שיעור 10: שני האדמים ועבודת הבירורים

הסיפור החיצוני והסיפור הפנימי

היום נסיים את החטיבה שעסקנו בה בחודש האחרון- האדם של החיצוניות והאדם של הפנימיות. אנחנו מסתכלים על שני סיפורים של דמות האדם. דמות האדם הפנימית: בה הפרקטל נע בהרמוניה באחדות. כל החיים נעים בזרם אחד מחובר, בכל הרמות והמרחבים שלהם. האדם של האצילות, בריאה, יצירה ועשיה כולו הופעת חיים אחת שמופיעה, קשורה ושומרת על הדהוד מלא. האדם החיצוני, לא מופיע באותה הרמוניה, באותה רמת אחדות וחיבור של חיים. יש תהליכי צמצום ופירוט, הגבלה, ובסוף גם פירוד בתוך הסיפור החיצוני של האדם. את האדם הפנימי זיהינו, בעקבות המקובלים, עם האדם של עץ החיים. את האדם החיצוני זיהינו עם האדם של עץ הדעת טוב ורע שכבר חי בעולם של מודעות של טוב ורע, עולם שהוא כבר יותר מפורד ושבור. יחד עם זה, אדם שנמצא במרחב הזה, הרבה יותר צריך לבחור כל הזמן באופן יצירתי. לאיפה הולך? מה הוא עושה? האם הוא נמשך כלפי מטה והחוצה או נמשך כלפי מעלה ופנימה? שם, בתוך המרכז הזה, של הרוח היוצרת נמצא האדם. 

תהליכי ההתהוות, מהפנים אל החוץ

ניסינו להבין, מה מניע את תהליכי ההתהוות של האדם החיצוני? למה אותם חיים שהולכים ופועמים ברמה של האדם האצילי כשהם הולכים ומתממשים החוצה במורד החיים, והולכים להוות, להופיע, ליצור, לעשות את עצמם, הם לא ממשיכים את אותו רצף של חיים של אחדות והרמוניה? מה קורה במעטפת החיצון שהעסק הולך ומשתנה? כדי להבין את זה, דיברנו על כך שהחיים כמו שהם נמצאים בתוך המרחב ההרמוני השלם שלהם, הבלתי מוגבל, לא יכולים באמת להביא את עצמם עד הסוף לידי ביטוי. יש צורך לחיים לבוא ולהופיע את מרחב החיים, מרחב העולם שלהם, באופן שהם יכולים להתממש בו. זה מצריך שהחיים ילכו ויתפרטו, ויצטמצמו, ויגבילו את עצמם לאישיות פרטית, זמן פרטי, מקום פרטי, ויוציאו את עצמם מן הכח אל הפועל באופן ספציפי. זה תהליך חיוני של החיים. אם אנחנו מסתכלים על המרחב של האדם האצילי שיש בתוכו את חמשת הפרצופים. אז המרחב האימהי של הנשמה, המרחב הרוחי של הזעיר אנפין, המרחב הנפשי של פרצוף הנוקבא לא יכולים באמת להתממש בתוך המרחב האצילי. המרחב האצילי הוא מרחב של חיה, של חיים, הכל הופעת חיים אחת גדולה. אי אפשר להביא את החיים שם לידי ביטוי ספציפי פרטני. החיים זקוקים לצאת מתוך המרחב הזה, לרדת למרחב נמוך, מוגבל יותר, שיאפשר להם אבל להוציא מן הכח אל הפועל את הסיפור שלהם הגנוז בתוכם. לכן במובן מסוים הנשמה, הרוח והנפש עוזבים את המרחב של החיים האלוקים וצריכים לרדת למרחבי הבריאה יצירה ועשיה. שם לנשמה יש סיפור שהיא יכולה להופיע – הסיפור שלה בעולם הבריאה. הרוח יכול לממש את עצמו ברוח של עולם היצירה. הנפש יכולה לממש את עצמה בעולם העשייה. ככה החיים יכולים להביא את עצמם לביטויי החיצון שלהם, הספציפיים, הפרטניים, המוגבלים שלהם, ולגלות את עושר החיים שטמון בתוכם, שלא יכול לבוא לידי ביטוי כשהחיים גנוזים בתוך מרחבי החיים הפנימיים. זה צורך עמוק של החיים. 

מהחיה אל הבי”ע

בתוך החיה נצייר ארבעה פרצופים: חיה, נשמה, רוח, ונפש, של חיים. הדומיננטיות השלטת במרחב הזה היא של חיה. עולם האצילות בכללותו הוא עולם של חיה. 

עולם הבריאה הוא עולם של הנשמה. עולם של היצירה הוא עולם של רוח. עולם העשייה בכללות העולמות – נפש. עולם החיה זה עולם האצילות.

אני רוצה להראות לכם את המעבר מרמת המיקרו (עולם החיה) לרמת המקרו (אבי”ע).

נצייר על זה את שם הוי”ה ברוך הוא. י'(אצילות) ק'(בריאה) ו'(יצירה) ק'(עשיה).

גם אם אני אצייר פה (בעולם החיה) אני אקבל י'(חיה דחיה) ק'(נשמה דחיה) ו'(יצירה דחיה) ק'(עשיה דחיה).

החיים בחיה הם עדיין כמו איזשהו כח חיים שלא הביא את עצמו לכדי ביטוי ספציפי, פרטני ומוגבל. החיים פתוחים עד אינסוף באחדות גמורה. עדיין אין להם את היכולת לבטא את הרבדים הפרטיים יותר של החיים.

הנשמה היא נשמה של חיה, הרוח הוא רוח של חיה, הנפש היא נפש של חיה. הכל נשלט עדיין על ידי תנועה של חיים מאוד פתוחה, גדולה ואחדותית. אבל לא מאפשרת לחיים הפרטיים להיווצר, להיוולד. לזמנים המוגבלים למקומות המוגבלים. החיים זקוקים לעזוב את המרחב החי, האחדותי והבלתי מוגבל שלהם, וללכת למרחבים בהם הם יוכלו להוציא את עצמם מן הכח אל הפועל. הם צריכים לעזוב את המרחב של החיה ולרדת לעולמות נמוכים יותר. שבהם הם יוכלו להתיישם, להתבטא, להתממש, להתגשם.

בקשת החיים להופיע

זה חלק מהמסע של החיים שלנו. כולנו עוברים את התהליכים האלה. יש בתוכנו בקשה של חיים שמבקשת להתממש ולהופיע. מבחינת המקובלים אנחנו קודם כל, תנועה של חיים. אנחנו עכשיו מספרים את הסיפור מלמעלה למטה. מה-י’ ל-ק’ ל-ו’ ל-ק’, יש תנועת חיים- זה ה-י’ שמבקשת להתממש. יש חיים שרוצים להתממש, להופיע, להתהוות. מתחיל מסע של התהוות שנמשך בפרקטל האישי שלכם בתוך המאה עשרים שנה. זה מסע של עמים, דורות, היסטוריה שלמה, ועולם ומלואו כולו. כל ההוויה כולה בתוך המסע הזה של התהוות החיים.

