים. חושבים על עצמם, מתעסקים, מטפלים בעצמם. הם עושים לך טובה שהם מפנים את המדיח. מתקשרים לאמא פעם בשבועיים “אמא, מה נשמע? שבת שלום”. “איך אתה מרגיש?” “אחלה”. אמר לי הרב דב זינגר, שאלתי את החברה בישיבה: “מה זה אומר כשהבן שלי אומר לי אחלה? התשובה הייתה אני חי למה התקשרת…”
יש רובד מסוים כזה. זה קליפתי, תקוע בעצמו, אנוכי, וההורים יכולים לשבת ולקטר על זה לפסיכולוג. אבל זה חלק מתהליך מסוים של מצב קצת בוסרי. חלק מהשלב הבוסרי הזה גורם לשקיעה שלנו בתוך עצמנו, ולהתבוננות שלנו בתוך עצמנו, ולהתבגרות שלנו בתוך עצמנו, באופן שעכשיו לא רואה אף אחד ממטר. בסוף זה הופך אותנו לאנשים קצת יותר אטומים, סגורים, פחות מחוברים. אבל זה היה שלב ביכולת שלנו לפתח את האישיות, את האני שלנו. אנחנו צריכים לדעת להתפתח ולא להישאר שם. ליצור קשר בוגר ואמפטי, ליצור קשרי חיים. אבל השכבה הזאת נמצאת בכל מיני רמות.
היא יכולה להיות שכבה קליפתית בעולם של הנשמה (נוגה דנשמה). היא יכולה להיות שכבה קליפתית ברוח (נוגה דרוח). והיא יכולה להיות שכבה קליפתית בנפש(נוגה דנפש). האדם הקליפתי לא נמצא רק בתחתית המערכת.
המקובלים מתלבטים בין שתי אפשרויות איך לצייר אותו. אפשר לצייר אותו בתחתית מערכת החיים, המקום התת-אנושי שלי. שמנשנש את הוופלים בשקט בתוך המים שאף אחד לא ישמע, שלא יבקשו ממני. גם אם לא עשיתם את זה חשבתם על זה. זה האזור התת-אנושי שלי. יש את המקום שעל פני כל הציר האדם הקליפתי נמצא.
הוא לא רק נמצא בתחתית המערכת, ואז אני אצייר את זה ככה:
או ככה:
אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, קליפות. זה האופציה שזה נמצא בתחתית העולמות. האזור התת-אנושי שלנו. וזה יכול להיות על פני כל מרחב החיים שלי שיש אדם קליפתי (כמו בציור העיקרי הקודם).
גם במקום של החיפוש הרוחני, הנשמתי שלי, יש מרחב קליפתי, שלפעמים אני עובר תהליכי הבשלה בתוכו, ששם אני שקוע בתוך עצמי. אפשר לראות אנשים שרצו לצאת למסע רוחני אבל הם שקועים בתוך עצמם, הם אטומים בתוך מרחב ההתרחשות הרוחנית הזאת, הם סגורים בתוכה, לא רואים את הזולת. הכל מתוך מטרות חיוביות, שהם רצו להתפתח מבחינה רוחנית, אבל הם שקועים בתוך המצב הקליפתי של הנשמה.
בתוך המצב הקליפתי של הרוח. בתוך המצב הקליפתי של הרגשות. הם מאוד רגישים, הם מאוד פתוחים לעולם רגשי, אבל הרגישות שלהם נגמרת ומתחילה בהם. לרגשות שלהם הם ממש רגישים, אבל לא מעבר לזה. זו הקליפה של הרוח.
יש גם אדם קליפתי בתוך מרחב הנפש.