החיים בהתחלה הם רק י’ – רק בקשת חיים עם המון עוצמת חיים שגנוזה שם, אבל היא עדיין לא יכולה להתממש כי היא לא באה לכדי ההתפרטות של ההופעה של ההתגלות שלה.

היא צריכה ללכת אל ה-ה’ דחיה, נשמה דחיה, בה החיים יכולים לקבל איזושהי התפרטות פוטנציאלית. עדיין פוטנציאלית. דברנו על הילד שנמצא בתוך הרחם של אמא ובבית של ההורים, הוא מלא חלומות שעולות בתוך הרוח על מה הוא יהיה כשהוא גדול? מה הוא יעשה עם עצמו?

גם לא מספיק. החיים צריכים ללכת וליצור, להופיע את עצמם באופן שלוקח את הכוחות האלה ויוצר אותם בתוך ממד הזמן, והופך אותם למסע בזמן של תהליכי יצירה והתממשות של כוחות החיים שטמונים בי. פה אין ברירה, אני צריך לבחור כח, או שתי כוחות מסוימים שיהיו הכוחות המרכזיים של תהליכי היצירה שלי. כל פעם יכול להיות שכח אחר יתפוס את מרכז הכח היצירתי שלי. זה לא המקום הפוטנציאלי של החלומות שלי בתור ילד שאני יכול לחלום על הכל, ולשחק עם חלומות. פה חלום בא בזמן, מתממש בתוך המציאות, הופך למסע יצירתי של הרוח. ארבע שנות לימודים, סטאז’, עבודה. נכנסת לתוך תנועה יצירתית שהולכת ומתממשת בתוך עולם המעשה. ההתממשות בעולם המעשה היא חלק מהצורך של החיים לצאת מן הכח אל הפועל, להתגשם, להתממש.

המסע הזה קיים בחיה/אצילות כבקשה, אבל הוא לא יכול לבוא לידי שלמותו במובן מסוים, בצורה הזאת, הוא צריך ללכת ולהביא את עצמו לידי ביטוי במרחב הגדול של הפרטקל הגדול (אבי”ע). מרחב של מסע החיים שלנו בתוך מרחבי החיים החיצוניים, שהמציאות של החיים הפנימית שהיא עדיין גנוזה פנימה, תוכל להתממש דרכה.

ההחצנה נצרכת לחיים כדי שהם יוכלו להתממש, להתבטא, להתגלות, להתגשם. זה חלק חיוני מצורך החיים שלנו.

כח הבינה וכח החכמה

הכח המניע שיעמוד מאחורי המסע הזה, ראש וראשון למסע שעובר ממרחב החיה/אצילות אל המרחבים האלה של הבי”ע יהיה הכח של כוחות הבריאה העצמית שלנו, כוחות הבינה.

לא הכח של החכמה- ששולט בעולם האצילי. אלא הכח של הבינה. הכח של החכמה עדיין מסתכל על כל החיים כהופעת חיים אחת. הכח של החכמה הוא הוליסטי. הוא עדיין לא מסתכל בצורה מחלקת על המציאות. לכן הוא חווה את הכל כהופעת חיים אחת, אחדותית, שאתם יכולים לצייר בתוכה מה שאתם רוצים, אבל זה כמו תנועה בתוך הים – הכל נשאר אחד. כל מה שתחשבו על התהוות החיים בתוך החכמה, נשאר תנועות חיים כמו של דג בתוך מים. לכן לחיים בתוך המרחב הזה המקובלים נהגו לקרוא “נוני ימא” דגים בים. תנועת חיים שעדיין נשארת בתוך האחד. כל ההתהוות היא עדיין אחדותית, בלתי מתחלקת. היכולת ללכת לעולם שרוצה לממש את עצמו, חייב לעבור מהחשיבה הוליסטית לחשיבה מפרקת, מנתחת, מגבילה, מצמצמת, בוחרת משהו בתור מרכז. הכח הזה, זה הכח של הבינה. הבינה לא יכולה באמת להתממש עד תומה כשהיא בתוך המרחב הזה (מרחב החיה), בתוך מרחב החיים ההוליסטי. היא חייבת לצאת משם וללכת למרחב שהוא מרחב שנשלט על ידי כח הבינה והוא סיפור שלם של הבינה. זה לא ספירה נשמה בתוך החיה, אלא זה ספירה שפועלת במרחב הבריאה. ספירה שיש לה מרחב שלם שנקרא בריאה, בו היא יכולה לברוא עולם, וסיפור חיים שלם, שזה הכח הדומיננטי שלו – כח של גילוי פרטים והופעות פרטיות, שילכו ויצרו ויממשו את עצמם. 

בחיה /אצילות, הראש הוא אחדות חיים הוליסטית. בבריאה הראש מתחיל חשיבה מפרדת, בינתית. הוא יאפשר את כל התהליכים שיקרו מכאן ואילך בעולמות הבי”ע. כל התהליכים האלה נשלטים על ידי החשיבה הבינתית, החשיבה הבוראת.

הם יאפשרו את שלב ב’ של המסע. השלב הראשון של המסע הוא עדיין במובן מסוים כמו עובר. עובר במובן הכי ראשוני שלו, כח חיים גדול אחד בלתי מחולק. יש בו אולי תנועה של התהוות אבל היא התהוות של חיים. בשלב ב’ יש כח בו החיים מתחילים להתהוות בצורה דיפרנציאלית, מובחנת, בתוך ממדי זמן (יצירה) בתוך ממד מקום (עשיה), של אישיות. של אישיויות שונות. ככל שהתהליך הזה יגבר הפרטים יהפכו להיות הסיפור: בבריאה כל הפרטים עדיין בתוך הרחם של האם כבריאה אקולוגית. ביצירה כבר כל אחד נמצא במסע שלו בממד הזמן להתממש. הוא נמצא בקונפליקט עם הפרטים האחרים ועם העוצמות האחרות שלו. גם בעשיה כל פרט כבר דואג לקיום, להישרדות ולהתממשות שלו, הוא מכוון כלפי עצמו- פנימה, כדי להוציא את עצמו מן הכח אל הפועל. זה מה שקורה במרחב תהליכי ההתהוות (בי”ע), שלב ב’ של המציאות. התהליך הזה הולך ומאבד את סיפור החיים הפנימי יותר (חיה/אצילות) ומחליף אותו בסיפור חדש (בי”ע), סיפור חיצוני יותר. אנחנו מחליפים ראש. במקום לחשוב דרך קשר החיים הגדול ההוליסטי, אנחנו חושבים דרך חשיבה הפוכה- חשיבה שמכוונת אל חשיבת הפרט, חשיבה מוחצנת ופרטית. זה החשיבה הדומיננטית. החשיבה המוחצנית ממילא גם בוחרת. אם יש לי מלא הופעות בתוך המרחב, ואני עדיין חושב באופן אחדותי והוליסטי אני לא חייב לבחור באופן בררני. אבל אם אני רוצה לברוא משהו, לברוא את החיים באופן פרטני, אני צריך לפעמים לבחור מה יהיה המוקד שלי. אני כבר לא יכול להסתכל באופן שלם על כל המרחב, אני צריך להתבונן, למקד. לשים את הפוקוס שלי על רכיב מסוים בתוך התמונה, ואז להתבונן, להיכנס לרזולוציות יותר עדינות ומתבוננות בתוכו פנימה. ברגע הזה כבר בחרתי. ברגע הזה כבר יש עיקר ותפל. ברגע הזה יש משהו שאותו אני רוצה ובו אני מתמקד. ברגע הזה כל שאר הדברים נדחו קצת החוצה. זה התהליכים של הבינה. תהליכים שבהם החשיבה עוברת משלב של הכרה, תפיסה הוליסטית של המרחב, לחשיבה ממוקדת, בוחנת, בוררת, ובוראת את מה שבחרתי בתור ה-מה שאני עכשיו רוצה להיכנס אליו, לממש אותו.

זו החשיבה שהולכת מהבריאה ומטה, ומחליפה במובן מסוים את החשיבה של האצילות. בלעדיה החיים לא יתממשו, ולא יתגשמו.

לתהליך הזה יש מחירים. אבל כולנו עוברים אותו, כולנו חיים תחתיו, והוא בסופו של דבר צורך של המרחב הגבוה גם כן. המרחב הגבוה בעומק, שותף בתהליכים האלה ומלווה אותם. כי החיים לא יוכלו להתממש עד הסוף, ולהוציא את מה שגנוז בתוכם, אם הם לא יבואו ויספרו את הסיפור שלהם.

מה שקורה בתוך התהליך הזה, הוא שהסיפור הפנימי של החיים שרוצים להתממש, והסיפור החיצוני, לא תמיד נראים ונחווים אותו דבר. יש שני סיפורים שונים בתוך עצמנו וגם ברמה החברתית שלנו.

הסיפור החיצוני והפנימי ברמה החברתית

בסיפור הפנימי, ברמה החברתית, כולנו באנו מהופעת חיים אחת שהלכה והתממשה לתוך מרחב של בריאה, יצירה ועשיה. החיים הולכים ומופיעים במגוון של חיים מופלאים וקסומים, עשירים ומבורכים, והם פה בחדר, יושבים  כהופעת חיים אחת. מתגלים בממדי הזמן, וכל פעם כוחות חיים אחרים באים והולכים ומופיעים את השלם הזה של החיים. הם בקשר אחדותי אחד, תומכי חיים אחד של השני. מעשירי חיים אחד של השני. החיים יכולים להתברך אחד מהשני. 

אבל זו לא בהכרח התודעה בה אנחנו יושבים בחדר. התודעה שבה אנחנו יושבים בחדר יכולה להיות חיצונית יותר, חשיבה בינתית שבה יש פרט ויש פה אוסף של פרטים בחדר. כל אחד כפרט מכוון למימוש הפרטי שלו, עסוק בזמן שלו, באישיות שלו שצריכה לצאת מן הכח אל הפועל, וכמה זמן נשאר לו להגשים את האישיות שלו פה בעולם. מה המשאבים שהוא צריך בשביל לממש את עצמו, הן ברמת הנפש והן ברמת הרוח. הוא יכול להסתכל על השכן שלו או כעוד אחד שדומה, יותר או פחות, לסיפור שלו ומתחרה אתו על אותו מרחב, או כעל זר ועוין. אבל הסיפור הוא סיפור אחר לגמרי. זה סיפור החוץ. הסיפור שנשלט על ידי המרחב של הבינה (בי”ע). הוא מגבש את החיים על בסיס חדש. על בסיס האישיות של ה”אני”. האישיות שלי כ”אני” היא ארגון מחדש של מה שקורה פה, לא על בסיס החיים המשותפים שלנו, אלא על בסיס ה”אני” של כל אחד, שמזדהה עם הופעת הפרט שלו, ומתמקד בפוקוס שלו על מה שהוא רוצה להופיע בזמן ובמקום, ולהגשים את עצמו. החשיבה הזאת מסתירה את חשיבת עומק של העץ חיים שנמצא בפנים. היא מכניסה חשיבה שיוצאת מנקודת ההנחה של השונות, נפרדות, אחרות, פרטיות וסופיות של הזמן והמקום והאדם. 

שתי השכבות- כמימוש השלם של האדם

אלו שתי שכבות של האדם. אצל המקובלים זה לא נפרד, אלא זה שני סיפורים, חוץ ופנים, של החיים שלנו. אנחנו בו זמנית מתקיימים בשתי המרחבים האלה.

מערכות היחסים שלי עם הילדים שלי הם בו זמנית חלק מקשר של חיים ובו זמנית מקיימות מערכת יחסים אינדיווידואלית של פרטים שחיים בשונות, ומסתכלים כל אחד על השני כאחרות. במקרה הזה זה מרוכך יותר כי יש פה יותר קרבה בין שתי ההסתכלויות. אבל יש מקרים שזה רחוק יותר. אבל אנחנו מקיימים בו זמנית שני מצבים, שתי שכבות, שני צירי עומק, שני צירי סיפור בתוך החיים שלנו.

בהרבה מובנים, החשיבה השלטת והדומיננטית זו החשיבה של בי”ע- החשיבה האישיותית של הנפש רוח נשמה של החיצוניות. החשיבה של ציר החיה המתפשט בבי”ע, גנוזה בפנים, ולא נוכחת לנו באמת בחיים, לא מקבלת את עומקה ומשמעותה. אם אנחנו רוצים לשאול את עצמנו- למה? כי בין השאר היא תפריע, אם היא תהיה דומיננטית. היא תפריע לתהליך של הבי”ע לקרות. אם עכשיו היה נוכח באופן דומיננטי הזה שכולנו הופעת חיים אחת הוליסטית, פה בחדר, זה יכול היה להפריע לתהליך של כל פרט לממש, להגשים את עצמו, להוציא את עצמו מן הכח אל הפועל.

במצבי סכנה והישרדות, הרבה פעמים אנחנו חוזרים לאיזשהו בסיס חיים קולקטיבי. אבל לא בהכרח אנחנו חוזרים לחיה, יכול להיות שלפעמים אנחנו נגיע  עם זה לעשיה. המרחב של הנפש הוא חלש מבחינה אישיותית ולכן הרובד הקולקטיבי שלו יותר חלש. 