אבל האם יש לזה גם תפקיד מעבר (מלשון עיבור)? כן, כי במקום הזה עכשיו האדם לא מסוגל לראות את הזולת ולהקשיב לו. מבחינה רגשית הוא פגוע. הפגיעה מביאה אותו לשם. נפגעתי, אז אני חווה את העולם מפורד, לא מבינים אותי, לא מקשיבים לי, אני נסגר בתוך עצמי. רע שם. זה מצב רגרסיבי לאדם הקליפתי במרחב הרגש. אבל עכשיו אני יותר מסוגל להקשיב לרגשות שלי, ולשמוע אותם, ולחדד אותם, ואולי לעבור תהליך בתוכם. ולחזור מתוך ההקשבה למה אני מרגיש חזרה לתוך השיח הבריא, האמפטי, היוצר, לתוך השיח המשתף, החי ביחד.
ש. או שזה סוגר אותי עוד יותר?
ת. זאת תהיה השאלה – האם הקליפה היא מרחב שאני משתמש בו כמרחב עוברי או מרחב סוגר? זאת הדילמה של הקליפה. הקליפה היא קליפת הבינה. הבינה זה פרצוף אמא. זה שכבת האדם הבריא, מרחב אמהי, שכבת הנוגה, הקליפה של אמא זה מרחב שיש לו אנרגיות עובריות. לאמא יש מרחב של רחם שבתוכו החיים מתעברים ונוצרים. זה מרחב שהחיים מתעברים בו. החיים בצורתם המפורקת, המפורדת, השבורה, הפרטית, נסוגים לפעמים לתוך המרחב הזה, במצבי פגיעה. יש לזה גם תפקיד – זה יכול תפקיד הרסני, וזה יכול להיות תפקיד מעבר (מלשון עיבור).
כשאדם נכנס למצבי דיכאון, הוא לא מקשיב לעולם, הוא לא עושה כלום, הוא רק בתוך עצמו. יכול להיות שהוא ישקע מהנוגה למעמקי האדם הקליפתי, ויגיע למצב אובדני. כי בהמשך הקליפות יש מוות. הוא לא מתקשר עם אנשים אחרים, ולא קשוב אליהם. אבל מצד שני בשימוש נכון במרחב הזה, הוא עכשיו נכנס פנימה כדי לעבור תהליך הריון פנימי מחדש עם עצמו, לאגור כוחות עם עצמו, ולהיות מסוגל יותר להקשיב למה קורה בתוך עצמו פנימה, ולחזור לחיים מתוך המצב הזה בחזרה לתוך הקשר. השאלה איך אני משתמש בתהליך הרגרסיה הזה? תהליך הכניסה למרחב שבו אני קצת יוצא מהמשחק, נכנס למרחב יותר שלי, יותר פנימי, אישי, קצת עצוב, מלנכולי, עובר שם תהליכים, אבל יוצא מהדלת יציאה בחזרה לחיים. יש למקום הזה גם אנרגיה אחרת.
אני אומר דברים שאולי המקובלים לדורותיהם לא היו רוצים שאסביר. אבל הגענו לימים שצריך גם ללמוד יותר לעומק את השכבות האלה. האר”י כותב שמי שלא מכיר את השם שלו בקליפה אז הוא יעבור את חיבוט הקבר כי כנראה הוא לא עשה יותר מידי בעולם הזה. האר”י מסביר: כשאדם מגיע אחרי המוות שואלים אותו מה השם שלך? זה לא הכוונה מה השם שלך בקדושה, אלא מה השם שלך בסטרא אחרא. אם אתה יודע מה השם שלך בסטרא אחרא, אז יאללה תמשיך. אם אתה לא יודע מה השם שלך בסטרא אחרא, אז נתחיל להרביץ לך, נחבוט בך, בוא נתחיל את העבודה עכשיו. זה סימן שעד היום לא באמת התמודדת עם הדברים האלה.