יש נקודה מאוד בסיסית בכל הנושא של תפיסת האדם דרך החשיבה של המקובלים. האדם שאתם חושבים עליו זה לא האדם שאני חושב עליו. כשאתם חושבים על אדם, אומרים את המילה אדם, אתם חושבים על אישיות פרטית. כי אתם כבר חושבים מהבי”ע, מהבינה, שמתחילה לכונן את הזהות של האישיות הפרטית של האני. המסע שלה ברוח להגשים וליצור את עצמה בחלום שלה לתוך ממדי הזמן. והתממשות המעשית שלה. ברצוא ושוב. אלו מערכות התקשורת שלכם: הנפש, הרוח, והנשמה שלי. את השכבה של החיה. את החשיבה שלה כחשיבה מכוננת בסיסית, ומוקדמת לכל הסיפור של מי אני ומה אני- אתם לא חושבים. זה לא התרבות, לא העולם המודרני בו אנחנו חיים. זה לא התהליכים שאליהם האדם הלך והתווה את מסלוליו. מאז חטא אדם הראשון התהליך הזה תופס תאוצה, מבחינת הקונספט.

המקובלים שומרים איזושהי תודעת חיים אחרת של מה זה אדם – מה הפוטנציאל של האדם? מה האופציות שקיימות בתוכו? מה מערכות העומק שטמונות בו? דברים שבחשיבה הרגילה הם סמויים. האדם הרגיל לא רואה את זה. כמו התסכול בין הורים לבין הילדים. כל ילד חי את המלחמה שלו לקבל את היחס שלו, את המקום שלו, לא רואה אף אח ממטר. ההורים קרועים מבפנים – כי הרי זה החיים שלי שרבים אחד עם השני. הם לא יכולים לסבול את המריבות של הילדים, כי זה קורע אותם מבפנים, זה בתוך החיים שלהם. זה לא איזה שני אנשים זרים שעכשיו החליטו לריב. הם חווים את זה מתוך העץ חיים שלהם, את הטוב והרע הזה שמתרוצצים, ויתרוצצו הבנים בקרבה. זה שני פערים של הסתכלויות שהם מאוד דרמטיות.

המקובלים מניחים בבסיס החשיבה שלנו על מי זה אדם, את השכבה האצילית. שכבת עץ החיים. אל מולה בוחנים את כל הסיפור שאתם רואים, חושבים עליו, קוראים אותו בכל התרבות המערבית, שהוא מכוון למימוש של אני, אישי פרטי, להוציא את עצמו מן הכח אל הפועל. אצל המקובלים זה ממש חצי סיפור. אם תנסו לפתור את כל סיפור החיים רק בתוך הציר הזה של מי ומה אני, עשו פה עכשיו פסיכולוגיה שלמה סביב האני, אתם חופרים בתוך מקום שלא יכול לפתור את הסיפור שלו בתוך עצמו בלבד. הוא רק חצי סיפור. אם לא נקרא את הסיפור של צירי האישיות והאני אל מול צירי העומק של עץ החיים, נהיה תקועים בתוך עץ הדעת טוב ורע, בהרבה מובנים. פוטנציאל הצמיחה שלו, האינטגרטיבית שלו, למימוש שלם של עצמו, של אני חי, במרחב בריא יותר ושלם יותר, לא יוכל להיות. העסק עם באג מובנה פנימית. כל עוד החשיבה של הפירוד היא הנחת היסוד שלי, אז לכוחות האלה יש דינאמיקה, והדינמיקה שלהם הולכת ובונה את מרחבי ההחצנה, הפירוט, ההגבלה, והמימוש. עוד צעד אחד- ההחצנה הזאת מובילה לפירוד שיש בו ניכור, זרות, אטימות, שנאה, קנאה, תחרות, צרות עין ופוגענות. אם “אני” זאת הנחת היסוד, הפרטי האישי, שבא לממש את עצמו, אז ברמה העדינה של אמא, המוחין של אמא, תנועת הבריאה והבינה, שהיא חיונית לחיים, יש אמפטיה. אבל ככל שזה הולך ומתעלם, ככל שהאור הזה הולך ומסתלק, ככל שהולכת עוד יותר החוצה, איזשהו עודפות של אני, מימוש עצמי, של לחשוב על עצמי – זה הופך להיות אטום, שקוע בתוך עצמי וקליפתי. זו היצירה של השכבה הבאה שהיא אדם דבליעל. אדם דבליעל זה פשוט עודפות של השכבה הבינתית בלי אנרגיה חכמתית, בלי אנרגיה של עץ חיים. כשיש לי תנועה של בריאה בלי תנועה של עץ חיים, החברה הופכת להיות אטומה בסופו של דבר, זרה ומנוכרת. כי אין את רקמת האחווה שחיה פה בתוך החברה, בתוך האדם. אני מדבר ברמה הסוציולוגית וברמה הפרטית. יש קשרים בין הפרקטל של הסוציולוגי אנתרופולוגי לפסיכולוגי, אם נדבר בשפה לא של מקובלים.

יש פה הצבה בסיסית של עבודה על הנחות היסוד בכלל של האדם והחיים שאנחנו יוצאים מתוכן, וקוראים מתוכן ואל מולם את מה שבדרך כלל אנשים מודרניים קוראים, על האני האישיותי ומימושו. אני לא מדבר פה על כלליות ופרטיות. המילה כלל היא משבשת. כי אני מדבר על חיים ואישיות. כלל זה דבר לא חי, זה מתמטיקה. אני מדבר על משהו חי. על החיים והתממשותם, יחסי פנים ועומק, ויחסי חוץ.

אדם דבליעל

המקום החי הזה, הוא מקום אחדותי, ראשוני, פתוח, הוליסטי, הוא מאזן ומעמיק ושומר את תהליכי ההיווצרות של האני. אם אין לנו את האיזון, השמירה, הליווי הזה, אז תהליכי הבריאה הולכים ומאבדים את שיווי המשקל שלהם אל הציר הזה. זה העולם של הקליפות. נקרא אדם דבליעל.

מה זה קליפה? זה התקשחות של תאי חיים.

תאי חיים מאבדים את החיוניים שלהם והופכים להיות קיימים בלי חיים. מעטפת שהיא כבר קשיחה. יש אני, יש רצונות, רגשות, תחושות, אבל כבר אין שם חיים. יש שם אטימות של קיום והרבה אולי דמיון. הרבה חלומות שלי על מי אני רוצה, פנטזיות, חלומות, משאלות לב, אבל לא משהו חי. הרבה מוות בפנים נמצא.

שלושת השכבות

זאת המטוטלת שלנו בעלת השלש שכבות. חלק גדול מהמטרה של החיים היהודיים זה לעבוד על ציר  החיה ולהכניס אותו כציר עומק שמאפשר לתהליכים החיצונים יותר לקרות יותר נכון. 

יש לנו אם כן שלושה צירים:

יש לנו את השכבה הפנימית, השכבה האצילית. גם בה יש את הבריאה יצירה ועשיה משכבת חיים שזורמת בתוכה. יש לנו גם את שכבת האמצע, בבי”ע החיצוני, שזה הבריאה יצירה ועשיה של האני החיצוני, שהתממש, שמגלה את העושר והיופי של החיים, את התנועה שלהם בתוך הזמן, בתוך המקום, את עושר הפרטים. זה נפלא, אבל זה יכול לאבד את החיים ולהיהפך להיות אני כמטרה, פרטי, סופי, בממד הזמן. השכבה השלישית זו השכבה הקליפתית שלנו – שכבה שכבר הרוע מופיע בה. האטימות הניכור הזרות, תופסים את המרכז. אלו שלשת השכבות: האדם האצילי ותהליכי זרימת עומק שלו, האדם הבריאתי והאדם הקליפתי.

החיים נמצאים בבי”ע החיצוני בעומק, ומלווים את התהליך הזה. גם בתוך האני הפרטי שעסוק במימוש העצמי ובקריירה שלו יש חיים שמסתתרים. יש נפש של חיים, רוח של חיים, נשמה של חיים. החיים הם אלה שמבקשים את התהליכים האלה, ואלה שעומדים מאחוריהם.

כמו אותו ילד שעסוק במימוש האישי שלו, ההורים ששותפים למסע שלו, שותפים ממקום שהם רואים בו חיים שרוצים לצמוח, ולא רק את מה שהוא חווה בתוך הסיפור. יש פה פער שפות לפעמים, בין איך שההורה תופס, לאיך שהילד תופס את הסיטואציה של ההתרחשות שלו. הילד רוצה להגדיל את האינדיווידואליות שלו, את הנפרדות, וההורה רוצה קשר של חיים. לפעמים זה חלק מהדיסוננס בין הורים לילדים שנובע מראיה אחרת של הסיפור.

ראינו את זה בשבוע שעבר בתיקוני זוהר: שאמא מקננא בכורסיא, הנשמה דחיה, נשמת החיים האצילית, יורדת לקנן בכיסא שזה עולם הבריאה. הרוח דחיה, זעיר אנפין, מקנן במט”טרון שזה עולם היצירה, הרוח היוצרת של האדם החיצוני. הנפש דאצילות, שכינה, מקננת באופן, בעולם העשייה. זה נמצא שם, ומלווה את התהליכים.

הפער בין החיים להתממשות

פעם שעברה, ציירנו את הקונפליקט – איך התהליך של ההיבראות החיצונית של החיים גם חונק את החיים, סוגר אותי, ואני לא באמת יכול לממש את חיי האדם במימוש של אותה קריירה שבחרתי ובעבודה הספציפית בה אני עובד, במחלקת המכירות של אינסטלציה, אחרי שגמרתי את התואר שלי בתעשייה וניהול. זה לא מממש את מה שטמון בחיי האדם. בתהליכי הבריאה יצירה ועשיה של החיים יש גם טרגדיה ביחס לסיפור חיים הפנימי שלי. מצד אחד זה מממש ומגשים, מצד שני זה מכניס אותי לתוך עולם מוחצן, עולם של עובדות, שחונק אותי בתוך המציאות החיצונית המסגרתית, שבה אני משועבד. זה מגביל, מצמצם, מקטין אותי, גורם לי לבחור משהו ספציפי מול הפוטנציאל חיים שגנוז בתוכי פנימה.

זה הפער בין פוטנציאל החיים (אצילות) להתממשות (לבי”ע). והפער בין הפוטנציאל חיים שזורם פנימה, בציר החיה הפנימי, לבין ההתממשות בבי”ע. זה קונפליקט מובנה. בא אלי מישהו אחרי השיעור ואמר לי: “תשמע ביאסת אותי”. ציפיתי לhappy end ולא היה. אמרתי לו: בשבילך אעשה עוד שיעור, למרות שכבר התכוונתי לסיים.

ההבנה של המתח הזה והיכולת להקשיב לו בתוך חיי האדם, ולהכיל אותו בצורה נכונה, זה חלק ממה שהמקובלים רצו ללמד כשהם לימדו את שלשת השכבות האלה. לעזור לנו להבין משהו שמתרוצץ בתוכנו כל הזמן ואנחנו לא מבינים מהו. מדוע הוא קורה? מה הדינאמיקה שעומדת מאחוריו? מה הרציונל? איך מתמודדים אתו?

התמודדות עם הפער על ציר הזמן – השבת וימי החול

אחת מההצעות של ההתמודדות עם הפער הזה בין האדם המוחצן לאדם של עץ החיים, זה ממדי זמן שונים. המקובלים קראו את זה על צירי הזמן – שבת וימות השבוע. שבת, וימים טובים מזמינים את האדם לעזוב את מרחבי ההחצנה, וללכת למרחבים יותר פנימיים, להיפתח לאדם החי שגנוז בתוכנו פנימה. ימות השבוע, זה ימי העבודה שלי, אז אני הולך למרחבי החיצון, נכנס לתוך המרחב חיצוני, תפיסת האני החיצוני שלי, ונותן לה את מלא כובד המשקל שלה. אני לומד לנוע בין המרחבים, הפוזיציות האלה. אני לא כל הזמן עבד, גם כשאני בבית אני עדיין בראש של האדם החיצוני של עולם היצירה. אלא אני יודע לעבור למרחב יותר פנימי, למרחב יותר מקודש של חיי.

המקום הזה של החיים, ציר החיה, כפתוחים עד אינסוף, עדיין לא מוגבלים על ידי האני, הזמן והמקום הפרטיים, הם חלק ממה שטמון בתוכי כאדם, פוטנציאל החיים הבלתי מוגבל האינסופי שגנוז בי, שזו השכבה האצילית של האדם – האדם הקדוש, של האצילות, זה הרובד האלוקי שבאדם. להתחבר לאדם הקדוש שבתוכי, לפוטנציאל הזה שגנוז בנו, להקשיב לחיים הבלתי גבוליים שטמונים בתוכנו, לאינסוף של החיים שגנוז בנו. להכיר בקודש הזה שנמצא בתוכנו ולכבד אותו. להתייחס לזולת ממקום מקודש. הפוטנציאל הזה שייך לזמנים המקודשים שלנו. אנחנו נעים בין מרחבי הזמן והתפיסה המקודשת לתפיסת החולין. זמנים שמוליכים אותנו לעץ חיים, כמו שבת, וזמנים שמוליכים אותנו למרחבי עץ הדעת טוב ורע.