במסגרת המבוא אני מנסה שתבינו יותר לעומק את השכבה הזאת. בסופו של סיפור, אני אכחיש את מה שאמרתי היום, כדי להישמר מהמרחבים האלה, כדי לייצר חייץ בין השאיפה שלי לחיים בריאים לבין הרצונות הקליפתיים. אבל בנקודת מבט קצת יותר גדולה על החיים, קצת יותר מבינה את השלם, יש למרחב הקליפתי כל מיני פונקציות במערכת השלמה של החיים.
זו אחת מהפונקציות שלהם. אבל זו השאלה שלכם- אם תדעו להשתמש בכניסה למרחבי הנוגה בצורה שעוזרת לכם לעבור שם תהליכי עיבור, ותהליכי בירור. תהליכי בירור עם עצמי – אז מה באמת אני מרגיש? מה אני באמת רוצה? כשאני נמצא ביחד בתוך המרחב המשותף אני לא תמיד קשוב למה אני באמת רוצה בתוך הסיפור. המרחב הזה מכניס אותי פנימה ועוזר לי לברר בתוך עצמי מה אני באמת רוצה? מה המקום האינטרסנטי שלי בסיפור ומה המקום האמתי שלי בסיפור? לפעמים אני יכול דווקא פה לעשות תהליך ניקוי, של להוציא מעצמי חלקים שאני לא רוצה, ולקחת את הדברים שאני כן רוצה. אבל אם לא הייתי מגיע לאזור הזה, בו הייתי נכנס למקום המברר שלו, מקום שמסוגל להקשיב בתוך מרחב הפרט לפגיעה שנפגעתי ולמה נפגעתי? וכמה מהפגיעה הזאת היא שקרית וכמה היא אמתית? זה לא יכל לקרות. לכן המרחב הזה הוא לפעמים מרחב עיבורי. הוא ראשית תהליכי העיבור. המשך תהליכי העיבור יבואו בתוך הצעד אחד פנימה, בתוך שכבת האדם הבריא, כשנכנס לנפש. הנפש הוא מרחב העיבור הדומיננטי יותר. מפה אצעד פנימה למרחב שבו אני מתחיל להקשיב לנפש ולייצר איתה אינטגרציה.
ש. אתה מציג את זה בתור תהליך בחירתי מודע? אבל זה לא שאני בוחרת איך או האם להיכנס לקליפה?
ת. אני כן בוחר. אני יכול לבחור באיזה מרחב אני רוצה להיות. אני יכול להיות באדם האצילי ואני יכול להיות באדם הבריאתי ואני יכול להיות באדם הקליפתי. ברגע שאני מבין את התמונה של החיים, יש לי את החופש לנוע בתוך המרחבים. או לפחות לזהות איפה אני נמצא בזמן נתון, בזמן נתון אני נמצא גם פה וגם פה, איזו מסת משקל אני רוצה לשים בתוך כל השלם הזה של הרצפים האלה של החיים שלי? איפה המרכז שלי? גם אם אני מזהה שאני נמצא במצב קליפתי, כי נפגעתי, אני יכול לבחור כשאני בתוך המצב הקליפתי, באיזה קונספט אני נמצא במצב הקליפתי. האם אני נמצא פה בהקשר מברר, מעבר (מלשון עיבור), מבריא – במקום הקליפתי המבריא של התמונה (שכבת קליפת נוגה כמחוברת לאדם הבריא)? או שאני נמצא פה במקום שהולך לזרום מקליפת הנוגה לאדם הקליפתי ואילך הלאה למרחב ההרסני של עצמי, למרחב הקליפתי?
ש. אבל יש לנו יכולת לבחור לוותר עליו?
ת. אם את לא נפגעת אף פעם כשפוגעים בך…
ש. יש בני אדם שזרם החיים שלהם הוא חלק, יש לו בית מסודר, המשפחה שלו מאתגרת אותו, והמקום עבודה. ואז הוא בוחר האם להתמקד בתוך עצמו או להיפתח לחברה. אבל יש בן אדם שנהיה בחובות, ובכל מיני הקשרים שבהם אנשים מנסים לפגוע בו, ואז הוא צריך להוציא המון אנרגיות בשביל להגן על עצמו מפני החברה. האם האדם הזה הוא יותר קליפתי מהאדם שהתברך בחיים יותר שלווים?