גם בימי החול  יש מרחבים כאלה. תפילה לדוגמא, אמורה להיות מרחב כזה מבחינת המקובלים. מרחבים שמזמינים אותך לעזוב את מרחבי החיצון לפני שאתה הולך לעבודה ולהיכנס למרחב המקודש יותר, לאדם המקודש שבך. לפתוח את התפילה שבך, את הרצון הפתוח שעוד לא סגור בתוך העולם החיצוני, ולא רק פותר בעיות בשינויים טכניים. לאפשר למרחבים האלה לנכוח לפני שאתה ניגש לחיים, או אחרי שניגשת לחיים. בפתיחת היום, בסוף היום. זה חלק מהשפה של המקובלים של לראות את ריתמוס הזמן והפעילויות שמתרחשות בו, כריתמוס שמזמין אותי, לפגוש ולהשתמש במרחבים השונים של החיים שלי. או במקומות השונים שלי כאדם, בשכבות השונות האנושיות שלי.

בימות השבוע החיים יורדים מהאצילות לתוך מרחבי החיצון עד העשייה. כדי לעזור לחיים לעבור את התהליכים שלהם. בשבת החיים חוזרים כביכול למקורם ואוספים איתם את החיים פנימה, כי הבי”ע הם ביטויים שלהם (נר”ן דאצילות). עושר החיים נחווה בתוכי פנימה דרך מה שעשיתי בחוץ. סיפור החיים החיצוני שלי מעשיר את החוויה הפנימית שלי, את חווית החיים שלי. גם החיים שלי יכולים לעזור לסיפור החיצון שלי להתנהל נכון יותר. גם החיים החיצוניים יכולים להעשיר את חווית החיים שלי פנימה. זה סוג של רצוא ושוב שנע בממדי הזמן. הוא קשור ליכולת לכבד את השפות השונות שלי, ואת שתי תנועות האדם שבתוכי: אדם עץ החיים ואדם עץ הדעת טוב ורע, או האדם פנימי והאדם החיצוני. אדם שמכוון חיה או אדם שמכוון בינה, שתי המוחות שלי, מח חכמה ומח בינה, מח ימיני ומח שמאלי. להשתמש בהם בצורה שונה בממדי הזמן והמקום. גם מקום: מרחב הבית, מרחב הבית המקודש, מול מרחבי החיצון, מול רשות הרבים, מרחבי השוק.

התמודדות עם הפער- אינטגרציה בין שני הצירים

יש לזה עוד משמעות. מי שגרם שהתהליך הזה יהיה כל כך מושלך החוצה עד אדם דבליעל, כמו שראינו זה אדם הראשון כשהוא חוטא הוא הולך ומאבד את החיבור שלו לעץ החיים. 

שכבות האצילות, וצירי החיה המתפשטים בבי”ע נעלמות ממנו. זה נקרא אצל המקובלים אובדן הזיהרא עילאה דאדם הראשון. הזוהר הראשון של אדם הראשון. היה לו זוהר, ראיית חיים אחדותית שלמה, תוך כדי שהוא חי בתוך מרחבי החיים הבריאתיים היצירתיים והעשיתיים, הוא היה מחובר לתודעת העומק הזאת. הוא חי ככה גם את המימוש של הפרט, של הזמן, של המקום. הוא עדיין מחובר היה לחשיבה של אינטגרציה עמוקה, חשיבה של עץ החיים, היא היתה השלטת. 

כשהוא בוחר לאכול מעץ הדעת טוב ורע, הוא משנה ראש למציאות. המציאות מאבדת את עץ החיים שלה. היא עוברת לחשיבה שמכוונת פרטים, זמנים ומקומות פרטים. כל הסיפור הזה מתפרק. בסיפור של האדם של הפרקטל, שהכל אדם אחד גדול, כל ארבעת העולמות, וכולנו הופעת חיים אחת של אדם אחד. הסיפור הזה היה יפה עד שאכלנו מהתפוח. האדם הראשון מתפרק. יש תהליכי פירוק של הסיפור. החיים מתפרקים לחשיבות אישיותיות, אינדיווידואליות, של זמנים מוגבלים. הזמן שלי זה הזמן של האני שלי. זה לא הזמן של החיים, שהוא יותר גדול מהזמן של האני, במובן הקולקטיבי. החיים באים ונולדים והולכים, הפרט בא והולך, החיים יותר רחבים ממנו.

גם בתרבויות וגם אצלנו בעם היהודי, יש תקופות שתודעת עץ החיים הייתה היותר דומיננטית, ויש תקופות שתודעת עץ הדעת טוב ורע היתה יותר דומיננטית. אפשר לראות את הגלגולים האלה על פני ההיסטוריה של החשיבה. אדם הראשון הוא זה שמאבד את הזיהרא הזאת בעקבות חטאו, וצולל לתוך החשיבה האלטרנטיבית, חשיבת עץ הדעת טוב ורע, שהולכת ותופסת תאוצה, ובוראת את השכבה הקליפתית שלנו. כותנות עור במקום הזיהרא עילאה.

זה תהליך שעובר עלינו כל הזמן. תהליכי ההתבגרות שלנו הם חלק מהתהליך הזה. כשהיינו ילדים חווינו את עצמנו כחלק מהחיים באופן פשוט. ככל שהתבגרנו, איבדנו את זה. פיתחנו את האינדיבידואל שלנו, את האני הנפרד. האני הפרטי, הזמני, הסופי שלי. כבר אין את חווית ההרמוניה של הילד עם ההורים שלו. איבדתי את עץ החיים. גורשתי מהגן אל בית הספר כחלק מתהליך. אבל זה לא סוף העולם. כשהאדם חוזר להתחתן, להוליד ילדים, הוא חוזר לתוך עץ החיים, אם הוא זוכה לצאת מהחשיבה הפרטית המוגבלת שהוא רכש בתהליכי האינדיבידואציה של השלב ביניים. הוא לומד ליצור שפה מורכבת יותר עם עץ החיים, הוא משלב בתוכו גם חשיבה של הקשבה פרטית, עומק פרטי, והבנה הדדית שצומחת מתוך כל אדם והמקום שלו אבל ביחד. 

זו היכולת ליצור חיים ביחד. ליצור אינטגרציה יותר עמוקה של שני העצים בתוכנו. אם הוא לא נכניס את עץ החיים לתוך הסיפור הזה, זה יהיה שני פרטים שחיים ביחד בבית אחד, ומנסים ליצור רק אינטראקציה של אנשים פרטיים, שהנחות היסוד הכל כך אגואיסטיות מושרשות שמה – יש סיכוי שזה יתפוצץ הרבה ובקלות. אין את הכח של הקשר המקודש שבעץ החיים שיעזור לסיפור לעבור שלב. לעבור אינטגרציה עמוקה יותר, שפותחת אותם לחשיבה חדשה, חשיבה שהילדים פותחים אותה בתוכם, והיו לבשר אחד, קשר חיים שמתחיל לצמוח ביניהם.