ת. הוא חי יותר במרחב קלפתי. זה לא אומר שהוא יותר קלפתי. יכול להיות שבעומק תהיה לו שאיפה לחיות חיים אחרים, לחיות בצורה בריאה. אבל בסיטואציה שבה הוא נמצא היום, שבו הוא חי בתהליכי גירושין קשים ומבלה את זמנו בבית המשפט, וב”סחה” של החיים, אז שם הוא נמצא. בתפילה שהוא יסיים את הפרק הזה בחייו וימשיך הלאה. אבל כל עוד זו סיטואציית החיים שלו (הנוגה) אז במסה הכוללת של החיים קליפת הנוגה דומיננטית.
אבל השאלה היא איך הוא ניגש לשם? האם הוא שוקע עם זה וממשיך עם זה הלאה לתוך המדרון ההרסני? או שהוא משתמש בזה באופן מדויק למה שצריך לעשות בשביל לסיים עם זה נכון, ולהמשיך הלאה בחזרה לחיים בריאים, בפרק הבא שלו? זה חלק מהשאלה שבה הוא נמצא. האם להיכנס לסכסוך שמזהם לו את כל החיים, ואין חוץ ממנו כלום, ולפרק את כל בסיסי האמון שהיו לו בזוגיות ובקשר חיים בריא, בגלל המצב שבו הוא נמצא עכשיו בסכסוך גירושין? או שהוא אומר: אוקי, זה המצב עכשיו, האדם שאתו חייתי הביא אותי למקום הזה. בוא נסיים עם זה נכון וכמה שיותר מהר באופן מדויק. אקח את מה שאני צריך ללמוד מהסיפור הזה בשביל הפרק הבא, לעבור אותו יותר נכון ובריא לחיים שלי. להבין איפה טעיתי, ומה המקום שאולי לא זיהיתי ולא ראיתי עד עכשיו, שעכשיו צריך לברר אותו. הוא מוסתר בשכבת הקשר. ולחזור באופן בריא יותר ובוגר יותר לקשר הבא.
אבל אם אשאר רק בנוגה ובפעם הבאה אחזור שבור, חסר אמון, אני בכלל לא אמשיך לפרק הבא. השכבות הבאות כבר לא יצליחו להשתקם מהטראומה שעברתי. זה חלק מהדילמה שלנו, היכולת שלנו להיות מודעים ובוחרים, איך לעבור או להשתמש בתוך המרחבים האלה? זה חלק גדול ממה שהאר”י ניסה ללמד כשהוא ניסה ללמד את עבודת הבירורים. ללמד את ההשתמשות שלנו במרחב הזה, הכניסה והיציאה ממנו, ההשתמשות בו, הנצרכות שלו לחיים.
ש. אתה מתאר את הקליפה כמשהו שיש לו גם פונקציה של שמירה, ולפעמים זה מה שצריך שהאדם צריך להסגר שמה בשביל להישמר מפני דברים אחרים, לשמור על עצמו והקליפה היא עבה וכו’. זה עדיין לא מסביר לי מדוע יש מצב שאדם יתמכר לקליפה? שכל חייו הוא מחפש את זה?