אלו חשיבות שמלוות גם אותנו בתהליכי החיים האישיים שלנו, זה לא רק סיפור על המאקרו. זה סיפור על המיקרו של כל אחד ואחד – מה הוא יעבור ואיך הוא יעבור, וכמה רמת בגרות תהיה לו לעבור את תהליכי החיים בהתאם ליכולת הבנה של הסיפור השלם. היכולת לראות מעבר לאני את שכבות העומק ולפתוח את האני לשכבות הללו. לחיות אחרת עם האני הבוגר שלי. לפתוח את עץ החיים מחדש לתוך עץ הדעת, ולהתחיל לטפל בשכבת הקליפה שלנו שתלך ותתרכך, ותתנקה, ותזדכך. שנדע מתי להשתמש בה ומתי לא. גם בקליפות צריך לדעת מתי להשתמש. לדעת לחיות אחרת עם כל מערכות האיזון הפנימיות שלי כאדם בוגר. לכן במובן הזה, השלב של המימוש האישיותי, הוא לא בשלב המימוש בו אני מתפתח מנפש (עשיה) – יצור צרכני. אל הרוח (יצירה) יצור עם אגו מפותח אינדיבידואלי שרוצה לממש את עצמו בעולם הרוח. אל היכולת להתחבר לנשמה שלי (בריאה). הנשמה, בסיפור שאנחנו מספרים עכשיו, זה ממש לא סוף פסוק. גם אם יהיה לי אני פנימי אישיותי רוחני מחובר נשמתי, אני עדיין יכול להיות נרקיסיסט אחד גדול. רוחני אבל נרקיסיסט. סגור בתוך עולם אטום, ששקוע בתוך עצמו. עושה כל היום מדיטציה, ותקוע במערה עם מקל עץ בעין השלישית. זה לא מחובר בהכרח לרקמת החיים. רקמת החיים זו הזדמנות נוספת, עוד שכבה בשכבת האישיות שממנה המקובלים חושבים. כשהם מסתכלים על הסיפור השלם, הם חושבים עליו בסנכרון עם שתי צורות החשיבה האלה. זה נושא מורכב. יש זרמים בקבלה ובמחשבה היהודית שמתמקדים בעץ החיים. ויש זרמים בקבלה ובמחשבה היהודית שמתמקדים בעץ הדעת טוב ורע ובטיפול בו – בשכבה של בי”ע החיצוני או בשכבה של הבליעל.

אני רוצה שאתם תצליחו להסתכל על התמונה השלמה, ותצליחו להשתמש בכל הכלים שיש לשלשת השכבות ובשימוש אינטגרטיבי מושכל בהם. מתוך הבנה שהסיפור השלם צריך לתפוס את השלם.

מקומן של הקליפות

גם בקליפה יש מה לעשות. קליפות טובות, יש בהן המון ויטמינים וצמחי מרפא, וחומרי ריפוי. הם לא אמורים להתערבב לי בסלט. אלא אם כן אתה ממש צריך סובין. אבל באופן עקרוני הם לא אמורים להתערבב לך בסלט. אבל במקומות אחרים ובהקשרים אחרים הם כוחות ריפוי. יש בהם כח מגן. לפעמים צריך להשתמש בקליפות בשביל להבריא. אבל זה שימוש מושכל. צריך להבין את השימוש בשלשת השכבות שלכם, איך עובדים עם מה ומתי. 

האר”י לא הסתכל על הסיפור הזה של חטא אדם הראשון, שזה סיפור קשה, אנחנו אבל כבר באופן מודע בתוך הסיפור הזה מבינים שאנחנו לא באים אליו רק מתוך נפילה, כי נפלנו לתוכו. אלא מתוך מודעות בוגרת שמבינה: אלו השכבות שלנו, זה סיפור החיים שלנו, הריתמוסים שלנו, גם כשאין לי את החיבור לשכבות העומק באופן פעיל, אני מודע לזה שיש לי עבודה לעשות. כשאני נכנס לתוך מרחבי החיצון ומרחבי הקליפות ונופל לתוכם, יש לי תפקיד, סיפור של סובלימציה ואינטגרציה שאני צריך לבצע– מה שנקרא עבודת הבירורים בשפה של המקובלים. לא סתם האדם הגיע לשכבת החיצון. לא סתם האדם הגיע לתוך הקליפה. אם החיים נדחפו לשם, סימן שלחיים יש צורך במקום הזה. יש להם צורך, אז צריך לברר מה הצורך שיש לחיים במקום הזה. כשאני אברר מה הצורך שיש לחיים במקום הזה, אני אמצה את הפונקציה של ההתרחשות הזאת ואוכל להתקדם ממנה הלאה, להשתחרר ממנה. החיים הגיעו לשם כי הם צריכים לממש ולהתנסות באיזשהו משהו בתוך החיים. אולי היה עדיף לעשות את אחרת באופן נכון ובריא יותר. מכל מיני סיבות כך נעשו פני הדברים.

עבודת הבירורים

זה לא כמו ניסיונות. את הניסיונות הרבה פעמים מבינים, שאלוקים רוצה לבדוק אם אתה באמת. אם אברהם באמת מסוגל לעמוד בניסיון, באמת חזק, והוא הצליח. פה זו לא הכוונה. לא באנו פה לבדוק אם אתה באמת יכול לעמוד בנסיון. יכול להיות שאתה לא תעמוד בנסיון. השאלה אם למדת משהו. כולנו נופלים, טועים, נשברים. השאלה אם אנחנו לומדים משהו מהשבירות שלנו, אם אנחנו לומדים משהו מהטעויות שלנו, אם אנחנו לומדים משהו מהרוע שיוצא מתוכנו. אם יוצא מתוכנו רוע, הרוע הזה הוא חלק ממשהו שהחיים ניסו לבטא בצורה קלוקלת. אבל מאחורי הסיפור הזה יש איזשהו משהו שהחיים הגיעו אליו, מה החיים רצו פה? מה הם רצו ללמוד מהסיפור הזה? מה הלמידת עומק שאני יכול לקחת מתוך המקום הזה לתוך שכבת הבריאה שלי ולתוך השכבה החיה שלי? 

זה סיפור שלם שנמצא בלב תורת האר”י, ואחריו הבעש”ט וכל אלו שבאו בדורות הבאים – להבין שאני לא רק אומר: יש לי שבת ויש לי ימות חול, יש לי גם גלות, ואני רוצה לצאת מהגלות לארץ ישראל, ואני מימות החולין לשבת קודש, ואני עולה ויורד. גם כשאתה שם, יש לך מה לעשות שם. אם הגעת לפה וזה חלק ממך, תלמד לעשות את העבודה שלך – תברר מה החיים מבקשים בתוך הסיטואציה הזאת. בצורה מקולקלת, אבל יש פה איזשהי בקשת חיים. תוציא אותה, תמצא את הניצוץ הקדוש שטמון בסיפור הזה. ניצוץ זה כח של חיים, בקשת חיים, משהו שהחיים מנסים לגעת בו. ברגע שתוציא אותו, יכול להיות שהסיפור הקליפתי יפסיק, כי אתה תלמד לזהות מה אתה רוצה, ותחזור בחזרה לשכבות הפנימיות לנסות לבטא אותו נכון יותר בבריאה ובאצילות. לסנכרן את עצמך בבריאה בצורה יותר נכונה ומאוזנת ואינטגרטיבית, כדי שלא תגיע לאדם דבליעל פעם הבאה. אם לא תעשה את הלמידה הזאת, ככלב שב על קיאו כך כסיל שב על איוולתו. אם תעשה את הלמידה הזאת תמצא את עצמך במערכת יותר מאוזנת ומאורגנת.

זה יכול להיות שימוש בכעס בצורה נכונה (הרוצח והשוחט- כשימושים שונים בכעס). יש בכעס משהו נכון. זה כח חיים שחונקים אותו ולא נותנים לו ביטוי, הוא אילם, הוא הופך לאלימות, לכעס, תוקפנות. זה רצון של החיים להשתחרר, להתבטא, ולאפשר ליצירה שלהם להופיע. כשהוא חנוק בתוך האדמה שיכולה להיות המשפחה או החברה, או בתוך הביקורת העצמית שלו או של אחרים שסוגרת אותו. היא יוצרת את הכעס ככח שבא לפרוץ. הוא מתפרץ באופן אגרסיבי בשביל לפרק את הקליפה שהוא מרגיש. אבל אם תיקח את הכעס ותבין מה בעצם בקשת החיים שטמונה בו, ותלך עם הכח הזה ככח אסרטיבי אבל לא אגרסיבי, ככח יצירתי נכון, מה אתה בעצם רוצה ליצור עם הכח. להפוך את הכעס ליצירה. אז נכנסת פנימה, ובמקום שזה יצא בקליפות, זה יצא במרחב היצירה של הרוח, ויוכל אפילו להיכנס פנימה לצירי החיה, לעצמת חיים, ולכח של חיים.

אלו תהליכים שהם סיפור שלם. עוד נגיע אליהם בהמשך. אני מנסה קצת לשרטט לכם תמונה, של באיזה מובן מה שקורה פה הוא שונה, או פותח את החשיבה הקלאסית שלנו לעבודת נפש. עבודת נפש יהודית. זה לא אותו אני? לא עוסקים עם האני והאישיות שלו? עוסקים גם. אבל התפיסה היא אחרת. הנחות היסוד הם אחרות. יש פה גישה לאזורים אנושיים, פוטנציאלים אנושיים, עם הבנת הדינאמיקות לאורם, שהם שונות. איך עובדים איתם? לאן לוקחים את הדברים שנובעים מההצבות האלה?

ש. למה לטרוח ולהסתכן בניצוצות, חיפוש, בירור ניצוצות הקדושה בתוך הקלפיות, אם אני יכול לברוח מהמרחב הזה, לעלות למעלה ולמצוא את כל היהלומים הרבה יותר מזוככים שמה למעלה?

ת. יהלומים כמיטב ידיעתי, נמצאים במעבי האדמה. בתוך הקליפות. וצריך גם ללטש אותם, ואז מגלים את היהלום. יהלומים לא נמצאים בשמיים כנראה. אולי כן, אבל לא בעולם שאנחנו נמצאים. אני לא אומר שצריך להסתכן. אני לא אומר שצריך לרדת. אתה נמצא שם. אם תברח משם אתה תחזור לשם. אם רק ברחת ולא למדת כלום, המערכות שהובילו אותך לתהליכים האלה, יום אחד יובילו אותך שוב בוורסיה כזאת או אחרת. כי לא למדת את מערכת האיזון. לא ויסתת את עצמך. יש משהו שאתה צריך ללמוד בשביל שלא תחזור לשם. ומה שהיית צריך ללמוד שם יקרה לך שוב לשם, כי יש משהו בחיים שלך שלא נאמר נכון…

יש משהו בכל תהליכי ההחצנה שאין למעלה. הביטוי, המימוש, הגילוי הפרטי, המציאות הסופית, ההתממשות, וכן הלאה נמצאים שם. 

זה נושא כבד ומעורר מחשבה. זה לא שאנחנו בוחרים ללכת לשם. אלו תהליכי חוסר איזון. אנחנו מוצאים את עצמנו נמצאים שם. איך אנחנו מתמודדים עם ההימצאות הזאת? אתה מציע הצעה- ללכת משם ולא להתמודד. לפעמים מה שאתה מציע זאת התשובה הנכונה. אם אני לא מסוגל להתמודד, אין חובה לסבול. אבל אם אני מסוגל לעשות את העבודה של הבירור אז אני אעשה אותה, ואז אני אעלה חכם יותר, עשיר ומאוזן יותר, ואני אמנע את ההיגררות שלי למרחב הזה לפעם הבאה. אני אלך ואצמצם את הנוכחות שלי ואת הסיבות להימצאות שלי שם. 

account android arrow-alt-circle-down arrow-alt-circle-left arrow-alt-circle-right arrow-alt-circle-up arrow-down arrow-left arrow-right arrow-up author bars behance blogger buffer caret-down caret-left caret-right caret-square-down caret-square-left caret-square-right caret-square-up caret-up cart-menu-1 cart-menu-2 cart-menu-3 cart-menu-4 categories chevron-down chevron-left chevron-right chevron-up clock close comments cookies copyright coupon-discount date-modified date-published discord double-arrows-down double-arrows-left double-arrows-right double-arrows-up dribbble envelope-open envelope eye facebook fax flickr foursquare github gmail google-drive grid-view hashtag hollow-ring homepage instagram ios level-down-alt level-up-alt line link linkedin list-view login logout long-arrow-alt-down long-arrow-alt-left long-arrow-alt-right long-arrow-alt-up medium messenger mobile-menu mobile phone pinterest place qq quote-left quote-right quotes reading-time-hourglass reading-time-stopwatch reddit rss scroll-to-top search shazam shopping-bag shopping-cart side-panel-opening-2-left side-panel-opening-2-right side-panel-opening-left side-panel-opening-right skype slack small-arrow-down small-arrow-left small-arrow-right small-arrow-up sms snapchat soundcloud spinner spotify stackoverflow sync telegram tiktok times-circle tinder trello tripadvisor tumblr twitch twitter viber vimeo vine vkontakte website wechat whatsapp windows wishlist xing yelp youtube zoom
×
דילוג לתוכן