ת. יש את המצב שבו האדם הקליפתי קיים, והוא לא נמצא בהקשר הבריא, וזה בדרך כלל. הוא קיים באופן כאוטי, הרסני, מפורד, מפורק. מה המוטיבציות שלנו לחיות שם ככה? אנו חשים הרבה יותר עצמנו. מרגשים הרבה יותר את עצמנו. חווית האינטימיות עם עצמנו הרבה יותר דומיננטית. חווית הטריפ של לחיות בלי גבול ולהתפרק אל תוך ההרס הרבה יותר חזקה פה – יש הרבה כח בזה. לא להתחשב באף אחד, לומר כל מה שאני רוצה והכי חזק ועוצמתי שיש. ליהנות הכי חזק ועוצמתי שיש. גם אם זה מוביל אותי לתהליכי מוות, חווית השחרור שאני חווה שם היא טוטאלית. זו רק אחת מהסיבות. אני יכול ליהנות איך שאני רוצה וכמה שאני רוצה במלא העוצמה שיש, בלי לדפוק חשבון לזה שלמחרת אני אקיא. אבל החוויה היא טוטאלית, גם היא ממיתה כי היא טוטאלית. כי אין חוץ ממנה. אני אמחק את הזולת, אבל אני חווה עוצמת שליטה מוחלטת, אז סבבה. החוויות האלה הן חוויות הרסניות, שנמצאות בתוך המרחב הקליפתי הקשה. בדרך כלל לשם אנחנו מגיעים בתהליכי ההתמכרות. מה שעכשיו פתחנו, ובאמת אל תבלבלו את זה. זה אחרי שיש בתוכנו גם את המרחב הקליפתי הזה, האם יש לו גם פונקציות בריאות, משמרות, מעברות (מלשון עיבור), מבררות? האם אני יכול באיזשהו רובד של השכבה הזאת להשתמש בה אחרת? בתור אדם בוגר, בריא, חי, שיש לו חיבורי עומק ושורשים עמוקים בתוך כל מרחב החיים (אדם דבריאה ואדם האצילי), האם הוא יכול ללכת לאזור של האדם הקליפתי ולהשתמש בו נכון? יש את האופציה הזאת.
אבל בדרך כלל אנחנו נמצאים במרחב האדם הקליפתי אחרת. פגעו בי, אז אני הולך לנקום את נקמת השטן במי שפגע בי, לא אכפת לי בכלל. אני אהרוס לו את החיים כמו שהוא הרס לי, לא משנה שהילדים יהרסו בדרך, וכן הלאה. זה בדרך כלל המקומות שאנחנו מגיעים אליהם.
ש. אז באופן פשוט הקליפה היא רעה, היא מובילה להרס, רק שלפעמים יש איזשהו דרכים מיוחדות שבהם אפשר כן להשתמש בהם בצורה נכונה?
ת. זה פרספקטיבות שונות. יש את הילד ויש את ההורה. כשהילד מגיע לשלבים האלה, לאדם הקליפתי, הוא מתפרק שם, הוא לא רואה משהו אחר. זה הילד, זה כביכול הנפש. בעולם העשייה, בשכבת האדם הבריא, הגענו לנפש, ובנקודת המעבר לאדם הקליפתי נכנסנו לנפש דנפש, ולאזורים התת נפשיים- האדם הקליפתי. זה הילד. ההורה זו הקליפה הבינתית, הבינה, אמא, שמסתכלת על התהליך בעיניים אחרות ויותר בוגרות, יודעת להבין מה קורה בתהליך הזה, ואיך להשתמש בתהליך הזה גם בצורה אחרת. אתה יכול לסגל לעצמך גם את התובנה של ההורה ולא רק את התובנה של הילד ביחס לניהול העצמי שלך. בדרך כלל אנחנו מגיעים לשם באופן התמכרותי, אנחנו ילדים. הגענו לשם מחוסר שליטה. נגררנו לשם. איבדנו את עצמנו שמה. ההתמכרות לקחה אותנו לשם. הרגשות הקשים לקחו אותנו לשם. היכולת שלך להשתמש בזה אחרת מצריכה ממך מבט בוגר יותר על החיים. גם על המרחב של האדם הקליפתי, כי כשאתה מסתכל על קליפה אתה יודע שהיא גם חלק אינטגרלי מפרי. כשהפרי הוא בוסר אז כל המרחב שלו הוא קליפתי. ככל שהוא יתבגר יהיו יותר תהליכי מידור בין קליפה לפרי, והבחנה שלהם אחד מהשני. אל תתבלבלו. זה 180 מעלות.
ש. הסברנו קודם את הקליפה כתוצאה כוללת של האדם. האדם הרע, מהחטא. מצד שני, הבינה אמורה לבנות ולהפריד, אז היא חייבת גם לייצר קליפות?
ת. היא לא חייבת לייצר קליפות, היא יכולה לייצר מרחבים בריאים של הפרדה בריאה. היא לא חייבת להביא אותי למצב הקליפתי. יש לי הפרדה, דיפרנציאציה. של המשפחה, חיים בייחד כל אחד וה”ספייס” שלו. עצם הדיפרנציאציה, היא כואבת, אבל היא לא צריכה להיות זרה, היא לא צריכה לייצר ניכור. זה שילד נולד מאמא וחותכים לו את חבל הטבור, זה לא מייצר ניכור, אלא שונות, נבדלות, הפרדה. אבל בין ההפרדה לניכור יש את הצעד הזה. בין שונות לשנאה יש כבר את הצעד הזה. זה כואב. אבל יש כאב בתוך האהבה. כאב לא זהה עם רוע. גם ללדת זה כואב אבל זה לא רוע.
גם מוות יכול להיות חלק מתהליכים בריאים של חיים ויכול להיות מוות רע. זה מוות עדין. כל יום תאי גוף בגוף שלך מתים, ואתה לא חווה את זה כמוות. יש תהליכי היפרדות שהם נעשים בצורה בריאה והם בריאים לחיים. אבל הם לא ניכור. האם הילד שלי צריך לצאת מהבית בצורה מנוכרת אלי, או בצורה מופרדת ממני ובריאה. אם אני לא אדע לשחרר ואני אהיה סימביוזי אתו, במסגרת הקליפת נוגה הוא יבעט בי חזק בחזרה בצד השני של התמונה, בשביל להשתחרר ממני.
ש. אז גם בגן עדן היה מוות עדין?
ת. גן עדן לא נשלט בשכבת האדם הבריא, אלא גן עדן בשכבת האדם החי, בעץ החיים. בגן עדן לפני חטא אדם הראשון המערכת ששלטה היא מערכת עץ החיים. אנחנו מדברים בעולם שאחרי החטא כשהמערכת של שכבת האדם הבריא שולטת. זו מערכת הבינה שיש בה מוות. אבל יש הבדל בין תהליכי הפרדה בריאים, לבין תהליכי הפרדה שהמוות מייצר- בהם יש ניכור וזרות, ייאוש, אטימות. פה יהיה הבוחן, אם אני סמביוזי עם הילד שלי- הוא יצטרך להרוג אותי בשביל להמשיך הלאה בחיים. פה נמצא אדיפוס – אם יהיה לי מרחב חי בריא עם הילד שלי עם תהליכי הפרדה בריאים אז הוא לא יצטרך להרוג אותי בסוף הדרך. יש הבדל בין הפרדה בריאה לבין תהליכי הרס, וניכור וזרות בשביל לשחרר את עצמי ממישהו אחר.
תם ולא נשלם. זה נושא רגיש, קחו אותו בעדינות. נחזור אליו בהמשך, כשנדבר על הנפש ותהליכי הבירור. במרחב הזה האר”י ממקם נושא חדש שהוא פתח בתוך המערכת הקבלית שלא פותח עד ימיו בצורה מפותחת. זה היה סוד שמור במערכת. שנקרא עבודת הבירורים. המרחב הזה בין המרחב הקליפתי למרחב של הקדושה. לפעמים אנחנו עוברים תהליכי רגרסיה לתוכו בשביל להעביר תהליכי בירורים שמצמיחים את החיים לתוך תהליכי אינטגרציה.